אסון הנגמ"שים
אסון הנגמ"שים הוא צמד פיגועים ברצועת עזה, שהתרחשו ב-11 וב-12 במאי 2004, ובהם הותקפו והושמדו שני נגמ"שי M-113 של צה"ל על צוותיהם בידי מחבלי חמאס והג'יהאד האיסלאמי. במתקפות נהרגו 13 חיילים: שישה במתקפה הראשונה, בשכונת זייתון; חמישה במתקפה השנייה, ברפיח, ועוד שניים בקרבות שהתפתחו במהלך ניסיונות החילוץ ברפיח. אירועים אלה היו יוצאי דופן בשל ריבוי הנפגעים לצה"ל, הרבים ביותר בתקופה כה קצרה ברצועת עזה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. הפיגועים השפיעו מאוד על צורת הלחימה ומדיניות צה"ל ברצועה.
| תאריך | 11 במאי ו־12 במאי 2004 |
|---|---|
| סוג |
פיגוע  |
| הרוגים | 13 |
  | |
רקעעריכה
החל מפתיחת האינתיפאדה השנייה ביצעו הפלסטינים ברצועת עזה ניסיונות לפגוע בכלי רכב משוריינים (רק"מ) של צה"ל, ובפרט בטנקים, שנתפסו בעיני הפלסטינים כ"סמל הכיבוש הישראלי" ובפרט בטנק המרכבה, פאר התעשיות הביטחוניות של ישראל. ההשראה העיקרית לכך נבעה מפעילותו של הארגון חזבאללה שביצע מאות פיגועי מטענים ו-RPG נגד שיירות צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. עיקר הניסיונות נעשו על ידי ועדות ההתנגדות העממיות והתבססו על מטעני גחון רבי עוצמה, שכן פגיעותם של הטנקים לרקטות הנ"ט המאולתרות והמיושנות שהיו בידי הפלסטינים הייתה נמוכה.
ב-14 בפברואר 2002 הצליחו לראשונה הפלסטינים לפגוע בטנק מרכבה סימן 3 ולהרוג שלושה מאנשי צוותו. הטנק עלה על מטען גחון כבד שמשקלו הוערך בעשרות קילוגרמים. במהלך 2002 ו-2003 הצליחו הפלסטינים לפגוע בעוד שני טנקי מרכבה ובטנק מגח אחד, ולהרוג את צוותיהם.[1] מספטמבר 2000 עד פברואר 2003 הופעלו נגד כוחות צה"ל למעלה מ-400 מטענים.
בתגובה למטעני הגחון נקט צה"ל בשני אמצעים עיקריים: התקנת לוחות שריון על גחון הטנק, כדי למגנו מפני מטעני גחון ומוקשים[2] ופעולות חישוף ופתיחת צירים שנעשו על ידי כוחות הנדסה, בעיקר על ידי דחפורי D9 משוריינים וגששים בדואים.
בעקבות פעולות אלו פחתו באופן ניכר האבדות הישראליות כתוצאה ממטעני גחון, שכן הדחפורים המשוריינים (D9) שבהם השתמש צה"ל התגלו כעמידים ביותר גם כנגד מטעני גחון שהכילו למעלה מ-100 ק"ג חומר נפץ. הדחפורים שסיכלו מאות פיגועי מטענים ואף השתתפו בפעולות חישוף והריסת בתים נרחבות הפכו בעיני הפלסטינים לסמל הישראלי החדש שיש לנפץ. מאחר שהדחפורים לא נפגעו ממטעני הגחון החלו הפלסטינים להשתמש ברקטות RPG-7 וטילי נ"ט נגד הדחפורים והרק"מ של צה"ל. לשם כך היה עליהם להבריח עשרות רקטות תקניות מחו"ל, בנוסף להברחת חומר נפץ ותחמושת כדי לייצר פצצות ומטענים נוספים וכן רקטות ארטילריות קלות מדגם קסאם. הפלסטינים נעזרו גם במומחים מטעם חזבאללה בפיתוח טקטיקות ואמל"ח נגד צה"ל. למרות הניסיונות להברחות דרך הים (ראו למשל קארין איי) מרבית ההברחות נעשו דרך מנהרות שנחפרו מתחת לציר פילדלפי שהפריד בין רצועת עזה לחצי האי סיני ועבר דרך העיר רפיח.
הקרב על המנהרות עלה לתודעת הציבור רק ב-2003 למרות שתקריות אש קשות והריסת בתים התרחשו בו עוד ב-2001. הבתים שימשו לירי מקלעים, צלפים ורקטות נ"ט על כוחות צה"ל בציר בידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. בגלל איום הצלפים, הנחה צה"ל את הכוחות בציר פילדלפי לפעול רק מתוך הכלים המשוריינים ולא לצאת החוצה. בנוסף, דחפורי צה"ל הרסו מאות בתים על מנת ליצור רצועת ביטחון ולהרחיק את איום הירי. אוגדת עזה הפעילה צוות חיילים שתפקידו היה לחשוף ולהרוס מנהרות הברחה וכונה "צוות המנהרות". פעילותו של הצוות לא הוסדרה באופן מקצועי, ולפי עדות החיילים הוקצו להם יותר מדי משימות, אך ללא אמצעים או מיגון מספקים,[3]
הקרבות בציר פילדלפי גרמו נזק ניכר לכלי רכב של צה"ל ואף לפגיעה בצוותים אך לא זכו לתהודה תקשורתית גבוהה. העיתונאי חגי הוברמן ("הצופה") תיאר את המצב ברצועה בשנת 2003, תוך מתן דגש על הקרבות הקשים בציר פילדלפי, ריבוי התקריות בהן נעשה שימוש בנשק נגד טנקים והשיפור הכללי בכלי הנשק שבידי הפלסטינים:
- "דחפור די-9 נכנס לשטח לבצע חישוף, הפלסטינים פותחים לעברו בירי מאסיבי של שני מטענים ושבעה טילי נ"ט. בהמשך יורים עליו רקטות אר.פי.ג'י תקניות, מאלו המוברחות בהמוניהן במנהרות ממצרים, או רקטות מתוצרת בית מסוג "אל-בנא" (של החמאס) או "אל-בתאר" (של הג'יהאד האסלאמי). כך רקטה אחרי רקטה, בתקוה שאחת מהן תחדור. עד כה, השבח לאל, לא היו הרוגים ממפעילי הדחפורים. רק מפעיל אחד נפצע קשה. אבל אסור שהעובדה הזו תטשטש את המציאות: הרקטות הללו חדרו אפילו את המיגון המאסיבי ביותר, שאין מאסיבי ממנו, של הדחפורים. מיעוט הנפגעים אינו מעיד על עוצמת כלי המשחית. המטענים ברצועה הולכים ומשתפרים, וכך גם הרקטות ורקטות הנ"ט (נגד טנקים) שהפלסטינים מייצרים בעצמם."[4]
התקרית שבה נהרגה האזרחית האמריקנית רייצ'ל קורי הביאה את ציר פילדלפי לתודעת הציבור. במקביל, ההסלמה בירי רקטות הקסאם על שדרות וירי אלפי פצצות מרגמה על גוש קטיף הביאו לכך שצה"ל נכנס יותר ויותר למרכז הרצועה.
באפריל ובמאי 2004 ביצע צה"ל שורת מבצעים שבהם נכנסו טנקים, נגמ"שים וכלים הנדסיים אל שכונת זייתון וח'אן יונס על מנת לסכל ירי פצצות מרגמה ורקטות קסאם על יישובי גוש קטיף ועוטף עזה. במרבית המבצעים נהרגו עשרות פלסטינים ולא היו נפגעים לצה"ל.
אסון הנגמ"ש הראשוןעריכה
ב-11 במאי 2004 נכנס כוח משוריין של חטיבת גבעתי לבצע פעולה בשכונת זייתון בפאתי העיר עזה. את הכוח ליוו עיתונאים מערוץ 2 שהכינו כתבה על המתרחש. לפנות בוקר, בעת היציאה מהשכונה, גילה הכוח שנגמ"ש מחלקת הפלחה"ן נעלם. סריקה נוספת בשכונה גילתה שהנגמ"ש הושמד לחלוטין כתוצאה מפיצוץ. באותה פעולה, נגמ"ש נוסף נפגע קשות. שני הנגמ"שים היו מדגם M-113, שנחשב למיושן ופגיע.
שישה חיילים נהרגו בפיצוץ, ומחבלי החמאס התעללו בשרידי הגופות. בתגובה, צה"ל שלח כוחות חילוץ נרחבים, בפיקוד מפקד אוגדת עזה, תא"ל שמואל זכאי,[5] לשכונה במטרה לסרוק ביסודיות את האזור עד שכל שרידי הגופות יוחזרו אל צה"ל ויובאו לקבורה נאותה. במבצע בזייתון נהרגו עשרות מחבלים ונגרם נזק רב לשכונת זייתון. צה"ל איים שהדחפורים יעבדו בשכונה והכוחות לא יצאו ממנה עד שלא יוחזרו אליו שרידי הגופות, והפלסטינים נכנעו לדרישה ונתנו את שרידי הגופות לצלב האדום שהחזירם לישראל. מאוחר יותר חשפה רויטרס סרט וידאו שמתעד חמושים פלסטינים עולים לאמבולנס של אונר"א ואילו שר הביטחון שאול מופז האשים שאמבולנסים של אונר"א סייעו להבריח את חלקי הגופות מהשכונה אל ידי הג'יהאד האסלאמי.[6]
אסון הנגמ"ש השניעריכה
יום לאחר מכן, ב-12 במאי, פוצץ נגמ"ש M-113 של צוות המנהרות של פלוגת אבירי הפלדה, השייכת לאוגדת עזה במהלך פעילות בציר פילדלפי שעל גבול מצרים. פלסטינים שעמדו על גג בניין ירו רקטות RPG-7 אל עבר הנגמ"ש והדחפור שליווה אותו. הדחפור ניזוק באופן קל אך הרקטה שפגעה בנגמ"ש חדרה לתוכו, וגרמה לפיצוץ חומר הנפץ שנשא. כל חמשת אנשי הצוות בנגמ"ש, בהם מפקד צוות המנהרות, סרן אביב חקאני, נהרגו. בעוד מבצע החילוץ של הנגמ"ש הראשון עדיין מתנהל, נכנסו כוחות צה"ל אחרים לאזור בו נפגע הנגמ"ש של צוות המנהרות על מנת לפנות את הנפגעים.
דחפורי D9 משוריינים של צה"ל הקימו סוללות עפר סביב האזור שבו ארעה התקרית כדי להגן על הסורקים והרסו בתים מהם נורתה אש אל עבר כוחות החילוץ. לטענת "בצלם", בפעולה זו הרס צה"ל כ-116 בתים.[7] חיילים מחטיבת גולני הגיעו למקום בנגמ"שים כבדים מדגם אכזרית. חיילי קורס מ"כים הוקפצו למקום על מנת לסרוק ידנית את השטח יחד עם אנשי הרבנות הצבאית ויחידת הקבורה המטכ"לית על מנת לזהות את הגופות ולהביאן לקבורה. תמונות החיילים המחפשים בחול בידיהם בכריעה על ארבע עוררו תגובות נרגשות. התומכים ראו בפעולה זו אות ומופת לערכיות של צה"ל ולמחויבותו לחייליו, ואילו המתנגדים ראו בכך סיכון מיותר של חיילים.[8]
במהלך מבצע החילוץ נהרגו עוד שני חיילים שאבטחו את האזור: סמ"ר רותם אדם וסמ"ר אלכסיי חייט. צוות של החיילים ביצע פעולות אבטחה מתוך בית שצפה על האירוע ובתוכו משפחה פלסטינית. אחד מחיילי הצוות בבית, סמ"ר רותם אדם, נפגע מירי צלף ונהרג. עם היוודע האירוע התקרב לבית נגמ"חון ובו המ"פ שפיקד על הצוות לצורך ביצוע חילוץ. החילוץ בוצע תחת אש ובמהלכו נפצעו שני מחלצים וחייל נוסף נהרג - סמ"ר אלכסיי חייט. נהג הנגמח"ון, שסירב לפקודת המ"פ להישאר בכלי הממוגן, יצא לחלץ את הפצועים ועוטר בצל"ש לאחר המבצע. ההרוגים והפצועים היו כולם מפלחו"ד צבר, פלוגה שאיבדה רק זמן קצר לפני כן את מפקדיה, חגי ביבי ולאונרדו וייסמן, במהלך תקרית עם מחבלים על ציר כיסופים.
תוצאות והשפעותעריכה
במישור הצבאיעריכה
בעקבות התקרית בציר פילדלפי יצא צה"ל למבצע ברפיח שכונה "קשת בענן" ומטרתו הייתה פגיעה בתשתיות הטרור בגזרה. במבצע נהרגו 54 פלסטינים, מהם 40 מחבלים, ולא נגרמו אבדות לחיילי צה"ל.
האירועים הובילו גם לשינויים ארגוניים בצה"ל. צוות המנהרות של אוגדת עזה סופח ליהל"ם - יחידת העלית של חיל ההנדסה הקרבית. ביהל"ם נקרא הצוות פלגת סמו"ר ורמת ההכשרה והאמצעים שהוקצו לו עלתה במידה ניכרת. נגמ"שי ה-M-113 המיושנים הוצאו משירות ברצועת עזה וכוחות צה"ל במקום צוידו בנגמ"שים ממוגנים יותר מדגמי נגמחון, נקפדון ופומ"ה. בנוסף, תוגברה חטיבת גבעתי בגדודים מחטיבת גולני המצוידים בנגמ"ש הכבד אכזרית. במקביל החלו בצה"ל לפתח נגמ"ש כבד על בסיס תובת טנק מרכבה, נמ"ר (נגמ"ש מרכבה), וזה נכנס לשירות ניסיוני בגבעתי באמצע שנת 2005 ולשירות מבצעי בסוף 2008. חיל החימוש פיתח פתרונות חדשים להובלת חומרי נפץ. צה"ל ביצע עבודות מיגון וביצור נרחבות בציר פילדלפי על מנת להגביר את ביטחון החיילים השומרים עליו.
במישור הפוליטיעריכה
שני האירועים, שאירעו בסמיכות זה לזה, חידדו את שאלת הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, במיוחד לאור תוכנית ההתנתקות שהציע ראש הממשלה אריאל שרון.
במוצאי שבת, 15 במאי נערכה, בכיכר רבין בתל אביב, הפגנת המונים מטעם "מטה הרוב" (המזוהה עם שלום עכשיו ומפלגות שמאל) שנערכה בסימן תמיכה ביציאה מעזה. ההפגנה תוכננה עוד לפני האסון, והוחלט שלא להיענות לבקשות לדחותה אלא לקיימה בטון מאופק.[9] בהפגנה עצמה נכחו בין 100,000 ל-150,000 איש ונישאו בה נאומים שקראו לסגת מעזה ולהוציא ממנה את החיילים, כפי שנעשה ברצועת הביטחון בלבנון.[10]
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- כתבי ynet, ששת החברים מהפלוגה נהרגו ברגע אחד, באתר ynet, 12 במאי 2004
- כתבי nrg ומעריב, חמישה בנים, באתר nrg, 13 במאי 2004
- תמונות של החיילים הסורקים בידיהם את החול בחיפוש אחרי שרידי חללי אסון הנגמ"ש בציר פילדלפי
- יומן של 13 תמונות המתעד את פעילות צוות המנהרות, באתר ה-BBC
- אלעד שמחיוף, סיפורו של קצין המנהרות הראשון של צה"ל והתמונה המצמררת מציר פילדלפי, באתר מאקו, 15 באפריל 2013
- בן כספית, האזרח זכאי, מעריב, 03.06.2005, כפי שהועלה באתר פרש
- עמוס הראל, המבקר הזהיר: הנגמ"שים לא בטוחים - בצה"ל לא הסיקו מסקנות, באתר הארץ, 14 במאי 2004
- חנן גרינברג, "ראיתי את הכאב על פניהם של חייליי", באתר ynet, 13 במאי 2004
הערות שולייםעריכה
- ^ NFC, 19/03/2004
- ^ תוספת השריון פגעה בניידות הטנק אך במספר מקרים מנעה פגיעה קטלנית בצוות (למשל ב מקרה זה (nrg)
- ^ ה"אני מאשים" של אנשי יחידת המנהרות, nrg 27/1/2006
- ^ "מתי הציבור יבין שברצועה יש מלחמה לכל דבר?", חגי הוברמן, באתר קטיף.נט
- ^ בן כספית, האזרח זכאי, מעריב, 03.06.2005, כפי שהועלה באתר פרש.
- ^ הארץ
- ^ 15.5.04: תחקיר בצלם על הפעולה ברפיח, בצלם
- ^ מאמר מאת חניך בקורס מ"כים שהשתתף בחיפוש הגופות http://www.bariqada.co.il/show_item.asp?levelId=45731&itemId=393
- ^ אטילה שומפלבי, לקראת עצרת השמאל: מנמיכים את הטון, באתר ynet, 13 במאי 2004
- ^ כ-150 אלף השתתפו בהפגנה למען יציאה מעזה, וואלה, 16.5.2004