תהילים י"ט

תהילים י"ט הוא המזמור ה-19 בתהילים (מזמור י"ח בנוסח תרגום השבעים ובוולגטה). המזמור חתום בידי דוד, והוא עוסק בשני נושאים: כבודו של האל המשתקף במעשה ידיו, הם השמיים והשמש, שבחי התורה ותפילת השתוקקות לקיימה בשלמות. בלטינית ידוע מזמור זה בשם: "Caeli enarrant gloriam Dei" (הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל).

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. ג יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. ד אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. ה בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. ו וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. ז מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. ח תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. ט פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. י יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. יא הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. יב גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. יג שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. יד גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב. טו יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

מבנה המזמור

המזמור מחולק לשני חלקים, העוסקים בנושאים שונים, וכל חלק מחולק אף הוא לשני בתים, העוסקים בנושאים דומים.

חלק א' (פסוקים ב'-ז')

הבית הראשון בחלק זה (פסוקים ב'-ה'), עוסק בסיפור מעשיו של האל על ידי השמיים, המתפשט ללא מילים בכל הארץ, והוא בנוי משני חרוזים בעלי ארבע צלעות (ב'-ג'; ד'-ה'). מבחינה תוכנית, כל אחד מארבעת פסוקיו בנוי משתי צלעות המקבילות זו לזו בתקבולת נרדפת או משלימה. התקבולת בפסוק הראשון היא תקבולת כיאסטית, ושאר התקבולות הן תקבולות ישרות.

הבית השני (פסוקים ו'-ז') עוסקת בפעולתו של השמש המקיף את העולם מקצה לקצה, ועושה זאת בשמחה, כחתן וגבור. בתי זה בנוי משני חרוזים, האחד בעל שתי צלעות והשני בעל שלוש צלעות (ו'; ז'). צלעותיהן של שני החרוזים מקבילות זו לזו בתקבולת משלימה, החרוז הראשון בתקבולת ישרה, והשני בתקבולת כיאסטית, שייתכן שבאה לבטא כיצד השמש מקיפה את השמים מקצה לקצה.

בין שני הבתים נמצאת הצלע ”לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם” (ה'), שאף על פי שמבחינת חלוקת הפסוקים היא שייכת לבית הראשון, מבחינה עניינית היא שייכת לבית השני. בהתאם, יש הרואים אותה כשייכת לחרוז שבפסוק ו', ולכן לדעתם שני החרוזים בבית השני הם בעלי שלוש צלעות. לעומת זאת, יש הרואים צלע זו כעומדת בפני עצמה, בתור כותרת לבית הבא, וחולית מעבר בין הבתים, שכן היא מבהירה את הקשר בין השמים לשמש. הסיבה לכך שצלע זו מחוברת לבית הראשון ולא לשני אינה ברורה מספיק, וייתכן שחלוקה זו נעשתה כדי למנוע קישור בין הפועל 'שׂם' המוסב על הבורא, לבין הכינוי 'והוא' המוסב על השמש, והבנה מוטעית שהשמש הוא הבורא.

בשני הבתים מוזכרות המילים 'שמים' (המשמשת כמסגרת לחלק זה של המזמור) ו'קצה', ופעלים מהשורש יצ"א, ובכך מתבטא הקשר ביניהם גם ברובד המילולי. אך בעוד בבית הראשון קצה תבל משמש כמרחב בו יוצא קַוָּם של השמים (סיפורם על כבוד האל), בבית השני קצה השמים משמש כמרחב בו השמש יוצא להאיר על הארץ.

חלק ב' (פסוקים ח-י"ד)

הבית הראשון (פסוקים ח'-י"א) עוסק בשבחה של תורת ה' ומצוותיה, והיא כוללת שישה חרוזי שבח דו-צלעיים המקבילים בתקבולת משלימה, המרבים בתיאור מהותם ופעולתם של התורה והמצוות, וחרוז דו-צלעי נוסף, שגם שתי צלעות מקבילות, המעיד שהם נחמדים ומתוקים יותר מזהב ונופת צופים.

הבית השני (פסוקים י"ב-י"ד) הוא תפילה אישית של המשורר על קיום מצוות התורה. המשורר פותח בהצהרה שהוא נזהר במצוות התורה בגלל השכר הרב שמבטיח קיומן, ולאחר מכן מבקש מהאל שיעזור לו להינצל מן העוונות והפשעים הרבים שהוא עלול להיכשל בהם, תוך התנצלות על הקושי לקיים את המצוות בשלמות: ”שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין / מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי”. בית זה כולל שני חרוזים בעלי שתי צלעות, וחרוז אחד בעל שלוש צלעות.

מלבד הצלע הפותחת את הבית השני, ”גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם” - במצוות התורה, המקשרת בינו לבין הבית הראשון, יש בין שני הבתים קשרים לשוניים נוספים: בשני הבתים מוזכרת המילה 'רָב', בתור תואר למצוות או לעברות, ולפי רוב הפירושים, גם למילה "תְּמִימָה" בבית הראשון, המוסבת על התורה, יש מקבילה בבית השני, במילים "אָז אֵיתָם" (אז אהיה תם), המוסבות על המשורר.

חתימה (פסוק ט"ו)

הפסוק החותם של המזמור הוא חרוז בעל שלוש צלעות, בו המשורר מבקש שאמרי פיו, ואף הגיון ליבו - המחשבות והרעיונות שלא הצליח לבטאם במילים - יהיו לרצון לפני ה', המכונה ”צוּרִי וְגֹאֲלִי”. אזכור זה של ה', הוא השביעי בסדרת אזכרות שלו בחלק השני של המזמור, לעומת החלק הראשון, בו שם ה' לא מוזכר כלל. שתי צלעותיו הראשונות של הפסוק מקבילות זו לזו באופן כיאסטי.

רוב הפרשנים רואים פסוק זה כחתימה לתפילה שבסוף החלק השני של המזמור. לעומתם, יש הרואים בפסוק זה חתימה למזמור כולו. ראיה לדבריהם הם מוצאים בכך שהמילה ”אֹמֶר”, המוזכרת פעמיים בחלק הראשון של המזמור, מוזכרת גם בחתימתו, בהטיה ”אִמְרֵי פִי”. לדעתם, ייתכן שבקשתו של המשורר שהגיון ליבו יהיה לרצון, כוללת גם שאיפה להבנת הקשר בין שני חלקיו, וקבלת המסר הרעיוני העולה ממנו.

היחס בין חלקי המזמור

מאחר שאין בין שני חלקי המזמור זיקה עניינית ישירה, והם שונים זה מזה גם מבחינה סגנונית, חוקרים רבים הפרידו בין שני חלקי המזמור וטענו שבמקור הם היו שני מזמורים שונים, שאוחדו על ידי עורך מאוחר. אחרים, בעיקר פרשנים מסורתיים, עמלו לבאר את היחס בין חלקי המזמור, וחלקם אף ניסו להוכיח את אחדותו בעזרת המבנה הצורני הדומה של שני חלקיו, ומעט קשרים לשוניים ביניהם.

במדרש

התייחסות לקשר בין חלקיו של מזמור י"ט קיימת כבר בספרות המדרשית, באזור המאה ה-6. על אף ששאלת היחס בין חלקי המזמור לא נשאלה במפורש במדרש, מפירושו על המזמור עולים שני קשרים סמויים בין החלקים. הקשר הראשון שהמדרש מצביע עליו הוא הקשר בין תיאור פעולתה של השמש בבית השני (ו'-ז'), לבין שבח התורה ותיאור פעולתה בבית השלישי (ח'-י"א):

אמר רבי יהושע: צדקה עשה הקב"ה בעולם שלא נתנו (=את השמש) ברקיע הראשון, שאלמלי נתנו ברקיע הראשון לא היה כל בריה תחתיו צל שנאמר (ז'): "אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ". אבל לעתיד לבוא מי נסתר מחמתו? מי שהוא עוסק בתורה. מה כתיב אחריו? (ח') "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"...

— מדרש תהילים, פרק י"ט, פסקה י"ג

המדרש מפרש שהמילים המסיימות את חלקו הראשון של המזמור, ”אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ”, מוסבות על השמש, ומתארות את חומה הגדול של השמש, שאף אדם לא היה יכול לעמוד בו אם ה' היה נותן את השמש ברקיע הראשון. לפי המדרש, הצמדת מילים אלו לפסוק העוסק בתורת ה', מלמדת שביום הדין, כשהקב"ה ישלוף את השמש מנרתיקה, וילהט (ישרוף) על ידה את הרשעים, התורה תגן על לומדיה מאותו להט. המדרש מסתמך על נבואתו של מלאכי: ”כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא... וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ...” (מלאכי, ג', י"ט–כ').

הקשר השני שהמדרש מצביע עליו, הוא קשר בין השבח לה' על הטבע והתורה בשלשת הבתים הראשונים של המזמור (ב'-י"א), לבין תפילתו של המשורר להצליח לשמור את התורה בשלמות בבית הרביעי (י"ב-ט"ו):

תני רבי שמעון בן יוחאי: מה גבורים הם הצדיקים, שהן יודעין לפתות את בוראן, ויודעין היאך לקלס. ראה דוד היאך מקלס את בוראו - התחיל מקלס בשמים, שנאמר (ב') "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל". אמרו השמים שמא אתה צריך כלום? "וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ". אמר לו רקיע: שמא אתה צריך כלום? היה מזמר והולך. התחיל לקלס בתורה שנאמר (י') "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה". אמר לו הקב"ה: דוד מה את בעי? (=מה אתה צריך) אמר לו "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין"...

— מדרש תהילים, פרק י"ט, פסקה י"ז

לפי המדרש, עיקרו של המזמור הוא התפילה שבסופו, וחלקיו הראשונים של המזמור הם דברי שבח המקדימים את תפילתו של דוד (המשורר) בסוף המזמור. מטרתו של מבנה זה היא 'לפתות' את הקב"ה לשמוע לתפילתו של דוד, "כדרך השואל לנדיב שמאריך בתחלה בשבחו מי שיבקש ממנו... ולכוונה זו ספר בשבחיו וגלה נפלאות מתורתו".

השוואה בין תועלת השמש לתועלת התורה

בדברי הפרשנים הראשונים הועלה הפירוש, הטוען שהמזמור בא להשוות בין תועלתה הגדולה של השמש לעולם, שבזכותה העולם קיים, לבין תועלתה של התורה, שהיא ”תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”, "וקיום הנפש בה - כמו שקיום העולם בשמש", ואף היא, כמו השמש המאירה לעולם - ”בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם”. פירוש זה עשוי לקבל חיזוק מכך שהתואר 'בָּרָה", שניתן במזמור זה לתורה, מופיע בשיר השירים בתיאור הרעיה שהיא ”יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה” (מגילת שיר השירים, פרק ו', פסוק י').

חלק מהפרשנים פיתחו את הפירוש הזה, וטענו שהמזמור בא להראות כיצד תועלתה של התורה יותר גדולה מתועלתה של השמש, בעיקר על סמך המילים ”וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ”, שרומזות לכאורה על חסרון מסוים של השמש. לשיטתם, התיאורים הרבים של התורה במזמור זה, למעשה מקבילים את התורה לשמש, על מנת להראות את יתרונותיה הרבים של התורה על השמש. כך למשל, התורה ”מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”, בעוד השמש לעיתים מחממת יותר מדאי וגורמת לאדם למות ולאבד את נפשו; התורה ”מַחְכִּימַת פֶּתִי”, בעוד השמש לפעמים "יכנס במוחו של אדם וישתגע"; התורה ”מְאִירַת עֵינָיִם”, בעוד השמש מסנוורת את עיני המסתכל בה; והתורה ”טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד”, בעוד השמש פעמים רבות מכוסה בעננים, ובלילה היא כלל לא מאירה.

פירוש זה מניח שאת הקשר בין שני חלקי המזמור יש לאתר בדברים הנאמרים סמוך לקו התפר שבין שני החלקים, והוא מסביר רק את הקשר בין הבית השני לשלישי, או לכל היותר את הקשר בין שלשת הבתים הראשונים. פירוש זה, אינו מבאר את מבנהו של המזמור השלם, ובמיוחד את תפילת המשורר בבית הרביעי. כמו כן, פירוש זה מסתמך על ההנחה שהמילים ”וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ” רומזות לחסרונה של השמש, אך יש הטוענים שאין הכרח לפירוש זה, וייתכן ש'חמה' בא רק בתור כינוי לשמש, שאין בארץ מקום הנסתר מאורה.

הקבלה בין הטבע לתורה כשתי דרכים להכרת האל

על פי פירוש נפוץ, שהועלה כבר בתקופת הראשונים, מזמור י"ט מציג את הטבע והתורה כשתי דרכים מקבילות להגיע לאמונה בה'. הדרך הראשונה, היא הסתכלות בנפלאות הבריאה, והקשבה לסיפור שהשמים והשמש מספרים בעצם קיומם - סיפור חכמתו של האל שבראם. בכל אלה יחד, ניתן למצוא "עדות על האלהות ולהכיר מעשיו". הדרך השנייה היא לימוד תורתו ומצוותיו של האל, שגם "מעידות על חכמתו ועל ישרו".

לדעת רוב המפרשים בדרך זו, השבחים הרבים של התורה, מלמדים שהמשורר נוטה להעדיף את דרך הכרת ה' על ידי התורה. כך למשל, לפי האבן עזרא, הביטוי ”עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה” רומז לכך שהתורה מעידה על האל באופן יותר נאמן מן הטבע. הסיבה להעדפת התורה היא, שהטבע מגלה את האמונה באופן חלקי ביותר, ואילו התורה היא ”תְּמִימָה” - שלמה ללא חסרון, וכוללת את כל חלקי הדעות והאמונות. השמים מספרים רק על עצם קיומו של האל, אך כיון ש”בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם”, הם אינם מלמדים את האדם את שאר עקרונות האמונה כמו בריאת העולם, ההשגחה, והנבואה, ותורה מן השמים. כמו כן, השמים אינם מודיעים לאדם כיצד האל רוצה שבריותיו יתנהגו בעולמו. התורה, לעומת זאת מלמדת את האדם כיצד עליו להתנהג, בעזרת המצוות, שהם קוד מוסרי מפורט המכוון את האדם לדרך הישר, כמו שכתוב במזמור ”פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים”.

רוב הפרשנים שעסקו בפירוש זה לא התייחסו בדבריהם לקשר בין שתי דרכים אלו להכרת האל לבין תפילת המשורר על שמירת התורה, בבית האחרון של המזמור. לדעת הרב חנן פורת, חלק זה של המזמור מלמד שעל אף שהתורה מורה את הדרך הטובה ביותר כיצד לפעול בעולם, היא אינה מהווה "תעודת ביטוח" להליכה בדרך הנכונה, שכן גם ההוגה בה עלול לשגות, ועליו להתפלל ולבקש להצליח לשמור אותה בשלמות.

הרב יעקב משה חרל"פ, בפירושו על המזמור, פיתח רעיון זה באופן שונה במקצת, והציע שהדמיון בין ההויה (הטבע) לתורה הוא ששניהם מכונות 'שירה': ההויה כולה אומרת שירה בעת שהיא מספרת את כבודו של ה', וגם התורה מכונה שירה, כמו שכתוב בפסוק העוסק בה: ”וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת” (דברים, ל"א, י"ט). לדבריו, כינויים אלו מורים על כך שכל חיסרון קטן בפרטיהן של ההויה או התורה, גורם לחיסרון ב'נגינה העליונה', כמו שחיסרון של תו אחד בשיר יכול לקלקל את השיר כולו; מטרת המצוות היא 'לפרוט על התווים', וכל מי שמזלזל בפרט קטן מפרטי המצוות, הרי הוא ”מעוות את הזמרה ומשחית את השירה, שם שמים נשחת אז, ובמקום הילולים באים חילולים”.

הקבלה ישרה בין השמים לתורה כמרחב הפעולה לשמש ולאדם

ההקבלה הישרה בין מחציות המזמור

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל...	תּוֹרַת ה' תְּמִימָה...
לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם...	גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב
יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח...	שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין
וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ	מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי...

לדעת הרב אלחנן סמט, שני חלקי המזמור מקבילים זה לזה בהקבלה ישרה. כלומר: הבית הראשון העוסק בשמים, מקביל לבית השלישי העוסק בתורה, והבית השני העוסק בשמש, מקביל לבית הרביעי המתמקד באדם הפרטי. לדעתו, ניתן למצוא במזמור כמה הוכחות לקריאה אחדותית זו של המזמור:

• מבחינת המבנה הצורני, הבית הראשון דומה מאוד לבית השלישי, בכך ששניהם מורכבים מארבעה פסוקים דו-צלעיים, והבית השני דומה לבית הרביעי, בכך שאורכם היחסי לעומת הבית שלפניהם זהה, ושניהם נחתמים בפסוק תלת-צלעי. שינוי מקצב זה ממחיש לעין ולאוזן את חתימת מחצית המזמור.
• מבחינה סגנונית, הבית הראשון דומה לבית השלישי בכך ששניהם מפרטים שישה פרטים על הנושא הנדון בהם; הבית הראשון מתאר את סיפור כבוד אל, המשתקף בששת חלקי העולם: השמיים, הרקיע, יום, לילה, כל הארץ וקצה תבל, והבית השני מתאר את התורה על ששת חלקיה: תורה, עדות, פיקודים, מצווה, יראה, ומשפטים. כל אחד מהבתים כולל פסוק נוסף שלא מתאר את עצם הנושא הנידון, אלא את אופן היחס בינו לבין בני האדם: בבית הראשון, פסוק ג' מתאר את האופן בו נשמע סיפורם של השמים, ובבית השלישי, פסוק י"א מתאר את נחמדותה ומתיקותה של התורה בעיני הבריות.
• הקשר בין הבית השני לבית הרביעי, הוא אף יותר אדוק: הצלע הפותחת של שני הבתים, מסיימת במילה "בָּהֶם", המבהירה את היחס בין בית זה לבית שלפניו. הבית השני, עוסק בשמש, שהקשר שלה לשמים הוא ”לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם” - השמים הם מעין אוהל לשמש, והם המרחב בו פועלת השמש. הבית הרביעי עוסק באדם, שהקשר שלו לתורה ומצוותיה הוא ”גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם / בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב” - האדם נזהר בשמירת התורה והמצוות, מכיוון שבקיומם מובטח לו שכר רב. הקבלה לשונית נוספת בין המחציות ניתן למצוא בין ”וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ”, לבין ”מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי”.

לאור העובדה שהדמיון בין המחציות בולט יותר בבית השני של כל מחצית, וכן לאור העובדה שהבית הראשון בכל מחצית משמש מעין הקדמה לבית השני, הרב סמט טוען שעיקר ההקבלה בין המחציות נמצאת בבית השני של כל אחת מהן. מבנה זה יוצר הקבלה ניגודית, בין האופן בו השמש פועלת בשמים - התחום האלוהי שניתן לה, לבין האופן בו האדם פועל בתחום האלוהי שניתן לו - מצוות התורה. בעוד השמש, עושה את פעולתה בשמחה (”יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח”), אף על פי שלא מובטח לה שום שכר על מעשיה, האדם נזהר בקיום המצוות רק בזכות השכר המובטח לו עקב קיומם. כמו כן, האדם רחוק מאוד מקיום המצוות בשלמות, שכן ”שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין / מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי” - האדם צפוי לשגיאות, ולעיתים מעשיו נסתרים אף ממנו עצמו, זאת בניגוד לשמש שעושה את פעולתה בשלמות, שכן ”אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ”.

לפי הרב סמט, מטרת ההקבלה בין האדם לשמש, היא חינוכית, ומורה לאדם ללמוד מדרכיה של השמש, שמהווה מודל לחיקוי באופן המושלם בו היא מקיימת את המוטל עליה, ומשתלבת בהרמוניה השוררת בבריאה. על האדם לשאוף להצליח לקיים את המצוות בשלמות, ולא להפר את ההרמוניה השוררת בבריאה על ידי חטאיו. רעיון זה מקביל לרעיון המובע בסופו של מזמור ק"ד, שמתאר את הרמוניותו של הטבע, ומסיים בתפילה: ”יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ / וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם” - שכן חטאיהם פוגעים בשלמותו. רעיון זה מופיע גם במדרש, המפרש את דבריו של משה ”הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי”, כדרישה מעם ישראל ללמוד בקל וחומר מן השמים והארץ, כיצד עליהם לקיים את מצוותיו של ה':

אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל, הסתכלו בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינו את מידתם, או שמא גלגל חמה אינו עולה אלא מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו - ולא! כענין שנא' וזרח השמש ובא השמש. ולא עוד, אלא שמח לעשות לי רצוני, שנאמר (ו') "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח"... והרי דברים קל וחומר: ומה אלו... אם זוכים אין מקבלים שכר... לא שינו את מדתם; אתם, שאם זכיתם אתם מקבלים שכר... על אחת כמה וכמה שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם!

— ספרי דברים, פרק ל"ב, פסוק א'

ההמנון הבבלי לאל שמש ומזמור י"ט

השירה הבבלית מהללת את אל השמש. שירה זו מתארת באריכות את תפקידו של האל בעולם ואת כבודו הרב. עוד מתארת השירה את שליטתו בעולם החי, את מסירותו גלפי האדם השורה במצוקה ואת הצדק שהוא משליט בעולמו. היו שמצאו מוטיבים משותפים, רעיוניים ולשוניים, לשירה הבבלית עם מזמור י"ט:

"שמש המאיר ... שמים / ומבהיר החשך ... ממעל ומתחת / קרניך כרשת מכסות / ... קרניך חודרות למקומות ...הארץ / תולה בשמים את חוג הארץ / מדי יום תעבור את הארץ הרחבה, גאות הים, ההרים, ארץ ושמים. יומם לא תחלש ולא יכהו פניך - בלילה תאיר ותלהט, למרחקים אשר לא ידעום ומידות אורך אשר לא יספרום ...

בליטורגיה

• מזמור זה נאמר כחלק מפסוקי דזמרא המורחבים של שבת ויום טוב.
• לפי מנהג הגר"א המזמור משמש כשיר של יום ליום הראשון של שבועות, בשל שבחי התורה המופיעים בו.
• נהוג לומר את פסוקי תיאור התורה שבמזמור בזמן ההקפות בשמחת תורה.
• הפסוק האחרון של המזמור נאמר בסוף תפילת עמידה.

בתרבות

יצירות רבות חוברו בהשראת המזמור, ביניהן הפרק הראשון "השמיים מספרים כבוד אל" מתוך הבריאה, אורטוריה מאת יוזף היידן. פרנץ ליסט חיבר את היצירה "תהילים י"ט". Die Himmel erzählen die Ehre Gottes, רי"ב 76, היא קנטטה מאת יוהאן סבסטיאן באך, שנכתבה בהשראת המזמור.

בשירה

• על המילים "תורת ה' תמימה.. פיקודי השם.." הולחנו שירים רבים בהם: "תורת השם תמימה" - של חסידות באבוב, מבוצע על ידי שייע ברקו, מוטי גולדמן ומקהלת מלכות.
• על הפסוק "פיקודי השם ישרים משמחי לב, מצוות השם ברה מאירת עיניים, יראת השם טהורה עומדת לעד, משפטי השם אמת צדקו יחדיו" מבצע אברהם פריד סינגל בשם פיקודי השם יחד עם מקהלת מלכות ובלחן של משה לאופר.
• על המילים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך" מבצע ילד הפלא ארי רייך שיר בלחן של מוטי אילוביץ, יחד עם מקהלת מלכות.
• על המילים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך" שר הזמר מוטי שטיינמץ בלחן של חזקי' משה וייס.
• על המילים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך" שר הזמר ביני לנדאו באלבומו מעבר לגבולות.
• תורת ה' תמימה - לחן של פייבל מנדלוביץ, ביצוע של אהרלה סמט באלבום לחיים טיש תורה של יוסף משה כהנא.

לקריאה נוספת

• הרב אלחנן סמט, עיונים במזמורי תהילים תל אביב: משכל, 2012, עמ' 41–69. (חלק א' וחלק ב' במהדורה המקוונת, באתר תורת הר עציון)
• יעקב בזק, "השמים מספרים כבוד אל", בתוך: שמואל שניצר (עורך), מעריב, 8 ביוני 1984, עמ' 47–48

קישורים חיצוניים

• ספר תהילים פרק י"ט‏, באתר מקראות גדולות הכתר
• תהילים י"ט באתר על התורה
• תהילים י"ט, באתר התנ"ך - הרצוג
• תהילים י"ט, באתר תנ"ך על הפרק
• מזמור י"ט, באתר בני ציון - בונים קומה בתנ"ך