יצחק זמיר

שופט ישראלי

יצחק זמיר (נולד ב-15 באפריל 1931) הוא פרופסור ישראלי למשפטים, היועץ המשפטי לממשלה בשנים 19781986 ושופט בית המשפט העליון בשנים 19942001. חתן פרס ישראל (1997) ופרס א. מ. ת. (2014). בשנת 2003, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[1].

יצחק זמיר
Yitzhak Zamir2012-1.jpg
לידה 15 באפריל 1931 (בן 89)
ורשה, פולין פוליןפולין
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1934
השכלה
עיסוק איש חינוך, שופט, חוקר משפט עריכת הנתון בוויקינתונים
היועץ המשפטי לממשלה ה־7
19781986
(כ־8 שנים)
נשיא מועצת העיתונות בישראל
19881991
(כ־3 שנים)
שופט בבית המשפט העליון
17 בינואר 1994–15 באפריל 2001
(7 שנים ו־12 שבועות)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

זמיר נולד בוורשה בשם יצחק נכטיגל (Nachtigall, "זמיר" בגרמנית) ועלה לארץ ישראל בגיל שלוש עם הוריו. למד בגימנסיה הרצליה, והיה מרכז שבט הצופים של הגמנסיה. שירת בצה"ל במודיעין חיל האוויר, ובמקביל היה כתב בבטאון חיל האוויר. הוא המשיך לכתוב בביטאון גם לאחר שחרורו וכל זאת תחת מספר שמות עט.[2] למד כלכלה ומדע המדינה בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובהמשך עבר ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובמקביל למד בה מדע המדינה ויחסים בינלאומיים. בתקופה זו היה חבר בארגון "שורת המתנדבים". את התמחותו עשה אצל השופט (לימים הנשיא) יואל זוסמן בבית המשפט העליון בשנת 1956. בשנת 1959 קיבל רישיון לעריכת דין, ובאותה שנה קיבל גם תואר דוקטור במשפטים (בנושא פסקי דין הצהרתיים במשפט האנגלי) מאוניברסיטת לונדון, והדוקטורט פורסם כספר על ידי הוצאת הספרים "סטיבנס" שבאנגליה.

זמיר לימד משפטים באוניברסיטה העברית והתמחה במשפט ציבורי וביחסי עבודה[3] ואף עמד בראש ועדה להכנת חוק על יחסי עבודה[4]. בספר שהוציא בשנת 1962 טען להרחבת זכות העמידה, עמדה שצוטטה על ידי שופטים באנגליה[5]. היה פעיל במאבק הסגל האקדמי להעלאת שכרו וטען נגד דרישת משרד האוצר לבטל הסכם שכר שנחתם בין האוניברסיטה העברית והסגל האקדמי[6].

ב-1965 קיבל מינוי כמרצה בכיר[7]. ב-1970 קודם לדרגת פרופסור חבר[8]. בשנים 1972-1970 היה מנהל המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי שליד הפקולטה למשפטים. בשנת 1975 קודם לדרגת פרופסור מן המניין. בין השנים 1975–1978 כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים[9].

במשך הזמן היה חוקר ופרופסור-אורח באוניברסיטאות אחדות בחו"ל.

בשנת 1970 הקים חוג מילה מעישון (הראשון בישראל) בשיתוף עם משרד הבריאות, ולאחר מכן היה מייסד ויו"ר האגודה למניעת עישון[10] ובמסגרת זאת הביע תמיכה בחוק המגביל פרסומת לסיגריות[11].

יועץ משפטי לממשלהעריכה

ביולי 1978 נבחר זמיר לשמש כיועץ המשפטי לממשלה החל מספטמבר 1978[12] הוא כיהן בתפקיד (תחת ראשי הממשלה מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס) עד אמצע 1986.

ביוני 1985 הורה למשטרה שלא לאשר ולמנוע קיום של הפגנות בעד שחרור עצורי המחתרת היהודית בטענה שהן פוגעות בטוהר ההליך המשפטי בניגוד לחוק הסוב יודיצה[13]. זמיר תקף את הקריאות לשחרור המחתרת וטען שכפסע בינם לבין החלפת שלטון החוק בשלטון הרחוב[14]. הדברים עוררו ביקורת רבה בתקשורת[15] ובימין[16], בה מחו שזמיר לא התערב בנוגע להפגנות נגד המחתרת[17].

יותר מכל זכור זמיר מתקופת כהונתו כיועץ משפטי לממשלה על מאבקו לחקירת פרשת קו 300 והעמדת האשמים לדין. עוד כאשר התפרסמו הידיעות הראשונות על אפשרות הריגת מחבלים שנתפסו חיים, דרש זמיר משר הביטחון משה ארנס למנות ועדת חקירה לבדיקת הפרסומים. זמיר טען מאוחר יותר שארנס הסכים לדרישה רק לאחר ששמועות עקשניות ייחסו את הריגת המחבלים לארנס עצמו. עיקר מאבקו של זמיר לחקירת הפרשה החל מספר שבועות לאחר שהודיע על כוונתו לפרוש מתפקידו, לאחר שהגיעו אליו שלושת פורשי השב"כ שספרו לו על הוראת ראש השב"כ להרוג את המחבלים ועל שיבוש הפעילות של ועדות החקירה. זמיר ניסה להגיע להסכמות עם הממשלה על חקירת הנושא ולחלופין על פרישת המעורבים מהשב"כ. אולם לאחר שראש השב"כ, אברהם שלום, סירב להתפטר, בגיבוי של ראש הממשלה שמעון פרס וממלא מקומו יצחק שמיר[18][19], הורה זמיר למשטרה לפתוח בחקירה פלילית[20]. זמיר הסביר את החלטתו: "התלונה במשטרה הוגשה לאחר שכלו כל הקיצים וכל הצעותיי לפתרון נדחו. אילמלא כן כל הפרשה הייתה יכולה להגמר אחרת."[21]. במשך חודשים הפרשה נשמרה בסודיות רבה, ורק מעטים ידעו עליה. בתקופה זאת הופעלו על זמיר לחצים כבדים כדי שיחזור בו מן ההחלטה לקיים חקירה בפרשה, אך זמיר סירב. בעקבות הסירוב, ימים ספורים לפני המועד שבו אמור היה להתקיים דיון בבג"ץ בעתירה של אחד מבכירי השב"כ, ולאחר שזמיר הודיע שאינו מוכן להגן בבג"ץ על העמדות של ראש שב"כ ושל ראש הממשלה, הממשלה מיהרה למנות את יוסף חריש כמחליפו של זמיר. על ההאשמות נגדו אמר זמיר:

מציגים את הנושא כאילו מצד אחד עומדים אישים החרדים לביטחון המדינה ומהצד השני כאילו עומדים המשפטנים, אנשים מרובעים, אפורים וצרי אופקים. לא כך הוא. אני פועל בנושא זה למען ביטחון המדינה. מדובר במוסר ובאמינות של שב"כ. אם תהיה פגיעה באמינותו, תהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

[21]

כיועץ משפטי לממשלה פעל להסרת החסינות ולהעמדה לדין של ח"כ שמואל פלאטו-שרון, של השר אהרן אבוחצירא ושל חבר הכנסת שלמה עמר. פרסם חוות דעת והנחיות רבות בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

בשנים 1988–1991 כיהן כנשיא מועצת העיתונות בישראל. בדצמבר 1991 התפטר מתפקידו בטענה שאין בו אמון ואין בידיו סמכויות, לנוכח סירוב המועצה לאפשר לבית הדין לאתיקה הטלת קנס על עיתון והשעיה מעבודה כעיתונאי על מי שעבר על כללי האתיקה.

בשנת 1991 הקים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, היה הדקאן הראשון שלה, והיה גם עורך-מייסד של כתב העת "משפט וממשל".

בבית המשפט העליוןעריכה

מ-17 בינואר 1994[22] ועד לפרישתו לגמלאות ב-15 באפריל 2001[23], כיהן כשופט בית המשפט העליון. וכיהן גם כראש ועדה לבחינת דרכי מינוי שופטים.

בפסק דין (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח', ניתן ב-6 בפברואר 1996) מתח זמיר ביקורת על השימוש המופרז שעושים לעיתים עורכי דין בחוקי היסוד:

אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי. אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו. כבר אמר הנשיא ברק, שהסמכות של בית-משפט לבטל חוקים דומה לנשק בלתי קונבנציונלי (ראו א' ברק, "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות" משפט וממשל א, 253). כל אחד יודע עד כמה נשק כזה עלול להיות הרסני, אם כי לא כל אחד מבין עד היכן עלול ההרס להתפשט. מי שמופקד על נשק כזה מחויב באיפוק מרבי. אוי לסמכות שאין עמה אחריות. צריך להיות ברור לכל בר-דעת שבית המשפט אינו אמור לעשות שימוש בסמכותו לבטל חוק, אלא במקרה בולט של פגיעה מהותית בזכויות יסוד או בערכים בסיסיים. כבוד האדם אינו צריך לדחוק את כבוד החוק.

על מניעים פוליטיים של עותרים לבית המשפט כתב:

לא מעט עתירות שהוגשו לבית משפט זה על ידי חברים במועצות של רשויות מקומיות, ובהן לא מעט עתירות שהתקבלו על ידי בית המשפט, הונעו על ידי שיקולים פוליטיים. ולא פעם היה בעתירות אלה כדי לקדם את שלטון החוק.

[24]

זמיר דרש שהמדינה תפקח על השוק החופשי. לדבריו:

השוק החופשי נותן הזדמנות למשק הפרטי לצבור כוח כלכלי רב. גם כוח כלכלי עלול להשחית. אסור לשכוח את הלקח המר של המדינה המתירנית, שאפשרה לכוח כלכלי לגרום, תחת הסיסמה של חופש, הרבה עושק ועוול. דווקא בתנאים של שוק חופשי נדרשת המדינה להגן על חלשים.

[25]

במשך השנים מילא זמיר תפקידים ציבוריים רבים. בין השאר הוא כיהן ביו"ר המועצה לבתי דין מינהליים, יו"ר המועצה לתאגידים ציבוריים, יו"ר הוועדה לבתי המשפט לעניינים מינהליים, יו"ר הוועדה לבתי המשפט לעניינים מקומיים, יו"ר-מייסד ונשיא העמותה למשפט ציבורי, יו"ר הוועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה, יו"ר הוועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת, יו"ר הוועדה להחזר הוצאות  משפטיות לחברי הכנסת,  יו"ר הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית, יו"ר ונשיא המרכז לאתיקה בירושלים, ויו"ר המועצה הציבורית של "כל זכות".

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון בשנת 2001, בגיל 70, שימש בורר ומגשר בעניינים רבים.

זמיר זכה בפרסים רבים. בין השאר זכה בפרס צלטנר לעידוד המחקר במדעי המשפט ובאות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, שניהם בשנת 1986, בפרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים ב-1988, בפרס ישראל לחקר המשפט בשנת ה'תשנ"ז (1997), באות אביר איכות השלטון בשנת 2002[26] ועמית כבוד של האוניברסיטה הפתוחה בשנת 2011. באותה שנה זכה בפרס גורני למשפט ציבורי מטעם העמותה למשפט ציבורי בישראל, ובשנת 2014 זכה בפרס א.מ.ת לחקר המשפט (ביחד עם פרופ' אריאל פורת).

השקפותיועריכה

זמיר פרסם וערך ספרים בתחום המשפט ולמעלה ממאה מאמרים בכתבי עת משפטיים בישראל ומחוץ לישראל. הוא הרבה להתראיין ברדיו ובטלוויזיה ולפרסם מאמרים בעיתונות בנושאים שעל הפרק. הוא מתומכי האקטיביזם השיפוטי, אך עם זאת התבטא בעד ריסון בפסילת חוקים.

מספריו וממאמריועריכה

  • בתי הדין המנהליים בישראל, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1971
  • דיני עבודה: מקורות, הערות, בעיות, הוצאת אקדמון
  • השפיטה בעניינים מנהליים, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1975
  • הסמכות המינהלית, נבו הוצאה לאור, מהדורה שנייה, בשנים 2010 עד 2020, בחמישה כרכים.
  • "פרשת קו 300" שורשים במשפט 383 (דינה זילבר עורכת, 2020), הוצאת נבו.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מכּתביו והרצאותיו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  2. ^ דבר המערכת, אתר חיל האוויר
  3. ^ דוד ליפקין, הסדר תחיקתי מיוחד, דבר, 28 בינואר 1971
    בעד ונגד תחיקת עבודה, דבר, 13 בספטמבר 1971
    ביקורת על החלטות מהירות מדי, דבר, 8 ביולי 1973
    נחנכה קתדרה לדיני עבודה, דבר, 28 בנובמבר 1977
  4. ^ אלמוגי: יופסק מתן העדפות למפעלים, דבר, 23 ביוני 1971
  5. ^ גדעון גינת, אלן רוס נגד הטלוויזיה, דבר, 23 במאי 1973
  6. ^ אברהם פלג ויחיאל לימור, הפרופסורים זועמים: יש מגמה ברורה, מעריב, 11 ביוני 1974
  7. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה העברית, דבר, 26 באוגוסט 1965
  8. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה העברית, דבר, 11 בפברואר 1970
  9. ^ פרופ' י. זמיר דיקן הפקולטה למשפטים בי-ם, דבר, 19 ביוני 1975
  10. ^ כינוס האגודה למניעת עישון, דבר, 7 באוקטובר 1973
  11. ^ בעד הגבלת הפרסומת לסיגריות, דבר, 6 באוגוסט 1973
  12. ^ פרופ' יצחק זמיר - יועץ משפטי לממשלה, דבר, 24 ביולי 1978; המשך
  13. ^ ברוך מאירי ואלי דנון, זמיר: אסור להפגין למען עצורי המחתרת, מעריב, 11 ביוני 1985
  14. ^ היועץ המשפטי לממשלה זמיר: כפסע בין החלפת שלטון החוק בשלטון הרחוב, מעריב, 19 ביוני 1985
  15. ^ גבריאל שטרסמן, משטרת סוב יודיצה, מעריב, 22 בספטמבר 1985
  16. ^ יהושע ביצור, רוב הח"כים בליכוד נגד השתתפות בהפגנה, מעריב, 12 ביוני 1985
  17. ^ בני עקיבא במבוכה, מעריב, 16 ביוני 1985
  18. ^ זמיר הציע לסיים הפרשה בהתפטרות שלום - פרס התנגד, מעריב, 28 במאי 1986
  19. ^ צפויה פרישת בכירים מהשב"כ, מעריב, 30 במאי 1986; המשך
  20. ^ הממשלה הופתעה מהוראת זמיר, מעריב, 25 במאי 1986; המשך
  21. ^ 1 2 זמיר: בפרשה זו יש אישים הנושאים שם הבטחון לשווא, מעריב, 28 במאי 1986
  22. ^ הודעה על מינוי שופטים, ילקוט הפרסומים 4192, התשנ"ד, 17 בינואר 1994, עמ' 2314
  23. ^ הודעה על גמר כהונתו של שופט, ילקוט הפרסומים 4988, התשס"א, 1 במאי 2001, עמ' 2780
  24. ^ בג"ץ 5692/97 נחמיה דורון נ' מאיר ניצן ויאיר דורון
  25. ^ בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל והמועצה הישראלית לצרכנות נ' המפקח על הביטוח ואחרים, סעיף 26
  26. ^ זוכי אות אביר איכות השלטון 2002
  27. ^ המחברים/המראיינים הם קבוצה של שמונה סטודנטים למשפטים באוניברסיטת בר-אילן: אליחי שילה, יאיר טייטלבאום, שירי ליברמן - שלו, נפתלי פורת, שירה זילכה, אביחי יהוסף, שלומי שוורץ, יובל תמיר