אסיר ציון

אסיר ציון הוא אדם ששהה במאסר או בהגליה בשל פעילות ציונית, בארץ שבה פעילות זאת הייתה אסורה. מקור המונח במילותיו של רבי יהודה הלוי: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך".

בשנת 1992 נכנס לתוקף בישראל חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם. על-פי חוק זה, אסירי ציון החיים בישראל, או שאריהם, זכאים לתגמולים שונים ממדינת ישראל.

עם זאת המינוח אסירי ציון רווח בספרות והעיתונות היהודית שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל^[1]^[2]^[3]^[4].

אסירי ציון בברית המועצות

מרבית מאסירי ציון נכלאו בשל פעילותם במדינות הגוש הקומוניסטי ובברית המועצות לשעבר. על פי ההשקפה הקומוניסטית, כל השתייכות דתית או אתנית בטלה מפני ההשתייכות לאומה הקומוניסטית, ולפיכך סירבו שלטונות ברית המועצות להכיר בשאיפות הלאומיות של היהודים. בתגובה, פעלו חלק ממסורבי העלייה באופן הפגנתי ומחתרתי נגד העיכובים, וייסדו מחתרת של פעילות ציונית. הם נעצרו ונכלאו על ידי המשטר, לעיתים בתואנות שווא, וחלקם הוגלה למקומות נידחים בברית המועצות.

כמה מאסירי ציון סבלו מעינויים במהלך מעצרם נוסף על הסיכון והקושי הרב שבתנאי מעצרם. בשנת 1970, למשל, נרשמו 44 מקרים של יהודים פעילי עלייה שנשלחו למחנות עבודה בכפייה. היו גם מקרים של אסירי ציון שנפטרו בעודם בכלא. אחרים הושמו בבתי חולים פסיכיאטריים תחת אבחנות רפואיות כוזבות, והטיפולים בהם עוררו לעיתים מחלות נפש. אסירי ציון היו גם שנים רבות קודם לכן תחת השלטון הקומוניסטי.

המחתרת הציונית ומשפטי לנינגרד

בנובמבר 1966 נוסד בלנינגרד ארגון מחתרתי ציוני. מייסדיו היו שמונה יהודים צעירים, שהיו כבר מעורבים בהפצת השפה העברית (שהוצאה אל מחוץ לחוק): זאב מוהילבר, הלל בוטמן, שלמה דרזנר, אהרן שפילברג, דוד מעיין (אז – צ'רנוגלז), רודולף ברוד, גריגורי ורטליב, בן טובבין. הארגון המחתרתי הקים רשת אולפנים ללימוד עברית ומסורת ישראל, יצר קשר עם ישראלים בעלי דרכונים זרים שהיה בידם להגיע מעת לעת לברית המועצות (ובאמצעותם – גם עם קהיליית המודיעין הישראלית), עמד מאחורי מבצעי החתמה על עצומות ומכתבים פתוחים בנושא זכות העלייה. כמו כן ביצעו חברי הארגון הציוני פעילויות סמליות בעלות אופי הכרזתי. כך, חגיגת נישואי זאב מוהילבר לבחירת ליבו יהודית (יוליה) שנקר כדת משה וישראל הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות המחתרת הציונית בלנינגרד.

במקביל, שישה עשר אזרחים צעירים, שלשה עשר מתוכם יהודים ציונים (חלקם חברי ארגון המחתרת), תכננו את "מבצע חתונה" – שם קוד לניסיון חטיפת מטוס ריק שנועד לעורר מודעות עולמית למצב היהודים בברית המועצות. המתכננים נתפסו מספר צעדים לפני עלייתם למטוס ב-15 ביוני 1970, נשפטו וקיבלו עונשים קשים על בגידה במולדת, ביניהם שני גזרי דין מוות שהומתקו לחמש עשרה שנות מאסר לאחר לחץ בינלאומי, שהשפיע על הסובייטים גם להתחיל לשחרר עוד מסורבי עליה. גזרי הדין: מארק דימשיץ (טייס הקבוצה) ואדוארד קוזניצוב נידונו למוות, יוסף מנדלביץ ויורי פדורוב נידונו ל-15 שנה גם כן. אלכסיי מורז'נקו ל-14 שנים, סילווה זלמנסון, האישה היחידה במשפט קיבלה 10 שנים, אריה חנוך ל-13 שנים, אנטולי אלטמן ל-12 שנים, בוריס פנסון ל-10 שנים, ישראל זלמנסון נידון ל-8 שנים ומנדל בודניה נידון ל-4 שנות מאסר.

יחד איתם, באותו יום, נאסרו גם ראשי המחתרת הציונית. משפטם של חוטפי המטוס הריק כונה "משפט לנינגרד הראשון" ומשפט המחתרת הציונית אשר לא השתתפו במבצע "משפט לנינגרד השני". במקביל התקיימו גם "משפט קישינב" ו"משפט ריגה". בין השאר, נידון הלל בוטמן ל-10 שנות מאסר, דוד מעיין ל-5 שנות מאסר, זאב מוהילבר ל-4 שנות מאסר, שלמה דרזנר ואהרן שפילברג ל-3 שנות מאסר כל אחד.

משפט וגזרי הדין החמורים בו עוררו סערה בינלאומית. הלחץ הבינלאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין ופתח את מסך הברזל לכ 300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים – מביניהם עלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60 בהם רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה.

פעילותו ומאסרו של אנטולי שרנסקי

אנטולי שרנסקי היה פעיל בחוגים ציוניים החל מתחילת שנות השבעים. הוא שיתף פעולה עם מתנגדי משטר אחרים ועבד כמתרגם עבור הפיזיקאי ומתנגד המשטר אנדריי סחרוב. הוא הצטרף לארגון זכויות האדם "קבוצת הבקרה של הלסינקי במוסקבה" בראשותו של סחרוב. הארגון שהוקם ב-1976 נועד לדווח ולפקח ועל יישומו של הסכם הלסינקי עליו חתמה ברית המועצות ב-1975 ובו סעיף המחייב על שמירת זכויות אדם. שרנסקי הפך לדובר העיקרי עבור אסירי ציון ומסורבי העלייה היהודיים. פעילות זו זכתה להד גדול בעולם, וגרמה למאסר ממושך של שרנסקי באשמת ריגול ובגידה החל מ-1977. המאסר זכה לסיקור תקשורתי רחב היקף בעולם. בארצות הברית קבוצות גדולות יצאו למאבק ציבורי מהדהד, שגרם לממשל ללחוץ על ברית המועצות בענייני זכויות אדם. הנשיא רונלד רייגן התנה בפני מיכאיל גורבצ'וב את שיפור היחסים בין המדינות וחתימה על הסכמים כלכליים בשיפור יחסה של ברית המועצות ליהודיה, ואף הצליח להביא לשחרורו של אנטולי שרנסקי מברית המועצות בחילופי מרגלים.

בין אסירי-ציון הידועים נמנים בנוסף אידה נודל, אדוארד קוזנצוב, יצחק שקולניק (אשכול), דב שפרלינג, סילווה זלמנסון, יוסיף (יוסף) מנדלביץ', יולי אדלשטיין, יוסף שניידר, איגור בוריסוב, מרק נשפיץ ושמעון שפירא. אחרוני אסירי ציון בברית המועצות שוחררו בשנת 1986 עם הכרזתו של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב על מדיניות הגלאסנוסט.

אסירי ציון במדינות נוספות

ערך מורחב – משפטי הציונים ברומניה

אסירת ציון חירות טקלה, מקבלת תעודה בטקס הוקרה ביום הזיכרון לנספי יהדות אתיופיה בדרכם לארץ ישראל, בגין פעילותה המחתרתית למען מפעל העלייה. נתניה 2017

בנוסף לברית המועצות, יהודים ממדינות קומוניסטיות נוספות, כגון מזרח גרמניה ורומניה ניהלו מאבקים דומים ונעצרו באופן דומה לאחיהם בברית המועצות.

ברומניה, בחלק המכונה הרגאט, אחרי שואת יהודי רומניה, נותר בחיים קיבוץ יהודי גדול שכלל מאות אלפי יהודים, רבים מהם חדורים שאיפות ציוניות. בקרב יהודי רומניה החלה פעילות ציונית ענפה שכללה כתבי עת, אסיפות ואף הפגנות, ופעילות זו קיבלה עידוד רב מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ועידוד עקיף ושקט מהאדם השני בהיררכיה של רומניה הקומוניסטית, שרת החוץ היהודיה, אנה פאוקר. בשלב מסוים, לפי הנחיות ממוסקבה, החליטו השלטונות הרומניים לפעול בצורה נמרצת נגד הציונים והציונות.

בשנות החמישים של המאה ה-20, במסגרת משפטי הציונים ברומניה, נשפטו כמה מאות יהודים, מנהיגים ופעילים של התנועות הציוניות הרומניות ונידונו לעונשים כבדים. היהודים הואשמו בריגול למען האינטרסים של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי. משפטים אלה היו חלק משורת המשפטים המבוימים נגד יהודים שנערכו באותה תקופה בגוש הקומוניסטי.

המונח "אסירי ציון" הורחב עם השנים, ושימש גם לתיאור אסירים יהודיים במדינות דיקטטוריות שאינן קשורות בברית המועצות, שנאסרו בשל פעילות פרו-ישראלית, או ניסיון לעודד עליית יהודים לישראל. כינוי זה ניתן ליהודים בעיראק, מצרים, מרוקו^[5], תימן ואתיופיה שנעצרו בשל פעילות ציונית ופעילות להעלאת יהודים לישראל, בעיקר בשנות הארבעים והחמישים.

לקריאה נוספת

אנטולי רובין, מגפים חומים מגפיים אדומים – מגטו מינסק עד מחנות סיביר, הוצאת "דביר", 1977. (הספר בקטלוג ULI)
ליאונרד גנדלין, בנתיב הייסורים והעלייה, תשל"ט–1979.
מרטין גילברט, יהודי התקווה, הוצאת דומינו, 1984.
נתן שרנסקי, לא אירא רע, הוצאת ידיעות אחרונות, 1989
יוסף מנדלביץ, מבצע חתונה, הוצאת כתר, ירושלים, 1985.
ברוך גור גורביץ, ההזדמנות שהוחמצה – יהודי ברית המועצות בסבך המעצמות, הוצאת כרמל, ירושלים, 2014.
הלל בוטמן, לנינגרד ירושלים וחניה ארוכה ביניהן – סיפורו של הארגון הציוני בלנינגרד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1981
גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, אוניברסיטת חיפה והוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018.