פתיחת התפריט הראשי

משה ששון (15 בדצמבר 192516 בספטמבר 2006) היה דיפלומט ישראלי, שבין תפקידיו כיהן כשגריר ישראל במצרים.

משה ששון
משה ששון.jpg
לידה 15 בדצמבר 1925
דמשק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בספטמבר 2006 (בגיל 80) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

ששון, בנם של ג'וליה ואליהו ששון (לימים דיפלומט בכיר ושר בממשלת ישראל), נולד בדמשק לאחר שאמו נסעה להוריה לצורך הלידה, והגיע לארץ ישראל בגיל שישה שבועות. למד בבית ספר אליאנס, בסמינר בית הכרם ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שבה השלים תואר ראשון בכלכלה ולימודי המזרח התיכון. התנדב לארגון "ההגנה" ושירת בש"י ובמחלקה הערבית בירושלים תחת יצחק נבון.

לאחר מלחמת העצמאות הצטרף למחלקה המדינית של משרד החוץ, שירת במוסדות האו"ם בז'נבה, נטל חלק בשיחות עם עבדאללה הראשון, מלך ירדן שניהל אביו, שימש המזכיר השני בנציגות ישראל ביוון, היה המנהל בפועל של מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, ובשנים 1960 עד 1966 שירת כציר דיפלומטי באנקרה שבטורקיה.

באוגוסט 1966 מונה למנהל מחלקת שביתות הנשק במשרד החוץ, ולאחר מלחמת ששת הימים מונה על ידי ראש הממשלה לוי אשכול לשמש כנציגו האישי בגופים השונים המטפלים בענייני השטחים[1] ושימש נציגו לשיחות עם מנהיגים פלסטינים. בדצמבר 1969 מונה לסמנכ"ל משרד החוץ והממונה על המערך המזרח התיכון במשרד. בשנים 1973-1976 שירת כשגריר ישראל באיטליה ובוותיקן. אחר כך כיהן כמנהל המרכז למחקר ותכנון של משרד החוץ.

במאי 1981 החל לכהן כשגריר ישראל במצרים, שירת בתפקיד זה במשך שבע שנים. במהלך כהונתו התמודד עם תגובת מצרים לאחר תקיפת ישראל את הכור הגרעיני בעיראק, עם ההתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת, במהלכה היה נוכח ששון ביציע הכבוד בעת המצעד הצבאי, ששון חולץ על ידי מאבטחיו הישראלים, הוכנס לרכב שהוסרו ממנו סימני הזיהוי הישראליים ונמלט מהמקום,[2] השלמת פינוי סיני, מלחמת לבנון, הפיגוע בראס בורקה ופרוץ האינתיפאדה הראשונה. לאחר פרישתו היה לנשיא התאחדות עולי סוריה בישראל.

היה נשוי לטובה לבית סוקולוב (משנת 1949) ואב לשניים. בתו, אורנה ששון-טמיר, היא עורכת דין, בנו ראובן נהרג בתאונת דרכים.

ספריועריכה

  • שבע השנים בארץ המצרים, תל אביב: עידנים, תשנ"ב 1992.
  • ללא שולחן עגול: המשאים והמתנים לשלום – עדות ולקחים (1919–1979) (עריכה: עטרה קליגמן),‫ אור יהודה: ספרית מעריב, תשס"ד 2004.

לקריאה נוספתעריכה

  • אורנה טמיר, יגאל טמיר, "על השגריר ונשיא התאחדות עולי סוריה בישראל משה ששון ע"ה תרפ"ה-תשס"ו 1925-2006", מכאן ומשאם, 11 (2010), 40–47. (במאמר, מאת בתו ובן זוגה, מופיעים גם דבריהם של יצחק נבון, צבי מזאל, פרופ' יוסף הדס, אבא אבן ויהושע קלש על משה ששון.)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה