אמת
אמת היא תכונה המיוחסת במובלע לטענה שמאמינים בה או מאשרים אותה. אם לא כך, הרי בפנינו טענה שקרית.
קיימות תיאוריות אמת רבות. הנפוצה שביניהן רואה באמת כהתאמה (correspondence) שבין הטענה לבין העובדות או המצב המאמת את הטענה. תיאוריה נפוצה נוספת גורסת כי המודעות לעובדה ערוכה במספר טענות, המקיימות ביניהן תנאים של לכידות (coherence). פרגמטיסטים הגדירו את האמת במונחים של סיפוק של אמונה והתגשמות של ציפיות המאמתת אותן לדוגמה, באורח אמפירי.
משפטים מתמטיים, פסוקים לוגיים, טענות, עמדות, אמונות, וכולי יכולים להיות אמת או שקר. הקניית משמעות למשפט כרוכה בהצבעה על תנאי האמת שלו, על פי נסיבות אמירתו.
בלוגיקה, במתמטיקה ובתכנות מחשבים אמת מוגדרת כמצב מוחלט, ואילו בהגות הדתית והפילוסופית (למשל באפיסטמולוגיה) מתקיים דיון בפירושה ובמשמעויותיה של האמת, ובשאלה האם וכיצד ניתן לדעת מהי האמת.
נושא האמת ומשמעויותיו העסיק את האנושות מקדם. כבר בתנ"ך ישנן התייחסויות רבות של הנביאים על הצורך ללכת בדרך האמת ולהתרחק משקר, וגם הפילוסופיה היוונית עסקה בדרכים להגיע אליה. למעשה, בני אדם לעולם לא יוכלו להשיג אמת אבסולוטית, ותמיד יהיו מועדים לטעות בכל רובדי ומשמעויות החיים, אך כן ניתן לחתור להגיע לרמה של אמת יותר בהירה ויותר וודאית (כך גם במחקר ובפילוסופיה, כל דבר נתון לשאלה והפרכה, וכך מתקדם המדע).
תיאוריות של אמתעריכה
ישנן כמה תאוריות בדבר האמת שפותחו בידי פילוסופים ולוגיקנים בעשורים האחרונים. בהן:
- תורת ההתאמה (Correspondence theory of truth) גורסת כי האמת תואמת למציאות האובייקטיבית. לפיכך, טענה היא אמיתית רק אם היא מביעה את מצב העניינים בעולם. שלום רוזנברג המחיש תורה זו באמצעות משל התצרף (הפאזל): אני יודע שהצלחתי להרכיב את הפאזל כראוי, אם התמונה שעל האריזה זהה לתמונה שהתקבלה על ידי הרכבת הפאזל. גישה זו היא אולי העתיקה מבין הגישות הפילוסופיות על האמת – ואחזו בה סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואוגוסטינוס.
- תורת הברירות טוענת שהאמת ניכרת מעצמה, ואינה צריכה ראיה. (בספרות תורנית מכונה "האמת עד לעצמה").
- תורת המסדנות (Foundationalism) גורסת כי כל אמת נקבעת לפי מסד ודאי כלשהו עליו היא חייבת להישען. כלל האמיתות בעולם חייבות להישען ולהיקבע על פי אותה נקודת מסד ראשונית ודאית, שהיא המקנה לכל השאר את אמיתתן: אם הן אכן נשענות או נגזרות ממנה.
- תורת העקביות (קוהרנטיות= Coherence theory of truth) רואה באמת כל דבר התואם לקבוצת טענות כלשהי (כלומר, נובע מהן). בדרך-כלל קבוצת הטענות היא כזו שתתאר את העולם האמיתי באופן הטוב והשלם ביותר, לדעת בוחריה.
- תורת הקונצנזוס רואה רק בדברים, שקבוצה של מומחים בנושא הסכימו עליהם שהם נכונים, אמת.
- פרגמטיזם רואה "אמת" בהצלחה של תוצאות מעשיות של רעיון.
- התפיסה האובייקטיביסטית גורסת שהאמת קיימת בפני עצמה, ואמנם יכולה להיקלט על ידי האדם אך אינה נוצרת על ידיו. הגרסה התאולוגית של תפיסה זו גורסת כי "האלוהים הוא האור הראשוני של האמת, והאדם בהכרתו רואה אור באורו של האלוהים... משפטו של אדם הוא אמיתי, כשהוא מתאים למחשבתו של אלוהים."[1]
ניתן לפרש כל אחת מהתורות הללו כהגדרה של טבעה הבסיסי של האמת (ומכאן גם של השקר), או כקריטריון לקביעת ערך האמת של טענות ומשפטים.
קורות מושג האמתעריכה
בעת העתיקהעריכה
לפני היות הפילוסופיה היוונית, ההסברים שניתנו לתופעות העולם היו מיתיים.
פילוסופיה קדם-סוקרטיתעריכה
ערך מורחב – פילוסופיה קדם-סוקרטית
בפילוסופיה הקדם-סוקרטית, ניתן להבחין בשני זרמים:
פרמנידסעריכה
- ערך מורחב – פרמנידס
- עבור פרמנידס (510-450 לפנה"ס) כמו עבור טאלס, אנקסימנדר, פיטגורס – שאלת היסוד של 'האמת' קשורה במהות הדברים ובהרכבם. על־פי התפיסה שמציג פרמנידס - המציאות היא אחת, נצחית, בלתי נעה ובלתי משתנה – ו"מה שישנו ישנו, ומה שאיננו איננו". מה שישנו לא יכול היה להתהוות או להיווצר ממה שאיננו, שכן מה שאיננו איננו. כמו כן מה שישנו אינו יכול להיעלם, להשתנות או לנוע. מה שנתפס בעינינו כשינוי או כתנועה, אם כן, אינו אלא אשליה. כמו כן, פרמנידס היה מבין הראשונים שהדגישו את ההבחנה החדה, שקיימת בין המציאות או הממשות כפי שהיא באמת, לבין התופעות כפי שהן נתפסות באמצעות החושים. פרמנידס קבע כי ידיעה אמיתית של הממשות נתפסת באמצעות השכל בלבד, מבלי שימוש בחושים.
הרקליטוסעריכה
- ערך מורחב – הרקליטוס
- בניגוד לפרמנידס, במסתו 'על הטבע' הרקליטוס (535-475 לפנה"ס) מניח, שידיעת האמת היא פנימית ואינטואיטיבית, ואין לה צורך בתימוכין במסורת. כמו כן, 'השינוי' הוא מרכיב יסודי ומחויב של המציאות. מעולם מה שהיה אינו מה שיהיה – ואינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמים. המציאות היא בת חלוף וכל עצם הוא הרמוניה של מתחים מנוגדים. האחדות מתקיימת מהניגודים הנמצאים בה.
הספקניםעריכה
- ערך מורחב – ספקנות
האסכולה הספקנית נוסדה בידי פירון מאליס (360-270 לפנה"ס) ותלמידו טימון מפליוס. הם גרסו כי הידיעה האובייקטיבית אינה אפשרית. היות שאין להשיג ודאות או ידיעה מוחלטת, הדרך לשלוות הנפש היא באמצעות ההימנעות מחריצת משפט. האסכולה הספקנית כפרה בכל המוסכמות, בטענה שאין אדם היכול לדעת הכול ולכן צריך לחקור כל נושא ולא לקבל דבר כמובן מאליו. הם סברו כי הוודאות לא ניתנת להשגה משום שאין בכוחם של החושים ושל הבינה לספק לנו ידע ודאי. החושים מסלפים את הדברים שבהם אנו חשים, והתבונה משועבדת לתשוקה. לכל טיעון קיים טיעון שכנגד, ואין בנמצא אמת מוחלטת. לכן, על החכם להימנע מלחרוץ משפט על דבר לחיוב או לשלילה. עליו לחתור להגיע למצב של שלוות נפש במקום לנסות להגיע לחקר האמת. היות שכנראה כל הדעות שגויות, מוטב לקבל את מוסכמות הזמן והמקום.
המורשת הסוקרטית: אפלטון, אריסטועריכה
סוקרטס (469-399 לפנה"ס) היטה את הפילוסופיה מן העיון הפיזיים של הקדם-סוקרטיים אל תורת המוסר. השיטה הסוקרטית גורסת גילוי סתירות בדעות המקובלות, באמצעות העלאת שאלות. הוא עצמו לא כתב ספרים, אבל תלמידיו – לרבות אפלטון ואריסטו – הפיצו את רעיונותיו ועיבדו אותם.
אפלטוןעריכה
- ערך מורחב – אפלטון
אפלטון (429-347 לפנה"ס) התנגד לסופיסטים, שקידמו תמונה יחסית של האמת. כנגד השימוש המטעה של הלשון, הוא מציג 'שיח אמיתי' – ומנסח את תורת האידיאות שלו. אידיאות אלו הן ממשויות מושלמות, נצחיות ובלתי משתנות; ואילו, החפצים אינם אלא העתקים בלתי מושלמים של אותן האידיאות. בעולם החושים, העצמים אותם אנו רואים סביבנו דומים אך במעט לאידאות שלהם; כמשל, אנו רואים רק את צלליהן של אידאות על קירה של מערה בה אנו כלואים, שהן אך ורק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה, אשר מוארת על ידי השמש (משל המערה).
אריסטועריכה
- ערך מורחב – אריסטו
ב'מטפיזיקה' ( I, XIII, XIV), אריסטו טוען שאין אפשרות להפריד בין הממשות לאידיאה. על מנת לדעת את האמת, יש לחקור את העולם המוחשי, במטרה להבין את הסיבה לתופעה. אריסטו מבחין בין חומר - מה שממנו הדבר עשוי - וvצורה - שאפשר לאפיין, תוך הפשטה, בתור המתכונת בה החומר פועל. הוא טוען כי דברים קיימים מתוקף ארבע סיבות שהן למעשה ארבעה סוגים של הסברים: הסיבה החומרית עונה על השאלה "ממה הדבר עשוי", והיא מתייחסת הן לחומר הפיזי שממנו מורכב הדבר והן לחלקים שמהם הוא עשוי. הסיבה הצורנית עונה על השאלה "מה זה להיות הדבר הזה" והיא מתייחסת הן לתבנית לפיה מעוצב החומר והן לפעולה שלו בעולם. הסיבה הפועלת עונה על השאלה "מי יצר את הדבר" ומתייחס למי שהביא אותו לידי קיום. הסיבה התכליתית עונה על השאלה "לאיזו מטרה משמש הדבר" ומתייחסת למטרה שלשמה הוא קיים. הכיסא קיים כדי שישבו עליו ולכן זו תכליתו.
אוגוסטינוסעריכה
- ערך מורחב – אוגוסטינוס
אוגוסטינוס (354–430) הושפע מהאידיאליזם של אפלטון, ויישם אותו על הנצרות. הוא תופס את האמת כחוויה האולטימטיבית של החיים הרוחניים. האמת הנצחית מצויה באל, והיא הלוגוס שלו – הוא ישו. כיוון שבמהלך חייו שינה אוגוסטינוס את חשיבתו התאולוגית לכאן ולכאן, ניתן למצוא סתירות רבות בין חיבוריו המוקדמים לאלו המאוחרים. בימי נעוריו כתב מסה שנקראה 'על הבחירה החופשית' – De Libere Arbitrio, בה הציע, על פי התורה המניכאית, שהרוע הוא תוצאת הבחירה החופשית: האל רצה שתהיה לאדם בחירה חופשית ולכן נתן לו את הטוב והרע. אולם ב'עיר האלוהים' שינה אוגוסטינוס את השקפותיו: הוא טען, בעקבות פאולוס, שהעולם והאדם נבראו טובים, אבל החטא הקדמון שהוא יצר הגאווה, הסית את האדם לחשוב שהוא האדון וכך הוא נהיה משועבד לתאוותו ואין אפשרות לשנות את המצב הזה, אף ללא קיום מצוות ומעשים טובים. מאידך, לאדם יש אפשרות בחירה בין הטוב ובין הרע ואלוהים רק צופה ברוח קודשו בבחירה של האדם. הוא מבחין בין האמת החיצונית, לאמת הפנימית הנוצרית.
תומאס אקווינסעריכה
- ערך מורחב – תומאס אקווינס
תומאס אקווינס (1225–1274) ניסה ליישב בין תורתו של אוגוסטינוס – שהושפע מאפלטון – לבין תורתו של אריסטו. מבחינה פילוסופית, תמך אקווינס בגישה של שילוב הרמוני בין אמונה לשכל. כממשיך דרכו הפילוסופית של אריסטו, באמונתו לפיה "הצורה" נותנת לחומר את "ישותו", הוא אף הרחיק לכת וסבר שאלוהים הוא התמצית הקיימת במדרג הצורות כולן. הוא התייחס לרצון חופשי כאל שורש האתיקה, כשהוא מציין שבני האדם הם חופשיים ביחס לאמצעים אבל לא ביחס למטרה ולכן רצון חופשי הוא רק אמצעי להשגת המטרה. אקווינס האמין כי כוחות שמימיים וכוחות טבע אינם סותרים אלה את אלה, אלא פועלים בצורה הרמונית זה לצד זה. בספרו "שמות שמימיים" כתב כי "אלוהים ניכר באמצעות כל הדברים, ועם זאת אין הוא חלק מן הדברים; אלוהים נודע בדרך הידע, ודרך הבערות היא העדר חכמה." אחת מתרומותיו היותר משמעותיות לדרך החשיבה המערבית, הייתה אמונתו כי להתפתחות הציוויליזציה האנושית יש משמעות אמיתית, וכי לחיים רוחניים ואינטלקטואליים יש ערך רב, במיוחד בהקשר זה.
רנה דקרטעריכה
- ערך מורחב – אני חושב, משמע אני קיים
יש הרואים בדקארט (1596–1650) את ההוגה המודרני הראשון אשר סיפק מסגרת פילוסופית למדעי הטבע כאשר אלו החלו להתפתח. כדי לנסות לומר דבר בעל משמעות על העולם, ביקש דקארט לצאת מנקודת מוצא כלשהי שעליה יוכל להישען בבואו לדון במהותו של העולם. נקודת מוצא זו, הוא קבע, תהיה אמת ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. את אותה נקודת מוצא גולל בספרו "ההגיונות". כדי להשיג זאת, הוא הפעיל שיטה (מתודה) הידועה בשם ספקנות מתודולוגית: הטלת ספק בכל רעיון שניתן להטיל בו ספק. מטרת הספקנות המתודולוגית היא להגיע לנקודת-הוודאות, וזאת בניגוד לספקנות המנסה לערער על תמונת-המציאות (כגון הספקנות הפירוניסטית, או הסטואית, אשר מטרתה להביא את הספקן לשלוות-הנפש). לפי דקארט, העובדה הראשונית היחידה בה הוא יכול להיות בטוח היא שהוא עצמו קיים, וחושב. זאת מהסיבה הבאה: הוא טוען תחילה שהוא קיים וחושב. אם נטען שהוא טועה, ניאלץ לטעון עם זאת שהוא קיים (כדי שיוכל לטעות), וגם שהוא חושב. מכאן מוכרח שהוא קיים וחושב.
אמת ומוסרעריכה
לאורך ההיסטוריה, היו מושגי האמת והמוסר כרוכים זה בזה. בשפה העברית למשל, ניתן בקלות להבחין בבסיס האטימולוגי והשורשי המשותף של המילים "צודק" ו"צדק", וכן קיימת המילה (העתיקה) "צידקה" (בצורה "צידקתו" למשל), שמציגה תפיסה שרואה באמת ובמוסר יחידה אחת.
עם זאת, כיום נפוצה ההפרדה בין אמת ומוסר, שרואה באמת "עובדות קרות" אובייקטיביים, ובמוסר ערכים סובייקטיביים. את הפרדה זו ניתן לקשר לעיסוק הפילוסופי בבעיית הראוי-מצוי.
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- אמת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הרב אליעזר מלמד, אמירת אמת, ליקוטים ב,ב
הערות שולייםעריכה
- ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ד', הערך "אמת"
