פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

שרה גלוּזמן-גִרוֹס (18 באוקטובר 1915, תרע"ו1988) הייתה סופרת ומשוררת ילדים ונוער ואשת חינוך ישראלית. כלת פרס למדן לספרות ילדים ונוער (1972).

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

שרה גלוזמן נולדה בסתיו 1915 באוּמַן שבאוקראינה, בתם של חיה לבית וינריב[1] ובן-ציון גלוזמן.[2] אחיה הבכור היה ממארגני התנועה הציונית הבלתי-לגאלית, והיא עצמה השתייכה לשכבת הילדים של תנועה זו.[3] כשהייתה בת שבע, בשנת 1922[3] או ב-1923, עלתה לארץ ישראל עם הוריה ואחֶיה. גדלה והתחנכה בתל אביב, ושם גם סיימה את לימודיה בסמינר לגננות שבהנהלת יחיאל היילפרין. עבדה כמה שנים כגננת בקיבוצים גבעת השלושה ועין חרוד, ולאחר מכן עברה לשמש כמזכירה במחלקת החינוך של הוועד הלאומי ולאחר קום המדינה במזכירות משרד המפקחים של משרד החינוך בתל אביב. בשנת 1943 נישאה לבן-ציון גרוס (1912–1989), מורה ללשון עברית, ספרות, תנ"ך ותלמוד, יליד כפר ליד מונקאטש, שעלה ארצה מצ'כוסלובקיה ב-1939. בני הזוג היו הורים לשני בנים, אפרים וגדעון.

גלוזמן תוארה כאישה קטנת קומה, רזה וממושקפת.[4] היא נפטרה בשנת 1988, בגיל 73. נקברה בבית העלמין הדרום.[2] הותירה את בן-זוגה, שני בניה וארבעה נכדים. אלמנהּ, בן-ציון גרוס, נפטר כעבור שנה, ב-1989, ונטמן לצדה.

יצירתה הספרותיתעריכה

גלוזמן החלה לפרסם סיפורים קצרים ב-1933, כשהייתה כבת 17, בעידודו של ח"נ ביאליק[5] (שעליו כתבה לימים רומן ביוגרפי לבני הנעורים בשם "בן המוזג", 1970).[6] סיפוריה הראשונים פורסמו בעיתון תנועת הנוער העובד, "במעלה", ואחר המשיכה לפרסם סיפורים ושירים בו ובעיתוני ילדים ונוער נוספים: "דבר לילדים" ו"עִתּוֹנֵנוּ", ובתוך זמן קצר החלה לפרסם רומנים בהמשכים ביומון "דבר", בשבועון "העולם" ובכתבי עת ספרותיים, וכן סיפורים ושירים בעיתוני ילדים, בהם בפרט "הצופה לילדים", שבו כתבה במשך שנים.[7]

הראשון בספריה, "על סף המוות" - סיפור "מחיי פועלים בארץ ישראל" - נכתב בשנת 1933, כשהייתה בת 19. גיבור הסיפור הוא אחיה, שנפטר ממחלת השחפת באותה תקופה.[7] הסיפור הופיע בהמשכים ב"דבר", וב-1936 ראה אור בצורת ספר. ספרה השני, "אל הגבול", מחיי המחתרת של התנועה הציונית-הסוציאליסטית בברית המועצות, התפרסם במקור בהמשכים ב"העולם".[8] בנושא המחתרת הציונית ברוסיה ואסירי ציון עסק גם ספרה "חומות הברזל".[7] עוד מספריה: "המשורר מסרגוסה", על חיי שלמה אבן גבירול, ו"מסתרי הגורל" - סיפור על קורות נער יהודי בימי השואה, שגדל בבית נוצרים ואחרי תלאות וגלגולים מצא את דרכו לעמו.

גלוזמן חיברה חוברות ללימוד הקריאה ומקראות לבית הספר היסודי. משיריה הולחנו על ידי נחום נרדי, אפרים בן-חיים וניסן כהן-מלמד, ושובצו במקראות ובשירונים. מהידועים שבין שיריה לחגים: "חנוכייה לי יש".

גלוזמן ביטאה ביצירותיה את חוויותיו של הילד, עולמו והנופים המקיפים אותו. היא זכתה לשבחי הביקורת: "עדינות רוך ושובבות ממלאים את שיריה", כתבה בשנות ה-40 המחנכת טובה חסקינה.[9] לדברי חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק, "בעוד שרוב המשוררות בנות-דורה ביטאו בשיריהן את סביבתו ה"נייטרלית", או העירונית, של הילד הקטן, מיקדה שרה גלוזמן את נושאי שיריה בעיקר בטבע, מראותיו ויצוריו – פרפר וציפור, שדה פורח ועדר צאן. לדבריה היה זה מורָהּ בסמינר יחיאל הילפרין, שהשפיע על ראשית כתיבתה; ואמנם חותם הצלילות המרבית והחזרות הריתמיות, שאיפיינו את יצירת הילפרין, ניכרים בשיריה הראשונים לטף, שכתבה בהיותה מורה בעמק".[10]

בשנת 1972 זכתה בפרס למדן לספרות ילדים ונוער מטעם עיריית רמת גן על ספרה "בן המוזג", על חיי ח"נ ביאליק.[11]

ספריהעריכה

  • על סף המות: מחיי פועלים בארץ ישראל, תל אביב: דבר, 1936.[12]
  • אל הגבול: רומן מחיי המחתרת הציונית ברוסיה הסוביטית, ירושלים: הוצאת הספרים הארץ ישראלית, תרצ"ח.
  • "תורת הגזירה לבגדי נשים: לפי שיטה המאפשרת להתלמד לגזר באפן קל, נכון ומדֻיק", תל אביב: (דפוס הפועל הצעיר), תרצ"ח. (30 עמ')
  • מיומנו של עודד; ציורים מאת נחום גוטמן, ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תל אביב: אמנות ('מולדתנו: ספרית ארץ ישראל לילדים'), 1939.
  • חומות הברזל: רומן מחיי אסירי ציון ברוסיה הסוביֶטית, ירושלים: העולם, תש"א.[13]
  • אוקראינה: פואימה, ירושלים: העולם, תש"ב.
  • גד ודג הזהב: שירים לילדים; הציורים מאת נחום גוטמן, ירושלים: קריית ספר, 1943.
  • הגמד זרימד: אגדה; ציורים: איזה הרשקוביץ, תל אביב: דביר, תש"י.
  • פעמונים: שירים לילדים; ציורים מאת אילזה קנטור, ירושלים: קרית ספר, 1951.
  • מסתרי הגורל, 3 כרכים, תל אביב: יבנה, תשי"ח 1957–תשכ"ו.[14]
  • אל הבית הרחוק: ספורים; הציורים: אריה מוסקוביץ, פתח תקווה: מרכז, תש"ך.[15]
  • שרה גלוזמן, רחל ולינגשטין, פעמונים: ספר למוד ומקראה לשנת הלמודים הראשונה בבית הספר הממלכתי, בהתאם לתוכנית הלמודים החדשה; ציורים: אריה מוסקוביץ, 8 כרכים, תל אביב: א’ זלקוביץ, תשכ"ג. (התוכן: 1: שלום בית הספר; 2: ראש השנה; 3: סכות; 4: הסתיו; 5: בשדה; 6: חנכה; 7: חרף; 8: בגינה)
  • בן המוזג: סיפור חייו של המשורר חיים נחמן ביאליק, תל אביב: י. שרברק, תשל"א 1970.[16]
  • המשורר מסרגוסה: סיפור חייו של המשורר שלמה בן יהודה אבן גבירול, ירושלים: ר’ מס, 1978.
  • סידרת שי לילד, 4 כרכים, תל אביב: עופר, תשל"ח. (התוכן: 1: הכלנית; 2: האביב בא; 3: חג בחוצות ירושלים; 4: חמור קטן)

לקריאה נוספתעריכה

  • יפה ברלוביץ (בחרה, ההדירה והוסיפה אחרית דבר), שאני אדמה ואדם: סיפורי נשים עד קום המדינה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד (סדרת מגדרים; הספרייה החדשה למנויים), תשס"ג 2003, עמ' 142.
  • אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1900–1948, כרך ב, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 535-6.
  • א[פרים] גרוס, 'ד"ר בן ציון גרוס ז"ל', בתוך: בן-ציון גרוס, המשקלים פעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים; ערך ועיבד: חיים א' כהן, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית ('מקורות ומחקרים'), תשנ"ד 1993, עמ' ט–י.

קישורים חיצונייםעריכה

מפרי עטה:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חיה גלוזמן, דבר, 26 באוגוסט 1952; חיה גלוזמן, דבר, מודעת אבל, 22 באוגוסט 1952 (מודעה).
  2. ^ 2.0 2.1 שרה גרוס באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  3. ^ 3.0 3.1 נורית גוברין, 'מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית', שבות 4 (תשל"ו), 88 (על פי מכתב מגלוזמן למחברת המאמר מ-4 ביוני 1975).
  4. ^ אלה אילברג, בעלת הפרס, מעריב, 24 בינואר 1972.
  5. ^ יפה ברלוביץ (בחרה, ההדירה והוסיפה אחרית דבר), שאני אדמה ואדם: סיפורי נשים עד קום המדינה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד (סדרת מגדרים; הספרייה החדשה למנויים), תשס"ג 2003, עמ' 142.
  6. ^ וראו גם זיכרונותיה על ביאליק: שיחות ופגישות: משהו על ביתו וצלו הטוב, דבר, 25 ביוני 1937.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 א[פרים] גרוס, 'ד"ר בן ציון גרוס ז"ל', בתוך: בן-ציון גרוס, המשקלים פעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים; ערך ועיבד: חיים א' כהן, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית ('מקורות ומחקרים'), תשנ"ד 1993, עמ' ט–י.
  8. ^ בספרות ובאמנות, דבר, טור 5, 23 באפריל 1937.
  9. ^ טובה חסקינה, הד הגן, תש"ו, 71 (מובא אצל אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1900–1948, כרך ב, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 535).
  10. ^ אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1900–1948, כרך ב, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 535-36.
  11. ^ פרס למדן לשרה גלוזמן, מעריב, 17 בינואר 1972.
  12. ^ ביקורת: ש. י. פינלס, על סף המות, דבר, 28 במאי 1937.
  13. ^ סקירה קצרה: רומן מחיי אסירי ציון ברוסיה הסובייטית, הצופה, 16 במאי 1941.
  14. ^ ביקורת: יוסף שה-לבן, "מסתרי הגורל", דבר, 30 במאי 1958.
  15. ^ ביקורת: משב [משה בן-שאול], הבית הרחוק, מעריב, 2 ביוני 1961.
  16. ^ ביקורת: יורם קניוק, ביאליק בלשון אנטי-ביאליקית, דבר, 22 בפברואר 1971.