אליהו בן-אלישר

דיפלומט ופוליטיקאי ישראלי

אליהו בן-אלישר (2 באוגוסט 193212 באוגוסט 2000) היה היסטוריון בהשכלתו, פוליטיקאי, דיפלומט ישראלי, ושגריר ישראל בארצות הברית, בצרפת והשגריר הישראלי הראשון במצרים (19801981).

אליהו בן-אלישר
בן-אלישר, 1996
בן-אלישר, 1996
לידה 2 באוגוסט 1932
כ"ט בתמוז ה'תרצ"ב
הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה ראדום, פולין
פטירה 12 באוגוסט 2000 (בגיל 68)
י"א באב ה'תש"ס
צרפתצרפת פריז, צרפת
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 14 בנובמבר 1942
מקום קבורה ישראלישראל בית הקברות בהר הזיתים, ירושלים
השכלה סורבון, אוניברסיטת ז'נבה
מפלגה הליכוד, תנועת החרות עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה הליכוד, הליכוד-גשר-צומת
חבר הכנסת
20 ביולי 19811 בספטמבר 1996
(15 שנים)
כנסות 10 - 14
יו"ר ועדת החוץ והביטחון ה־7
21 בינואר 198213 באוגוסט 1984
(שנתיים ו־29 שבועות)
24 בינואר 198913 ביולי 1992
(3 שנים ו־24 שבועות)
שגריר ישראל במצרים ה־1
19801981
(כשנה)
שגריר ישראל בארצות הברית ה־12
19961998
(כשנתיים)
שגריר ישראל בצרפת ה־10
19982000
(כשנתיים)
מנכ"ל משרד ראש הממשלה ה־7
19771980
(כ־3 שנים)
תחת ראש הממשלה מנחם בגין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

 
משמר כבוד של חיל הים המצרי מקבל את שגריר ישראל אליהו בן-אלישר בעת ביקור שייטת ספינות הטילים בנמל אלכסנדריה, מאי 1980.

בן אלישר נולד בשם אליהו גוטליב בראדום שבפולין כבן זקונים לאליעזר והלה. אביו ואחיו היו בעלי בית יציקה מצליח.

במהלך השואה, ב-28 באוקטובר 1942, בגיל 10, צורף למשפחה יהודית שנכללה בקבוצת יהודים תושבי ונתיני ארץ ישראל, שנקלעו לפולין לפני המלחמה, נאלצו להישאר בה לאחר כיבושהּ על ידי הנאצים, והוחזרו לארץ ישראל במסגרת חילופי אנשי היישוב כנגד טמפלרים גרמנים שהושבו לגרמניה. בן אלישר צורף למשפחה זו במקום ילדם נתן חיים, שגורש על ידי הנאצים להשמדה. ב-14 בנובמבר 1942 הגיע עם אנשי הקבוצה לארץ ישראל.

בארץ גדל בן אלישר בבית בן דודו (שהיה מבוגר ממנו), חבר באצ"ל. הוא למד בבית הספר הדתי ביל"ו בתל אביב והיה חבר בתנועת בית"ר. עם תום מלחמת העולם השנייה התברר לבן אלישר שאביו נספה במחנה הריכוז פלוסנבירג, חודשיים לפני תום המלחמה ואמו נהרגה בתאונת דרכים לאחר המלחמה. ברשותה של האם היה סרטיפיקט שהועבר לאחר מותה לנתן אחיו של אליהו ששרד את המחנות, לאחר שירות במלחמת העצמאות חזר נתן לאירופה להמשיך את לימודיו ומשם היגר לארצות הברית. אחותו היגרה עם בעלה בשנת 1947 לארצות הברית. לאחר שחרורו מצה"ל, בתחילת שנות ה-50, נסע ללמוד בסורבון שבפריז, שם סיים בהצלחה תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני במשפט בינלאומי. במהלך לימודיו עבד כשומר לילה בשגרירות הישראלית, שם גויס ל"מוסד", שבו עבד בהמשך במשך 13 שנים התקדם בשירות ופיקד בין השאר על מחלקה מרכזית באגף "צומת" של הארגון. בשלוש שנות פעילותו האחרונות שהה במזרח אפריקה, בעיקר באתיופיה[1]. בשנת 1965 פרש מ"המוסד". בשנת 1969 סיים את הדוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת ז'נבה.

משנת 1971 ועד 1977 שימש ראש מטה ההסברה וכדובר תנועת החרות, גח"ל והליכוד.

בשנת 1977, לאחר ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת מינה ראש הממשלה, מנחם בגין את בן-אלישר לשמש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, תפקיד אותו מילא עד 1980. בסוף שנת 1977, בעקבות ביקורו של נשיא מצרים בישראל, אנואר סאדאת, שימש בן אלישר ראש המשלחת הישראלית שיצאה לקהיר לניהול המשא ומתן לשלום. לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם מצרים, כיהן בשנים 1980–1981 כשגריר ישראל הראשון במצרים.

כיהן כחבר הכנסת בכנסות ה-10 עד ה-14 מטעם סיעת הליכוד. בכל 5 הקדנציות היה חבר ועדת החוץ והביטחון, ובכנסת ה-10 וה-12 אף כיהן כיושב ראש הוועדה.

שימש ציר בקונגרסים הציוניים בשנים 1972, 1987 ו-1992.

בשנת 1996, ארבעה חודשים לאחר שנבחר לכנסת, התפטר ממנה עקב מינויו כשגריר ישראל בארצות הברית. שנתיים אחר-כך החל לשמש שגריר ישראל בצרפת. בתחילת אוגוסט 2000 התפטר דוד לוי מן הממשלה, בעקבות התנגדותו למהלכים מדיניים בועידת קמפ דייוויד. בעקבות כך, הודיע ראש הממשלה, אהוד ברק, למספר שגרירים שהחזיקו בעמדות ניציות על סיום תפקידם. בהם היה גם בן אלישר, שהיה מקורב ללוי.

ימים ספורים לאחר הודעת הפיטורין שקיבל מברק, נפטר בן אלישר מהתקף לב במלון בפריז. נסיבות מותו היו בלתי שגרתיות[2]. בן-אלישר שהה מחוץ לדירתו, ללא ליווי של מאבטח או שוטר ממשטרת פריז, בניגוד לנוהלי האבטחה של נציגים רשמיים של ישראל[3]. הוא הובא למנוחות בבית הקברות בהר הזיתים.

חיים אישיים עריכה

היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה הייתה דיאנה לבית דודל, ואשתו השנייה ניצה לבית עפרוני.

ספריו עריכה

  • La Guerre Israélo-Arabe. Le 1er Livre Israélien Sur Les Évenements De Juin 67, Juillard, 1967
  • la diplomatie du IIIe reich et les juifs 1933-1939, Juillard, 1969
  • קשר ההשמדה: מדיניות החוץ של הרייך השלישי והיהודים, הוצאת עידנים, 1978
  • לא עוד מלחמה, הוצאת מעריב, 1995
  • Désespoirs De Paix - Les Mémoires D'un Ambassadeur D'israël, Editions Ramsay, 2001

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אליהו בן-אלישר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Eliahu Ben-Elissar ארכיב ביוגרפיות בינלאומי, בגרמנית
  2. ^ רונית ורדי, ‏אף אחד לא מדבר על בן-אלישר, באתר גלובס, 4 באוקטובר 2001
  3. ^ נסיבות מותו של השגריר בן אלישר לא ייחקרו "בשלב זה", באתר וואלה!‏, 14 באוגוסט 2000
  מנכ"לי משרד ראש הממשלה
אהוד אבריאל טדי קולק יעקב הרצוג שמחה דיניץ מרדכי גזית עמוס ערן אליהו בן-אלישר מתתיהו שמואלביץ' אברהם טמיר יוסי בן אהרון
19511952 19521964 19661972 19721973 19731975 19751977 19771980 19801984 19841986 19861992
שמעון שבס צבי אלדרוטי אביגדור ליברמן משה ליאון יוסי קוצ'יק רפי פלד אביגדור יצחקי אילן כהן רענן דינור איל גבאי
19921995 19951996 19961997 19971999 19992001 20012001 20012004 20042006 20062009 20092011
הראל לוקר אלי גרונר יואב הורוביץ רונן פרץ צחי ברוורמן יאיר פינס נעמה שולץ יוסי שלי
20112015 20152018 20192018 20192020 20202021 20212022 2022 מ-2023