אין מסיחין בסעודה

אין מסיחין בסעודה
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי	מסכת תענית, דף ה', עמוד ב'
תלמוד ירושלמי	מסכת ברכות, פרק ו', הלכה ו'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן ק"ע, סעיף א'
מקורות נוספים	דרישה ופרישה, אורח חיים סימן קע

אין מסיחין^[1] בסעודה (או: אין משיחין בשעת הסעודה) הוא כלל בהלכות דרך ארץ לפיו אין לדבר בזמן סעודה ואכילה. מקור הכלל בדברי רבי יצחק. טעמו הוא "שמא יקדים קנה לושט", דהיינו שמא ייחנק האדם בדיבורו. לדברי אחרונים רבים הציבור אינו נוהג כך, ונאמרו כמה הסברים לדבר.

מקור הכלל וטעמו

מסופר בתלמוד הבבלי^[2] על רב נחמן ורבי יצחק שהיו יושבים בסעודה. אמר רב נחמן לרבי יצחק שיאמר איזה דבר, ועל כך השיב רבי יצחק:

הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה.

בירושלמי^[3] מובאים הדברים בשם רבי מנא. בן זומא הסביר את ההלכה שבשעת הסעודה כל אחד מברך לעצמו ולא אחד מברך עבור כולם בטעם "שאין בית הבליעה פנוי". ומכך הסיק רבי מנא שאין לברך את מי שמתעטש בשעת הסעודה בשל סכנת הנפשות הכרוכה בכך.

כלל זה נפסק להלכה בשולחן ערוך^[4]:

אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט, ואפילו מי שנתעטש בסעודה, אסור לומר לו: אסותא.

הסברי האחרונים לכך שאין נוהגים כך

כאמור, אחרונים רבים העידו שלא ראו את הציבור מקפיד על כך. כך, למשל, כותב החיד"א: ”...ואהי מתהלך בינ'ן של קדושים חסידי דורנו, ואדם לא זכר להזהר בזה.” בנוסף לכך הוא מעיד שלא שמע על כך שמישהו נפגע מאכילה כזו. על הקושיה הזו, מדוע נמנע הציבור מלקיים את דברי הגמרא והפוסקים, נאמרו מספר תירוצים:

הפרישה^[5] כתב שחל שינוי בצורת האכילה. בזמן התלמוד היו אוכלים בהסבה, ולכן היה חשש בדבר, ואילו בזמננו שאוכלים בישיבה אין החשש קיים^[6].
בשערי תשובה^[7] כתב ליישב, שכיון שרבים אינם נזהרים בזה חל כאן הכלל שומר פתאים ה'.
בעלי תמר^[8] הסביר שהציבור סומך על דברי הבבלי, שדווקא שיחה אסורה, ואילו מילה אחת מותרת, ורק לדברי הירושלמי גם מילה אחת אסורה.

ברכה בתוך הסעודה לפטור אחרים

במשנה^[9] נאמר: ”בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו”. דהיינו שעל מאכלים שצריכים לברך במהלך הסעודה כל אחד מברך בפני עצמו. כאמור, בן זומא הסביר שזה משום שאין בית הבליעה פנוי. בתלמוד הירושלמי קישר רבי מנא את הדברים לשיחה בתוך הסעודה, והוכיח מדברי בן זומא שאין לברך את המתעטש. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי לא הובא ההסבר הזה. ובדברי רש"י^[10] נראה שהטעם הוא שלא יוכלו המסובים לשמוע את הברכה היטב. לעומת זאת בדברי הרמב"ם^[11] ההסבר המובא הוא "שאין בית הבליעה פנוי שיענו אמן". בפירוש המשנה מביא הרמב"ם את דברי בן זומא "לפי שבני אדם עוסקים באכילה, ואם יענה אמן שמא יחנק", ומכאן יש שהסבירו כך גם את דבריו במשנה תורה^[12]. בהגהות הרמ"א^[13] מובאים דברי התוספות^[14] שאם אמר סברי מרנן לפני שבירך יוכל אחד לברך לכולם.

טעמים נוספים

המהר"ל מפראג^[15] כותב שמלבד הטעם שמא יחנק יש סיבה להפריד בין האכילה, שמבטאת את החיסרון של האדם מצד גופו ואת ההכרח שלו לקבל מבחוץ, לבין הדיבור, שמבטא את שלימות האדם מצד נשמתו. לכן גם נפרדים הכלים הגופניים: הוושט נועד לקבל את המאכלים, ואילו הקנה שייך לדיבור. לכן עירוב הדברים הוא מחוץ לסדר הראוי.
בליקוטי מוהר"ן^[16] מבאר רבי נחמן מברסלב שהאכילה היא הארה של אורות מקיפים, ולכן השתיקה, שהיא גבוהה מהדיבור, היא זו שמתאימה לה.

רמזים לכלל זה בתורה

כאשר באו המלאכים לאברהם אבינו נאמר^[17]: ”וַיֹּאכֵלוּ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ”. ומפרש בעל הטורים שרק לאחר שסיימו לאכול שוחחו עם אברהם משום שאין משיחים בסעודה
כאשר רבקה משקה את אליעזר נאמר^[18]: ”וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב” ומפרש הספורנו "המתינה לדבר עד שיכלה לשתות, כאומרם ז"ל: אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט".

קישורים חיצוניים

הרב יהודה קוק, אם אין מסיחין בסעודה בזמן הזה ובדין שומר פתאים ה', באתר פורטל הדף היומי

הערות שוליים

^ הסיומת באות נ סופית טיפוסית לעברית של המשנה והתלמוד
^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ה', עמוד ב'
^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה ו'
^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"ע, סעיף א'
^ לטור אורח חיים סימן קע, ס"ק א
^ ראו בסוף דבריו שכתב "ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום", דהיינו שחשש להתיר על סמך הסבר זה. ובשערי תשובה (סימן קע ס"ק א) הקשה על כך, שכן ההסבה הנהוגה בימי התלמוד הייתה הסבת שמאל, שנחשבת בטוחה יותר מבחינת הבליעה, שהרי אמרו מסכת פסחים, דף ק"ח, עמוד א': "הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה". בשיורי ברכה הקשה, שהרי כתבו תוספות תוספות, מסכת ברכות, דף מ"ב, עמוד א', ד"ה הסבו שאין אנו נוהגים להסב, ולא העירו על הדין הזה של "אין מסיחין בסעודה", ומשמע שדין זה תקף אף על פי שאין נוהגים להסב.
^ סימן קע ס"ק א
^ לירושלמי ברכות פרק ו הלכה ו
^ משנה, מסכת ברכות, פרק ו', משנה ו'
^ רש"י, מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד א', ד"ה הואיל
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ד', הלכה י"ב
^ ראו מעשה רקח
^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קע"ד, סעיף ח'
^ תוספות, מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד א', ד"ה הואיל
^ נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק יז
^ תניינא, תורה ז
^ ספר בראשית, פרק י"ח, פסוקים ח'–ט'
^ ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק י"ט

[1] הסיומת באות נ סופית טיפוסית לעברית של המשנה והתלמוד

[2] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ה', עמוד ב'

[3] תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה ו'

[4] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"ע, סעיף א'

[5] לטור אורח חיים סימן קע, ס"ק א

[6] ראו בסוף דבריו שכתב "ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום", דהיינו שחשש להתיר על סמך הסבר זה. ובשערי תשובה (סימן קע ס"ק א) הקשה על כך, שכן ההסבה הנהוגה בימי התלמוד הייתה הסבת שמאל, שנחשבת בטוחה יותר מבחינת הבליעה, שהרי אמרו מסכת פסחים, דף ק"ח, עמוד א': "הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה". בשיורי ברכה הקשה, שהרי כתבו תוספות תוספות, מסכת ברכות, דף מ"ב, עמוד א', ד"ה הסבו שאין אנו נוהגים להסב, ולא העירו על הדין הזה של "אין מסיחין בסעודה", ומשמע שדין זה תקף אף על פי שאין נוהגים להסב.

[7] סימן קע ס"ק א

[8] לירושלמי ברכות פרק ו הלכה ו

[9] משנה, מסכת ברכות, פרק ו', משנה ו'

[10] רש"י, מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד א', ד"ה הואיל

[11] משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ד', הלכה י"ב

[12] ראו מעשה רקח

[13] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קע"ד, סעיף ח'

[14] תוספות, מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד א', ד"ה הואיל

[15] נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק יז

[16] תניינא, תורה ז

[17] ספר בראשית, פרק י"ח, פסוקים ח'–ט'

[18] ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק י"ט

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]