נחום

ספר נחום
	דמותו של נחום בכרוניקה מהמאה ה-4
מספר פרקים	3
מספר פסוקים	47
סדרת ספרים	תרי עשר
הספר הקודם	מיכה
הספר הבא	חבקוק
דמויות מרכזיות	נחום

ערך זה עוסק בנביא תנ"כי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נחום (פירושונים).

נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי הוא נביא מתקופת התנ"ך. הספר המתאר את קורותיו הוא השביעי בתרי עשר, וממוקם בין ספר מיכה לבין ספר חבקוק. הוא מנבא את חורבן נינוה ומצטיין בתיאורים בהירים ומלאי חיים של מושאי נבואתו.

פסל של נחום, בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס, קונגוניאס, ברזיל

נחום האיש

על נחום לא ידועים פרטים רבים מן התנ"ך עצמו; מן הפסוק הראשון בספרו: "מַשָּׂא נִינְוֵה: סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי" ניתן ללמוד שהיה אלקֹשי, ושניבא, כנראה, לעתיד (מבחינת תקופתו). הסברא המקובלת היא, שאלקֹש הוא שם עירו. עיר זו לא נזכרת במקרא, וישנן מספר שיטות באשר למקומה. על פי חלקן נמצאת אלקוש בארץ ישראל (ביהודה או בגליל), ולפי שיטה אחרת אלקוש היא עיר הנמצאת מספר ימי הליכה מנינוה (באזור צפון-עיראק, שם נמצאת עיר בשם זה ועל שמה נקראים רבים מיהודי האזור בשם קאשי). על פי האחרונה, היה נחום אחד מגולי עשרת השבטים. (על זמנו ושליחותו ראו בהמשך).

על פי הקונטרס בשער המלך בתוך הספר שיח השדה לרב קנייבסקי נחום הנביא הוא הבן של פנינה שהוחייה בתפילת חנה.

השם נחום

השם נַחוּם מופיע בתנ"ך הופעה יחידה, בפסוק הפותח את ספר נחום. שם דומה (נְחוּם) מופיע כשמו של אחד מן העולים מן הגולה בתקופת עזרא ונחמיה (נחמיה, ז', ז'). ישנם עוד שמות רבים נוספים הנובעים מן השורש נ.ח.מ בתנ"ך, וכמו כן נמצא השם נחם (ללא ניקוד) פעמים מספר בטביעות חותם בחפירות ארכאולוגיות.

ישנה הנחה בקרב מספר חוקרים, ששם כזה מרמז על אסון במשפחה (או אסון לאומי) שאירע בטרם לידת הילד (רעיון דומה ניתן למצוא בבראשית, ה', כ"ט).

השם נחום מופיע פעמים רבות במשנה ובתלמוד, בתקופות מאוחרות יותר.

ספר נחום

הספר מדבר על שני נושאים עיקריים. בתחילתו מתוארת עוצמת ה', ומובא עידוד ליהודים הכורעים תחת עול אשור, ובהמשכו מתואר חורבנה המוחלט של נינוה בבהירות ובפירוט, תוך שימוש בדימויים ובאמצעים אמנותיים מגוונים. בספר נחום אין שמץ תוכחה לעם ישראל. לא ניתן לקבוע בבירור האם בספר יש נבואה אחת, או מספר נבואות שנאמרו בהפרשי זמן. על כל פנים, מגמת הספר היא אחת: תיאור עוצמת ה' המובילה לחורבנה של נינוה. כמו כן, לא ברור האם נכללו כל דבריו של נחום בספר זה. ייתכן שנתנבא עוד דברים רבים שלא נכתבו (תוכחה?), על פי הכלל החז"לי: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה" (בבלי, מגילה יד.).

חלוקה

הספר מורכב מארבעים ושבעה פסוקים. חלוקת הספר איננה ברורה כל צרכה, ויש כמה אפשרויות לחלוקה. על פי המסורה היהודית הספר מורכב מארבע פרשיות (א, 1-11, סגורה; א, 12-14, פתוחה; ב, 1-14, פתוחה; ג, 1-19, פתוחה). מחלקי פרקי התנ"ך הנוצרים חילקו את נחום לשלושה פרקים (14 פסוקים; 14; 19). ישנן הצעות חלוקה נוספות של חוקרים בני זמננו. כך למשל, ישנם מי שמחלקים את הספר לשני חלקים באופנים שונים.

זמן הנבואה

אין בכתובים תיעוד של התקופה המדויקת בה נתנבא נחום. עם זאת, בין השיטין מבצבצים כמה רמזים רבי ערך: ראשית, בספר מתואר חורבנה של נֹּא אָמוֹן, עיר מצרית שהוחרבה על ידי אשורבניפל בשנת 661 לפנה"ס, ולפיכך זהו הגבול התחתון של זמן כתיבת הספר. בנוסף, מתנבא נחום על חורבן נינוה, מאורע שאירע בשנת 612 לפנה"ס. אין חולק על כך שנחום נתנבא לפני כן, או באותה שנה, מיד לאחר השמדת נינוה על ידי הבבלים. כעת, קשה למקם את נבואת נחום בטווח 49 השנים הללו (661-612 לפנה"ס) במדויק. חז"ל מיקמו את נבואת נחום בתקופת מנשה (ראו סדר עולם רבה, פרק כ), שמלך בשנים 697 - 642 לפנה"ס. לעומתם, נוטים רבים מחוקרי העת החדשה לאחר את נבואת נחום לסוף ימי נינוה. חלקם מתארכים את הנבואה לאחרי 627 לפנה"ס, שנת מותו של אשורבניפל, המלך האשורי הגדול האחרון. חוקרים נוספים משערים שנחום חזה את נפילת נינוה רק לאחר 615 לפנה"ס, היא השנה בה עלו הבבלים והמדיים על נינוה, וניתן היה לנחש את חורבנה.

רקע

המלכים שמלכו ביהודה באותן שנים היו מנשה (697 - 642 לפנה"ס), אמון (641-640) ויאשיהו (639-609). מנשה היה מלך רשע מבחינה דתית, וקיבל את השליטה בממלכת יהודה אחרי חורבן גדול שאירע בימי חזקיהו אביו על ידי האשורים. צבא האשורים עלה אז, בראשות סנחריב, על ירושלים. כל ערי יהודה הושמדו פרט לירושלים, שניצלה עקב מותם של 185,000 חיילים אשורים במגפה. בתחילת תקופת שלטונו, הייתה יהודה משועבדת לאשור. בשלב מסוים העז מנשה להרים את ראשו (כרת ברית עם מצרים?) והוגלה לאשור. הוא הוחזר משם לאחר זמן מה, וחזר בתשובה (על פי המסופר בדברי הימים). גם אמון נחשב רשע מבחינה דתית, ונרצח על ידי עבדיו לאחר שנתיים בלבד. עם הארץ המליכו את יאשיהו בנו תחתיו. יאשיהו היה מלך צדיק מבחינה דתית, ובתקופתו חרבה נינוה.

בעולם הגדול שלטה אז אשור שליטה ללא מצרים. סנחריב מלך בשנים 705-681 לפנה"ס. את כיסאו ירש בנו אסרחדון, שמלך עד 669. אשורבניפל, המלך הבא, נחשב למלך האשורי הגדול האחרון. בימיו הגיעה אשור לפריחה תרבותית ומדינית. אשורבניפל נפטר בשנת 627 (ויש גורסים 633). לאחר מותו החלה האימפריה האשורית בשקיעה, והקשר עם הפריפריה, ובתוכה יהודה, נחלש בהדרגה. אפשר לשער שאשור השפיעה במידה רבה על הנעשה ביהודה עד אז.

האשורים נודעו כעם אכזרי מאוד, יותר מכל מה שידע העולם לפניהם. כך למשל, מתפאר אחד המלכים האשורים (אַשוּר־נַצִירפַּל השני) במעשיו: "שבויים רבים מביניהם שרפתי באש ... לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העיניים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים ... את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש".

ביהודה נותרו זכרונות מרים עד מאוד מחורבנה המוחלט בימי חזקיהו, ומהגלייתם של עשרת השבטים בימים קדומים יותר. כמו כן, ערכו מלכים אשוריים שונים מסעות כיבוש למצרים, ואפשר להניח שגם בהם נפגעה אוכלוסיית יהודה.

מטרת הנבואה

לשם מה נשלח נחום? על שאלה זו ישנן כמה תשובות, הנה כמה מהן:

על פי דעת מיעוט, ספר נחום נכתב לאחר חורבן נינוה, בסוף שנת 612 לפנה"ס, כשירת הודיה לאל על נקמתו באשור, שנאמרה או הושרה בציבור באחד החגים. סימוכין לטענה זו ניתן למצוא בקריאה: "חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ! שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ! כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לעבור (לַעֲבָר) בָּךְ בְּלִיַּעַל, כֻּלֹּה נִכְרָת!" (ב', א'), וכן בכך שהפסוקים בסיומו של פרק א' ובראשיתו של פרק ב' מסודרים בסדר הנראה כאילו סודר לקריאה בציבור (בצורת: מנחה, ציבור, מנחה, או: קבוצה א, קבוצה ב, קבוצה א). מאידך, ישנה בעיתיות בדעה זו; היא נוגדת את לשון הפסוק הראשון בספר: "סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי". בנוסף, מרבית הפסוקים בספר מדברים בלשון עתיד. מרבית החוקרים והפרשנים דוחים דעה זו.
ישנם הסוברים שגישת נחום הייתה כשל הנביאים עליהם זעם ירמיהו שנים מאוחר יותר: "וַיְרַפּוּ אֶת-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, עַל-נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם - וְאֵין שָׁלוֹם" (ירמיהו, ח', י"א), כלומר, מטרתו הייתה לעודד את העם ולחזק את רוחו. למאמצי הסבר זה קל לתארך את נחום בימי מנשה, בזמן שעדיין הייתה לאשור השפעה של ממש על הנעשה ביהודה (תימוכין לכך: מקריאת הנביא: "חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ! שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ!" ניכר שלא יכולים היו אנשי יהודה לחוג את חגיהם בזמן הנבואה).
זווית ראייה שונה, מסבירה את נבואות נחום כניסיון לעודד מרידות כנגד המעצמה הגדולה או המתפוררת אשור - ואכן, ידועות מספר מרידות של עמי האזור כנגד אשור לאורך התקופה. ייתכן שעורר אף מרידה של ממלכת יהודה, זו הנרמזת בדברי הימים ב', ל"ג, י"א: "וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה". דעה קרובה לכך, מציעה שנבואות נחום באו לעודד עזיבה של העבודה הזרה האשורית (אולי בימי יאשיהו, שנלחם בעבודה זרה), ואין ליהודה לדאוג מכך שאשור תנקום בה, מכיוון שאשור תיפול. יש מי שמציע הצעה הפוכה לחלוטין: נחום ניסה דווקא למנוע את מרידתו זו של מנשה, אך בלא הצלחה.
ישנם השוללים דעה זו מכל וכל, ולדעתם נועד נחום דווקא להזהיר את יאשיהו לבל יתערב במלחמה שהתנהלה בין המעצמות בבל ואשור. יאשיהו סירב להאזין, ויצא לערוך מלחמה עם פרעה-נכֹה מלך מצרים, במטרה למנוע ממנו לצאת לעזרת אשור. פרעה-נכה הרג את יאשיהו, כזכור, וגרם לאבל כבד ביהודה. ראה פירוט של דעה זו במאמרו של פרופ' יהודה אליצור באתר דעת בקישורים החיצוניים.

סגנון

נחום מצטיין בתיאורים, ונבואתו נחשבת בעיני רבים לאחד השיאים הספרותיים במקרא. סגנונו מהיר, תוך שימוש במעברי נושא חדים (ראה בהמשך). הוא מנסח את דבריו תוך שימוש באמצעים אמנותיים רבים, וקשה למצוא אמצעי אמנותי תנ"כי הנעדר מהספר. ישנן דוגמאות רבות:

צימוד: שימוש במילים בעלות צליל דומה במשמעות שונה (אם כי דומה לעיתים): "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה" (ב', י"א), "סִירִים סְבֻכִים וּכְסָבְאָם סְבוּאִים" (א', י') ועוד.
ניגוד: מעבר חד מתיאור מצב מסוים, לתיאור של מצב הפוך: "אִם-שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים --> וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר" (א', י"א), "הִרְבֵּית רֹכְלַיִךְ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם --> יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעֹף" (ג', ט"ז) ועוד רבים.
אקרוסטיכון: ניתן למצוא בספר נחום סידור חלקי של פסוקים לפי א"ב: אֵל קַנּוֹא... גּוֹעֵר בַּיָּם... הָרִים רָעֲשׁוּ... וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ... לִפְנֵי זַעְמוֹ... חֲמָתוֹ נִתְּכָה... טוֹב ה'... כִּי עַד-סִירִים... מִמֵּךְ יָצָא... מכאן והלאה קשה למצוא המשך, ועובדה זו נותנת בסיס לטענה שנחום מבוסס על שירה שבמקורה הייתה סדורה על פי א"ב, אולם עבר עריכה שמחקה את הסדר חלקית. ייתכן גם, שהמשך של א"ב חלקי זה מופיע בתחילת פרק ב': עָלָה מֵפִיץ... צַפֵּה-דֶרֶךְ, אבל אפשרות זו בעייתית במקצת.
מקצב: נחום משתמש במקצב קצר לעיתים קרובות, אבל ככל הנביאים, לא שומר על מקצב אחיד. פסוקים אלו, למשל, עושים שימוש במקצב בן שתי מילים, הממחיש את מהירות התרחשותם של המאורעות, ונותן לקורא תחושה של רצף תמונות מהיר:

"קוֹל שׁוֹט \ וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן \ וְסוּס דֹּהֵר \ וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה \ פָּרָשׁ מַעֲלֶה \ וְלַהַב חֶרֶב \ וּבְרַק חֲנִית \ וְרֹב חָלָל \ וְכֹבֶד פָּגֶר \ וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה, יכשלו (וְכָשְׁלוּ) בִּגְוִיָּתָם" (ג', ב'–ג').

דימויים: בספר נעשה שימוש רב בדימויים: "כָּל-מִבְצָרַיִךְ תְּאֵנִים עִם-בִּכּוּרִים" (ג', י"ב), "וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם" (ב', ט'), "אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת (הכוונה לנינוה)" (ב', י"ב) ועוד רבים.
הקבלות: בפתיחת הספר נותן ספר נחום גרסה משלו לשלוש עשרה המידות של ה': "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה', נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה. נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וגדול (וּגְדָל) כֹּחַ, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה. ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ, וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו".

לשם ההשוואה: "ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה. פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים" (שמות, ל"ד, ו'–ז').

קל לראות, שבספר נחום מודגשות מידות הנקמה ומודגש כוחו הרב של ה'.

מוטיב חוזר: מילים החוזרות פעמים רבות באותו פסוק: "אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל, וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל" (א', ד'), "אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת... אֲשֶׁר הָלַךְ אַרְיֵה לָבִיא שָׁם, גּוּר אַרְיֵה וְאֵין מַחֲרִיד. אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו" (ב', י"ב–י"ג), "תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק. הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק...יֶלֶק פָּשַׁט, וַיָּעֹף" (ג', ט"ו–ט"ז).

פרט לכך, לכל אורך הספר חוזר המוטיב של מידה כנגד מידה - אשור התאכזרו לעמים ולכן יתאכזרו אליהם.

גם עניינם של המים שזור לאורך הספר. יכול להיות שהמים מייצגים את ביטחונה של נינוה השוכנת בין נהרות, וחשבה שבכך היא מוגנת: עם תחילת הספר מודגש כי לא זה יעצור את ה': "וְכָל-הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב" (א', ד'). לאחר מכן נפרצת הגנתה של נינוה ("שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ" (ב', ז')) ואז מוזכרת נינוה בלעג כבריכת מים (ב', ט'). לקראת סופו של הספר טורח המחבר להזכיר לנו גם את נא אמון המצרית, שהוחרבה (וזכתה לגורל אכזר על ידי אשור) אף על פי שהייתה מוקפת מים. בהקשר זה יש לציין שסימלה של נינוה היה דג בתוך בית.

שאלה רטורית: הספר נסגר עם שאלה רטורית המופנית למלך אשור: "אֵין-כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ, נַחְלָה מַכָּתֶךָ; כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ, כִּי עַל-מִי לֹא-עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד?!" (ג', י"ט). אין כשאלה זו כדי לבטא את השמחה לאידם של האשורים.

מספר נחום לקוח הביטוי "לֹא תָּקוּם פַּעמַיִם צָרָה" (א', ט'), אך שימושו הרווח שונה ממשמעותו במקרא.

פשר נחום

במגילות מדבר יהודה נמצא פשר נחום, כתב יד קדום בעברית, המכיל חלקים מספר נחום (ב', י"ב - ג', י"ג) בשינויים קלים ממה שנמצא בידינו, ופירוש המתאים לתקופת חיבור כתב היד. כך למשל, מופיעה בפירוש תוכחה לבני הדור, וכמו כן, מקושרת נבואת נחום לדמטריוס הראשון מבית סלאוקוס ואולי גם למאבק בין הפרושים לצדוקים.

קברו

ערך מורחב – קבר נחום האלקושי

קבר נחום הנביא בעיראק

מצבה המיוחסת כמקום קבורתו וקבורת אשתו נמצאים בבית כנסת בעיירה אלקוש בכורדיסטן העיראקית. באחד מבתי הכנסיות האחרונים שעוד נותרו במקום, כתובות באותיות עבריות, מתנוססות על קירות הקבר. בעבר, כשעוד חיו יהודים בעיראק - נהגו רבבות לפקוד את קברו של נחום הנביא.

בשנת 1891 טען הגאוגרף הצרפתי ויטאל קוינט, כי בשנת 1883 הועברו עצמותיו של הנביא נחום מהקבר באישון לילה והוטמנו בתוך עמוד ליד השער המלכותי של כנסיית מאר-מיכה בעיירה אלקוש^[1].

בשנים האחרונות, ובפרט מפני המלחמות במקום, ואיומי דאעש להחריבו, הופסקה תנועת העלייה לקבר הנביא כליל^[2], נכון ל-2015, הקבר נשמר על ידי משפחה אשורית נוצרית בשם שאג'ה, שגרה בסמיכות למקום, אשר הבטיחה ליהודים הבורחים מעיראק בשנות החמישים של המאה העשרים להמשיך ולשמור על הקבר^[3].

האתר ניצל הכיבוש של המדינה האיסלאמית, אך סבל מהזנחה מתמשכת שהביאה לסכנת קריסה. ב-2018 יוצב המבנה, ובעקבות ביקור באפריל 2019 של הממונה האמריקני על היחסים עם עיראק במתחם קבר נחום, הודיעה ארצות הברית על סיוע כספי שתעביר כחלק במאמצי השימור של המקום^[4]. בהמשך החלו עבודות שיפוץ ושחזור בשותפות עם הממשלה הכורדית, ARCH (הברית לשיקום אתרי מורשת) ובייעוץ של ד"ר מוטי זקן^[1]^[5].

לקריאה נוספת

אנציקלופדיה מקראית, ערכים "נחום" ו"נחום (ספר)".
פירוש דעת מקרא לספר נחום.
תנ"ך קאסוטו, ספר נחום. פירושו של הרטום
ספר נחום בביאור יעקב פּאֶרמֶאן.
מרדכי כוגן ושמואל אחיטוב, נחום, חבקוק וצפניה, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 2007.
בנימין לאו, שמונה נביאים, הוצאת ידיעות ספרים, 2016