ארמון רזידנץ בווירצבורג

אתר מורשת עולמית בבוואריה שבגרמניה

ארמון רזידנץ בווירצבורגגרמנית: Würzburger Residenz), הוא מבנה גדול בסגנון הבארוק בפאתי מרכז העיר וירצבורג במדינת בוואריה בגרמניה. בנייתו החלה בשנת 1720 והושלמה בשנת 1744. פנים המבנה, שנבנה בתקופת משפחת שנברון (אנ') בתכנון של האדריכל בלתזאר נוימן (אנ'), הושלם בשנת 1781.[1]

ארמון רזידנץ בווירצבורג
Würzburger Residenz
ארמון רזידנץ בווירצבורג (מבט חלקי על הגנים)
ארמון רזידנץ בווירצבורג (מבט חלקי על הגנים)
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1981, לפי קריטריונים 1 ו-4
שטח האתר 148 דונם
שטח אזור חיץ 251 דונם
הערות הרחבה ב-2010
מידע כללי
סוג שלוס, מוזיאון עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום וירצבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה  גרמניה
בעלים קרל פיליפ פון גרייפנקלאו צו פולרתס עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע על ההקמה
יוצר ג'ובאני בטיסטה טייפולו עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל בלתזר נוימן עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אדריכלות הבארוק עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 49°47′34″N 9°56′19″E / 49.792778°N 9.938611°E / 49.792778; 9.938611
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חזית הארמון מכיוון הגן באורך 168 מטרים
תוכנית הארמון והגנים

המבנה שימש כמקום מושבם של הנסיכים-בישופים של וירצבורג עד שבוטלו הישויות הפוליטיות-דתיות על ידי החרמת הנכסים הדתיים על ידי המדינה. הארמון הוא אחד המבנים העיקריים של הבארוק הדרום גרמני ובהקשר האירופי יש לראותו כאחד מבנייני המגורים הבארוקיים המאוחרים החשובים ביותר, ולכן הוא נמצא בשורה אחת עם ארמון שנברון בווינה וארמון ורסאי ליד פריז.

בשנת 1981 נוסף הארמון, המבנים הנספחים אליו והכיכר הגדולה שלפניו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בהכרזה על אתר המורשת נכתב כי הארמון הוא "בו זמנית ההומוגני ביותר ויוצא הדופן מבין ארמונות הבארוק,... בית המגורים מייצג מימוש אמנותי ייחודי כתוצאה מתוכנית השאפתנית, מקוריותה של רוח היצירה והאופי הבינלאומי של הסדנה שיצרה אותו. אולי שום מונומנט מאותה תקופה לא יכול לטעון להסכמה כזו על כישרון".[2]

היסטוריהעריכה

 
ארמון רזידנץ בווירצבורג בזמן הבנייה (1731)

היסטוריה של הבנייהעריכה

הנסיכים-בישופים של וירצבורג התגוררו במבצר מריאנברג (אנ') ששכן על גבעה ממערב לנהר מיין מאז אמצע המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-18. בעידן האבסולוטיזם, שבו הפגין השליט את כוחו ועושרו גם בגודל מגוריו, טירה בסגנון רנסאנס כמו זו שבמבצר מריאנברג כבר לא הספיקה. כבר בימיו של הנסיך-בישוף יוהאן פיליפ פון גרייפנקלאו צו פולראתס (Johann Philipp von Greiffenclau zu Vollraths‏; 1652–1719) הוקמה "טירה קטנה" בכיכר רזידנפלאץ של ימינו, שתפקדה כחצר נסיכות נוספת. עם זאת, היא לא שימשה למגורים. יוהאן פיליפ פרנץ פון שנבורן (אנ') (שלט 1719–1724) העביר את חצר הנסיכות לארמון קטן זה שקדם לארמון הרזידנץ. עם זאת, הארמון הקטן למדי לא היה לטעמו כמייצג את מעמדו כמונרך אבסולוטי - הוא שאף למשהו דומה לארמון ורסאי בפריז או לארמון שנברון בווינה. לאחר שזכה בסכום של 600,000 גילדן (הון באותה תקופה) מתביעת מעילה נגד מנהל לשכת החצר שלו, גאלוס יאקוב (Gallus Jacob) בשנה שעלה לשלטון, הוא השתמש בכספים לצורך ביצוע פרויקט בנייה שיפגין את מעמדו הפוליטי לעיני כל.

בכך הוא נתמך בלהט על ידי שני קרובי משפחה, דודו, הארכיבישוף של מיינץ והנסיך בוחר של מיינץ, לותר פרנץ פון שנבורן (אנ'), ואחיו, פרידריך קרל פון שנבורן (אנ'), ששימש משנת 1704 עד 1734 כסגן קנצלר קיסרי (Reichsvizekanzler) בווינה. שניהם סיפקו רעיונות, ובאופן מכריע, אמנים מהחוג החברתי שלהם.

על תכנון הארמון הופקד בלתזר נוימן (אנ'), מהנדס בן 32 בלתי מוכר שהיה חלק מקאדר הקצינים של העוצר הקודם, יוהאן פיליפ פון גרייפנקלאו. נוימן תכנן את המבנה ב-1719 וקיבל מינוי של מפקח על הבנייה ב-1720. הבניין, אף שכלל מאפיינים בסגנון מסורתי-איטלקי, צרפתי-קלאסי, וינאי-פיימונטי, התבסס על תוכנית הומוגנית בה נוימן כלל את הרעיונות וההצעות המתחרות של אדריכלי מיינץ שתמכו בו: מקסימיליאן פון ולש (אנ') וכריסטוף פון ארטל (Christoph von Erthal‏; 1719–1720), הקבלנים הצרפתים רובר דה קוטה (אנ') וז'רמן בופרן (אנ') (1723–1724), והחל משנת 1730, האדריכל הווינאי יוהאן לוקאס פון הילדברנדט (אנ'). על הילדברנדט המליץ פרידריך קרל, אחיו של יוהאן פיליפ פרנץ, שפגש את הילדברנדט בווינה במהלך בניית ארמון בלוודר. בנוסף, שימש גם אנסלם פרנץ פרייהר פון ריטר צו גרונשטיין (אנ') בתפקיד יועץ. לבופרן והילדברנדט הייתה השפעה משמעותית על תהליך העיצוב. הילדברנדט עיצב את החלק הבולט המרכזי הפונה לחזית החצר ולגן, ואילו בופרן תכנן את האגפים הצדדים של החזית הפונה לעיר. עם זאת, העובדה שעדיין אין דבר אקלקטי בבניין, כלומר שהוא נראה כל כך הומוגני, היא אחד ההישגים האמנותיים החשובים ביותר של בלתזר נוימן.

אבן הפינה של בית המגורים החדש בווירצבורג הונחה בחסות הנסיך הבישוף יוהאן פיליפ פרנץ פון שנבורן ב-22 במאי 1720. יוהאן פיליפ, שלא היה פופולרי בקרב העם בגלל גובה המיסים שהטיל, מת בשנת 1724 מבלי להיכנס לטירה "שלו", שרק חלקים מהאגף הצפוני (הקטעים הצפוניים והמערביים של הכיכר הצפונית בת ארבעת האגפים הראשונה עם עיטור פיסולי) הוכנו.

עם זאת, ליורשו של יוהאן פיליפ פרנץ, הנסיך הבישוף כריסטוף פרנץ פון הוטן (אנ') (שלט 1724–1729) לא היה עניין רב בבניית ארמון עצום כל כך. הוא רק רצה שהבלוק הצפוני יסתיים. כל שאר העבודות נפסקו. העבודות, כללו את הכיכר הראשונה עם ארבעה אגפים סביב חצר הכבוד הקדמית של האגף הצפוני והוא עבר להתגורר במה שמכונה כיום חדר אינגלהיים (Ingelheim-Zimmer), שאת הציורים בו (שנעלמו כבר במאה ה-18) הכין הצייר פרנץ איגנץ רות (Franz Ignaz Roth).

עבודות הבנייה החלו שוב במלואן רק בשנת 1730, תחת הנסיך-הבישוף פרידריך קרל פון שנבורן (אנ') (שלט 1729–1746), כאשר החלה העבודה בבלוק הדרומי פעם נוספת. בשנים 1732–1733 הושלמה החזית של חצר הכבוד. משנת 1735 ואילך, התמקדה העבודה על הבניין המרכזי בהשתתפות לוקאס פון הילדברנדט. בשנת 1737 הוקם גרם המדרגות הראשי של בלתזר נוימן. חזית הגן הושלמה בשנת 1740 וכל המעטה החיצוני בדצמבר 1744. נוימן היה האחראי בעיקר על חזית של בית המגורים הפונה כלפי העיירה, ואילו עבודתו של הילדברנדט טיפלה בצד הגן. ארבע החצרות הפנימיות של האגפים הצדדיים היו רעיון של פון וולש.

השלמת התקרות המקומרות מעל אולם הקיסר והאולם הלבן התרחשה בשנת 1742; והקמרון מעל גרם המדרגות הושלם בשנת 1743. במקביל, הוכנו הקישוטים של קפלת החצר והקדשתה בוצעה בשנת 1743. בשנים 1740–1745 עוצבו המגורים הקיסריים (Kaiserzimmer) בצד הדרומי וחדר המראות (Spiegelkabinett) על ידי המגלף פרדיננד הונדט (Ferdinand Hundt), יוהאן וולפגנג ואן דר אוברה (Johann Wolfgang van der Auvera), אנטוניו ג'וזפה בוסי (Antonio Giuseppe Bossi), ויוהאן רודולף בייס (אנ'). בוסי יצר גם את עבודות הסטוקו באולם הלבן בשנים 1744–1745.

תחת שלטונו של הנסיך-הבישוף אנסלם פרנץ פון אינגלהיים (אנ') (שלט 1746–1749), כל עבודות הבנייה במעון פסקו שוב. לאחר מותו, ברגע שקרל פיליפ פון גרייפנקלאו צו פולרתס (אנ') (שלט 1749–1754) הפך לנסיך-בישוף, הוא הורה לחדש את הבנייה. באותה שנה סיים אנטוניו בוסי את עבודות הסטוקו באולם הגן, שצביעתו הסתיימה בשנה הבאה. על ציור התקרה הפקיד הנסיך-הבישוף את הנוכל, הצייר ג'וזפה ויסקונטי שהציג בפניו עבודות אמנותיות, שמישהו אחר הכין, כאילו הוא הכין אותן. הביצוע החובבני זוהה במהירות, האמן כביכול גורש ויצירותיו הוסרו מהתקרה. בשנת 1750 שלח לורנץ יאקוב מלינג (Lorenz Jakob Mehling), סוחר מוונציה, את ג'ובאני בטיסטה טייפולו לארמון על מנת לבצע את העבודה שוויסקונטי כשל בביצועה.[3] בסיוע בניו עיטר ג'ובאני בטיסטה טייפולו את האולם הקיסרי ואת התקרה מעל גרם המדרגות בציורי קיר בראשית שנות ה-50 של המאה ה-18. בשנת 1753 נפטר בלתזר נוימן.

תחת הנסיך הבישוף אדם פרידריך פון זיינסהיים (אנ') (שלט 1755–1779), יצרו האחים מטרנו (Materno) ולודוביקו בוסי (Ludovico Bossi) את קישוט עבודות הסטוקו מעל גרם המדרגות ובחדרי האורחים הראשונים והשניים של המגורים הקיסריים (Kaiserzimmer) בין השנים 1769 ו-1772 במקביל, הושלמו חדר הלכה ירוקה ואולם הנסיכים (Fürstensaal) הנאו-קלאסי. משנת 1776 עד 1781 עוצבו חדרי אינגלהיים (Ingelheimer Räume), כולל עבודות הסטוקו של מטרנו בוסי.

עלות הבנייה הכוללת הסתכמה בלמעלה מ-1.5 מיליון גילדן, בתקופה שעובד יומי יכול היה לצפות לשכר שבועי של גילדן אחד.

המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20עריכה

 
גרם המדרגות של ארמון רזידנץ בווירצבורג

המעמד העצמאי של הנסיכות הדתית של וירצבורג בוטלה במסגרת תהליך החילון בשנים 1802–1803. אחר כך היו שמונה שנים של אינטררגנום שבהן השליט של ווירצבורג היה פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה (שלט 1806–1814), במהלכן הוא התגורר בכמה חדרים מהגוש הדרומי, מה שמכונה Toskanaräume (חדרי טוסקנה), מעוצבים בסגנון האימפריה (אנ'). הקיסר נפוליאון בונפרטה ישן במעון כאשר עצר בווירצבורג שלוש פעמים בין 1806 ל-1813. ב-2 באוקטובר 1806 הוא חתם כאן על הכרזת המלחמה נגד פרוסיה. מיטה זוגית נאו-קלאסית וכונניות הותקנו בחדר השינה בחדרי הדירות הקיסריות הצפוניות עבורו ואשתו מארי לואיז בשנת 1812.

בשנת 1814 הפכה וירצבורג לחלק מממלכת בוואריה. שערי הברזל המחושל של המעבר לחצר הכבוד, שהפרידו למעשה את האזור הפנימי הזה מהכיכר הגדולה שלפני הארמון, נהרסו בשנת 1821. במקומם נמצאת כיום מזרקת פרנקוניה (Frankoniabrunnen) שיצר פרדיננד פון מילר הצעיר. המזרקה נחנכה בשנת 1894 כמחווה של העיר וירצבורג וכל פרנקוניה ללואיטפולד, הנסיך העוצר של בוואריה, שנולד בשנת 1821 בארמון רזידנץ וירצבורג עצמו.

ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ובעלה אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה שהו בארמון בדרכם לטירת רוזנאו בקובורג (אנ') (שבה נולד אלברט), באוגוסט 1845. בשנת 1921 נפתח הארמון לציבור.

חורבן במלחמת העולם השנייה והבנייה מחדשעריכה

כתוצאה מפשיטה אווירית הרסנית ב־1 במרץ 1945, נשרף הארמון כמעט לחלוטין ורק הבניין המרכזי עם אולם הכניסה, אולם הגן, גרם המדרגות, האולם הלבן והאולם הקיסרי שרדו את התופת וגגותיהם נהרסו. מעליית הגג האש אכלה דרך תקרות ורצפות עץ, וכל הריהוט וחיפויי העץ של הקירות שלא אוחסנו במקום אחר נטרפו על ידי הלהבות. חלק גדול מהריהוט והקטעים הגדולים של חיפוי הקירות של החדרים התקופתיים הוסרו בזמן, וכך חמקו מההרס. קמרונות האבן של נוימן עמדו בקריסת עליית הגג הבוערת. עם זאת, מכיוון שהגגות נעלמו, נזק נוסף נגרם בתקופה שלאחר מכן בגלל הגשמים. בקפלת החצר, למשל, רוב ציורי הפרסקו על התקרה של בייס נכנעו לנזק המשני של השריפה, למרות הקמרון השלם, ונאלצו לשחזרם בעמל רב.

בשנים 1945–1987 שוחזר הבניין וחללי פנים למצבם הנוכחי.[1] הבנייה המחודשת עלתה כ-20 מיליון אירו.[4]

הכללת המבנה ברשימת אתרי המורשת של אונסקועריכה

ארמון רזידנץ וירצבורג עם גני החצר והכיכר מולו נוספו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת 1981. על פי הערכת הגוף המייעץ, הכללה ברשימה הייתה "צעד ... רצוי כל כך עד שהצעת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה אינה דורשת הצדקה ארכנית".[2]

תיאורעריכה

מבחוץעריכה

 
מזרקת פרנקוניה

הארמון נבנה על בסיס בגודל 92 × 167 מטרים. המבנה הראשי מורכב מאגף מרכזי עם שני אגפים צדדיים, הבלוקים הצפוני והדרומי, כל אחד עם שתי חצרות פנימיות. בצד הפונה לעיר האגפים הצדדיים משתרעים לאורך של 55 מטרים מהמבנה הראשי ומקיפים חלקית את חצר הכבוד. מתחת לגג בעל השיפוע הכפול יש כרכוב, מעוטר באגרטלים ובפסלים. החזית סביב השער הראשי בחצר הכבוד מעוטרת במיוחד. היא חסרה את קומת הביניים התחתונה (ראו להלן), אך יש בה מרפסת גדולה מעל שלושת השערים הנגישה מהאולם הלבן (Weisser Saal). מעל הכניסה ממוקם שלט אצולה גדול של פרידריך קרל פון שנבורן. קפלת החצר (Hofkirche) משולבת לחלוטין בחלקו המערבי של האגף הדרומי וכמעט שלא ניתן להבחין בה מבחוץ.

במקור הייתה הכניסה לחצור הכבוד חסומה על ידי גדר ושערי ברזל מחושל. יצירת המופת הזו של עבודות ברזל מאת יוהאן גאורג אוג (Joh. Georg Oegg) נהרסה בשנת 1821 ונמכרה במכירה פומבית, מכיוון שבן משפחתו של מלך בוואריה לא אהב אותה.

ממדי הכיכר שמול הארמון הם סביב 200 מטר על 100 מטר והיא משמשת בעיקר לחניה. מזרקת פרנקוניה (Frankoniabrunnen) משנת 1894 ממוקמת בכיכר.

פנים הארמוןעריכה

הארמון כולל ארבע קומות, קומת קרקע עם תקרה גבוהה וקומה עליונה כשמעל כל אחת יש קומת ביניים. אלו שימשו להחייאת החזית והציעו מקום למגורי משרתים, מטבחים ומשרדי מנהל.

הארמון כולל כמעט 400 חדרים.

גרם המדרגותעריכה

 
הפרסקו של טיפולו על קמרון גרם המדרגות

גרם המדרגות בסגנון בארוק, קיבל חשיבות כחלק מחדר קבלה רשמי. גרם המדרגות של הארמון וירצבורג עובר לכל אורך האולם בשטח של 18 × 32 מטרים, ללא עמודים. מתחת לקמרון בלא תמיכה יצירת מופת של בנייה בגובה מקסימלי של 23 מטר.

החלק הנמוך ביותר של המדרגות מוביל מאולם הקבלה, לעבר קיר ריק ואז מתפצל לשני גרמי מדרגות שכיוונם הפוך. לפיכך, המארח בחלק העליון הצליח לראות תחילה את מבקריו שהתרחקו ממנו בתחילת הטיפוס במדרגות. כשהאורחים הסתובבו והתקרבו, נחשף בפניהם פרסקו התקרה העצום מעל יותר ויותר.

פרסקו זה, הגדול בעולם, שנוצר בשנים 1750–1753 על ידי הצייר הוונציאני ג'ובאני בטיסטה טייפולו מציג ציורים של ארבע היבשות: אירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה. כל יבשת מיוצגת על ידי נוף טיפוסי וחיות (או הדימוי של הצייר לבעלי החיים הללו) ודמות אלגורית נשית. אירופה מחזיקה שרביט, מסומלת על ידי שור ויש לה ילד שמשחק בתותח. באמריקה יש ילידים עם נוצות, שמתרגלים קניבליזם של אסירים ותנין. באסיה יש טיגריס ופיל, הצלבים של גולגולתא נראים ברקע. לאפריקאים יש גמל, ושיירה של אמגושים עם טורבנים. טייפולו נעזר בעבודתו על ידי בנו ג'אנדומניקו ואמן הסטוקו אנטוניו בוסי. יש גם ציור של הנסיך-בישוף עם מרקוריוס המתקרב מהאולימפוס בעוד אפולו משגר את הסוסים הנושאים את מרכבת השמש, מוקף בהתגלמות הכוכבים. בפרסקו נראה גם טייפולו עצמו (בפינה הדרום-מערבית) ונוימן, במרכז החזית הדרומית, נשענים על תותח.

כהכנה לביצוע של הפרסקו הגדול, טייפולו שרטט גרסה מוקטנת של היצירה; סקיצה זו מוצגת במוזיאון המטרופוליטן לאמנות.[5]

אדריכל החצר בלתזר נוימן נאלץ להיאבק בחששות מפני הסכנות שבקמרון עצום שכזה. בניגוד לקמרון הצבעוני, במדרגות ובקירות כמעט ואין קישוט בכלל. בעוד הקמרון מעוצב בסגנון הבארוק, שאר גרם המדרגות כבר מעוטר בסגנון הבא, הנאו-קלאסי.

במקור רצה נוימן להוסיף גרם מדרגות שני בצד השני של האולם הלבן, אך יועציו של הנסיך-בישוף הטילו וטו עקב העלויות הכרוכות בכך.

גרם המדרגות הופיע בצד האחורי של הגרסה הסופית של שטר בן 50 מארק גרמני כשבצד הראשי מופיע דיוקנו של נוימן.

האולם הלבןעריכה

"האולם הלבן" (Weisser Saal) בסגנון רוקוקו היה חדר לקבלת קהל ונשלט על ידי עיטורי הסטוקו של אנטוניו בוסי. עבודות הסטוקו הלבנות על רקע אפור בהיר מורכבות מכמות גדולה של קישוטי רוקאי (אנ') (סגנון קישוט עשיר, מקור המילה רוקוקו), מעורבבים בציורים של פריטים אמיתיים, במיוחד של מטרות צבאיות.

היעדר הזהב והצבע מאפשר לעין לנוח בין פאר המדרגות לבין האולם הבא, אולם הקיסר. חמש נברשות קריסטל שימשו להארת החדר.

אולם הקיסרעריכה

 
אולם הקיסר

אולם זה נפתח מזרחה מהאולם הלבן וממוקם במרכז חזית הגן. הוא שימש לקבלת מבקרים נכבדים, כולל הקיסרים לעתיד במסעם לפרנקפורט ובנסיעה חזרה לווינה. הוא נוצר בשנים 1749–1751 בעלות עצומה.

קירות האולם הקיסרי מחופים בעבודות סטוקו שיש בגווני אדום, לבן וצהוב. הכיפה צבועה בצבע לבן, מעוטרת בעבודות סטוקו מוזהבות וגם בציורי קיר של ג'ובאני בטיסטה טייפולו, ומציגה היסטוריה אידיאלית של הדיוקסיה של וירצבורג. תמונה אחת, "Die Trauung Kaiser Barbarossas und der Beatrix von Burgund durch den Würzburger Fürstbischof 1156" מציגה את נישואיהם של פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וביאטריס הראשונה, רוזנת בורגונדי, שהוקדשה על ידי גרולד, הבישוף של וירצבורג. בתמונה שממול נראה פרידריך השני ממנה את הבישוף של וירצבורג לדוכס פרנקוניה. על גבי הכיפה ציור מראה את "מסע הכלה" (Brautfahrt): אפולו במרכבת השמש מוביל את הכלה ביאטריס המוקפת בוונוס, קרס ובכחוס לעבר הקיסר פרידריך השני, המלווה על ידי בישוף וירצבורג.

בנו של ג'ובאני, דומניקו, יצר את הציורים מעל הפתחים: יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית מפרסם את הקורפוס יוריס קיוויליס, הקיסר קונסטנטינוס הגדול מורה על הוצאתו להורג של גאלוס, אמברוזיוס מונע גישה לכנסייה בפני הקיסר תאודוסיוס הראשון. פסלי הסטוקו של בוסי מציגים את פוסידון ויונו כמו גם את פלורה ואפולו.

הדירות הקיסריות הצפוניות והדרומיות או קייזרצימרעריכה

 
קפלת החצר

כאשר כל הדלתות נפתחות בין האולמות הללו הן יוצרות אנפילדה שנמתחת לאורך חזית הגן המשתרעת לאורך 150 מטרים. חדרים אלה שימשו כאולמות קבלה וכלינה לאורחים חשובים.

הרושם של שתי הדירות נוצר מרצף של חדרים בעלי דרגת קישוט הולכת וגדלה. החדר המעוצב ביותר של הדירה הדרומית הוא שפיגלזאל (Spiegelsaal) או חדר המראות. כול קירותיו מחופים בלוחות זכוכית, שחלקן האחורי מעוטר באמצעות ציורים, או רישומים שנחרטו לרקע זהב ועליהם ציורים בצבע מבריק כהה. כל הציורים והשרטוטים מציגים סצנות מהמזרח הרחוק, במיוחד סיניות. החלק הדרומי כולל גם את "האולם הטוסקני" (Toskanasaal). גולת הכותרת של הדירה הצפונית היא חדר לכה ירוק. חיפויי הקיר הרב-שכבתיים שלה מורכבים מצבע ירוק מתכתי מעוטרים בציורים וקישוטי זהב.

קפלת החצרעריכה

קפלת החצר (Hofkirche) היא דוגמה מצוינת לסגנון הבארוק הפולחני בגרמניה. עיצוב הפנים נשלט על ידי הקירות המעוקלים ושלושה קמרונות כיפתיים סגלגלים.

הקפלה משתרעת כלפי מעלה דרך שתי הקומות המרכזיות של הארמון. העמודים התומכים עשויים שיש בצבע אגט. העמודים של שני המזבחות הצדדיים וששת הפסלים עשויים משיש לבן, שגולפו בג'נובה. המזבחות הצדדיים מבוססים על עיצובים של הילדברנדט וצוירו בשנת 1752 על ידי טייפולו (בדרום עליית מריה לשמים, בצפון המלחמה בשמיים (אנ')). המזבח הגבוה עשוי סטוקו שנוצר כדי להיראות כמו שיש על ידי אנטוניו בוסי. מעל המזבח נמצא טריפוריום ובמרכזו פסל העיבור ללא חטא וחדרי תפילה משני הצדדים. בוסי היה אחראי גם על עבודות הסטוקו הצבעוניות על התקרה (1735) ויחד עם הציירים הוגלר (Högler) ותלהופר (Thalhofer) הכין את הפרסקו בכיפות (1735–1736): מות הקדושים של שלושת השליחים הפרנקונים קיליאן, טוטנן וקולונט (מעל בית המקהלה), הכתרת הבתולה (אנ') (במרכז) והמלחמה בשמיים (מעל העוגב).

גני החצרעריכה

 
מבט לארמון מגני החצר עם חטיפת פרספונה מלפנים

הארמון נבנה כאשר וירצבורג הייתה עדיין עיר מבוצרת. לכן, גם הגן היה צריך להיות מתוכנן בתוך הביצורים. הפתרון כלל שני באסטיונים של חומת העיר המבוצרת, תוך שימוש בהבדלי הגובה שלהם ליצירת נוף מאוד מיוחד. ממערב למזרח יש שיפוע של עלייה בקרקע, עד שמגיעים למפלס החומה. בסמוך לבית המגורים עצמו, גני החצר (Hofgarten) מעוצבים בסגנון בארוקי רשמי מאוד. רחוק יותר, הסגנון משתנה לגן אנגלי עם יערות וכרי דשא קטנים. עיצובים לחלק הקודם נעשו על ידי יוהאן לוקאס פון הילדברנדט, נוימן ופרנסואה דה קוביי (אנ'). הוא נוצר בעיקר בשנים 1759–1770. יוהאן פטר אלכסנדר וגנר (אנ') הוסיף פוטי, אגרטלים, כדים ושתי קבוצות פסלים מונומנטליות, אונס אירופה וחטיפת פרספונה, הממוקמות בציר המרכזי בין האורנז'רי לביתן הדרומי של הארמון. הדמויות התווספו לפארק תחת הנסיך-בישוף אדם פרידריך פון זיינסהיים, שעוטר באופן דומה את הפארק בפייטשוכהיים (גר'). שלושה שערים מונומנטליים מובילים לגני החצר. אלו הוזמנו על ידי פרידריך קרל פון שנבורן מאמן הברזל גאורג אוג (Georg Oegg).

כיוםעריכה

הגנים והחדרים הייצוגיים שתוארו לעיל פתוחים לקהל הרחב. חדר זיכרון מוקדש לחורבן הארמון במרץ 1945. הוא מכבד גם את מייג'ור ג'ון דייוויס סקילטון (John Davis Skilton), "איש המונומנטים" של צבא ארצות הברית, שסייע בשימור רבים מאוצרות האמנות לאחר הגעתו לווירצבורג ביוני 1945.

שאר הארמון תפוס על ידי מוזיאון מרטין פון וגנר (אנ') (עבר לכאן בשנת 1963) ושלוחות של אוניברסיטת וירצבורג.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

החזית המערבית של הארמון