בנימין זאב הרצל

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.	עריכה

המונח "הרצל" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו: "הרצל (פירושונים)".

בנימין זאב תאודור הרצל (2 במאי 1860 - 3 ביולי 1904)
מקום מגורים	וינה
ידוע בשל	אבי התנועה הציונית והוגה מדינת ישראל
השכלה	משפטים (אוניברסיטת וינה)
מקצוע	עיתונאי, סופר ופעיל פוליטי
בת זוג	יוליה (ז'ולי) נשאואר (1889–1907)
חתימה

בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl, בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. זכה לכינוי "חוזה המדינה" בתולדות עם ישראל בעת החדשה.

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד לפטירתו, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינאמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

קורות חייו

משפחתו ושנות צעירותו

הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), שבילדותו של הרצל הפכה לבירת המשנה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית וכיום בירת הונגריה) למשפחה יהודית משכילה ומעורה בחברה הכללית. מצד אביו היה צאצא למשפחות מיהדות ספרד אשר נדדו בבוהמיה, שלזיה ומורביה והגיעו עד בלגרד, משם עברו לזמלין. אמו, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836 פשט - 1911 וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית. אביו, יעקב הרצל, היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית זמלין בסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.‏^[1] יעקב הרצל (1835 זמלין -‏1902 וינה) שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, למעט תקופת המשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873. בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867, כאשר היה ילד, ניתנו ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. שאליהן נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפיה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל המדיאריות והלאומיות ההונגרית.

הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול הנאולוגי ברחוב דוהאן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859.‏^[2] ‏^[3] מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת ככר ויגאדו.‏^[4] תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, ואחר כך בגימנסיה ריאלית ציבורית.‏^[5] אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים בשל דתם שהוצגה כעבודת אלילים.‏^[6] תקופת מה קבל שיעורים פרטיים, ואחר כך, עבר ללמוד בין השנים 1876‏-1878 בגימנסיה היוקרתית הלותרנית, שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים.

בשנת 1878, לאחר פטירת אחותו פאולינה, עבר הרצל עם משפחתו לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, שם החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. בתקופת הלימודים, בין השנים 1883-1878, היה חבר באגודת הסטודנטים (גרמנית: Burschenschaft) "אלביה" (Albia) בעלת הצביון הלאומי-גרמני אשר סיסמתה הייתה, ברוח תנועות השחרור של העת החדשה: "כבוד, חופש, מולדת" (="Ehre, Freiheit, Vaterland"). במסגרת "קורפורציה" זאת היה הרצל עד לא אחת לביטויי אנטישמיות, ולבסוף נטש אותה בשל כך. כמו כן השתתף פעם אחת בדו-הקרב המסורתי "מנזור" (Mensur), כשלצידו עמד כ"עד" עמיתו, פרנץ שטרק. הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, תיאטרון וספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום מיהודים שעסקו במקצוע.‏^[7]

הוא נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ונולדו להם שלושה ילדים. פאולינה (על שמה של אחותו), האנס וטרודה.

ערך מורחב – משפחת הרצל

לאומיות יהודית

בשנת 1891 נשלח לפריז ככתב העיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶיה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse). במסגרת עבודתו ביקר בלונדון ובאיסטנבול. מאוחר יותר התמנה כעורך הפיליטונים של העיתון, והחל לכתוב מחזות עבור התיאטרון הווינאי. במסגרת עבודתו בעיתון, הכיר הרצל את תאודור הרצקה, כותב האוטופיה פריילנד והשפעת חלק מרעיונותיו בוטאה בספרו אלטנוילנד.‏^[8]

בהיותו בווינה נתקל בגילויי אנטישמיות: אחד, שנחקק היטב בזכרונו, התרחש ב-5 במרץ 1883, בעת אזכרה למלחין ריכרד וגנר במסגרת "אַלְבִּיַה". באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות ואגנרית" בווינה, ובעקבות זאת הסיר הרצל את חברותו באגודה.‏^[9] הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה בהלכי רוח אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" (Die Judenfrage als Racen, Sitten- und Culturfrage) של אויגן דיהרינג, וזכו לתמיכה מהסובבים אותו: מספר פעמים אזכר הרצל את ספרו של דיהרינג, שהופיע ב-1881, כסיבה העיקרית להתמודדותו עם שאלת סיכוי ההשתלבות של היהודים בתרבות אירופה.

ב-1894, כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק – בין שמירה על הערכים היהודים ובין הרצון להשתלב בחברה, להיות מודרני. הצעיר, שמואל יעקב שמו, לא רוצה להיטמע בחברה הנוצרית, אך מאידך רוצה לפרוץ את מוסכמות החברה היהודית המדוכאת ולהרים ראשו בגאווה. הדמות הראשית מחפשת פיוס ופתרון אישי, הווה אומר, פתרון יהודי-אישי, אוטואמנציפציה. הרצל ראה את המחזה כאמצעי להעלות את השאלה היהודית לדיון פומבי-עולמי.

בחירתו של קרל לואגר מועמד לאומני וגזעני, אנטי-סלאבי ואנטישמי לראשות עיריית וינה בשנת 1895 לאחר בחירות דמוקרטיות העלתה אצלו את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הקיסר פרנץ יוזף שהיה בעל דעות ליברליות והומוניסטיות לא הסכים למינויו לראש העיר, אך בכל זאת, זכה לואגר בבחירות שוב. הרצל ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.

ביומניו, שנכתבו בתקופת פעילותו הציונית, ציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי התנצרות המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר). אך רעיון זה, שחלף במוחו גם נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות.‏^[10]

הרהורים דומים עלו בדעתו גם באשר למשפחתו. במכתב למוריץ בנדיקט הוא כותב: "יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר". אך רעיונות אלו נדחו מיד: "אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי", ובהמשך: "שנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה... יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות".^{[דרוש מקור]} רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש.

	"האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת - ועמה גם אני. .... בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. ... אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תוכניתי הספרותית הזאת. לפי התוכנית היה שם הרומן "שמואל כהן", ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתוכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים".
– כתבי הרצל, כרך ב', יומן א', פריז, סמוך לשבועות, אביב תרנ"ה (1895), עמ' ?

משפט דרייפוס

מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם התעמקה כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח נויה פרייה פרסה בפריז. הרצל היה עד לישיבות בית המשפט ולנתינת פסק הדין ב-22 בדצמבר 1894, להלכי הרוח בדעת הקהל ולעמידתו הגאה של דרייפוס. הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!", ב-5 בינואר 1895.‏^[11] בכתבה של הרצל על הטקס נכתב שההמון קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד". כארבע שנים לאחר מכן, סיפר הרצל כי בכתבה שהגיש נכתב "מוות ליהודים!", אבל המערכת שינתה את הנוסח.‏^[12] הרצל היה מוטרד מכך שבצרפת - שבה היה מספר היהודים מועט - היה כי בשעת שערוריית השחיתות הקשורה בפרשת תעלת פנמה השתרבבו לפרשה שמות של בנקאים יהודים וכתצאה מכך נוצרה אווירה שלילית כלפי מי שכונו "היהודים המוכרים את צרפת".

בעקבות אירועים אלו שוכנע הרצל שעל היהודים לעזוב את הגולה, רובם ישבו במזרח אירופה שבה הייתה האנטישמית שכיחה, ולהקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. הרצל הושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים שונים שרווחה באימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים וקבוצות נוספות ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת הלאומים.

חוקרים אחרים חולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טוען כי ביומניו מהשנים 1895–1897, מתחילת כתיבת היומנים ועד לקונגרס הציוני הראשון — השנים המעצבות שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל — מוזכר דרייפוס רק פעמיים. כמו כן, הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר ארמון בורבון ללא שינוי משמעותי.^[13] טענה נוספת היא שהרצל, לא האמין בתחילה בחפותו של דרייפוס; אולם בהמשך היה "משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע ... וכך טען בימים ההם בשיחתו עם הנספח הצבאי של הצירות האיטלקית בפאריס, פאניצארדי, שמילא אחר-כך תפקיד בגילוי אמיתות העניין".‏^[14] אמנם, רק ב-1899 ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני.‏^[15]

פעילותו המדינית

בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שעל מנת להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על מדינה משלו שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל.‏^[16] ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומן האוטופי שלו, "אלטנוילנד" (גרמנית: "ארץ ישנה-חדשה"), סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל יהיה שוויון זכויות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה של תנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תתפתחנה בעולם הלא-אירופי.

על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה זו הייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). כבר ב-1895 הצליח לגייס את מקס נורדאו, אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה, לרעיונו.

פעילותו בקרב "גבירים"

ב-1895 החל בניסיונותיו לשכנע יהודים עשירים לתמוך בתנועה הציונית הממוסדת בהנהגתו. הוא פנה אל הברון הירש במכתב נועז שהחל במילים: "אדון נכבד מאוד! מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת-היהודים. אין הדברים אמורים בראיון עיתונאי, וכן גם לא בעסק-כספים מכוסה או מגולה... אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית-יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים".‏^[17] וכן פנה אל הברון רוטשילד. אולם נחל אכזבה. הברון הירש היה עסוק בהקמת יק"א ומציאת מדינות שבהן יהודים יוכלו למצוא מפלט, והברון רוטשילד עדיין לא חש מחויב לרעיון הציוני. כתוצאה מהסירוב החליט הרצל לפנות ישירות לעם היהודי. כסופר ועיתונאי ידע את חשיבות המילה הכתובה, ולכן ישב לכתוב את ספרו "מדינת היהודים" –שהיה הרחבה ל"נאום אל הרוטשילדים", שחיבר לקראת פגישתו עם רוטשילד. – "קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם (ארץ ישראל או ארגנטינה), שכן זה הפתרון היחיד ל"צרת היהודים".

שתדלנות אצל הסולטאן

פגישתו הראשונה עם יועצי הסולטאן בקושטא הייתה בימים 29-18 ביוני 1896. הרצל הציע תוכניות להתיישבות יהודים בארץ ישראל, שרובן ככולן נדחו; אולם הוענק לו אות המג'ידיה מהמדרגה השלישית.‏^[18]

להשגת המטרה הציונית ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת צ'ארטר (ערבות) מאת הסולטאן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל, על בסיס הצעה כי התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה.

בשנת 1901 התקבל לראיון אצל הסולטאן עבדול חמיד השני. הסולטאן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה אבל לא בארץ ישראל. הצעותיו של הסולטאן התייחסו לאנטליה, לארם נהריים, לסוריה וכדומה. הרצל דחה את הצעות הסולטאן בעיקר בגלל כישלונו בגיוס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו.

הרצל לא העריך את הסולטאן, ואף ביטא זאת ביומנו. על מנת ליצור אהדה אצל הסולטאן, החליט לתת לו במתנה מכונת כתיבה בשפה הערבית (שהייתה נהוגה אז באימפריה העות'מאנית), הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת רמינגטון, שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה.

פנייתו לקיסר הגרמני

הקיסרות הגרמנית הייתה באותה עת אחת המעצמות האירופאיות החשובות ביותר. הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לראיון אצל הקיסר גרמניה וילהלם השני, על מנת שזה יפעיל את השפעתו על הסולטאן העות'מאני לטובת הענקת צ'רטר.

בתיווכו של ויליאם הכלר הצליח הרצל להיפגש עם פרידריך, הדוכס מבאדן (דודו של הקייזר). הרצל הצליח לשכנע את הדוכס בנחיצות פגישה מדינית, וקיבל אישור להיפגש עם הקייזר בקונסטנטינופול לפגישה קצרה. בפגישה זו סוכם כי תיערך פגישה רשמית בעת ביקורו של הקייזר במקומות הקדושים בארץ ישראל וחנוכת כנסיית הגואל בעיר העתיקה.

הרצל נפגש מספר פעמים גם עם ראש ממשלת אוסטריה ארנסט פון קרבר, בהם 11 פעמים בין פברואר ליולי 1900. הרצל ייעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק הבחירות האוסטרי.

נסיעתו לארץ ישראל

באוקטובר 1898 נסע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להפגש עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו בארץ ישראל. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים, במקווה ישראל ובירושלים. ההכנות לפגישות והשיחות עם הקיסר תועדו ביומניו של הרצל. לאכזבתו, הובהר בהן כי הקיסר הגרמני אינו מוכן להעניק חסות להתיישבות יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות לסולטאן. התמונה שמתעדת פגישה זו היא בעצם תמונת פוטומונטז', שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית, שהנציחה את פגישת הרצל והקיסר הגרמני במקווה ישראל.

תמר קופרשטיין, תלמידה במקווה ישראל, תיארה בזכרונותיה את רגשות האהבה וההערצה כלפי המנהיג הציוני, אשר רווחו ביישוב, ואת הצפייה לבואו, בעת ובעונה אחת עם ביקור הקיסר הגרמני, כאשר מתחם בית הספר סודר וקושט, ורבים שבתו ממלאכתם וצפו בתהלוכת האורחים:

	"בית הספר "מקוה-ישראל" רעש מההכנות המרובות. המורים וכל תלמידיהם לקטו גם מן הגנים וגם מן החורשות כל פרח וכל צמח, שאפשר היה לקשט בהם את "מקוה ישראל". הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו; אך אני לבדי התעצבתי מאוד: הלא רק לכבודו של קיסר גרמניה, שיעבור על פני בית-ספרנו, נעשו כל ההכנות הללו... ביום שבו היה הרצל צריך להפגש עם קיסר גרמניה (י"ב בחשון תרנ"ט, 28 באוקטובר 1898) השכמתי לקום. אך במקום ללכת לעבודתי, כמשפטי, עליתי הגגה, על גג-דירתנו השטוח, ששם כבר מצאתי הרבה ממכירנו היפואים, שהקדימו לבוא כדי לראות את מסע הקיסר עם סיעתו ירושלימה. בוודאי קוו לראות גם את הרצל; אני רציתי לראות רק את הרצל... הנה אני רואה את וילהלם קיסר עובר על פני בכל הדר-תפארתו, עם כל בני-סיעתו. כולם לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי-הזהב שעל כובעיהם מתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים יגמאו ארץ ורוכביהם - למה אכחד? - יפים הם מאוד. אך עיניי שׂוּמוֹת באיש העומד אצל השער ומשוחח עם המנהל... ומה נפלאות העיניים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן. אבל גם קרנו פניו וקסם של הכרה עצמית נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו. הנה הקיסר ראה אותו, הרגיש בו. רכוב הוא מתקרב אליו, מושיט לו את ידו מעל סוסו, גוחן לאזנו ולוחש לו דבר-מה... כל הסיעה עמדה, כאילו הרגישו כולם יחד, שהיא עומדת לפני אדון הארץ הזאת, לפני "בן המלך המכושף" שנתק את אסוריו... ובאותו רגע, ממש באותו הרף-עין, שראיתי את הקיסר ואת מנהיגנו אחוזי-יד, חשבתי בלי-משים - קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים - וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תיכבש ארץ..."
– הרצל במקווה-ישראל, מזכרונות תמר קופרשטין, (חשון תרנ"ט 1898), בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, ב', ירושלים, תש"ז-1947, עמ' 764.

לירושלים הגיע הרצל ברכבת בערב שבת בין ערביים, כשהוא קודח מחום. לא הוכנה לקראת קבלת פנים בירושלים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפגשו. בעל מלון קאמיניץ, שאצלו התארח הרצל, טען כי הרצל הגיע מעט לפני שבת ולא חילל את השבת בפומבי אלא שהוא הלך ברגל מתחנת הרכבת עד המלון כשהוא קודח מחום. מחוסר מקום במלון זה נאלץ הרצל לעבור למחרת לבית שטרן. מעדות מלווהו דוד משה שוב עולה כי הרצל הגיע לירושלים לקראת כניסת השבת, ואף על פי שהסביר לו שנסיעת חולה לא מחללת שבת סירב הרצל לנסוע:

	"בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר (המלון שוכן סמוך לכיכר הדווידקה, היום - בלב ירושלים), והדרך רחוקה מאד. אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת - הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע."
– עם הרצל לירושלים, עמ' 52.

הרצל סייר בחוצות העיר העתיקה; בחיצוניותה היא הייתה "עיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה-ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו".‏^[19] על כן הוא חש כאב ואכזבה וגם תקווה ותוכנית רשם ביומנו:

"את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסא. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלהים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת... יש מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן, כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה".‏^[20]

העיתון "די ולט"

לאחר אכזבתו מרעיון החסות הגרמנית המשיך הרצל להוביל את התנועה הציונית ולהיפגש עם שועי עולם כדי לקדם את הרעיון הציוני, ובמקביל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח ל"שופר" להפצת תורתה בקרב היהודים, ולכן ב-1897 ייסד בווינה את העיתון "די ולט" ("העולם").

	"די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר", כותב הרצל במאמר המערכת הראשון של העיתון. "תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת.
– די ולט, גיליון ראשון, 4.06.1897

פנייתו לבריטניה

בשנים 1902–1903 פעל הרצל אצל המעצמה הבאה בתור - הבריטים, כדי למצוא חבל ארץ ליהודים. בממלכה המאוחדת נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה, והרצל הוזמן להעיד בפני ועדה מלכותית לעניין הגירת זרים. במסגרת זו נפגש עם ג'וזף צ'מברליין, שהיה אז שר המושבות הבריטי, וניסה לשכנע אותו לתמוך בתוכנית אל עריש - הקצאת שטח להקמת בית לאומי ליהודים בצפון סיני בסביבות אל עריש, או בקפריסין. הבריטים לא נענו לבקשה זו, אולם צ'מברליין הציע שטח שהיה אז באוגנדה, כיום חלק מקניה.

פנייתו אל האפיפיור

ב-25 בינואר 1904 ניסה הרצל לבקש את תמיכת האפיפיור פיוס העשירי בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים", על ידי הבאת היהודים לארץ ישראל. כפי שכותב הרצל ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו באותו האיש, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי...".^[21]

ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות התנועה הציונית

בשנת 1897, במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה של "חובבי ציון", כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים, ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת, והוא היווה מוסד חקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.

בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל, שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.

על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים- הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם..."^[22]

ב-1896 הגה הרצל רעיון להקמת בנק ציוני, שיסייע ברכישת הצ'ארטר על ארץ ישראל מהסולטאן הטורקי. ב-1898 החליט הקונגרס הציוני השני על ייסוד הבנק, וב-1899 הוקמה חברת Jewish Colonial Trust, שנקראה לאחר מכן בעברית "אוצר התיישבות היהודים", שהקימה את בנק אפ"ק, שהפך מאוחר יותר ל"בנק לאומי". בקונגרס הציוני השלישי (1899) אושר הניסוח הרשמי של דרישת הצ'ארטר.

ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי הוכרז על יסוד "הקרן הקיימת לישראל", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית.

התקבלותו בציבוריות היהודית

פעלו של הרצל ויוזמותיו זכו להערצה סוחפת ומנגד לפולמוס והתנגדות. ראשי המתנגדים להרצל היו זרמים אנטי ציונים ביהודים החרדית, חלקם ממניעים דתיים, ומחשש שהדבר ישפיע לרעה על צביונו הדתי של העם וחלקם מפני שראו בציונות הפרת "שלוש השבועות", וטענו שרק בואו של המשיח יביא את היהודים לארץ ישראל. עם זאת זרמים חרדים ציונים הביעו תמיכה נלהבת במעשיו, כגון מנהיגי תנועת חיבת ציון וכפי שעשה משה כלפון הכהן בכנותו את הרצל "איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון". לטענת המתנגדים היה הרצל כמעין "משיח שקר" אשר גורם ל"דחיקת הקץ".^{[דרוש מקור]}

בתשובה שפרסם בנימין זאב הרצל לדברי הרב הראשי של וינה ד"ר גידמאן, שיצא נגד התנועה הציונית, התייחס הרצל לתנועת ההתיישבות בארץ שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו, ומשתתפיה הקימו את "היישוב הישן":‏^[23]

	"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם ... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? ... ואהרן מרקוס זה ... כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות". ".
– בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן

מהצד השני התנגדו להרצל אנשי תנועת הפועלים היהודית "הבונד", שטענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים, ועל היהודים להשתלב במעמד הפועלים ובהתארגנותו הבינלאומית.

ההערצה לה זכה בקרב ההמונים היהודים הייתה עמוקה וסוחפת והתגברה לאחר פטירתו. הערצת המבוגרים השפיעה על הדורות הצעירים, והכשירה במידה רבה את תודעתם של חלוצי העלייה השנייה והעלייה השלישית. בזכרונותיה אשת העלייה השנייה חיותה בוסל ישנו תיאור מייצג של יחסם ורשותיהם של רבים: "אבי היה חסיד מובהק, אך התייחס בסבלנות אל הדור הצעיר ובייחוד לציונים הצעירים. הופעת ד"ר הרצל הלהיבה אותו מאוד והיה מלקט כל אמרה מפיו. בין השמשות היו קהל החסידים מתאספים בבית-הכנסת של הרבי ושם, אגב כל סיפורי הנסים והמופתים, היה אבא מספר על נס הרצל. בביתנו הייתה תלויה תמונתו של ד"ר הרצל והיא מרכז לגדול וקטן".‏^[24]

על קשיי ההתקבלות והתמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה ואווירת חוסר האמון כלפיו, כתב הרצל ביומנו (ב-2 ביוני 1901): "כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה".^{[דרוש מקור]}

פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי

ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס ב-23 באוגוסט 1903, אחרי פרעות קישינב, דיווח הרצל על כישלונות מגעיו עם הסולטאן והקייזר וכישלון המגעים עם הבריטים בקשר להתיישבות בשטחים הסמוכים לארץ ישראל. הרצל העלה לסדר היום של הקונגרס את מה שלימים זכה לכינוי תוכנית אוגנדה, הצעה שקיבל מהבריטים לקבלת צ'ארטר יהודי על שטח בן 13,000 קמ"ר באפריקה המזרחית, במזרח אפריקה הבריטית, שזכה לכינוי "אוגנדה" אך התייחס למישור גואס נגישו שליד ניירובי, בקניה של ימינו.‏^[25]

הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו מנחם אוסישקין ואחרים מציוני רוסיה, בהם חיים ויצמן טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. בעשותם כן סימנו עצמם כאופוזיציה ברורה להרצל וזכו ליוקרה רבה בקרב צירי רוסיה כשומרי האמונים של ארץ ישראל. כפשרה בין הרצל למתנגדיו הוחלט שהמימון למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של אוצר התיישבות היהודים או הקרן הקיימת לישראל.

למרות הסערה, ההצעה אושרה ברוב גדול: 292 צירים בעד, 176 צירים נגד ו-143 צירים נמנעים. "אומרי הלאו" פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם וניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית. "אומרי הלאו" חזרו לאולם אך התסיסה בנושא זה המשיכה בקונגרס ולאחריו.‏^[26]

משלחת החקר שנשלחה מצאה את האזור המוצע במזרח אפריקה כבלתי מתאים להתיישבות יהודית, וגם הרוחות הפוליטיות בבריטניה הפכו את ההצעה לבלתי מעשית עוד לפני הקונגרס השביעי, שדן בנושא לאחר מות הרצל והוריד אותו מסדר היום. ההכרה הראשונית של בריטניה בתנועה הציונית, עם זאת, הייתה הנדבך הראשון שהביא לבסוף להצהרת בלפור שהתקבלה בשנת 1917. בזיכרון הקיבוצי היהודי נחקק הקונגרס השישי, "קונגרס אוגנדה", בדרך בה הציגו אותו מתנגדי הרצל: כאירוע שבו "סטה" הרצל מן הציונות, וצירי הקונגרס החזירו אותו למוטב.

	חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.
– אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה)

ציטוט זה ממחיש את התייחסותו למפעל הציוני. הציטוט מוכר בעיקר בגרסתו המופיעה כמוטו בראש ספרו "אלטנוילנד": "אם תרצו - אין זו אגדה" (במקור: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"), שהפך מייצג את דמותו של הרצל כפי שהתקבע: אדם חולמני, שהקדים את זמנו ושכנע את יהודי הפזורות בחשיבות המדינה היהודית וביכולת להקימה.

יש הסוברים שההאשמות הקשות שהוטחו בהרצל בפולמוס אוגנדה תרמו להחמרת מצבו הבריאותי, שהיה רעוע ממילא. הקונגרס הציוני השישי היה הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל. נאום הסגירה שלו בקונגרס סיים במילים בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".‏^[27]

צוואתו

חרף מעמדו הרם ביקש הרצל להיקבר בהלוויה צנועה וכן ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו, הוא כתב בה: "רצוני בלוויה של המעמד העני-ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ-ישראל".‏^[28]

בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופוסים על ילדיו, וכן שילדיו יקברו לידו בארץ ישראל, אך קיומה השתהה זמן רב.

• בתו הבכורה, פאולינה (נולדה ב-29 במרץ 1890), נפטרה כתוצאה מנטילת יתר של משככי כאבים בעיר בורדו, בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930.
• בנו השני, האנס, נולד ב-10 ביוני 1891, התנצר וחזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930 ביריית אקדח. בן 39 היה במותו.
• בתו השלישית, טרודה (נולדה ב-20 במאי 1893), הייתה היחידה מילדי הרצל שהקימה משפחה. נישאה לתעשיין ריכרד נוימן וילדה את נכדו.
  • נכדו היחיד, סטפן תאודור נוימן (נורמן), שירת כקצין בצבא הבריטי בחיל התותחנים הבריטי. הוא התאבד לאחר שנודע לו על מות הוריו בשואה.

ב-19 בספטמבר 2006, לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו, ולמחרת ב-20 בספטמבר, נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה. ב-5 בדצמבר 2007 הובא גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, לקבורה באותה חלקה, מהעיר וושינגטון.

מחלתו ופטירתו

הרצל סבל מבריאות רופפת. הוא לא נשמע לעצת רופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת אף על פי שסבל מתסמיני מלריה, מחולשה, כאבי ראש, קשיי נשימה, דופק לא סדיר, התעלפויות, ואיוושה בלב. וכן, מתסמיני מחלת הזיבה שבה לקה בנעוריו וייתכן גם מזאבת. ב-1 ביולי 1904 התגלתה אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת.

הוא הבין כי סופו קרב במהירות, ואמר לידידו הקרוב, הכלר: "דרוש בשמי לשלום כולם, ואמור להם כי נתתי את דם-ליבי בעד עמי".‏^[29] הוא ביקש שיביאו את אימו לפני מותו, והספיק לראותה מעט לפני שנפח את נשמתו.

על ערש דווי סבו דברי הרצל סביב עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשיו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה ... את שלוש חלקות-האדמה צריכה לרכוש הקרן הקיימת!".‏^[30]

הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904, כ' בתמוז תרס"ד, כשהוא בן 44 שנים, פחות מ-10 שנים לאחר תחילת פעילותו הציונית, וכ-44 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. והוא נטמן בבית העלמין בדובלינגן בווינה. לאחר פטירת הרצל התברר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של יוליה, וכי משפחתו של הרצל נשארה ללא מקורות הכנסה נאותים. בתו פאולינה הייתה אז בת 14, בנו האנס בן 13, ובתו טרודה בת 11. מוסדות ההסתדרות הציונית, והאפוטרופוסים שמינה, טיפלו בכלכלת המשפחה ודאגו לחינוך ילדיו.

מותו של הרצל היה אחד מהגורמים שעודדו את בני העלייה השנייה לעלות לארץ ישראל מחשש שלא יהיה המשך לתנועה הציונית בלעדיו ועליהם לעלות לארץ ישראל עם או בלי זיכיון. ^{[דרוש מקור]}

רבים בתנועה הציונית קיבלו את הידיעה בכאב רב והתאבלו על מותו. מבעי האבלות היו רבים ומגוונים; בשירו של אהרן ליבושיצקי לנשמת הרצל, אשר פורסם בעיתון הצפירה בסמוך לפטירתו, נכתב על הרצל: "וְחֶשְׁכַת חַיֵּינוּ בְּאוֹר-קֶסֶם הִגַּהְתָּ. וְשִׁירַת-חָפְשֵׁנוּ בָּרָמָה הִשְׁמַעְתָּ וּפִתְאוֹם נִפְסָקָה", אחר שהולחן נעשה מוכר ואהוד, מאחר שביטא את תחושתם של המונים רבים בעם ישראל ובתנועה הציונית.‏^[31]

העלאת ארונו לישראל

באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת ישראל בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949. ארונו וארונות קרוביו נישאו ברחובות וינה על ידי אנשי משלחת ישראלית ותושבים יהודים אל בית הכנסת "זייטן שטאטן" ("Seiten Staten") ואחר הועברו אל שדה התעופה והוטסו לישראל. קברו של הרצל נקבע בהר הרצל בירושלים, הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית נוהלה על ידי הרבנות הצבאית. בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח על הקבר^[32] המצבה על קברו הוקמה בשנת תש"ך 1960.

שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערכה הגדנ"ע טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב יום העצמאות. יושב ראש הכנסת הגיע אף הוא לטקס זה שהפך למסורת, ומאז כל ערב יום העצמאות נערך סביב הקבר במעמד יושב ראש הכנסת, טקס הדלקת המשואות המסיים את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות. במהלך הטקס מורם דגל ישראל לראש התורן ובכך מתחיל רשמית יום העצמאות. הטקס כולל חלק אמנותי ומופע דגלני צה"ל, שבו הם יוצרים תבניות מורכבות על הרחבה המקיפה את הקבר.

משנתו ויצירתו

תפיסתו הציונית

הציונות ההרצליאנית, שנולדה כאמור ב"פרשת דרייפוס", עסקה בעיקר בחזון ובמעש הלאומיים והמדיניים; אלה נתפסו כממדי העשייה הדרושים והעיקריים להצלתו של העם היהודי מהאנטישמיות והמציאות הקשה הצפויה לו, בהשארו בגולה. תפיסתו הציונית נשענה על המקורות המסורתיים היהודים, אולם משנתו ותוכניותיו התאפיינו ברציונליזם, ליברליזם ואף במהפכנות. הרצל סבר שתשועתם המדינית של היהודים תלויה בעיקר ברצונם העצמי הקיבוצי, בנחישותם להשיג עצמאות מדינית ותרבותית, וביכולתם לממש אותה בארץ ישראל, גם אם בסבל רב ומלווים בתחושות של יאוש ומרי. עם זאת, הוא ראה חשיבות בתכנון היציאה המסודרת של היהודים מאירופה, תמך בקואופרציה ובארגון ההתיישבות היהודית בארץ. כך למשל כתב בספרו מדינת היהודים:

"אין בעולם אדם חזק ועשיר, שיוכל להסיע עם מארץ לארץ. רק רעיון יחולל זאת, אכן לרעיון-המדינה כוח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלכותם. "לשנה הבאה בירושלים!" קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהריים. ...

ראשונה ילכו הנואשים, אחריהם העניים, אחרי-כן האמידים, ולאחרונה העשירים".‏^[33]

תוכנית פעולה שיטתית ומדורגת שורטטה בחיבוריו של הרצל על יציאת היהודים מהגולה אל ארץ ישראל; תנועת ההגירה לארץ תהיה רצונית וחופשית, לאחר שהובררה לבאים חשיבות היציאה מהגולה ובניית ריבונות עברית חדשה בארץ ישראל. התוכנית התבססה במידה רבה גם על חוקי ההיצע והביקוש ועל הרצון והיוזמה של יחידים וקבוצות לשפר את תנאי המחייה והרווחה הכלכלית והתרבותית. לפי התוכנית, תחילה יבואו חסרי ההון ויבנו תשתיות בארץ, ואז התנועה והמסחר יתגברו; בעקבותיהם של החלוצים יבואו רבים נוספים, בעלי הון זעיר אם רב, המורגלים לתנאים נוחים, ועל כן ידאגו להסדיר אותם בארץ במרחב הציבורי והפרטי. עם זאת, התוכנית הייתה חדורה במניעים מהמסורת היהודית, בקריאה לחלוציות, ואף הקרבה, כתנאי למימוש הרעיון הציוני, בשאיפה לצדק חברתי ולשוויון זכויות אזרחי במדינה היהודית העתידית, ובדרישה לפשטות ויעילות:

"התוכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה עד מאד, ועליה להיות כן, למען תהיה מובנת לכל אדם.

יותן לנו השלטון בחלקת-ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו.

— — אין אנו רשאים לצייר לנו את יציאת היהודים לפתע פתאום. לאט לאט יצאו ובמשך עשרות שנים. בראשונה ילכו העניים שבעניים והם ישכירו את האדמה לישוב. לפי תוכנית מתוכננת מראש יסללו שם כבישים, יבנו גשרים ומסילות-ברזל, יקימו עמודי טלגרף, יטו נהרות ויבנו בידיהם את משכנותיהם. עבודתם תגדיל את המשא-והמתן. המשא-והמתן יפתח את השווקים, והשווקים ימכו מתיישבים חדשים, כי כל איש יבוא מרצונו, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הקרקעות היהודים יכירו עד מהרה, כי נפתח שדה חדש וקיים לרוח-קבולתם, אשר עד עתה הייתה שנואה ובזויה בעיני העמים".‏^[34]

הצעתו לדגל למדינה היהודית

כבר בשנת 1895, במכתבו לברון הירש, כתב הרצל על חשיבות הדגל; בעיניו הדגל הוא סמל, המאחד אנשים ומוביל אותם.

	ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.
– מכתב אל הבארון הירש בפריז, 3 ביוני 1895

הרצל הגה מספר גרסאות לדגל – הן דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים, כנגד שבע שעות עבודה ביום בלבד - מזכויותיהם של העובדים במשנתו של הרצל. שבעת הכוכבים הצעה שהתקבלו גם על ידי חברת "צים" כסמל החברה וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה), הצעה נוספת משלו היה מגן דוד שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו, והצעות נוספות.

זכויות אדם במשנתו

הרצל הכיר והושפע ממכלול של משנות הוגים אשר עסקו בזכויות האדם בעת החדשה, ובכתביו נשמעים קולות מזרמי מחשבה בני זמנו, ליברליזם, סוציאליזם, ועקרונות של שוויון זכויות, כתפיסת עולם מוצקה המונחלת לחוקת המשטר של המדינה המודרנית. הכללים החברתיים והמשפטיים שנוסחו בכתביו, וכמשרטט את דמותה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל הם:

• חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך.
• יום העבודה יכלול אך 7 שעות, ומי שיעבוד יותר - יתוגמל בהתאם.
• נשים הרות תקבלנה שכר מקופת הקהילה.
• החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה" וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד.
• ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה.
• כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות.
• החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.
• מספר אנשי הצבא והמשטרה לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה.
• המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה.
• המדינה תהא נדיבה ומפותחת מבחינת אמצעי חשמל מים משאבי טבע ובעיקר תרבות וחינוך, אשר תעניק לאזרחיה.

במדינה העתידית יהיו חופש דת, סמכויות אנשי הדת תוגבלנה. הרצל שרטט הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה ללא כפייה דתית; וכן, סבר כי הצבא יהיה נבדל מהפוליטיקה.

	"כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.
– מדינת היהודים

	הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ."
– מדינת היהודים

	"האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות."
– מדינת היהודים

יצירתו הספרותית

הרצל היה מחזאי וחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. כמו כן כתב סיפורים רבים.

מחזות

• "סולון בלודיה", המתאר השפעת שינוי טכנולוגי על החברה האתונאית.
• "טברין", שעלילתו דומה לאופרה "הליצנים" הוצג בווינה ובניו יורק ב-1885.
• "הוד רוממותו", הועלה בתיאטרון ואלנר בברלין ב-18 במרץ 1888 וזכה להצלחה.
• "גנבי הציד", (יחד עם הוגו ויטמן) הוצג ב-1889 בתיאטרון הממלכתי בווינה.
• "הגטו החדש", מחזה בארבע מערכות שכתב הרצל ב-1894 בשם העט "אלברט שנאבל", מספר על יעקב סמואל, עורך דין יהודי צעיר מתבולל, השואף לצאת מן "הגטו הישן", אולם למרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו, הוא נדחה בשל אנטישמיות אל "הגטו החדש ולבסוף מת בדו-קרב בהגינו על היהדות".^{[דרוש מקור]} מולו העמיד הרצל את דמותו של וסרשטיין, סוכן בורסה עשיר אבל חסר השכלה וחסר מצפון המגלה את הכבוד היהודי עקב מעשהו של סמואל.

סיפורת

הרצל כתב סיפורים קצרים רבים, אשר חולקו לארבע חטיבות: סיפורים פילוסופיים, בתמורות הזמן, על ילדים, אגדות.‏^[35] בסיפורים בדק הרצל את נסיבות תקופתו, בין השאר, בעזרת תיאור היסטוריה חלופית לזו שהתרחשה בפועל:

• "היזם בונפרטה", על עולם מציאות חלופית, שבו נפוליאון בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא.
• "הפעמון השמאלי", סיפור המתאר שני נתיבים חלופיים בהם התפתח גורלו של אדם, כתוצאה מהחלטה פשוטה אם ללחוץ על פעמון ימני או שמאלי בפתח בית מגורים.
• "ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק.
• "רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים, שמגלה שהיה עדיף לולא ידע לקרוא מחשבות.

מהדורות כתביו

ראו אור בעברית במהדורות רבות ושונות. אחת מהן בעשרה כרכים ראתה אור לאחר עבודת תרגום ממושכת, גם היא במספר מהדורות, במסגרת כמה הוצאות לאור.

• כתבי הרצל בעשרה כרכים, (תרגום מגרמנית: שמואל פרלמן, דב קמחי, יהושע רדלר פלדמן, אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, משה שרף, מנחם זלמן וולפובסקי, בן-ציון ידידיה, יהושע השל ייבין, חיים איזק, שמשון מלצר, דב סדן), ירושלים : הספרייה הציונית, (ומהדורה מיוחדת לקוראי מעריב ודבר), תש"ך-תשכ"א-1961-1960. ‬
• בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, (הקדמה מאת מנחם בגין), תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, תשל"ח 1978.
• בנימין זאב הרצל, "החנוכייה", "שיבת היהודים", (שניים ממאמריו על היחס בין מסורת למדינה), בתוך: תכלת, 20, קיץ התשס"ה-2005.

ייצוגיו בתרבות

יצירות לזכרו

• אהרן ליבושיצקי כתב לאחר פטירתו את "לנשמת הרצל", והלחין אברהם צבי אידלזון].
• אברהם יצחק הכהן קוק, המספד בירושלים, לפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל, (ההדיר: אליעזר אלינר), ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ח-1987.
• ברל כצנלסון, שלושים שנה לפטירת הרצל: כ’ תמוז תרס"ד (1904) - כ’ תמוז תרצ"ד (1930).
• מאיר שנמן, מנגינת אבל על מות הד"ר הרצל, תווים למקהלה, ‬1904.
• הרצל", אשר נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי "להקת גייסות השריון".
• השיר "בנימין זאב", אשר נכתב על ידי יעקב רוטבליט, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי רבקה מיכאלי.
• בשנת 2010 הוצג בתיאטרון הקאמרי מחזהַ של רינה ירושלמי, בשם:"פרויקט הרצל", המתאר את חייו של הרצל באמצעות טקסטים אשר הוא עצמו כתב, המוקראים על ידי שחקנים רבים, המגלמים פנים שונות באישיותו של הרצל.

שמות בני אדם

• ביישוב היהודי בשלהי התקופה העות'מאנית, בתקופת המנדט וראשית שנות המדינה, ניתן השם "הרצל" כשם פרטי לילדים.

שמות אתרים

• השכונה ואחר כך העיר תל אביב, נקראה על שם ספרו "אלטנוילנד", אשר בתרגומו הראשון לעברית על ידי נחום סוקולוב, נקרא "תל אביב". בעת בחירת שמה של העיר תל אביב הוצע, בין השאר, לקרוא לה "הרצליה".
• רחובות רבים בישראל קרויים על שמו; לראשונה ברחוב הרצל, הרחוב הראשי בשכונה "אחוזת בית" שהוקמה ב-1909, והפכה לתל אביב ב-1910.
• ברחוב הרצל בתל אביב הוקמה גימנסיה הרצליה ב-1910.
• על שמו נקרא "בית הרצל" ביער חולדה.‏^[36]
• על שמו נקראה אוניית המעפילים "תאודור הרצל".
• על שמו המושבה, שהפכה לעיר, הרצליה.
• על שמו הר הרצל בירושלים.
• "תיאודור הרצל", אוניה של "צים".
• דמותו וזכרו הונצחו באתרים באירופה. ביולי 2006 נחנכה בפריז כיכר בשם Place Theodor Herzl. בכיכר נמצאת במרכז העיר, ברובע ה-3, בצומת הרחובות Réaumur ו-Τurbigo. בווינה הוצב שלט לזכרו במרכז העיר.

באמנות

• דיוקנו הונצח בפריטי אמנות רבים, כגון בציור, בפיסול, בצורפות, ודברי דפוס ייצוגיים של היישוב או המדינה, כגון גלויות ובולים.
• דיוקנו צורף ועוטר בשלושה שטרות אשר הנפיק בנק ישראל.‏^[37] שטרות אלה זכו בקרב הציבור לכינוי "הרצלים".
• א.ב. יהושע, תיאר ברומן מפרי עטו מר מאני את דמותו של הרצל באחד הקונגרסים הציוניים. הוא מתואר דרך עיניה של הדמות המספרת, רופא יהודי שבא עם אחותו לקונגרס, כשליח. הרצל חש ברע, והרופא היהודי הצעיר מוזעק לבדוק אותו.‏^[38]

חקיקת "יום הרצל"

• בשנת 2004 התקבל בכנסת "חוק בנימין זאב הרצל", אשר יזם חבר הכנסת אילן שלגי. מטרת החוק: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".‏^[39] היות שמטרת החוק היא חינוכית, והואיל ויום פטירתו של הרצל - כ' בתמוז - חל בחופש הגדול, נקבע "יום הרצל" כיום זיכרון לאומי בתאריך העברי של יום הולדתו: "אחת לשנה, ב-י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".‏^[40]

ראו גם

• דיוקן תיאודור הרצל
• תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה
• מוזיאון הרצל
• דגל עברי

לקריאה נוספת

הדרכה

• הרצל - האיש והאגדה [ערכה] : ערכת חומרי למידה לכבוד 150 שנה להולדתו של חוזה המדינה, הוצאת משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית - המטה לתרבות ישראל, תש"ע 2010.
• ראובן גפני (חוקר בתי כנסת), מה אתם יודעים על הרצל? : 150 שנה להולדתו, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ע 2010.
• חיה הראל, הרצל, ירושלים : מרכז ההסברה, תשמ"ג 1983.
• מרדכי נאור, מהרצל עד בן-גוריון: ציוני דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ו 1996.
• חני זיו, יואב גלבר, הרצל עכשיו, הרצליה: הוצאת על ישראל, 2005.
• ישעיהו קלינוב, הרצל חוזה המדינה, אלבום, תל אביב: הוצאת "לעם" בע"מ, תש"י-1950.

ספרות ילדים

• דבורה עומר, קול קרא בחשכה, תל אביב: הוצאת זמורה ביתן מודן, תש"מ-1980, 1981.
• גלילה רון-פדר-עמית, מלך היהודים, בן שמן : הוצאת מודן, 2010.

מחקרים

• שלמה הרמתי, הרצל וז'בוטינסקי, תל אביב: מכון ז’בוטינסקי בישראל, תשע"א-2011.
• יצחק וייס, קריאה מחדש, (תרגום מצרפתית: עדה פלדור; עורך: דב אייכנולד),‫ תל אביב: הוצאת משכל, 2008.

• עמוס אילון, הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ז-2006.
• שלמה אבינרי, הרצל, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007.
• שלמה אבינרי הרעיון הציוני לגווניו, הפרק: הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1980, עמ' 118-105.
• יצחק וייס, הרצל - קריאה חדשה, תל אביב: הוצאת משכל, 2008.
• אלכס ביין, הרצל: ביוגראפיה, ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג-1983.
• יוליוס ה. שפס, תיאודור הרצל, הוצאת מחברות לספרות, 2001.
• עמוס אילון, הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975.
• מיכאל היימן, הרצל וציוני רוסיה : מחלוקת והסכמה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד-1974.
• ראובן בריינין, חיי הרצל, ניו יורק: הוצאת אסף, תרע"ט-1919.
• עמיחי כץ, לא בחלל הריק : ויכוח הרב גידמן והרצל על רקע האימפריה האוסטרו-הונגרית, עבודת גמר, ירושלים 2009.
• בן ציון דינור, בנימין זאב הרצל: על האיש, דרכו ודמותו, חזונו ופעלו, רמת גן: הוצאת מסדה, 1986.

מאמרים

• אחיעזר ארקין, משני קצות הגשר הציוני : בנימין זאב הרצל והרב שמואל מוהליבר: על ידידות והערכה, עת-מול, 210, תש"ע 2010, עמ' 7-4.
• חיה הראל, 150 שנה להולדת הרצל: הציונות כאידאל אין-סופי, האומה, 177, אביב תש"ע 2010, עמ' 39-29.
• ‫ אליעזר רפאל מלאכי, הרצל והיישוב הישן בירושלים, הדאר, גיליון ל"ו, ניו יורק תשי"ז-1957, עמ’ 645-646.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: בנימין זאב הרצל
טקסט בוויקיטקסט: מחבר:בנימין זאב הרצל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנימין זאב הרצל

• בנימין זאב הרצל, דף לתרבות יהודית, באתר האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, עמ' 104 (ריכוז מאמרים על הרצל)
• הרצל - תמונות מאוסף חיים שטייר, אתר פליקר
• מדור מיוחד על בנימין זאב הרצל במלאת 150 שנה להולדתו, עת-מול, יד יצחק בן צבי
• בנימין זאב הרצל, באנציקלופדיה ynet
• ארכיונו האישי של בנימין זאב הרצל שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• – רשימה ביבליוגרפית, באתר משרד ראש הממשלה
• מאגר מקורות על הרצל, באתר משרד ראש הממשלה
• כתבי תיאודור הרצל בפרויקט בן-יהודה
• משאב בלסם, Theodor Herzl: From the Theatre Stage to The Stage of Life, באתר Jewish-Theatre, (על מחזותיו של הרצל)

דמותו, ביקורת והערכה

• הרצל אז ועכשיו סדרת הרצאות מיום עיון במלאת 150 שנה להולדתו של בנימין זאב הרצל, באתר הערוץ האקדמי, אוניברסיטת חיפה
• אלי אשד, חוזה מדינת היהודים, באתר "האייל הקורא" (ובאתר "רשימות")
• הרב אורי שרקי, הרצל והציונות (אישיותו של הרצל בראי היהדות, סיכום שיעור)
• זאב גלילי, הרצל לא בא מבית מתבולל, התפלל בנעוריו, והתכוון למדינה יהודית, לא "מדינת היהודים", באתר היגיון בשיגעון
• זאב גלילי, בנימין זאב הרצל איננו רק שם של רחוב, באתר היגיון בשיגעון
• יורם חזוני, האם הרצל רצה מדינה יהודית?, תכלת 11, תשס"ב - 2001
• רות וינקלר, מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל-המקשר והמבדיל בחשיבתם, הכנס השנתי הרביעי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל
• מתיה קם, ‏י' באייר: יום הרצל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח (על חייו של הרצל)
• 150 שנה להולדת הרצל, באתר הארץ, 30 באפריל 2010 (פרויקט מיוחד)

על מסעו לארץ ישראל:

• ד"ר מ. י. בודנהיימר, מסעו הראשון, מעריב, 16 באוגוסט 1949, המשך, המשך, המשך

מורשת והנצחה

• אתר מוזיאון הרצל
• אתר משפחת הרצל
• בול 150 שנה להולדתו של הרצל, גליונית מזכרת, מעצב: משה פרג, באתר דואר ישראל
• המועצה הציבורית להנצחת זכרו של בנימין זאב הרצל
• מוזיאון הרצל הווירטואלי באתר על ישראל
• משה גליקסון, הרצל, כ' בתמוז תרצ"ד הארץ, דברי זיכרון בימי הזיכרון, בפרויקט בן-יהודה
• גליה ריצ'לר - גרבלר, "עלייה לרגל: בווינה ובירושלים. אירועי "יום הרצל" וקבורתו הכפולה בווינה ובירושלים, עת-מול

הערות שוליים

ציונות
נושאים ומושגים מרכזיים	התנועה הציונית • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • ארגונים צבאיים לפני קום המדינה • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי ציונות • החלטות האו"ם 3379 ו-4686
זרמים בציונות	ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית
ארגונים ציוניים	קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת היישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות	ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
ראשוני הציונות	מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב	אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם מנדל אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן צבי • מנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל