פתיחת התפריט הראשי

משה ששון

דיפלומט ישראלי

משה ששון (15 בדצמבר 192516 בספטמבר 2006) היה דיפלומט ישראלי, שבין תפקידיו כיהן כשגריר ישראל במצרים.

משה ששון
משה ששון.jpg
לידה 15 בדצמבר 1925
דמשק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בספטמבר 2006 (בגיל 80) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

ששון, בנם של ג'וליה ואליהו ששון (לימים דיפלומט בכיר ושר בממשלת ישראל), נולד בדמשק לאחר שאמו נסעה להוריה לצורך הלידה, והגיע לארץ ישראל בגיל שישה שבועות. למד בבית ספר אליאנס, בסמינר בית הכרם ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שבה השלים תואר ראשון בכלכלה ולימודי המזרח התיכון. התנדב לארגון "ההגנה" ושירת בש"י ובמחלקה הערבית בירושלים תחת יצחק נבון.

לאחר מלחמת העצמאות הצטרף למחלקה המדינית של משרד החוץ, נטל חלק בשיחות עם עבדאללה הראשון, מלך ירדן שניהל אביו[1], ועבד במחלקת המזרח התיכון[2]. בסוף 1952 מונה למזכיר השני בנציגות ישראל ביוון[3], תפקיד בו כיהן עד יוני 1955[4]. לאחר מכן שירת במוסדות האו"ם בז'נבה[5], ובשנים 1958-1959 היה המנהל בפועל של מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ[6][7]. בשנים 1960 עד 1966 שירת כציר דיפלומטי באנקרה שבטורקיה[8].

באוגוסט 1966 מונה למנהל מחלקת שביתות הנשק במשרד החוץ, ולאחר מלחמת ששת הימים מונה על ידי ראש הממשלה לוי אשכול לשמש כנציגו האישי בגופים השונים המטפלים בענייני השטחים[9] ושימש נציגו לשיחות עם מנהיגים פלסטינים. בדצמבר 1969 מונה לסמנכ"ל משרד החוץ והממונה על מערך המזרח התיכון במשרד[10]. בשנים 1973-1976 שירת כשגריר ישראל באיטליה ובוותיקן[11]. באפריל 1977 סיים את תפקידו ברומא[12] ופורסם שהוא ימונה למשנה למנכ"ל משרד החוץ האחראי על ההסדר עם מדינות ערב[13]. באוגוסט 1977 הוא מונה למנהל המרכז למחקר ותכנון של משרד החוץ[14]. בדצמבר 1977 מונה ליועץ לשר החוץ לעניינים מיוחדים, וטיפל בשיחות עם מצרים[15], במקביל לניהול המרכז למחקר ותכנון[16].

במאי 1981 החל לכהן כשגריר ישראל במצרים, שירת בתפקיד זה במשך שבע שנים. במהלך כהונתו התמודד עם תגובת מצרים לאחר תקיפת ישראל את הכור הגרעיני בעיראק, עם ההתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת, במהלכה היה נוכח ששון ביציע הכבוד בעת המצעד הצבאי, ששון חולץ על ידי מאבטחיו הישראלים, הוכנס לרכב שהוסרו ממנו סימני הזיהוי הישראליים ונמלט מהמקום,[17] השלמת פינוי סיני, מלחמת לבנון, הפיגוע בראס בורקה ופרוץ האינתיפאדה הראשונה. לאחר פרישתו היה לנשיא התאחדות עולי סוריה בישראל.

בשנת 1988 נמנה עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות.[18]

היה נשוי לטובה לבית סוקולוב (משנת 1949) ואב לשניים. בתו, אורנה ששון-טמיר, היא עורכת דין, בנו ראובן נהרג בתאונת דרכים.

ספריועריכה

  • שבע השנים בארץ המצרים, תל אביב: עידנים, תשנ"ב 1992.
  • ללא שולחן עגול: המשאים והמתנים לשלום – עדות ולקחים (1919–1979) (עריכה: עטרה קליגמן),‫ אור יהודה: ספרית מעריב, תשס"ד 2004.

לקריאה נוספתעריכה

  • אורנה טמיר, יגאל טמיר, "על השגריר ונשיא התאחדות עולי סוריה בישראל משה ששון ע"ה תרפ"ה-תשס"ו 1925-2006", מכאן ומשאם, 11 (2010), 40–47. (במאמר, מאת בתו ובן זוגה, מופיעים גם דבריהם של יצחק נבון, צבי מזאל, פרופ' יוסף הדס, אבא אבן ויהושע קלש על משה ששון.)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הבן בדרכי אביו, מעריב, 4 ביוני 1974
  2. ^ בעפולה, דבר, 4 במאי 1952
  3. ^ היחיד והציבור, חרות, 31 בדצמבר 1952
  4. ^ יחיד וציבור, זמנים, 13 ביוני 1955
  5. ^ ברטור ייצג את ישראל במועצה הכלכלית, חרות, 9 באפריל 1956
  6. ^ הבן בעקבות האב, מעריב, 23 בפברואר 1958
  7. ^ יחיד ורבים, מעריב, 22 בנובמבר 1959
  8. ^ א. בךחורין - שגריר בבורמה; מ. ביתן - שגריר בגאנה, למרחב, 15 במרץ 1960
  9. ^ אשכול מינה נציג אישי – לטיפול בענייני השטחים המוחזקים, מעריב, 13 בנובמבר 1967.
  10. ^ מונו סגני מנכ"ל במשרד החוץ, מעריב, 18 בדצמבר 1969
  11. ^ משה ששון, דבר, 16 בנובמבר 1973
  12. ^ עיטור כבוד לשגריר ישראל באיטליה, מעריב, 22 באפריל 1977
  13. ^ משה ששון יתאם ענייני ההסדר עם מדינות ערב, דבר, 16 במרץ 1977
  14. ^ משה ששון - מנהל המרכז לחקר ולתכנון פלפלי ומדיני במשרד החוץ, דבר, 2 באוגוסט 1977
  15. ^ משה ששון - יועץ לשה"ח, דבר, 13 בדצמבר 1977
  16. ^ משה ששוו יוסיף לשמש מנהל המרכז למחקר ותיכנון, מעריב, 28 בדצמבר 1977
  17. ^ ‫סיון כהן, הציל את השגריר בזמן רצח סאדאת: "ירו צרורות, השכבתי אותו על הרצפה", באתר של "רשת 13", 6 באוקטובר 2011 (במקור, מאתר "nana10").‬
  18. ^ שנים עשר המדליקים, מעריב, 20 באפריל 1988