תרגומי המקרא ללטינית

התרגומים של ספרי המקרא לשפה הלטינית החלו להיות מחוברים לכל המאוחר במאה השנייה לספירה – ומפעל תרגומי זה נמשך ברצף למעשה עד היום הזה. תרגומים מקראיים אלו כוללים תרגום של ספרי הברית הישנהעברית, הברית החדשה וכן ספרים חיצוניים. נהוג לחלק את תרגומי הביבליה הלטינית לאלו שקדמו להירונימוס, המכונים 'וטוס לטינה' (Vetus Latina); ולאלו שהירונימוס ערך, המכונים וולגטה (Vulgata). בנוסף לתרגומים אלו, יצאו לאור בעת החדשה תרגומים ללטינית - ללא זיקה ישירה לוולגאטה.

שער מהדורה פוליגלוטית של התנ"ך הכוללת את השפות עברית, ארמית, יוונית ולטינית; נעשתה באוניברסיטת אלקלה דה אנרס (Alcalá de Henares) בממלכת ספרד במאה ה-16 תחת השגחתו של הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (Jimenez de Cisneros), וכוללת את סמלו[1]

הוולגטה היא תרגום המיוחס להירונימוס, אשר נערך בסוף המאה הרביעית. הברית הישנה חוברה בידו על יסוד מצע עברי וארמי; ואילו הברית החדשה, על פי מצע יווני. מהמאה השמינית השימוש בה הפך לכמעט בלעדי והתקדש. למרות תרומתה האדירה לנצרות, והעובדה שהיא התחבבה על המאמינים הנוצרים, הוולגאטה ספגה לא מעט ביקורת כבר מזמן חיבורה. על כן, נעשו ניסיונות לתקנה ואף להקים לה תרגומים מתחרים – וזאת ללא הצלחה. בעקבות הרפורמציה, היא הוכרה כנוסחה הסמכותי של כתבי הקודש של הכנסייה הקתולית, בידי ועידת הכנסייה בעיר טרנטו (1546). לאחר עמל רב, נוסח אחד אושרר עם ההוצאה לאור של הביבליה הסיקסטו-קלמנטינית ב-1592. [2] החל מ-1979 הנאו-וולגאטה ממלאה את מקומה של הוולגאטה; ואין היא מיוחסת יותר להירונימוס.[3]

הוטוס לטינהעריכה

'הוטוס לטינה" ((התרגום הלטיני הקדום), או בקיצור: VL, היא ביסודו של דבר כינוי המציין טקסטים בלטינית, שבהם המקרא מצוטט. טקסטים אלו היו בשימוש בעיקר בקרב קהילות נוצריות החל מהמאה הב'. בין היתר, קורפוס זה מכיל תרגומים. בדומה ליצירת החולין הלטינית, יצירה זו צמחה על רקע השחיקה ההדרגתית במעמדה ההגמוני של תרבות יוון ברחבי הקיסרות הרומית המערבית. במקביל לתהליך תרבותי זה, חלה עלייה בקרנה של השפה הלטינית; ובאופן הדרגתי, זאת תפסה את מקומה של היוונית והפכה לשפה הדומיננטית של האימפריה הרומית – ראשית בצפון אפריקה, ולאחר מכן באירופה.[4] בגלל מקומה הנכבד של כנסיית אפריקה בקרב אבות הכנסייה הלטינית, הרי חלק גדול מהוטוס לטינה חובר באפריקה – וכנראה במידה פחותה יותר בצפון איטליה ('Itala") וגם בשאר אירופה (גליה, ספרד, אנגליה וגרמניה).

הוטוס לטינה ספגה הרבה ביקורת, אף על פי שהמדובר בכתבים המקודשים של הכנבייה הלטינית בראשיתה. אודות חילופי הגרסות של הוטוס לטינה אמר אוגוסטינוס, שרבים הם מספור (Doctrina Christiana 2:11). עם זאת, ציטוטיו של קיפריאנוס בן המאה השלישית, מצביעים על שימוש בגרסה אחת של ביבליה לטינית, בעלת מספר מוגבל של וריאנטים. הירונימוס התייחס אל מתרגמי הוטוס לטינה, כאל מחוסרי כישרון (המבוא לתרגומיו לאיוב ולמשלי) – ובעקבות כך, ערך תרגום מחודש למקרא.

תרגומים לטיניים לכתבי הקודש שקדמו לנצרותעריכה

ראשוני התרגומים ללטינית חוברו כנראה בידי יהודים, עוד במאה הראשונה, כשנדדו בקיסרות הרומית, בעקבות הגלייתם מיהודה עם חרבן בית המקדש השני (בשנת 70). כיוון שתרגומים יהודיים אלו נערכו במקביל לתרגומים נוצריים, בפועל קשה להבחין בינם לבין שאר הוטוס לטינה. בשונה משאר תרגומי הוטוס לטינה, אלו הם תרגומים של התנ"ך ואולי של ספרים חיצוניים יהודיים – ולא תרגומים של הברית החדשה. עם כל ההסתייגויות המתבקשות, תרגומים אלו הם חלק מהוטוס לטינה ואולי התשתית שעליה היא נבנתה – לאחר שהתרגומים הראשונים עברו עריכה ותיקונים, על פי החידושים שהופיעו בנצרות, במאות הראשונות לספירה. עדויות ממשיות בודדות לקשרם ליהודים דווקא, נמצאו בקטקומבות יהודיות ברומא, שבהן חרותים פסוקים מקראיים על קברים. תרגומים אלו מתאפיינים בסטייה ממסורת התרגום הנוצרית, ובדרכיה בתרגום תאולוגי של המקרא. הנוכחות היהודית ניכרת במילוליות התרגומים התואמת את מסורת התרגום למקרא היהודי, בשקיעי המדרש, במטבעות לשון יהודיים – ובעיקר בתרגומי שאילה מהעברית (הבראיזמים), ובתרגומים ברוח ההלכה היהודית והפרשנות היהודית למקרא. היא גם ניכרת בסטיות ניכרות מנוסח תרגום השבעים, אשר בעיקר עליו מושתתים תרגומי הוטוס לטינה. לא מן הנמנע, שהמתרגמים השתמשו במצע העברי או בתרגומים לארמית וליוונית אחרים הקיימים, בצד השימוש בתרגום השבעים. הסברה היא שתרגומי הוטוס לטינה נקראו בבתי כנסיות, על פי מסורות שגיבשו חז"ל, למשל בנוגע לתרגומים הארמיים.[5]

עיקר קורפוס הוטוס לטינה (VL)עריכה

ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

עיקר הוטוס לטינה נערכה בידי נוצרים; והמאפיין אותה הוא שאלו הם טקסטים, שלרוב קדמו בזמן לתרגום הוולגטה על ידי הירונימוס. על פי רוב, הם מבוססים על תרגום השבעים, בנוסח הקרוב לכתב יד ותיקנוס (כתב יד B). לפיכך נהוג להתייחס למקצתם – כמו גם לוולגאטה – כעדי נוסח לתרגום השבעים.[6] חיבורים אלו יצאו לאור עד למאה הרביעית, ובדרך כלל לכל המאוחר עד המאה השמינית; שאז קרל הגדול הוציא לאור ביבליה המושתתת על תרגומיו של הירונימוס (Codex Amiatinus). הם מכילים ציטוטים מהמקרא; ועל פי רוב, המדובר בקטעים מטקסטים; שחוברו בידי אבות הכנסייה הלטיניים או שהם תרגומים של כתבי אבות כנסייה יווניים.[7]

מלבד ריבוי נוסחי הביבליה בוטוס לטינה, הרי טקסטים לא מועטים ממנה כתובים בלטינית עממית ('sermo humilis'), שזאת הייתה השפה השגורה בפי הנוצרים הראשונים, ושהכנסייה דאז אימצה כשפתה. אמנם לפיכך מקובל לחשוב שמשלבה של הוטוס לטינה תמיד נמוך, אבל בפועל גם כי חסר בשפתה את הברק של הלטינית הקלאסית, הרי משתקפת בה סקלה די רחבה של משלבים של השפה הלטינית כנסייתית. מכל מקום, בהיותה תוצר של הנצרות הלטינית ומאושיותיה בעת ובעונה אחת – הוטוס לטינה היא אפוא מקור מידע רב ערך לא רק עבור אנשי דת, כי אם גם בעבור היסטוריונים ובלשנים.

אשר לתרגומים שבוטוס לטינה, הרי החוקרים חלוקים בשאלה אם מקורם באב טיפוס אחד קדום, או שמא הם התפתחו מתרגומים שונים. בכל מקרה הוטוס לטינה היא התשתית שבה הירונימוס יצר את הוולגאטה. יתר על כן, הוולגטה כוללת ספרים שהועתקו מהוטוס לטינה כפי שהם שעברו עריכה - למשל, ספר תהילים (Psalterium) וחלק ניכר מספרי הברית החדשה; אשר נמצאים בשימוש עד עצם היום הזה.

זהות ראשוני המחברים הנוצריים של התרגום ללטינית אינה ידועה; אך נראה שהם תרגמו מעכשיו לעכשיו קטעים מהמקרא, ולא עמדה לנגד עיניהם ביבליה ערוכה היטב. ביניהם נמנים טרטוליאנוס מקרתגו, שנחשב למייסד הספרות הלטינית הנוצרית – אף כי הוא כתב גם ביוונית. אמנם הוא מביא ציטוטים ארוכים מהמקרא, אבל אלו נעדרי עקיבות וקשה להצביע על פיהם על מצע מקראי בעל סמכות. מי שבדבריו מצטייר נוסח פחות או יותר אחיד של ביבליה לטינית הוא קיפריאן מקרתגו ((Cyprian– אשר למעשה הוא זה שנתן תנופה רצינית לספרות הלטינית הנוצרית. לאחריו באו הילריוס מפואטייה, אמברוזיוס, אוגוסטינוס והירונימוס, אשר המשיכו לצקת את יסודות הספרות הלטינית הנוצרית. אבל להוציא את הירונימוס, יוצרים אלו עדיין הציגו תלות גדולה כלפי כתבים היווניים; וכמו כן התמקדו בפרשנות - ולא בתרגום. אשר לאוגוסטינוס, הרי אמנם הוא עסק בביקורת הטקסט המקראי – ואף הטיח ביקורת קשה על הוטוס לטינה. אבל משום שהביבליה נודעה לו בגיל מתקדם, הוא התבונן בשלל גרסותיה, כמרחיבות את היריעה הפרשנית; וכמאירות על המקומות שבהן רוח הקודש בחרה לעמעם את מסרה התאולוגי. בכל אופן, לאוגוסטינוס היה חלק פעיל במניעת התפשטותם של תרגומי הירונימוס – והוא אף הצביע על האיטלה – כלומר על הוטוס לטינה, שחוברה באיטליה – כתרגומה המוסמך של הכנסייה.

אף על פי שאין בנמצא תרגום אחד שלם של הביבליה שקדם לוולגאטה, מהמאה ה-18 החל הכומר הצרפתי פול סבטייה (Sabatier) במלאכת הליקוט והשחזור של כתבי הוטוס לטינה, וכיום היא נערכת על ידי ה-Vetus Latina Institut Beuron שבגרמניה ועל ידי ה-VL Hispana שבספרד. מוסדות אלו מוציאים לאור מהדורה ביקורתית של מעין ביבליה המבוססת על קטעים מתוך הוטוס לטינה. [8]

הוולגטהעריכה

  ערך מורחב – וולגטה

הוולגאטה היא הביבליה הלטינית, שהייתה נוסח המקרא הנהוג בכנסייה הקתולית, מהמאה השמינית ועד למאה ה-20. הביבליה הסיקסטו-קלמנטינית )The Sixto-Clementine )Vulgate, הנהוגה מאז המאה ה-16 מיוחסת להירונימוס. אב כנסייה זה תרגם מחדש או ערך תרגומים מתוך הוטוס לטינה, על פי מצעם המקורי – העברי, הארמי או היווני. מרבית ספרי התנ"ך תורגמו ישירות מהעברית, מתוך נוסח המקורב לנוסח המסורה. מתוך הוטוס לטינה, ביבליה זו כוללת את א' וב', וקטעים מתוך דניאל ואסתר. למעשה כל הספרים החיצוניים מלבד טוביה ויהודית, הועתקו כמות שהם מהוטוס לטינה לוולגאטה. כמו כן, הירונימוס ערך – על פי בקשת האפיפיור – את התרגומים הקיימים לספרי הברית החדשה, וכן את ספר תהילים, המוכר בשם הלטיני Psalterium Romanum. ואולם הפסלטריון שנכלל בסופו של דבר בביבליה הסיקסטו-קלמנטינית הוא Psalterium Gallicanum, שנערך על פי תרגום השבעים. בנוסף לתרגומים אלו של תהלים, הירונימוס ערך תרגום על פי המקור העברי: versio iuxta Hebraeos. [9] >

הרקע לחיבור הוולגאטהעריכה

  ערך מורחב – הירונימוס

מפעלו המקראי של הירונימוס החל על פי בקשת האפיפיור דמסוס – וזאת לאור מצבה של הוטוס לטינה: כלומר ריבוי נוסחיה ואי דיוקיה וכן משלבה הנמוך. הירונימוס התבקש לערוך את התרגומים הקיימים מלטינית ליוונית, לבשורות הברית החדשה ולספר תהילים, מתוך 'הוטוס-לטינה'. על דעת עצמו ומכוח טענה להיותו בעל השראה נבואית – הירונימוס השלים משימה זו, בתרגומה מחדש של הברית הישנה, על פי מקור עברי. למרות סגולותיו הספרותיות והתאולוגיות של תרגום זה, הרי שמאות בשנים הכנסייה מיאנה להוקירו. הסיבה היא שלא מקובל היה, שלא להסתמך על תרגום השבעים, על שום ההתבססות של הברית החדשה עליו. אבל במקביל לתרגומיו לברית הישנה, הירונימוס ערך פירוש של כל ספרי המקרא וכן את תרגומיהם הקיימים של הברית החדשה. סטייתו מתלם מצוות האפיפיור, נבעה מגילוי פערים הבלתי ניתנים לגישור לכאורה, בין הברית הישנה לברית החדשה – ואף בציטוטיה של זו בזאת. עובדה זו הקשתה על הוויכוחים עם יהודים ועם מתייהדים, אשר הואשמו בזיוף המקראות. מבלי לשלול טענה זו, הירונימוס העלה את הסברה, כי נפל מום בתרגומם של השבעים; אשר הוא ראה בהם מתרגמים ותו-לא – ולא נביאים, כסברת הכנסייה. לפיכך, במפעלו המקראי הוא ביקש לשוב ל-'אמת העברית' ('veritas hebraica') –כטומנת בחובה את 'האמת הנוצרית' (פירוש הירונימוס לצפניה ג-18 ולמתי ב-23). הירונימוס ראה בתרגומו - צעד המתקן את 'המוטעה' בטקסט העברי ובתרגומיו, על פי רוח הנצרות. מעניין כי את המלאכה הזאת, הוא ביצע תוך נטילת עובדות היסטוריות, כאבן הבוחן של טקסט הברית הישנה המשוחזר.[10]

קווים מאפיינים במתודולוגיה התרגומית של הוולגאטה לברית הישנהעריכה

בהנחה שהביבליה הסיקסטו-קלמנטינית היא אספקלריה טובה של תרגומו של הירונימוס – הרי מצעה העברי קרוב לזה של נוסח המסורה, ולא זהה לו. עם זאת, אין עקיבות במתודולוגיה התרגומית, ואין הירונימוס מגלה נאמנות אף לתיאוריה התרגומית שלו, שהוא מציג באיגרתו לפמאכיוס (איגרת 57). בפועל יש והוא מתרגם מילולית, ויש והוא מתרגם באמצעות פרפרזות, אף בזמן שהוא טוען שהוא תרגם מילולית את הספר (פרולוגוס לספר אסתר). מעבר לחוסר העקיבות התרגומית בכל ספר בפני עצמו; הרי ניכר כי בעוד שתרגומיו לתהילים ולנביאים הם מילוליים, תרגומיו ליהושוע, שופטים, רות ואסתר הם תרגומים חופשיים למדי. לא מן הנמנע שככל שהוא צבר ניסיון, כן הוא נקט בתרגום חופשי. [11]

ניכר בביבליה הסיקסטו-קלמנטינה כי שלא כמו תרגום אונקלוס למשל, ביטויי ההגשמה של האל תורגמו מילולית, באופן שיטתי. כמו כן, השורשים 'ישע' ו-'משח' תורגמו בווריאציות של 'Christus' (מל' א' יב:5) ו-'Iesu' (חב' ג-18). בנוסף לאמצעים אלו, שנועדו לקרב את התרגום לרוח החלטות ועידת ניקאה (325) – לעיתים קרובות וללא-תלות בהקשר, באופן עקבי המילה 'ברית' תורגמה 'testamentum' (תה' כד:10), 'כנסת' - 'ecclesia' (דב"ה כט:1), 'מלאך' 'angelus'- (בר' כח:16), 'שליח' - 'apostolus' (יואל יג:16); ואילו 'לטבול' - 'baptizare' (נח' ד:23), ו-'לבשר' (מלשון 'בשורה') - 'evangelizare' (יש' מ:9). מתברר כי מילים אלו, בעלות משמעות קונוטטיבית רבה, תורגמו שלא על פי מקבילותיהן הלטיניות הטבעיות; שבהן נעשה שימוש אפילו ב-'וטוס לטינה'. מרביתן, מקורן בתרגום השבעים, שמילותיו התגלגלו כמות-שהן לברית החדשה – ורכשו שם קונוטציה כריסטולוגית. בנוסף לכך, מילים כגון 'עדה' תורגמו עקבית במילה 'synagoga' (במדבר טז:2) – בהקשר שלילי, מבחינת עם ישראל. ועוד, הירונימוס ניצל את דו-המשמעות, שעשויה להיווצר בגלל אי-ניקודו של הטקסט המקראי במקור - למטרות כריסטולוגיות.[12] לבסוף, ניכרת מגמה לשכתב – באופן מגמתי ובתחכום – פסוקים הדנים במצוות, כדוגמת המילה (בר' יז 10–14). [13]

אם לא די בהטיה הקוגניטיבית הבאה לידי ביטוי הן בתרגומיו והן בפירושיו, הרי הירונימוס לא ידע עברית ברמה סבירה.[14] בכל זאת, הקדמותיו של הירונימוס לתרגומיו לברית הישנה, למלכים ולדברי הימים מאפשרות הצצה לעבר שולחן המתרגם שלו. מהן מתקבל הרושם כי מעשית הוא ביצע עריכה של הווטוס לטינה – קרי של תרגום השבעים, שהוא מצעה – על פי שאר תרגומי ההקספלה. על בסיס מבואו לפירושו לקהלת, ניתן להניח כי תרגומי ההקספלה (Hexapla), שימשו בעבורו כמעין מילון, שסמכותם המקצועית נבעה מיהדות מחבריהם. מכל מקום, ניכר הרושם כי הירונימוס השתדל ליצור תרגום מילולי כמה שיותר.[15]

מפירושיו של הירונימוס לברית הישנה עולה כי, הוא בפועל מעמת את המתרגמים היהודים האחד עם השני – ונראה כי הוא מתרגם ומפרש את הכתוב, על פי התרגום שעשוי לקרב מרבית את הטקסט לרוח הנצרות. אמנם הירונימוס הצהיר אפוא על נאמנותו ל-'אמת העברית', אבל מהאמור לעיל מסתבר, כי הירונימוס התעניין בעיקר ב-'אמת הנוצרית', המסתתרת כביכול מאחורי הברית הישנה. מסתמן כי הוא ראה בשלל התרגומים שעמדו בפניו - חומר גלם, אשר על יסוד רכיבים מתוכם, ניתן לצקת משמעות נוצרית לטקסט העברי. לאור המתודולוגיה שלו, מתברר כי תרגומו לא התיימר להיות מהימן יותר למקור מקודמיו. אף בדבריו קיים רמז כי הוא שאף להיות נאמן למקור, כל עוד הוא התיישב עם מצוות הכנסייה – קרי שבין-היתר, תשמר הזיקה שבין הברית הישנה לברית החדשה. [16] בצד מטרתו התאולוגית, לא מן הנמנע שבגישתו החדשה של הירונימוס כלפי התרגום לברית הישנה, הייתה קיימת שאיפה להציג את הכנסייה הלטינית – כיורשתה הבלעדית של עם-ישראל ושל הקיסרות הרומית, וכממשיכת דרכה של הכנסייה היוונית.[15]

הוולגאטה בימי הביניים ובעת החדשהעריכה

כאמור הירונימוס ערך את תרגומיו במאה הרביעית. ואולם תהליך התקבלותה של הוולגאטה ארך כאלף שנה. רק במאה הי"ב הוענק לביבליה זו את שמה – וולגאטה – בידי רוג'ר בייקון, עקב התפשטות השימוש בה. אבל עד למאה השמינית, המשיכה לשלוט בכיפה - הוטוס לטינה. מתקופה זו מוכרים שני כתבי ידי: Codex Fuldensis בן המאה החמישית, אשר הוא טקסט חלקי של הביבליה, ומכיל בעיקר את הברית החדשה. חשוב יותר הוא Codex Amiatinus בן המאה השמינית, אשר חרף טעויותיו מוכר כקודקס העתיק המשמעותי ביותר של הוולגאטה. גם לאחר שהביבליה ההירונימיאנית דחקה את רגליה של הוטוס לטינה, במאה השמינית; הרי בעיצומם של ימי הביניים, הטעויות שבוולגאטה והשיבושים, שנפלו בה אגב העתקותיה במשך הדורות עוררו ביקורת חריפה עליה; יצרו צורך בפתיחת סדנאות לתיקון הביבליה, אשר פעלו ללא לאות לאורך כל ימי הביניים. בימי הביניים המוקדמים, טיפוסי היה שהטקסט המתרגם יהיה מלווה בפירושים, הכתובים בין השורות ובשולי הדף – ה-גלוסה אורדינריה. לקראת המאה הי"ג הלך והתייצב נוסח הוולגאטה, ויצאו לאור ביבליות פריס; שבהן ניכרת עריכה מוקפדת יותר, מבחינת התוכן, הצורה והסגנון. עותק אחד משלל ביבליות אלו יצא בדפוס והיה לביבליה של יוהאן גוטנברג. correctoria.[17] בסופו של דבר, אין ספק כי הוולגאטה תרמה תרומה מכרעת להתפתחותה של הכנסייה הקתולית; ואיפשרה שזאת תקבל מעמד הגמוני בעולם. כמו כן, על בסיסה תורגם המקרא לכל שפות העולם המערבי; ותרבותו של זה מצאה אופקים בכל העולם, עם זאת, רק אתגריה של הרפורמציה הפרוטסטנטית– אשר איימה על מורשתה המקראית של הכנסייה הקתולית – הניעו את ועידת טרנטו (1545-1563) להכיר לראשונה ביבליה לטינית, המיוחסת להירונימוס כ-'Textus Auctoritate Plenus'. אמנם נחקק בתודעה, שוולגאטה היא תרגומה הקנוני של הכנסייה הקתולית. אבל לא כן הוא, וועידת טרנטה רק הכירה –כי הוולגאטה 'כשרה תאולוגית לשימוש בליטורגיקה הנוצרית'; משום עמידתה במבחן 'האותנטיות', בעקבות שימושה הנפוץ בכנסייה במשך מאות בשנים; וכן עקב 'היעדר הטעויות במישור האמוני או המוסרי' [18]

בימינו ידועות שתי מהדורות מדעיות המציגות נוסח מדוקדק ומוגה של הוולגטה, האחת, מהדורה גדולה ומפורטת שעדיין לא הושלמה, הנערכת החל משנת 1926 על ידי חוקרים בנדיקטינים מרומא, והשנייה היא מהדורה בת שני חלקים שיצאה לאור בשנת 1969 על ידי Deutsche Bibelgesellschaft (החברה הגרמנית למקרא) שבשטוטגרט.

תרגומים ללטינית שחוברו בעת החדשהעריכה

רוחות הרנסאנס וגילויין מחדש של שפות המקרא הניב שפע של ביבליות, שהתיימרו להציג חלופה לוולגאטה. בין אלו, ראויות לאזכור הביבליות הבאות:

– בספרת ההשפעה של הכנסייה הקתולית, יצאה לאור 'הפוליגלוטה' מאלקלה דה הנרס (Alcalá de Henares) (1522) המכילה, מלבד הוולגאטה והטקסטים העבריים והיווניים, גם תרגום ללטינית של הטקסט היווני ושל תרגום אונקלוס. מלבד תרגום זה, Pagnino הוציא לאור ב Lyon את Nova Translatio (1527), שזהו תרגום מילולי ביתר, שבו ניכרת השפעה יהודית-רבנית. תרגום זה עבר עריכה לא מדויקת בידי Arias Montano; וגרסה זו צורפה לפוליגלוטה של אנטורפן (1572). אף על פי ש-Cajetan לא ממש שלט בעברית וביוונית, גם הוא הוציא לאור תרגום משלו. ב-1650, Thomas Malvenda מליון הוציא תיקון של הוולגאטה; ובכדי להיות צמוד לטקסט העברי, הוא המציא מילים בלטינית. כמו קודמיהם, אף Jean de la Haye (פריס, 1660) וכן Houbigant (פריס, 1754) ניסו להוציא תחת ידם תרגומים לברית הישנה, שלא זכו לאהדה.

– מבין התרגומים לברית הישנה שיצאו לאור בעת החדשה, ראויים לציון התרגומים הפרוטסטנטים הבאים: תרגומו של Munster (בזל, 1546) הוא מילולי וחובר בעזרת יהודים. (1547) Leon de Juda, Bibliander & Cholin הוציאו תרגום מטעמה של סיעתו של אולריך צווינגלי (Ulrich Zwingli). Castalion (בזל, 1551) הוציא תרגום אלגנטי אך לא מדויק די צרכו. Tremelius & Junius (פרנקפורט על המיין, 1579) הוציאו לאור תרגום שלעיתים הוא חופשי ולא מדויק דיו. מלבד תרגומים אלו, ראויים לציון אלו של משפחת Osiander (גרמניה, 1550) אשר ערך את הוולגאטה על פי נוסח המסורה; זה של Estienne (ז'נבה, 1557) והפוליגלוטה של ולטון (לונדון, 1657). [19]

הנובה-וולגאטהעריכה

בשנת 1979, האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכריז על הנאו-וולגאטה (Nova Vulgata Bibliorum Sacrorum Editio,; abr. NV), ככתביה המקודשים הרשמיים (Scripturarum thesaurus) של הכנסייה הקתולית. על השיקולים שהנחו את עורכי הנווה-וולגאטה ניתן להתרשם מעיון בגילויי הדעת הכס הקדוש 'Divino Aflante Spiritu' (פיוס הי"ב, 1943); 'Dei Verbum' ו-'Sacrosactum Concilium' (פאולוס השישי, 1963-1965) וכן Liturgiam autenticam' ' (הכס הקדוש, 2001).

הנובה-וולגאטה למעשה מחליפה את הוולגאטה, בכל דבר ועניין. היא גולת הכותרת של תהליך בן כחמישים שנה, אשר במהלכן נעשה ניסיון לשחזר את תרגומיו של הירונימוס, במנזר בנדיקטיני 'הירונימוס הקדוש' שברומא. הגהה ספציפית זו הגיעה לסיומה ב-1984 בכל הנוגע לברית החדשה וב-1995 בכל הנוגע לברית הישנה. משהתקוות ממנה לא התגשמו, ובעקבות ועידת ותיקן השנייה (1962) ב-Sacrosanctum Concilium - הוזמנה מהדורה חדשה של מקראות הכנסייה הקתולית. נקבע אז שעל הביבליה הלטינית 'החדשה' לשקף את המחקר המקראי העדכני, ולהיות עריכה בלטינית הכנסייתית בסגנון משובח יותר.

לאחר שהפסלטריון פורסם ב-1969, יצאו לאור הברית החדשה ושאר הספרים, כעבור עשור. במהדורה השנייה, שיצאה לאור בשנת 1986 הוסף לטקסט מבוא לקורא, וכן מוסף המכיל מסמכים היסטוריים. עקרונית טקסט המוצא הנוכחי של מרבית הברית הישנה בנאו-וולגאטה, מתבסס על עבודתם של כמרי מנזר הירונימוס הקדוש. לעומת זאת, זה של הברית החדשה מתבסס על הוולגאטה של שטוטגרט ואוקספורד – שבה הוכנסו אלא תיקונים קלים, בדרך כלל סגנוניים. טקסטים אלו עברו הגהה על פי מהדורות ביקורתיות מודרניות של הטקסטים בעברית, ארמית ויוונית; ועל פי מסורת הכנסייה. כמו כן, הטקסטים שמקורם בהירונימוס עברו תיקון, בקטעים השגויים או הלא-ברורים. בניגוד לקודמתה, זאת ביבליה הכתובה בלטינית קלאסית, והיא ערוכה על פי מהדורות ביקורתיות של הטקסטים העברי והיווני.

למרות מעמדה הרשמי של הנאו-וולגאטה בכנסייה הקתולית, במסמך בשם Liturgiam authenticam, שהתפרסם ב-2001, נקבע שבידי מתרגמי הביבליה, היא תהיה אלא כ-'כלי שרת' לשוני ותאולוגי – ונקבע ששומה עליהם לתרגם את הביבליה על פי שפות המקור. מבקרי הנאו-וולגאטה מהצד הפרוטסטנטי טוענים כי קיימות בה סטיות תדירות ממסורת כתבי היד, המיוחסים להירונימוס – במיוחד בכל האמור לגבי הברית החדשה. מבקרי הנאו-וולגאטה מהצד הקתולי טוענים כי היא חסרת בסיס מבחינת כתבי היד; וכי היא שוברת מסורת פולחן ארוכת שנים. כנו כן, קיימות תלונות מצד המאמינים, על כך שלא תמיד הם מכירים בנווה וולגאטה, את הנוסח שהם מכירים בעל פה.[20]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  1. חיים רבין (עורך), תרגומי המקרא - פרקי מבוא, בהוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, ירושלים: מוסד ביאליק.
  2. L Mechineau, Versions latines de la Bible, in L. Mezuza & F. Vigouroux, Dictionnaire de la BIble, Paris 1912
  3. D. S. Blondheim. — Les Parlers Judéo-Romans et la Vetus Latina. Etude sur les rapports entre les traductions bibliques en langue romane des Juifs au moyen-âge et les anciennes versions, 1925
  4. Goins, Scott (2014). "Jerome's Psalters". In Brown, William P. (ed.). Oxford Handbook to the Psalms. Oxford University Press. p. 188.

Schulz-Flügel, E. 1., & Sæbø, M. 1. (1996). The Latin Old Testament tradition.Hebrew Bible. Old Testament. 1. From the beginnings to the Middle Ages (until 1300). - P. 1. Antiquity, 642-662.

  1. י"ר גרסון, היבטים בלשניים ופולמוסיים בפרשנות רש"י, רשב"ם, רד"ק וחזקוני, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילו, רמת גן: תשס"ט; ביקורת תרגום הוולגטה בכתביהם הפולמוסיים של הקמחים מימי-הביניים: תובנות תרגום 'מודרניות', עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן רמת גן תשס"ד
  2. B. Kedar, 'The Latin Translations', in M. J. Mulder (ed.), MIKRA: Text, Translation, Reading and Interpretation of the Hebrew Bible in Ancient Judaism and Early Christianity, Philadelphia 1988, pp.298-338
  3. H. Lesetre, Versions latines de la Bible non derivees del Vulgate, in L. Mezuza & F. Vigouroux, Dictionnaire de la BIble, Paris 1912, pp. 123-125
  4. F. A. van Liere, An introduction to the medieval Bible, New York 2014, pp.80-109.
  5. L. Light, The thirteenth century and the Paris Bible. In R. Marsden & E. Matter (Authors), The New Cambridge History of the Bible, Cambridge 2012, pp. 380-391
  6. Clifford, Richard J. (April 2001). "The Authority of the Nova Vulgata: A Note on a Recent Roman Document". Catholic Biblical Quarterly. 63 (2): 197–202
  7. Oliver G. (2016). "The Latin Vulgate as an 'Auxiliary Tool' of Translation: Historical Perspectives on Liturgiam Authenticam". Studies in Liturgy. 97 (3–4): 141–170
  8. Estévez, Jorge A. Medina (November–December 2001). "Translations and the Consultation of the Nova Vulgata of the Latin Church". Notitiae. 37
  9. New Liturgical translations… revival of old heresies… Nothing new for the Novus Ordo…". AKA Catholic.
  10. Zilverberg, Kevin (2017). Briody, Joseph (ed.). "The Neo-Vulgate as Official Liturgical Translation". Verbum Domini: Liturgy and Scripture - Proceedings of the Ninth Fota International Liturgical Conference, 2016. SMENOS: 93–125.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בתוך: Haec tibi pentadecas tetragonon respicit illud hospitium petri [et] pauliter quinq[ue] dierum, Vol. 1, Alcalá de Henares, 1514.
  2. ^ L Mechineau, Versions latines de la Bible, in L. Mezuza & F. Vigouroux, Dictionnaire de la BIble, Paris 1912
  3. ^ Zilverberg, Kevin (2017). Briody, Joseph (ed.). "The Neo-Vulgate as Official Liturgical Translation". Verbum Domini: Liturgy and Scripture - Proceedings of the Ninth Fota International Liturgical Conference, 2016. SMENOS: 93–125.
  4. ^ L Mechineau, Versions latines de la Bible, in L. Mezuza & F. Vigouroux, Dictionnaire de la BIble, Paris 1912, pp.96-123
  5. ^ ראו:קאסוטו, התרגום היהודי, עמ' 205-216; D. S. Blondheim. — Les Parlers Judéo-Romans et la Vetus Latina. Etude sur les rapports entre les traductions bibliques en langue romane des Juifs au moyen-âge et les anciennes versions, 1925
  6. ^ סימן לזיקה שבין התרגומים הלטיניים לתרגום השבעים, הוא היצמדות למבנה התחבירי של הטקסט העברי דווקא, אשר מאפיין את תרגום השבעים. ע' טוב, ביקורת נוסח המקרא, ירושלים תשע"ד, עמ'122, 128, 146.
  7. ^ B.J. Roberts, The OT text and versions, Cardiff 1951, pp. 237-265
  8. ^ Teófilo Ayuso Marazuela, la Vetus Latina Hispana, Madrid, C.S.I.C., 1953; P. Sabatier, Vetus Latina, Die Reste der altlateinischen Bibel, Freiburg 1927 - [1742]
  9. ^ Goins, Scott (2014). "Jerome's Psalters". In Brown, William P. (ed.). Oxford Handbook to the Psalms. Oxford University Press. p. 188.
  10. ^ בהקדמתו לבראשית, כך כותב הירונימוס: 'They are interpreted before the coming of Christ and what they didn’t know, they translated in ambiguous sentences. We write after His Passion and Resurrection, not so much prophecy as history. For in the one are told what things were heard, in the other what were seen. What we understand better, we also translate better. […] I do not censure the Seventy, but I confidently prefer the Apostles to all of them. Christ speaks to me through their mouth […] the Latin copies are more correct than the Greek, and the Greek than the Hebrew! Truth is against these enviers (Jerome, Prologue to Genesis).
  11. ^ Divergent Hebrew Readings in Jerome's Isaiah. Archived 2019-12-12 at the Wayback Machine Textus 4 (1964): 176–210. Textual Gleanings from the Vulgate to Jeremiah Archived 2019-12-12 at the Wayback Machine Textus 7 (1969): 36–58. The Interpretative Element in Transliteration Archived 2019-12-12 at the Wayback Machine Textus 8 (1973): 55–77. The Hebrew Text of Joel as Reflected in the Vulgate Archived 2019-12-12 at the Wayback Machine Textus Textus 9 (1981): 16-35
  12. ^ י"ר גרסון, ביקורת תרגום הוולגטה בכתביהם הפולמוסיים של הקמחים מימי-הביניים: תובנות תרגום 'מודרניות', עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן רמת גן תשס"ד; טוב (הערה 52, עמ' 7); וכן O. T. Crane, 'Tikkun Sopherim', Hebraica 3 (4), 1887, p. 233
  13. ^ י"ר גרסון, הוולגאטה והפרשנות הנוצרית הקדומה לבראשית לאור הפרשנות היהודית 'הצרפתית' של ימי הביניים: היבטים בלשניים ופולמוסיים בפרשנות רש"י, רשב"ם, רד"ק וחזקוני, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילו, רמת גן: תשס"ט; ביקורת תרגום הוולגטה בכתביהם הפולמוסיים של הקמחים מימי-הביניים: תובנות תרגום 'מודרניות', עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן רמת גן תשס"ד
  14. ^ H.I. Newman, 'How should we measure Jerome's Hebrew competence' in A. Cain & J. Lössl (eds.), Jerome of Stridon: His life, writings and legacy, Surrey 2009, pp. 131-140
  15. ^ 1 2 B. Kedar, 'The Latin Translations', in M. J. Mulder (ed.), MIKRA: Text, Translation, Reading and Interpretation of the Hebrew Bible in Ancient Judaism and Early Christianity, Philadelphia 1988; pp.298-338
  16. ^ באיגרת 18 כותב הירונימוס: 'Whatever we read in the Old Testament we find also in the Gospel; and what we read in the Gospel is deduced from the Old Testament. There is no discord between them, no disagreement. In both Testaments the Trinity is preached'.
  17. ^ # F. A. van Liere, An introduction to the medieval Bible, New York 2014, pp.80-109.
    1. L. Light, The thirteenth century and the Paris Bible. In R. Marsden & E. Matter (Authors), The New Cambridge History of the Bible, Cambridge 2012, pp. 380-391
  18. ^ .H. Quentin, Mémoire sur l'établissement du texte de la Vulgate, RoII, [transl. E. Graf, London 1961], pp. 52-98; me 1922; H. Jedin, A history of the Council of Trent,
  19. ^ H. Lesetre, Versions latines de la Bible non derivees del Vulgate, in L. Mezuza & F. Vigouroux, Dictionnaire de la BIble, Paris 1912, pp. 123-125
  20. ^ Clifford, Richard J. (April 2001). "The Authority of the Nova Vulgata: A Note on a Recent Roman Document". Catholic Biblical ;Quarterly. 63 (2): 197–206
    1. Oliver G. (2016). "The Latin Vulgate as an 'Auxiliary Tool' of Translation: Historical Perspectives on Liturgiam Authenticam". Studies in Liturgy. 97 (3–4): 141–170
    2. Estévez, Jorge A. Medina (November–December 2001). "Translations and the Consultation of the Nova Vulgata of the Latin Church". Notitiae. 37
    3. New Liturgical translations… revival of old heresies… Nothing new for the Novus Ordo…". AKA Catholic.
    4. Zilverberg, Kevin (2017). Briody, Joseph (ed.). "The Neo-Vulgate as Official Liturgical Translation". Verbum Domini: Liturgy and Scripture - Proceedings of the Ninth Fota International Liturgical Conference, 2016. SMENOS: 93–125.