פתיחת התפריט הראשי

שמואל זִ'יטוֹמִירְסקיפולנית: Szmuel Żytomirski; ‏16 בספטמבר 1900 – ? 1944) היה אישיות ידועה בקרב הציבור היהודי בלובלין בטרם ובמהלך מלחמת העולם השנייה, ואביו של הניו ז'יטומירסקי. הוא נספה בשואה בשלהי המלחמה, לאחר שכמעט כל בני משפחתו נהרגו בידי הנאצים. המכתבים ששלח ז'יטומירסקי ואשר נשלחו אליו במהלך המלחמה מתעדים מאבק אבוד של איש אמיץ אשר מת זמן קצר לפני תום המלחמה. קורות חייו הקצרים של בנו הניו, מי שהפך אייקון של השואה בפולין, נודעו לציבור מתוך מכתביו של אביו. נסיבות מותו של שמואל ז'יטומירסקי אינן ידועות עד היום.

שמואל ז'יטומירסקי
Shmuel Zytomirski.jpg
לידה ספטמבר 1900
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1944 (בגיל 43 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מורה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נעוריםעריכה

שמואל ז'יטומירסקי נולד בעיר ורשה שבפולין (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית) ב-16 בספטמבר 1900. אביו אפרים (18801941) יליד העיירה מז'יבוז' שבפודוליה (כיום באוקראינה), היה מחובבי ציון ומאנשי תנועת המזרחי,[1] ממייסדי בית-הספר "יבנה" בלובלין.[2] ופעיל בקופת "גמילות חסד" בלובלין. אמו, חיה דבורה לבית מלמד (18821942), נולדה בריגה בירת פלך ליבוניה (כיום בירת לטביה). בהיותו בן 16 סיים שמואל בהצטיינות את לימודיו בגימנסיה של קרינסקי.[3] בתקופת מלחמת העולם הראשונה הורע המצב הכלכלי בוורשה; ב-1917 עברה משפחת ז'יטומירסקי ללובלין, מתוך תקווה להיטיב את מצבה הכלכלי.

מורה ומחנךעריכה

בצעירותו עבד ז'יטומירסקי כמורה בבית-הספר "תרבות" שבעיירה ביחאווהפולנית: Bychawa). ניסיונותיו לעלות לארץ ישראל כשלו. לאחר שסיים שנת לימודים באוניברסיטת וינה, חזר ב-1922 ללובלין והמשיך בעבודת ההוראה. הוא היה מורה אידיאליסט ומסור לעבודתו. ז'יטומירסקי הפגיש את תלמידיו עם מיטב יצירותיהם של סופרי דור התחייה: ביאליק, טשרניחובסקי ופרוג. הוא נטע בתלמידיו את החזון הציוני ואת השאיפה לעזיבת הגולה ולהתחדשות לאומית בארץ ישראל. בעת שלימד נקט שיטות פדגוגיות מתקדמות: הצגות, שירה, דקלום בציבור ויציאה לטיולים מחוץ לעיר.[4]

מנהיג ציוניעריכה

את מיטב מרצו הקדיש ז'יטומירסקי לפעילות ציונית, וזו התאפיינה באוריינטציה לאומית וחברתית. הוא היה יושב-הראש של מפלגת פועלי ציון – צ"ס בלובלין.[5] ז'יטומירסקי ומפלגתו פעלו במועצת הקהילה ובוועד הקהילה למען דלת העם ולמען המפעלים והמוסדות הציוניים. הודות למאמצי המפלגה הקצתה מועצת הקהילה סכומים ניכרים עבור ארגון בתי-הספר היידיים ציש"א, בית-הספר העברי "תרבות", הקרנות הלאומיות (קק"ל וקרן היסוד), תנועת החלוץ, ארגון הספורט "הפועל" (בלובלין נוסד מועדון 'הפועל' הראשון בפולין) ובשיעורי ערב שארגנה מפלגת פועלי ציון צ"ס. הודות למאמצי המפלגות הציוניות, שופצו מספר חדרים בבית הקהילה שברחוב קרבייצקה מספר 41, והם נמסרו לקיבוצי הכשרה, אשר היוו את גרעיני הקיבוצים יד מרדכי ונגבה.[6]

לעיתים קרובות הופיעו ז'יטומירסקי וחבריו למפלגה בהרצאות ובאספות אשר התקיימו בעיירות השכנות ללובלין: פיאסקי, לוברטוב, לנצ'נה, קרשניק, ביחאווה ובילגורי. לעיתים תכופות התקיימו בלובלין ועידות מחוזיות של המפלגה בהשתתפות נציגים מהוועד המרכזי בוורשה.[5]

ז'יטומירסקי היה חבר בוועד המרכזי של הליגה למען ארץ ישראל העובדת, אשר ערכה פעילות הסברתית ותרבותית ענפה. אישים ידועים באו ללובלין והרצו באספות של הליגה: זלמן רובשוב (שז"ר), הסופר נתן ביסטריצקי (אגמון) ואליהו דובקין.[7] ז'יטומירסקי נמנה עם חברי הוועד של ארגון "החלוץ" בלובלין.[8]. וכמו כן היה חבר בוועד של תנועת הנוער "דרור" ובוועדת התרבות שלה,[9] והשתתף בוועד המנהל של בית-הספר העברי 'תרבות'. בשנות ה-30 של המאה ה-20 היה ז'יטומירסקי מְרַכֵּז הסניף בלובלין של ארגון הסעד היא"ס.[10]

ז'יטומירסקי ובנו הניועריכה

בראשית שנות ה-30 נשא ז'יטומירסקי לאישה את שרה אוקסמן, שניהלה חנות למכשירי כתיבה. ב-1933 נולד בנם הניו (שמו העברי: חיים).

במהלך שנות ילדותו הורע מצבם של היהודים בפולין. בגרמניה השכנה התבסס השלטון הנאצי, ובפולין שלאחר מות פילסודסקי התגברה האנטישמיות. על חלון החנות של משפחת ז'יטומירסקי חרטו פולנים אנטישמים את כינוי הגנאי "Żyd" ("ז'יד", יהודון). ב-1937 כתב ז'יטומירסקי מלובלין מכתב לאחיו הצעיר יהודה, שעלה לארץ ישראל באותה שנה: "...ומטרידה אותי מאוד השאלה: מה יהיה עם בני לכשיגדל? אני מוסר לו כבר כעת דו"ח שאין עתיד בשבילו בפולניה, והנני כבר מוכן לשלוח אותו ארצה על מנת ללמדו שם. כי הלוא כל חלקי מכל עמלי הוא בני, ואת עתידו – אפילו הקרוב – אינני מתאר לי מחוץ לגבולות א"י." בהתאם לתפיסת עולמו, ז'יטומירסקי רשם את בנו ללימודים בבית-הספר "תרבות", בית-ספר יהודי-ציוני ששפת ההוראה בו הייתה עברית. הניו לא זכה להיכנס בשערי בית-הספר; ב-1 בספטמבר 1939, יום פתיחת הלימודים, פלשו צבאות גרמניה הנאצית לפולין, ומלחמת העולם השנייה פרצה.

תקופת מלחמת העולם השנייהעריכה

גטו לובליןעריכה

עם ייסוד השלטון הנאצי בפולין הוקם בלובלין יודנראט, שכלל 24 חברים. ז'יטומירסקי, שהיה מורה במקצועו ויושב ראש מפלגת פועלי ציון בלובלין, מונה על ידי היודנראט לתפקיד מנהל סניף הדואר ברחוב קובלסקה 2. תפקיד זה אִפשר לו, ככל הנראה, ליצור קשר עם המחתרת הפולנית (דרכה קיבל מידע אסור וחדשות[11]); להתכתב עם אחיו הצעיר, יהודה ז'יטומירסקי, שעלה לארץ ישראל עוד ב-1937; להיות בקשר עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מהמחתרת היהודית בגטו ורשה ועם אנשי ריכוז השומר הצעיר בווילנה; ולהיות בקשר מכתבים וחבילות עם נתן שוואלב, מנהל משרדי הסוכנות היהודית ותנועת החלוץ בז'נבה, שעסק במתן סיוע למאות פעילי תנועות הנוער בשטחי הכיבוש הנאצי.

בהנחיית המושל הנאצי במחוז לובלין אולצו ב-24 במרץ 1941 כל 34,149 היהודים שחיו בעיר באותה עת לעבור לגטו שהוקם בלובלין. במרץ 1941 עברה משפחת ז'יטומירסקי לרחוב קובלסקה 11 שבגטו לובלין. ב-10 בנובמבר 1941 נפטר אביו של ז'יטומירסקי, אפרים, ממחלת הטיפוס. לפני מותו הוא ביקש להיקבר קרוב לשער בית הקברות, כדי להיות הראשון שיִצפה בשחרור העיר לובלין. המצבה שעל קברו נותצה ונהרסה ב-1943 כאשר הגרמנים חיסלו את בית הקברות היהודי החדש בלובלין.

ז'יטומירסקי לא נכנע לתנאים הקשים בגטו לובלין, והיה מקור עידוד לחבריו. כך, למשל, בדצמבר 1941 קיבל היודנראט בלובלין פקודה ממשטרת הביטחון הנאצית (בגרמנית: Sicherheitspolizei Sipo) פקודה אשר חייבה את היהודים למסור לידי הגרמנים את בגדי הצמר שברשותם. היודנראט זימן כמאה אנשים ושלח אותם לאיסוף בגדי הצמר. פרופ' נחמן קורן ושמואל ז'יטומירסקי הלכו מבית לבית כדי לאסוף בגדי צמר עבור הוורמאכט, שלחם בחזית הרוסית. ז'יטומירסקי ביקש להרגיע את האנשים ואמר להם: "הבו צמר, יהודים, כי קרובה הישועה לבוא. אם צריך כבר לקבץ בגדים בשביל הגרמנים בחזית, משמע שהם בצרה גדולה...".[12]

בהיותו אדם בעל ראייה היסטורית ניהל ז'יטומירסקי יומן מראשית הכיבוש הנאצי, שבו רשם את כל אשר ראה ושמע. הוא שמר על היומן כעל בבת עינו. תקוותו הייתה שהיומן יגיע לידיים נאמנות וישמש עדות לזוועות הנאצים; אולם עם מותו של ז'יטומירסקי אבד גם יומנו.[13] מכתביו ומכתבי אביו שנותרו אחרי מותם הם תחליף דל ליומן שאבד. קריאה במכתבים מוליכה את הקורא בדרך אובדנה של המשפחה ואובדנה של קהילת יהודי לובלין.

שילוח יהודי לובלין להשמדה בבלז'ץעריכה

ב-16 במרץ 1942 החלו במחוז לובלין המשלוחים למחנות ההשמדה במסגרת "מבצע ריינהרד". מדי יום נשלחו למחנות כ-1,400 אנשים. משטרת הסדר ואנשי האס אס פיקחו על המשלוחים. הסלקציה של היהודים התבצעה בכיכר הסמוכה לבית המטבחיים העירוני, לשם הובלו המגורשים ברגל מבית הכנסת הגדול (על-שם המהרש"ל), ששימש כמקום ריכוז ואיסוף למגורשים. קשישים וחולים נורו במקום. השאר נשלחו למחנות ההשמדה, בעיקר לבלז'ץ. מאות מהיהודים נורו למוות ביערות שבפאתי העיר לובלין. בסך הכל כ-29,000 מיהודי לובלין הושמדו במהלך החודשים מרץ-אפריל 1942, ובהם ככל הנראה גם אשתו, אמו ושתי אחיותיו של ז'יטומירסקי - אסתר ורחל - נרצחו אז.

גטו מיידן טטרסקיעריכה

ב-14 באפריל 1942 הסתיימו המשלוחים. ז'יטומירסקי ובנו הניו שרדו את הסלקציות של אביב 1942, ככל הנראה בזכות אישור עבודה שהיה לשמואל (בגרמנית: J-Ausweiss), ויחד עם שאר היהודים שנשארו בלובלין הועברו לגטו אחר, קטן יותר, שהוקם במיידן טטרסקי (פרבר של לובלין). לגטו זה נכנסו כ-7,000 עד 8,000 אנשים, אף שלרבים מהם לא היו אישורי עבודה. ב-22 באפריל ביצעו אנשי ה-אס אס סלקציה נוספת: כ-2,500 עד 3,000 אנשים ללא אישורי עבודה נלקחו תחילה למיידנק, ומשם ליער קְרֶנְפְּיֶיץ (Krępiec) שבמרחק כ-15 ק"מ מלובלין, שבו נורו למוות.

מתוך גטו מיידן טטרסקי שלח ז'יטומירסקי (דרך ארגון 'הצלב האדום') הודעה אל אחיו יהודה שבארץ ישראל: "- - - אני והניוש אנחנו ביחד." ב-23 ביולי 1942 שלח ז'יטומירסקי מכתב מגטו מיידן טטרסקי אל נתן שוואלב שבז'נבה: "אתה בוודאי יודע כמה עצוב לי ועד כמה אני בודד. לו חייתה אשתי היקרה והורי המסורים היה המצב שונה לחלוטין. אתה תקוותי היחידה ברגע זה. לכן אני מצפה ממך לחבילות מזון בתכיפות הגדולה ביותר. בבדידותי אני תולה בך את כל תקוותי." במילים אלה של ז'יטומירסקי: "בבדידותי אני תולה בך את כל תקוותי..." השתמש חוקר השואה, פרופ' אברהם מילגרם, ככותרת למאמרו בנושא משלוחי חבילות המזון מפורטוגל ליהודים תחת הכיבוש הגרמני.[14]

סופם של יהודי לובליןעריכה

ב-9 בנובמבר 1942 בוצע חיסול סופי של הגטו היהודי במיידן טטרסקי. כ-3,000 אנשים נשלחו למחנה ההשמדה מיידנק, בהם ז'יטומירסקי ובנו הניו. זקנים וילדים נשלחו מיידית לתא הגזים. גם הניו בן ה-9 היה בקבוצה זו. גברים ונשים כשירים לעבודה נשלחו לעבודת כפייה במחנות בלובלין דוגמת פלוגפלאץ (במחנה זה מוין רכוש היהודים הנרצחים ונשלח לגרמניה) וספורטפלאץ (אצטדיון שבנו עובדי הכפייה עבור אנשי האס אס). ז'יטומירסקי הועבר ככל הנראה לעבודות כפייה בספורטפלאץ. מתוך המחנה הוא הצליח לשלוח עוד שני מכתבים אחרונים למשלחת הציונית בקושטא. ב-3 בנובמבר 1943 בוצעה ההשמדה ההמונית הגדולה של כל השבויים והאסירים היהודים שנותרו במיידנק ובשאר המחנות במחוז לובלין. מבצע ההשמדה נודע בשם מבצע ארנטפסט (Erntefest, "חג הקציר). באותו יום במיידנק נורו למוות מול בורות פתוחים 18,400 יהודים. מבצע השמדה זה הוגדר כהוצאה להורג הגדולה ביותר בתולדות מחנות הריכוז. בסיום מבצע החיסול הוכרז מחוז לובלין כ"יודנריין" ("נקי מיהודים").

תעלומת מותועריכה

באופן מפתיע שרד ז'יטומירסקי גם את החיסול ההמוני הזה, וזאת על-פי מכתב ששלח באמצעות שליח מלובלין ב-6 בינואר 1944 למשלחת היהודית בקושטא. לא ברור מאין נשלח מכתב זה. הוא נשלח מהכתובת "דרובנה 7". במכתב זה מסר ז'יטומירסקי מידע ראשוני על אודות הרג ההמונים שהיה במיידנק בנובמבר 1943. היה זה מכתבו האחרון. כעבור כחצי שנה בלבד, ב-24 ביולי 1944, העיר לובלין שוחררה על ידי הצבא האדום. ז'יטומירסקי לא שרד; נסיבות מותו אינן ידועות. לא ידוע היכן התחבא בסוף ימיו, האם הוסגר או חלה ומת.

לקריאה נוספתעריכה

  • רות זריז, מכתבי חלוצים מפולין הכבושה 1940–1944, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1994.
  • אברהם מילגרם, "בבדידותי אני תולה בך את כל תקוותי...", ילקוט מורשת, גיליון 83, 2008.
  • נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן, אנציקלופדיה של גלויות, כרך ה', לובלין, ירושלים אפריל 1957
  • יעקב עדיני, ביחאוָה – ספר זיכרון, הוצאת ארגון יוצאי ביחאוה בישראל, תל אביב 1969
  • בלה מנדלסברג-שילדקרויט, מחקרים לתולדות יהודי לובלין, הוצאת חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג שילדקרויט, 1965.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קנטור תיאודור הרצל, 'תנועת "המזרחי" בלובלין', אנציקלופדיה של גלויות, כרך ה', לובלין, ירושלים: 1957, עמ' 449.
  2. ^ מייזלס א.צ., 'בית-הספר "יבנה"', אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 579–580.
  3. ^ צוקרמן מאיר, 'התנועה למען א"י העובדת',אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 411.
  4. ^ שינגרטן נח, 'דיוקנו של מורה', ביחאוָה – ספר זיכרון, תל אביב: הוצאת ארגון יוצאי ביחאוה בישראל, 1969, עמ' 243–245.
  5. ^ 5.0 5.1 צוקרמן מאיר, 'התנועה למען א"י העובדת, פרק א': "צעירי ציון" ופועלי ציון (צ.ס.)', אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 401–406.
  6. ^ צוקרמן מאיר, 'הקהילה בשנים 1932–1939', אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 373–376.
  7. ^ צוקרמן מאיר, התנועה למען א"י העובדת, פרק ב': הליגה למען א"י העובדת', אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 406–408.
  8. ^ קורן נחמן, התנועה הציונית: החלוץ, אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 389.
  9. ^ צוקרמן מאיר, התנועה למען א"י העובדת, פרק ה': 'הדרור', אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 410–412.
  10. ^ צוקרמן מאיר, התנועה למען א"י העובדת, פרק א': 'צעירי ציון' ופועלי ציון (צ.ס.), אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 405.
  11. ^ קורן נחמן, ימיה האחרונים של בלה, מחקרים לתולדות יהודי לובלין, בלה מנדלסברג-שילדקרויט, 1965, עמ' 43.
  12. ^ קורן נחמן, 'ימיה האחרונים של בלה', מחקרים לתולדות יהודי לובלין, בלה מנדלסברג-שילדקרויט, 1965, עמ' 44.
  13. ^ צוקרמן מאיר, 'התנועה למען א"י העובדת', אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 412.
  14. ^ אברהם מילגרם, "בבדידותי אני תולה בך את כל תקוותי...", ילקוט מורשת, גיליון 83, 2008