יהדות כורדיסטן

יהדות אשור/בבל

יהדות כורדיסטן היא קהילה יהודית עתיקה אשר התקיימה בעבר באזור ארם נהריים, בין שלוחות הפרת והחידקל עד ימת אורמיה. האזור הגאוגרפי של כורדיסטן כולל את צפון-מערב איראן, צפון עיראק, צפון-מזרח סוריה, דרום-מזרח טורקיה, דרום ארמניה וקצה גבול אזרבייג'ן. תחום זה השתייך בעבר לממלכות הקדומות: מדי, פרס, אשור ובבל.

עוד לפני הקמת המדינה עלו יהודים רבים מכורדיסטן לארץ ישראל, בעיקר לירושלים והסביבה. עם הקמת המדינה עלתה כמעט כל הקהילה היהודית שהייתה בכורדיסטן, למעט מספר מועט של יהודים שנשארו באזור. בזמן מלחמת עיראק עלו יהודים נוספים מכורדיסטן לישראל כתוצאה מהעברת השליטה בחלק העיראקי לידי צבאות בריטניה וארצות הברית.

בישראל מתגוררים על פי ההערכות[דרוש מקור] לפחות כ-130 אלף איש שמוצאם מכורדיסטן. בכורדיסטן העיראקית עדיין קיימת קהילה יהודית קטנה, ואף קיים אגף יהודי במשרד הדתות הכורדי.[1]

היסטוריה עריכה

 
שלושה בני משפחה יהודית מהעיירה הקטנה ראונדיז שבהרים הכורדים בצפון עיראק. צולם על ידי נוסע מיסיונרי בשנת 1905.

על פי מסורות המצויות בידי יהודי כורדיסטן, היהודים הראשונים הגיעו לכורדיסטן בימי בית ראשון והיו מצאצאי עשרת השבטים, כפי שמתואר בספר מלכים ב': ”בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”. השם "חבור" השתמר עד ימינו כאחד מיובלי החידקל הנמצא בקרבת העיר זאכו בכורדיסטן העיראקית. מאוחר יותר הגיעו גולים מממלכת יהודה אשר הובלו לבבל על ידי נבוכדנאצר.

ליד האזור שבו התיישבו היהודים שכנה ממלכת חדייב, שמלך בה מונבז השני יחד עם אימו הלני המלכה. בימי בית שני אחדים ממשפחת המלוכה קיבלו עליהם את דת ישראל וקיימו קשר הדוק עם ירושלים, עד שכמה מהם עלו לחיות בה. מסורת יהודית מייחסת את הלני המלכה וצאצאיה לנצר של שושלת בית חשמונאי שאבד ושב למקורותיו.[2] אם ממלכת חדייב אכן שכנה באזור ההררי של כורדיסטן, מתחזקת ההנחה שלא גל אחד יסד את הקהילות היהודיות באזור אלא מספר גלים.

היישוב היהודי לא פסק בכורדיסטן, אך היה מנותק ממרכזי היהדות, אפילו מאלה הקרובים אליו בבבל (היום עיראק). התנאים הטופוגרפיים ההרריים הקשו על מעבר נוח באזורים אלו וכן גם תנאי מזג האוויר. בנוסף לכך, הימצאותם של שודדי דרכים בגאיות ובמעברי ההרים היה שכיח, והיוו סיכון חמור שלא איפשר תנועה חופשית באזור.

היהודים דברו ארמית חדשה צפון-מזרחית, הדומה ללשון התלמוד הבבלי. גם שכניהם הנוצרים האשורים מדברים בשפה זו. הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, אשר ביקר באזור בשנת 1170 כותב: ”הם מן הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר המלך והם מדברים בלשון התרגום”. סמוך לביקור זה, התחוללה בכורדיסטן תנועה משיחית שהשאירה רושם רב על היהודים. מחוללה היה דוד אלרואי שנשא עמו חזון משיחי ולאומי.

בשנת 1616 הופיעו באזור שליחים מיהודי ירושלים ובשנת 1669 הגיעו שליחים במטרה להפיץ את תורתו של שבתי צבי. החל משנת 1760 הגיעו שליחים גם מצפת, מטבריה ואפילו מקהילות באירופה. במאה ה-19 גברה תנועת השליחים מארץ ישראל אבל, בניגוד לעבר, לא היה זה רק למטרת איסוף תרומות אלא גם לחקר הקהילות היהודיות ומוצאן. ביקורים אלה עודדו את בני המקום שחשו כי הבידוד בו שהו נפרץ.

בספרות היהודית נזכרים יהודים שעלו מכורדיסטן לארץ ישראל כבר במאה ה-18 והתיישבו בעיר צפת. יהודי כורדיסטן היו בין ראשוני יהדות המזרח שהתיישבו בירושלים. תחילה באו טיפין טיפין אך עד מהרה גבר זרם העולים, והרדיפות המתמידות שאפיינו במיוחד את סוף המאה ה-19 הגבירו את קצב עלייתם.

תקופת המנדט הבריטי בעיראק עריכה

המנדט הבריטי בעיראק השפיע על חיי יהודי כורדיסטן, שכחצי מהם חיו בשטח עיראק. לאחר תחילתו של המנדט הבריטי גברה הצמיחה הכלכלית. צמיחה זו גרמה לשינויים במעמדות הכלכליים-חברתיים, בעיקר לעלייה במעמד הבורגנות ובמעמד הגבוה. בתקופת הכיבוש הצבאי הבריטי נהנו יהודי עיראק משוויון מלא, וחלקם אף קיבלו עבודות במנהל הבריטי. גם מן הבחינה הפוליטית השתפר מעמדם של היהודים, רבים קבלו עמדות מנהליות בשלטון הבריטי המקומי ונהנו מן ההשפעה שהגיעה איתן.

לאחר שהבריטים הסכימו לדרישות הערבים הלאומנים והסירו את השלטון הצבאי בשנת 1922, היהודים המשיכו ליהנות מרוב הזכויות שהיו להם בתקופת השלטון הצבאי. זכויותיהם קובעו על ידי הפרלמנט העיראקי בשנת 1924, והם קיבלו שוויון זכויות כמעט מלא. הקהילה היהודית יוצגה בפרלמנט העיראקי על ידי חמישה צירים, ובהמשך קיבלו אף סנטור יהודי אחד.

המנדט הוביל לבסוף לכינון העצמאות העיראקית, שהביאה לעלייה מאסיבית של יהודי כורדיסטן לישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20.

שפה עריכה

המשותף לכלל יוצאי כורדיסטן, שמבדיל אותם מאחיהם בשאר הקהילות מרחבי המדינות השוכנות באזור, הוא ניב משותף של השפה הארמית (כיום ארמית חדשה צפון-מזרחית), השונה מעט מאזור לאזור אך בעל תווים דומים. על אף הדמיון הרב, הקהילות היהודיות השונות בכורדיסטן אינן זהות וכול אזור מתאפיין בניב שונה מעט, במנהגים ייחודיים, ובאורח חיים ומנטליות נפרדים. הבדלים אלו נובעים מהמרחק והניתוק הפיזי של כל קהילה משכנתה, אך ייתכן כי הדבר נעוץ גם בגלי גולים נפרדים שהגיעו בתקופות שונות לאזור.

בנוסף לארמית-היהודית הייחודית, דיברו בני הקהילה הכורדית-יהודית את הניב הכורדי אזורי, שהיא שפה איראנית-מערבית וכן את שפת המקום. יוצאי כורדיסטן העיראקית, למשל, דיברו בנוסף לארמית גם את הניב הקורמנג'י ועיראקית. בני הדור השני שימרו ברובם את הארמית, אך בדרך כלל לא את הניב הקורמנג'י.

תרבות עריכה

 
הרב משה גבאי, ראש קבוצת העולים מזאכו, מקריא מכתב בשם קהילתו לנשיא המדינה דאז יצחק בן-צבי

החל משנת 1972 חוגגים יוצאי יהדות כורדיסטן בסוכות את חג הסהרנה, אף שבכורדיסטן נחגגה הסהרנה המרכזית בחול המועד פסח שכן הסהרנה הוא חג אביבי במהותו. חגיגות הסהרנה מתאפיינות בהילולה גדולה, שבין השאר כוללת יציאה של כלל חברי הקהילה לטבע לסעודות, תרומות, שירה ותחרויות שירה, נגינה על תוף וזורנה וריקוד. בשנים האחרונות פועלים חלק מבני העדה להחזיר את הסהרנה למועד המקורי, אסרו חג הפסח, במקביל למימונה.

אישים עריכה

 
מימין, סבת איסלאמבולי, יהודיה כורדית, האישה הראשונה בסוריה שקיבלה רישיון לעסוק ברפואה, 1885

דוד אלרואי היה יהודי יליד עמדיה שהקים במאה ה-12 תנועה משיחית אנטי-מוסלמית. התנועה משכה יהודים רבים ברחבי כורדיסטן והסביבה הסמוכה. לימים כתב בנימין ד'יזראלי את הספר אלרואי בהשראת דמותו.

אישיות מפורסמת של יהדות כורדיסטן הייתה אסנת ברזאני שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה-17. אסנת הייתה בתו של הרב שמואל ברזני ולימדה בישיבה שהקים. היא נישאה ליעקב מזרחי, בכיר תלמידיו של אביה, אשר ירש את מקומו של האב כראש הישיבה. לאחר מות בעלה, אסנת עמדה בראש הישיבה עד פטירתה בשנת 1670 לערך. היא כתבה פירוש לספר משלי, אשר אבד. על הכבוד הרב שרחשו לה בני דורה ניתן ללמוד, למשל, מאיגרת ששלח לה הרב פנחס חרירי, ובה הוא פונה אליה בתארים "כמוהר"ר" (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) ו"אמי רבנתי".

אישיות רבנית רמת מעלה הוא הרב עלואן שמעון אבידני, מחבר חמשת כרכי מעשה הגדולים ובהם שלושת אלפי משלים ומעשיות על פרשיות התורה.

קהילות יהודיות בכורדיסטן עריכה

אורמיה-ריזאיה עריכה

 
בית הכנסת באורמיה, 2012

עיר באזרבייג'ן האיראנית. יהודי אורמיה נקראים נאש דידן (אנשים שלנו). במלחמת העולם הראשונה העיר נפלה לידי הרוסים ונערכו פרעות ביהודים ורבים נרצחו באכזריות. יהודים רבים נמלטו לבגדד. שפתם העיקרית של יהודי אורמיה היא ארמית אך היו בניהם גם דוברי רוסית ועברית. הקהילה היהודית באורמיה הייתה קהילה היהודית הגדולה באזור והיוותה מרכז למספר קהילות מסביבה.

עליית הקהילה מחולקת ל-3 גלים עיקריים- מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, במחצית השנייה של שנות השלושים, לאחר הקמת מדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה הייתה התעוררות ציונית אצל יהודי אורמיה ובשנות החמישים המוקדמות בעקבות התעוררות ציונית זאת התקיימה העלייה הגדולה ביותר . על פי הערכות ב-1948 חיו באורמיה-ריזאיה כ-2,000 יהודים שרובם עלו לארץ ישראל ומעטים היגרו לאיראן.[3]

 
הכניסה למצודת ארביל

אורפה עריכה

עיר בכורדיסטן הטורקית. רוב יהודי אורפה, המכונים "אורפלים", עלו לארץ ישראל ב-1896. יהודי אורפה לא דברו כורדית וארמית אלא ערבית וטורקית, ונבדלו משאר הקהילות בכורדיסטן האיראנית או העיראקית. בהגיעם לירושלים הקימו בתי כנסת נפרדים והמשיכו לבדל עצמם מן הקהילה הכורדית בירושלים.

ארביל עריכה

עיר בכורדיסטן העיראקית. בשנת 1947 יהדות ארביל מנתה 5,500, שדברו בעיקר ערבית ומעטם דיברו ארמית. לקראת סוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20 עלו משפחות בודדות מבני הקהילה לארץ ישראל אך רוב הקהילה עלתה בשנים 1950–1951.

בית תנורא עריכה

כפר בכורדיסטן העיראקית. קהילת יהודי בית תנורא הייתה קהילה קטנה. בשנת 1937 נמצאו בבית תנוריא כ-20 משפחות יהודיות שעברו לדהוכ, ובשנת 1951 עלו לארץ ישראל והתיישבו במושב נס הרים.

בראשי עריכה

כפר ליד דוהוכ. במהלך מלחמת העולם הראשונה הטורקים רוקנו את מחסני המזון של העיר לטובת הצבא הטורקי וגרמו לרעב כבד, בעקבות כך רבים מצאו את מותם. בסיום המלחמה נמצאו בבראשי 50 משפחות ובשנת 1929 רוב יהודי בראשי עלו לארץ ישראל והשאר עברו לערים סמוכות.

ברזאן/ברזני עריכה

עיר בכורדיסטן העיראקית. הייתה שגורה בפי היהודים האימרה: "כי מסינדור תצא תורה ודבר השם מברזני". תושבת המקום, אסנת ברזני, היא אחת מהאישויות המפורסמות ביותר בקהילה הכורדית היהודית. עד סוף מלחמת העולם הראשונה חיו בברזאן כ-400 יהודים. בשנים 1919–1922 היו מרידות נגד הבריטים והיהודים ברחו לעקרא ולכפרים סמוכים. בשנת 1947 חיו בברזאן כ-20 יהודים שעלו לארץ ישראל בשנים 1950–1951.

 
קברו של נח בג'יזרה

ג'יזרה עריכה

כפר גדול [דרושה הבהרה] על גדות נהר החידקל, כיום בקרבת משולש הגבולות בין טורקיה, עיראק וסוריה. הכפר המקורי הוקם על אי שנוצר בשל נפתלי הנהר ומכאן שמו (גזירה- אי). הכפר חובר בגשר שכונה "הגשר הגדול" (גישרא רוואה) לדרך המובילה לזאכו בדרום ולקמישלי במערב. בכפר חיו יהודים, נוצרים מהכנסייה האשורית ומוסלמים כורדים. היהודים מנו כמה עשרות משפחות. עד שנת 1924 רובן עלו לארץ ישראל או עזבו דרומה לקהילות גדולות יותר (זאכו, מוסול). ליהודי גזירה היה ניב מיוחד מקומי של הארמית המודרנית. רובן התיישבו בירושלים. בית כנסת קטן שנוסד על ידי בני הקהילה קיים עד היום בשכונת זיכרון יוסף.

דהוכ עריכה

עיר במחוז באותו שם בכורדיסטן העיראקית. היחסים בין היהודים לבין התושבים המקומיים היו בדרך כלל טובים, אולם לאחר הקמת המדינה יחס הכורדים אל היהודים הורע, משום שנתפשו כציונים והיהודים החלו למכור את נכסיהם. בשנת 1947 חיו כ-170 משפחות יהודיות ועלו לארץ ישראל בין השנים 1950–1951.

 
הגשר העתיק בזאכו

זאכו עריכה

עיר במחוז דהוכ שבכורדיסטן העיראקית, על גבול טורקיה. מאמצע המאה התשע עשרה החלו יהודי זאכו לעלות לירושלים כבודדים, עליה זו היוותה גרעין חשוב בגיבוש וקליטת יהודי זאכו האחרים שעלו לאחר מלחמת העולם הראשונה בקבוצות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו על פי דוח של חברת כי"ח כ 2400 יהודים בזאכו. לאחר הקמת המדינה עלתה כול יהדות זאכו במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.

 
מצודת כירכוכ
 
קניון בצפון מזרח כורדיסטן

כירכוכ עריכה

עיר בכורדיסטן העיראקית. בשנת 1947 חיו בכירכוכ כ-300 משפחות יהודיות וכולם עלו לארץ ישראל בשנת 1951.

נירווא עריכה

עיר בכורדיסטן העיראקית. בזמן מלחמת העולם השנייה הוצתו חלקים מהעיר, ובתי הכנסת. היהודים עזבו את העיר ועברו לעמדיה, למעט שלוש משפחות.

סאלמאס עריכה

עיר בצפון כורדיסטן האיראנית.

סננדג' עריכה

עיר בכורדיסטן האיראנית.

כרמאנשאה עריכה

עיר בכורדיסטן האיראנית.

סאבלאר (sablaɣ) עריכה

עיר בכורדיסטן האיראנית.

סאכיז עריכה

עיר בכורדיסטן האירנית, רוב היהודים שחיו בה עלו לארץ בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, תחת הנהגתו של המנהיג הרוחני של יהודי כורדיסטן האיראנית החכם שמואל ברוכים. חברי הקהילה התיישבו בירושלים, מושב נס הרים, ובפטיש שבדרום הארץ. שפתם של יהודי הקהילה היא ארמית. בשונה מהרבה גלויות שעלו לארץ בשנות ה-50 של המאה ה-20, קהילה זאת עלתה לישראל כשהם יודעים לדבר עברית על בוריה.

מיאנדוב עריכה

עיר בכורדיסטן האירנית, גם קהילה זאת עלתה במסגרת גל העלייה של החכם שמואל ברוכים, שפתם של קהילה זו היא טורקית אזרית בשונה משאר קהילות יהודי כורדיסטן הדוברים ניבים שונים של ארמית.

באנה, סרדשת עריכה

יישובים כפריים בכורדיסטן, בגבולה המזרחי.

בוכאן עריכה

יישובים עירוניים על גבול איראן.בני קהילה זאת עלו בגל העלייה הגדול בשנות ה-50 של המאה ה-20, בהנהגת המנהיג הרוחני של כורדיסטן האיראנית, החכם שמואל ברוכים.

סונדור/סנדור/סינדור עריכה

כפר חקלאי ששכן למרגלות הרים ונחלים. לקהילה היהודית בעיר היה בית כנסת ששימש גם כתלמוד תורה. יהודי הכפר התפרנסו בעיקר מחקלאות, אריגה וסריגה, ודיברו ערבית וכורדית-כורמנג'ית. בהשוואה לכפרי הסביבה, חיי היהודים בכפר היו טובים, וכשפרצו פרעות כנגד יהודי כורדיסטן בשנת 1943, הגנו תושבי הכפר המוסלמים על היהודים. בשנת 1951 חיו בסונדור כ-100 משפחות וכולם עלו לארץ ישראל.

סולימאניה עריכה

 
סולימאניה, 2015

עיר בכורדיסטן העיראקית, סמוך לגבול טורקיה. יהודי סולימאניה מנו 300 משפחות, רוב רובם עלו לארץ ישראל בשנת 1951 למעט נשים בודדות שנישאו למשפחות מוסלמיות.

עמדיה עריכה

עיר בצפון כורדיסטן העיראקית, שחולקה לעיר תחתית ועיר עליונה, ובשניהן רובע יהודי ושני בתי כנסת, אחד מהם עתיק. הנוסע בנימין מטודלה שביקר באזור בין השנים 1167 - 1170 כתב על חיי הקהילה היהודית בכפר. בעמדיה חיו כ-400 יהודים ובשנים 1950 -1951 עלו לארץ ישראל.

עקרא עריכה

שוכנת במדרון תלול על הר קלעה, והייתה מחולקת לשלושה רבעים של מוסלמים, נוצרים ויהודים. על פי המסורת המקומית שעברה מדור לדור, התגוררו שם היהודים מתחילת האלף השני. אותה מסורת מייחסת את שם העיירה לשם העיר "עקרון" המוזכרת בתנ"ך, וכמו שמות של מקומות אחרים בכורדיסטן, הועתק שמה ממקורות יהודיים והותאם ללשונם של המקומיים. בתחילת המאה ה-20 הרובע היהודי הכיל כ-350 משפחות שהתפרנסו מעיסוק כסוחרים, אורגי בדים, חייטים וצורפים. במקום שכן בית כנסת עתיק שנבנה מאבני בזלת, זהה לבית הכנסת שבברזאן. אחד מרבני הקהילה היה הרב החכם ששון ברזאני, בנו של חכם צמח ברזאני, רב קהילת ברזאן.[4]
היחס ליהודים מצד המוסלמים והנוצרים המקומיים היה טוב, וקשרים רבים נרקמו ביניהם. בקהילת יהודי עקרא התגוררו שתי חמולות גדולות - משפחת עידו ומשפחת גבאי. ראש משפחות גבאי, שזכה לכינוי המכובד חוואג'ה כינו, נחשב כמנהיג הקהילה כולה וקשר קשרים עם ראשי השלטון המקומי. ב-1946 התרחשה תקרית שהובילה למהומות בין שתי החמולות, ובמסגרת ה"סולחה" שהתקיימה ביניהן עברו בני משפחת עידו להתגורר בקרב קהילת יהודי מוסול.[5]

בשנים 1950–1951 עלו לישראל כל יהודי הקהילה במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.

צ'לא עריכה

הייתה חלק מכורדיסטן העיראקית עד שסופחה לטורקיה בשנת 1925, ומאז שייכת לכורדיסטן הטורקית.[6] בשנת 1933 ישבו בצ'לא כ-30 יהודים, שעסקו באריגה, במסחר ובחקלאות. בשנת 1951 עלו כולם לארץ ישראל.

קמישלי עריכה

עיר בכורדיסטן הסורית. היהודים ייצרו לעצמם דפוסי-חיים נבדלים משאר התושבים, שמרו על מסגרת חיים יהודיים מסורתיים ובנו לעצמם בתים שחוברו אחד אל השני ויצרו גטו יהודי מיוחד. אחרי שנות ה-30 העסקים שגשגו, היהודים זכו ליחס טוב, ומספרם הגיע ל-3,000 נפשות. במהלך מלחמת העולם השנייה נוצר קשר בין חיילי הבריגדות ובין יהודי קמישלי ובהשפעתם צעירים רבים עלו לארץ ישראל. מיום הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ב-29 בנובמבר, מצבה של הקהילה היהודית הורע. היהודים נרדפו ונשדדו בעידוד השלטונות, פוטרו ממשרות ממשלתיות ונושלו ממקור פרנסתם. היהודים נתפשו בידי המקומיים כבוגדים ונאסר עליהם לבקר בגנים ציבוריים ובבתי קולנוע או לדבר אחד עם השני ברחוב. נשים יהודיות היו מושלכות לבתי כלא ואחרי כן מובאות לבתי כנסת, שם הכו בהן לעיני הקהל. בשנת 1963 מספר היהודים ירד עד ל-800 נפשות. בפרוץ מלחמת ששת הימים גברו הרדיפות ומספרם ירד ל-150 נפשות. על היהודים הוטלו מגבלות ואיסורים והם סבלו מרעב וממחלות. אחרי פניות רבות הגיעה אליהם עזרה כספית מהנדבן יצחק שלום. רבים עזבו את קמישלי ועלו לארץ ישראל.

הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן בישראל עריכה

בשנת 1971 התכנסו כ-350 נציגי העדה הכורדית מכל רחבי ישראל בכנס יסוד במעוז ציון, בהשתתפות ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ואישי ציבור. בכנס זה הוחלט על הקמתו של "הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן". בכנס זה נקבעו גם מטרות הארגון:

  • עידוד בני העדה ואחרים לחקר, לטיפוח ולשימור מנהגים, ערכים, מסורת ומורשת.
  • הקמת בית-העדה, שיהיה מרכז לתרבות ואומנות מורשת בני העדה.
  • הוצאת כתבי עת שיכלול מפרי עטם של בני העדה, סטודנטים וחוקרים.
  • מתן שירותים קהילתיים לבני העדה ותמיכה חומרית וכספית לבני העדה הנזקקים.
  • הקמת קרן מלגות לעזור לבני העדה בלימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה ולקדם את מחקריהם.
  • חידוש חגיגות הסהרנה וקיומן מדי שנה, כפי שהיה נהוג בכורדיסטן.

בראש הארגון עמד מהיווסדו חביב שמעוני ומאז פטירתו בשנת 1994, עומד בראש הארגון סימן-טוב אברהם. ראש הארגון הנוכחי הוא יהודה בן יוסף, נשיא העדה הכורדית בישראל. נחמיה יצחק ז"ל היה אחראי על קשרי ידידות עם הכורדים בכורדיסטאן ובגולה. ראש הארגון סולידרי ותמיכה בעם הכורדי היא עמנואלה סייאר ברזאני.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • מרדכי יונה, אנציקלופדיה של יהודי כורדיסתאן, ירושלים: מוסד ביאליק, 2 כרכים, 2003.
  • אריאל צבר, גן העדן של אבי, הוצאת שוקן 2009
  • יהושע זמיר, אני כורדי - אלבום, ספרית פועלים, 1975
  • רזיאל ממט ואבי בלייר, מנקרות צורים - סיפורו של יעקב ברזני, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1979
  • אריך בראור, יהודי כורדיסתאן: מחקר אתנוגרפי, בעריכת רפאל פטאי, ירושלים, 1943 (הגרסה האנגלית יצאה אף היא בעריכת רפאל פטאי כעבור 50 שנה, ראו להלן)
  • "האובדים מארץ אשור" - העליות מכורדיסתאן וההתיישבות בארץ ישראל / מוטי זקן, בתוך עדות-עדות לישראל: גלות, עליות, קליטה, תרומה ומיזוג, עורכים פרופ' אבשלום מזרחי והרב אהרון בן-דוד, הוצאת האגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר, נתניה, עמ' 340–373.
  • יצחק בן-צבי, נדחי ישראל, משרד הביטחון -ההוצאה לאור, 1963
  • חיה גביש, היינו ציונים: קהילת זאכו בכורדיתסאן-סיפור ומסמך, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, 2004.
  • שלו שבתאי, השבח לאל - קורות חייו ופועלו של הרב שבתאי בן חיים, ירושלים תשע"ב.
  • שלומי רוזנפלד, מבבל לירושלים - סיפורה של משפחת ברזאני, הוצאת משפחת ברזאני, 2017
  • Ora Shwartz-Be’eri, The Jews of Kurdistan: Daily Life, Customs, Arts and Crafts, UPNE, 2000.
  • Erich Brauer, The Jews of Kurdistan, Raphael Patai (ed.), Wayne State University Press, 1993.
  • Mordechai Zaken, Jewish Subjects and their Tribal Chieftains in Kurdistan A Study in Survival,Brill, Leiden and Bosto, 2007.[7]
  • Ariel Sabar, My Father's Paradise, A Son's Search for His Jewish Past in Kurdish Iraq, Algonquin Books of Chapel Hill, 2008
  • Yona Sabar (Trans.), The Folk Literature of the Kurdistani Jews: an Anthology, New Haven and London: Yale University Press, 1982.[8]
  • Ken Blady, Jewish Communities In Exotic Places,Jason Aronson, Inc., 2000.
  • Shlomo Deshen and Walter P. Zenner, Jews Among Muslims, Palgrave Macmillan UK, 1996.
  • Norman A. Stillman,The Jews of Arab Lands in Modern Times,The Jewish Publication Society, 2003.
  • Hezkel M. Haddad, Jews of Arab and Islamic Countries,New York: Shengold Publishers, 1984.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא יהדות כורדיסטן בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מואב ורדי, מנהל האגף היהודי במשרד הדתות הכורדי: "בכורדיסטן אין שום סכנה בלהיות יהודי", באתר nana10‏, 24 באוקטובר 2016
  2. ^ רש"י, מסכת בבא בתרא, דף י"א, עמוד א'; תוספות, מסכת כתובות, דף ז', עמוד ב'.
  3. ^ אורה יעקב, אברהם חכמי., נאש דידן : תולדות יהדות אורמיה (אזרבייג'אן האיראנית), תל אביב : א. יעקובי, תשס"ט 2009
  4. ^ שלומי רוזנפלד., מבבל לירושלים: סיפורה של משפחת ברזאני, משפחת ברזאני, תשע"ז 2017
  5. ^ בין ברזאן לעקרא - פרק מהספר מבבל לירושלים - סיפורה של משפחת ברזאני, מאת שלומי רוזנפלד
  6. ^ צ'לא באתר ארגון יוצאי כורדיסטן בישראל.
  7. ^ פרטים והערכה של הספר ראה באתר הבא: Israeli-Kurdish Friendship League.
  8. ^ להערכה של הספר ראו: 2