שמונה פרקים לרמב"ם
שמונה פרקים לרמב"ם הוא הכינוי המקובל להקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות. הקדמה זו שהיא למעשה חלק מפירוש המשנה של הרמב"ם מחולקת לשמונה פרקים. כהכנה למסכת אבות העוסקת בתיקון המידות ובהוראות חז"ל לחיי תורה, דרך ארץ, מוסר והנהגות ישרות, המהוים בעצם את תורת הנפש, מנתח הרמב"ם בהקדמתו עניינים שונים הנוגעים לנפש האדם, מהותו כיציר הבורא וכבוחר חופשי, ומחויבותו לצו הבורא לימוד תורתו וקיום מצוותיו לשם שמים. ההקדמה נכתבה בערבית יהודית (כמו כל פירוש המשנה) ותורגמה על ידי מספר מתרגמים לעברית. התרגום הקלאסי הוא תרגומו של שמואל אבן תיבון, שגם כתב הקדמה לשמונה פרקים שלעיתים מושמטת. תרגומים חשובים נוספים נכתבו בעשורים האחרונים בידי הרב יוסף קאפח, פרופ' מיכאל שורץ והרב יצחק שילת.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | הרמב"ם |
| שפת המקור | ערבית יהודית |
| תורגם לשפות | עברית, אנגלית |
| סוגה | טעמי המצוות, תורת הנבואה, פילוסופיה |
| קישורים חיצוניים | |
| ויקיטקסט | שמונה פרקים לרמב"ם |
מבנה ההקדמה ותוכנה
עריכהבכל פרקי הספר מתייחס הרמב"ם רבות לדברי הפילוסופים הקדמונים ובני זמנו, כשלעיתים הוא מקבל את דעתם ופעמים רבות הוא מצטט אותם על מנת לחלוק עליהם בצורה נחרצת. אחד מגדולי הפילוסופים המצוטט בעיקר בחמשת הפרקים הראשונים של הספר הוא אריסטו. חלק מהחוקרים רואים בחלק זה של החיבור מעין המשך של האתיקה האריסטוטלית, בעוד שבפרקים ו-ח מוסיף הרמב"ם לתורה אתית זו מימד אמוני המקשר בין הנפש לבין בוראה.
ההקדמה מחולקת לשני חלקים:
- בפרקים א'-ה' הרמב"ם מציג את גרסתו לאתיקה האריסטוטלית - תורת הנפש ותורת המידות (שניים שהם אחד מפני שתורת המידות נגזרת מתורת הנפש).
- בפרקים ו'-ח', הרמב"ם נותן לתפיסה זו הקשר יהודי ועוסק בנושאים כמו חלוקת המצוות וטעמי המצוות, תורת הנבואה, השגחה וידיעת האל - נושא הכולל את הבחירה החופשית של האדם.
הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים אומר כי הדברים המובאים בספר אינם חידושים משלו, אלא דברים שליקט מחכמי ישראל במדרשים ובתלמוד, דברי פילוסופים קדמונים וחדשים, וחיבורי בני אדם אחרים. כדרכו הרמב"ם לא נוהג לצטט או להביא מקורות לדברים, והוא כותב שאחד הטעמים לכך הוא חששו שהקורא לא ישפוט את הדברים לפי מהותם, אלא לפי אישיותו של אומר האימרה. והוא מבקש שהקורא יקיים את הכלל שמע האמת ממי שאמרה, כלומר שיבדוק את הדברים לגופו של עניין ולא לגופו של האומר.
פרקים א-ה (תורת הנפש ותורת המידות)
עריכההרמב"ם קובע ש"נפש האדם אחת היא" (נפש - פנימיותו של האדם). בהתמודדות עם הטענה כי אדם נולד כלוח חלק, "טבולה ראסה", טוען הרמב"ם (תחילת פ"ח) שעקרונית הוא סובר כך, שהאדם איננו נולד "לא בעל מעלה ולא בעל חיסרון", אבל יכולה להיות לו נטייה לתכונה מסוימת כגון נטייה לתבונה או אומץ או מהצד השני נטייה לסכלות או פחדנות, ולכן עדיין תהיה לאדם החירות לבחור את הכיוון של הנפש, ולהוציא את יכולותיו מן הכוח אל הפועל, רק שהדבר ישתנה מאדם לאדם בכמות המאמץ שתהיה כרוכה בכך.
מבנה נפש האדם
עריכההרמב"ם מסביר כי יש צורך להבין את "האנטומיה" של נפש האדם, מכיוון שהדבר הוא תנאי מקדים ל"רופא הנפש", שמתכוון לרפא את נפשו של האדם.
את החלוקה היוונית המשולשת של נפש האדם: טבעי, חיוני ושכלי, הוא מפרט לחמישה חלקים. חמישה כוחות שנמצאים בחמש קומות:
- החלק הזן: הכוח הביולוגי. שבעת הכוחות הטבעיים הגופניים הפועלים באדם, כמו כוח הבליעה, העיכול, והדוחה את הפסולת, כח הגידול, וההולדה וכו', אלו הם כוחות שאין לאדם שליטה עליהם, שפירוטן ראוי למי שעוסק ברפואה.
- החלק המרגיש: החושים שבהם האדם משתמש כדי לקבל תפיסה על העולם שסביבו: ראייה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם.
- החלק המדמה (מלשון דמיון): הדמיון. הכוח שנותרים בו רישומי החושים לאחר שנעלמו מקרבת החושים, והכח שמסוגל לצייר ציורים דמיוניים, שלא יכולים להיות קיימים במציאות.
- החלק המתעורר: נטיות הנפש והרגשות שמניעים את האדם, וכן כוח הרצון שבאמצעותו האדם מכריע, לעשות או להימנע מדבר או דרך מסוימת, ולנקוט בהחלטות מוסריות.
- החלק השכלי: הכוח הרציונלי ותבונת האדם. בהקבלה של הנפש לגוף, כך הכוח השכלי לנפש, הנפש של הנפש. מטרת האדם היא להפעיל את הכוח הרציונלי, שנמצא לאדם אשר הוא משכיל. זהו הכוח המייחד את האדם מן החיות והצומח שלהם אין שכל, והם פועלים בצורה אינסטינקטיבית.
- לכוח הרציונלי יש תת-חלוקה, חכמה במישור המעשי ובמישור השכלי:
- באופן המעשי - זה המעשה שעליו צריך להפעיל את המחשבה, זה נקרא: "כוח מחשבתי מעשי" שהיא חשיבה פרקטית ויכולת של יצירה ומימוש הרעיון, ויש גם את "מלאכת מחשבת" שזהו הידע של המקצוע כשלעצמו כגון נגרות, אדריכלות, רפואה והנדסה.
- באופן השכלי - ישנו את הכוח העיוני התאורטי המופשט, כוח אחד (בניגוד לאופן המעשי שיש בו שני כוחות) האדם משתמש בכוח העיוני כדי להתעסק במדעים ובחוכמות, פילוסופיה, מתמטיקה, לוגיקה וכו'.
למעשה את הכוח החיוני הוא מפרק לשלושה כוחות: מרגיש, מדמה ומתעורר.
בחיבורו זה קובע הרמב"ם כי נפש האדם היא אחת והיא בעלת ביטויים רבים. לכן חיוניותה של הנפש האנושית מתפשטת על פני כל שיעור קומתו של האדם, ואפילו הכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוח הביולוגי של החמור ש"אין נפש האדם כנפש החמור", "כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית" (פרק א'). כל החלקים הללו, אובדים עם מותו של האדם, אבל התוצר של הכוח השכלי הוא נצחי. האדם שמצליח להוציא את הכוח השכלי מן הכוח אל הפועל, קנה לעצמו נצחיות.
הגדרת בריאות וחולי הנפש
עריכההרמב"ם קובע (פרק ב') כי העבירות והמצוות יכולות להיות רק בחלק המרגיש (החש), החלק המתעורר (השואף) ובחלק השכלי, אבל לא בחלק הזן ובחלק המדמה, מפני שחלקים אלו פועלים באופן אוטומטי ואין בהם בחירה חופשית. עוד הוא קובע שישנם שני סוגי מעלות: מעלות שכליות בחלק השכלי שהן ידיעת מהות הדברים וסיבותיהם, ידיעת המושכלות הראשונות, זוך תבונה ומהירות תפיסה, ומעלות המידות בחלק המתעורר שהן תכונות אופי טובות כמו יראת חטא, נדיבות, ענוה, הסתפקות במועט, גבורה ואמונה.
בפרק ג' הוא קובע בעקבות הפילוסופים שכשם שלגוף יש בריאות וחולי, כך לנפש יש בריאות וחולי. וחולי הנפש הוא שהנפש תעשה תדיר את הרעות והפעולות המגונות. וכשם שחולי הגוף צריכים ללכת לרופאים, כדי שיאבחנו את מחלתם ויתנו להם תרופות, כך חולי הנפש צריכים ללכת לחכמים שהם רופאי הנפשות שיעזרו להם, לאבחן את תכונות האופי והרגשות המגונים שלהם, ולתת להם הדרכות נכונות, מפני שהאדם - ובמיוחד מי שתכונות נפשו לקויות - עיוור לגבי עצמו, ומנסה להצדיק את עצמו, ומאמין שהמקום שבו הוא נמצא הוא טוב.
שיטת דרך האמצע
עריכהבפרק ד' הוא דן בתיקון המידות ובמיוחד דרך האמצע הגורסת ששלמות האדם היא ברכישת תכונות נפש מאוזנות, שאינן נוטות אל קצה מהקצוות. מקובל לחשוב כי דרך האמצע מקורה באריסטו, אך הרמב"ם עצמו (בהלכות דעות פרק א הלכות ו ז) אומר שהמקור לשיטה הזו מהתורה. הרמב"ם נותן מספר דוגמאות כדי להמחיש את דבריו, כמו הגבורה שהיא תכונה ממוצעת בין הרפתקנות לבין פחדנות, והנדיבות שהיא תכונה ממוצעת בין פזרנות לקמצנות, והענוה שהיא תכונה ממוצעת בין הגאוה לבין שפלות הרוח, ההסתפקות במועט שהיא תכונה ממוצעת בין רכושנות ואהבת ממון לבין התנזרות מממון, וטוב לבב היא תכונה ממוצעת בין אלטרואיזם לבין אגואיזם.
עוד אומר הרמב"ם כי התכונות מתיישבות בנפש בהישנותם של פעולות מעין התכונה פעמים רבות ולאחר התרגלות בזמן רב. וקובע שהאדם בטבעו ובתחילת דרכו אינו בעל מעלה ולא בעל חיסרון אלא נולד כמו לוח חלק, ודרכו להימשך ולהתרגל בדעותיו ומעשיו אחרי חבריו ומנהג אנשי מדינתו בתכונות שנקבעות בנפשו. הוא קובע כי כדי לתקן את תכונות נפשו, האדם צריך לעשות מעשיים קיצוניים שהפוכים לתכונתו הקיימת, כך שקמצן צריך לחתור לא לנדיבות שהיא נתינה במידה, אלא לפזרנות שהיא נתינה ללא גבולות. עוד הוא קובע שכאשר האדם נמצא בקצה החיובי של התכונה יותר קל לו להגיע לאיזון מאשר הוא נמצא בקצה השלילי. כך שלהרפתקן קל יותר להגיע לתכונת הגבורה המאוזנת מאשר לפחדן, ולכן הראשון צריך פחות טיפול מאשר השני.
הוא מגנה את הדוגלים בסגפנות ונזירות, ואומר שהם דומים לחקיינים טפשים שראו רופא שנותן תרופה לחולה שהבריא, והחליטו שהתרופה גם תשפר את חייו של הבריא, אבל באמת נתינת תרופה לבריא דווקא תגרום לו לחלות. הרמב"ם מחלק בין הצדיק שהולך בדרך הישר שהוא שביל האמצע של התכונות לבין החסיד שהוא נוטה מעט מאמצע התכונה לכיוון החיובי שלה. עוד הוא קובע עניין עקרוני, שמצוות התורה התמימה וההרמונית הן הן האמצעי שתכליתו להביא את האדם למטרה של תיקון המידות והשכל, ולהוביל את האדם לאיזון ולדרך האמצע. עוד הוא קובע שכשיהיה האדם שוקל תמיד את פעולותיו ולכוונן שיהיו ממוצעות ומאוזנות, זהו אדם שנמצא במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם רגילים, וזוהי הדרך המובחרת שבדרכי עבודת ה'.
מטרת האדם
עריכהבפרק ה' הוא קובע האדם צריך לרכז את מרצו במטרת-על אחת: "השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותה", ושכל מעשיו של האדם יהיו בבחינת "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", כך שלא יהיו לו פעולות סתמיות, שנעשות ללא תכלית או לתכלית אחרת. התנהגות זו של התכווננות האדם בכל מעשיו לדעת את ה', תביא לתיקון נפשו ומידותיו של האדם ותוביל לחיים רוויים תוכן רוחני, ולמדרגה גבוהה ואיכותית ביותר שקרובה למדרגת הנביאים. המקור של הרמב"ם לתפיסה זו הוא בפסוק "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו ה), ובפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג ו).
פרקים ו-ח (התורה, המצוות והבחירה)
עריכההרמב"ם מעמת בין גישת הפילוסופים שהאדם השלם הוא החסיד שמתאווה ונכסף לעשות דברים טובים, ושנטיות חייו הולכות לכיוון המוסרי ואין לו צורך לכבוש את עצמו, לבין גישת חז"ל שהמושל בנפשו שמתאוה לעשות דברים רעים אבל מצליח למשול בעצמו ולכבוש את תאוותיו, נמצא במדרגה גבוהה יותר, מכיוון שיש לו צער, והדברים לא הולכים לו בקלות. הרמב"ם משלב את שתי הגישות ביחד וקובע כי הפילוסופים מתייחסים ל"מצוות השכליות" שמובנות לכל אדם כרצח, גזל, גנבה ואונאה, ששלמותו של האדם לא להתאוות לעבור עליהם, ואילו חז"ל מתייחסים ל"מצוות השמעיות" שטעמם לא ידוע ו"שאלמלא התורה לא היו רעות כלל" כפרה אדומה, בשר וחלב, עריות, שעיר המשתלח ושעטנז, שבהן מעלתו של האדם היא שנטייתו של האדם היא לעבור עליהם, והוא כובש ומושל את תאוותיו בפני חוק התורה בבחינת "אפשי לעבור עליהם ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי" (פרק ו').
מהות המחיצות של הנבואה
עריכהעוד קובע הרמב"ם שפחיתויות האדם הן בהיבט השכלי (סכלות ומיעוט הבנה) והן בהיבט הרגשי (תאוותנות, גאוה, כעס ורכושנות), מהוות מחיצות המבדילות בין האדם לבין אלוהיו ומפריעות לו בהתקשרות אל הבורא על פי הפסוק "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם" (ישעיהו נט ב). על פי חז"ל הוא קובע שאין הנבואה שורה אלא על חכם, שמח בחלקו וכובש את יצרו. אמנם הוא קובע שכדי להגיע למדרגת נבואה, הנביא צריך להיות מושלם בכל המעלות השכליות, אבל לא חייב להיות מושלם בכל מעלות המידות. והוא מביא דוגמה לאנשים שהיו נביאים או בעלי רוח הקודש שהייתה להם מידה אחת לא מתוקנת, ובכל זאת זכו להשראה אלוהית כשלמה (תאווה), דוד (אכזריות), אליהו (רגזנות), שמואל ויעקב (פחד). יוצא דופן לדעתו היה משה, שהיה שלם בחכמתו ובמידותיו לגמרי, והצליח להסיר את כל המחיצות, מלבד המחיצה של השכל האנושי, שמוגבל במה שהוא שכל שיש לו זיקה לגוף חומרי. לדעת הרמב"ם גם מצב זמני של מידה רעה ככעס או עצבות יגרום לסילוק של רוח הקודש. (פרק ז').
בחירה חופשית
עריכהבפרק ח' דן הרמב"ם באריכות בשאלות פילוסופיות העוסקות בנושא הבחירה החופשית של האדם, כגון שאלת הידיעה והבחירה. בתחילה הוא תוקף את האסטרולוגיה והפטליזם שמאמינה שהאדם עושה את כל מעשיו מתוך הכרח מתוקף של גזירה או שליטת כוכבים. וטענתו העיקרית שיש לאדם בחירה חופשית, לעשות כל מעשה ומעשה שירצה, ולהעדיף את הטוב על הרע, ומכאן נובעת המשמעות למצוות התורה שמצווה על האדם לזנוח את הרע ולעשות את הטוב. כנגד מי שטוען את טענות הגורל הוא טוען שזהו שקר מוחלט כנגד התבונה והחושים, ויש בזה "הריסת חומת הדת" ואף ייחוס עוול לבורא, שכביכול כופה על החוטאים להיות בחטא.
תרגומים לעברית
עריכהתרגום שמואל אבן תיבון
עריכהתרגומו של רבי שמואל אִבְּןְ תֵבון הוא התרגום הראשון והקלאסי של שמונה פרקים לרמב"ם. כהרגלו, רבי אבן תבון נאלץ בתרגום זה להתמודד עם מושגים שונים אשר להם לא מצא מקבילים עבריים והדבר בא לידי בטוי כאשר, למשל, משוים פרק ג׳ של שמונה פרקים לרמב"ם לספרו היד החזקה אשר נכתב במקור בעברית ובו מונחים שונים עבור מושגים זהים. אף אך עם הבדלים אלה נחשב תרגומו של רבי שמואל אבן תבון לתרגום הנפוץ ביותר עד זמננו שבו הופיעו תרגום נוספים (ראו למטה), ובעיקר תרגומו של הרב יוסף קאפח ושל פרופסור מיכאל שוורץ.
מהדורת אשר בן ישראל
עריכהד"ר אשר בן ישראל, שמונה פרקים לרמב"ם, בתרגום ר' שמואל אבן תיבון, סדורים ומוגהים לפי המקור הערבי עם ביאורים והערות, הוצאת אמנות, תרצ"ה.
מהדורה זו מבוססת על אבן תיבון, מתקנת את תרגומו למונחים מודרניים, כגון "העזה" במקום "מסירה לסכנות" ו"קרתנות" במקום "נבלה", ומשמיטה את דברי אבן תיבון עצמו.
השוואה בין תרגום רבי שמואל אבן תיבון לבין תרגומו של אשר בן ישראל
עריכהלשם הדגמה מובא חלק מהתרגום מהפרק רביעי בשתי המהדורות השונות:
| אבן תיבון | בן ישראל |
|---|---|
| וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפזור.
והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רוך הלבב. והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופירוש הסלסול, הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר, וההתנשאות הוא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו. והנבלה הוא שיעשה האדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות ובין רכות הטבע, מה שקורין בלע"ז מולד"ה, והוא מי שהוא בלא דיבור ובלא מעשה לכבדות טבעו וקור מזגו והוא כנגד הקטרוג שיבוא מחדוד טבעו וקור מזגו. והענווה ממוצעת בין הגאווה ובין שפלות הרוח. וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות. טוב לב ממוצע בין הבלה ויתרון טוב הלבב, (*ומפני שאין למדות האלו שם ידוע בלשוננו צריך לפרש ענייניהם, ומה שרוצים בו הפילוסופים: לב טוב - קוראים מי שכל כוונתו להיטיב לבני אדם, בגופו, ועצתו ובממונו בכל יכולתו. בלתי שישיגהו נזק או ביזיון והוא האמצעי, והנבל הוא פך זה, והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר, אפילו במה שאין לו חסרון ולא טורח ולא נזק והוא הקצה האחרון ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים ב"לב טוב" ואפילו ישיגהו בזה נזק גדול, או בזיון או טורח רב והפסד מרובה והוא הקצה הראשון) והסבלנות ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז. ובושת פנים ממוצעת בין העזות והביישנות. (*פירוש נראה לי מדברי רבותנו זכרונם לברכה, שהבישן הוא אצלם מי שיש לו רוב בושת, ובושת פנים הוא הממוצע, ממאמרם "לא הביישן למד", ולא אמרו אין בושת פנים למד. ואמרו "בושת פנים לגן עדן ולא אמרו הביישן ולזה סדרתים כך). וכן שאר המידות, יצטרכו על כל פנים לשמות מונחים להם מההסכמה שיהיו העניינים מובנים. |
וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפזרנות. ואומץ הלב ממוצע בין ההעזה ובין רוך הלבב. |
* בסגול: תוספות של המתרגם אבן תיבון בגוף הספר, כהרחבה והסבר לתרגום.
תרגום יוסף קאפח
עריכהתרגום שמונה פרקים, מופיע במסגרת תרגומו של הרב יוסף קאפח לפירוש המשנה לרמב"ם. התרגום יצא ע"פ כתב ידו של הרמב"ם לרוב המשנה, בהוצאת מוסד הרב קוק תשכ"ג-תשכ"ט. מהדורתו של הרב קאפח התבססה בחלקה הגדול על כתב ידו המקורי של הרמב"ם (כתב יד ששון), בתוספת כתבי יד תימנים שהיו ברשותו, וכללה את ההוספות והתיקונים שהוסיף הרמב"ם לפירושו במהלך השנים.
הרב יעקב אריאל, במאמר על תרגום הרב קאפח, טען כי "בולט תרגומו החדש ומהדורתו המדויקת של (של הרב קאפח, על) פירוש המשניות להרמב"ם". [1]
תרגום מיכאל שורץ
עריכהשמונה פרקים : והם הקדמת הרמב"ם לפירושו למסכת אבות, תרגם מערבית-יהודית לעברית בת-ימינו פרופ' מיכאל שורץ, מבוא: שרה קליין-ברסלבי. בהוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"א
תרגומים לשפות נוספות
עריכהתרגום אפרים פישל בלוך
עריכהאפרים פישל בלוך (בלאך) תרגם בשנת 1897 את שמונה פרקים לרמב"ם לראשונה ליידיש. מהדורה נוספת ראתה אור בשנת 1926. שמנה פרקים לרמב"ם : וגם סתרי תורה וגם פסוקים מהאבן עזרא / נעתקו ללשון זארגאן צח ונקי וגם אקדמות. דפוס אוריינט, תרפ"ו[2].
תרגום לגרמנית (באותיות עבריות) נדפס בווינה 1798, ולאחריו בבזל, 1804.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום כרך א' - על שמונה פרקים להרמב"ם.
- הרב אורי שרקי, על שמונה פרקים, מכון אורים, תשס"ח, 2008.
- הרב מרדכי ארגמן (וואהל-שטאק), שמונה פרקים להרמב"ם המבואר, הוצאת המחבר, מהדורה רביעית, ירושלים תשס"ו, 2006.
- הרב שלמה אבינר, שמונה פרקים לרמב"ם: הקדמת מסכת אבות, ספריית חוה, תשנ"ט, 1999.
- הרב אברהם הורוביץ, חסד אברהם - פירוש שמונה פרקים להרמב"ם ומסכת אבות, הוצאת יסודי, ירושלים תשנ"ח.
- הרב יצחק שילת, הקדמות הרמב"ם למשנה, מעלה אדומים, תשנ"ב, 1992.
- ישעיהו ליבוביץ, שיחות על "שמונה פרקים" לרמב"ם, הוצאת כתר, תשמ"ה, 1985.
- אליעזר שביד, עיונים בשמונה פרקים לרמב"ם, סדרת עיונים למדריך ולמורה, הוצאת הסוכנות היהודית, תשכ"ט.
- מרדכי דב רבינוביץ, הקדמות לפירוש המשנה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א.
קישורים חיצוניים
עריכה
- שמונה פרקים - הטקסט המלא (מהדורת א. בן ישראל), אתר דעת
- סדרת שיעורים על שמונה פרקים לרמב"ם מפי הרב אורי שרקי מתוך אתר מכון מאיר.
משה בן מימון (1138-1204.), שמונה פרקים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ יעקב אריאל, פירוש המשניות להרמב"ם מהדורת הרב יוסף קאפח מס' שביעית, אמונתך עתיך 43
- ^ שמנה פרקים לרמב"ם : וגם סתרי תורה וגם פסוקים מהאבן עזרא / נעתקו ללשון זארגאן ... וגם אקדמות ערקלעהרונג - ממני אפרים פישל בן מרדכי ... בלאך .. | משה בן מימון, 1138-1204 (בלאך, אפרים פישל, 1853-1930 לערך ) | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il