האימפריה האשורית החדשה

האימפריה הנאו-אשורית או האימפריה האשורית החדשה הייתה השלב הרביעי והלפני אחרון בהיסטוריה האשורית העתיקה והשלב האחרון והגדול ביותר של אשור כמדינה עצמאית. החל מעלייתו לשלטון של אדד-ניררי השני בשנת 911 לפנה"ס,[1][2][3] התרחבה האימפריה האשורית החדשה בשטחי המזרח הקדום לאורך רוב המאות ה-8 וה-7 לפנה"ס, והפכה לאימפריה הגדולה בהיסטוריה עד אותה עת.[4][5][6] בשל הדומיננטיות הגאופוליטית והאידאולוגיה המבוססת על שליטה עולמית, האימפריה נחשבת על ידי חוקרים רבים כאימפריה העולמית הראשונה בהיסטוריה.[5][7][6][8] בשיאה, האימפריה הייתה המעצמה הצבאית החזקה בעולם[4] ושלטה על כל מסופוטמיה, הלבנט ומצרים, כמו גם חלקים מאנטוליה, מדבר ערב ואיראן וארמניה של ימינו.

האימפריה האשורית החדשה
Inscription mat Assur-ki for Assyria in the Rassam cylinder, 1st column, line 5.png (māt Aššur)
Map of the Assyrian Empire.svg
ממשל
משטר מונרכיה
שפה נפוצה אכדית, ארמית
עיר בירה

אשור
911–879 לפנה"ס
כלח
879–706 לפנה"ס
דור שרוכין
706–705 לפנה"ס
נינוה
705–612 לפנה"ס
חרן

612–609 לפנה"ס
גאוגרפיה
יבשת אסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה  
הקמה 911 לפנה"ס
פירוק  
פירוק 609 לפנה"ס
ישות יורשת האימפריה הנאו-בבלית, מדי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

המלכים הנאו-אשוריים המוקדמים עסקו בעיקר בהשבת השליטה האשורית על חלק גדול מצפון מסופוטמיה וסוריה, שכן חלקים משמעותיים מהאימפריה האשורית התיכונה הקודמת אבדו במהלך תקופה ארוכה של דעיכה. תחת אשורנצירפל השני ( מלך ב-883–859 לפנה"ס), אשור הפכה שוב לכוח הדומיננטי של המזרח הקרוב, ושלטה בצפון ללא עוררין. מסעותיו של אשורנצירפל הגיעו עד לים התיכון והוא גם פיקח על העברת הבירה האימפריאלית מהעיר המסורתית אשור לכלח המרכזית יותר מבחינה גאוגרפית. האימפריה התרחבה עוד תחת יורשו של אשורנצירפל השני שלמנאסר השלישי ( שלט ב-859–824 לפנה"ס), אך ההתרחבות נכנסה לתקופת קיפאון לאחר מותו. במהלך תקופה זאת, בעלי הכוח הפוליטי הראשיים היו גנרלים ופקידים בולטים והשלטון המרכזי היה חלש בצורה יוצאת דופן. עידן זה הגיע לסיומו עם שלטונו של תגלת-פלאסר השלישי (שלט ב-745–727 לפנה"ס), שהחזיר לעצמו את כוח המלוכה האשורי פעם נוספת ויותר מהכפיל את גודלה של האימפריה באמצעות כיבושים רחבי היקף. כיבושיו הבולטים היו בבל בדרום וכן חלקים נרחבים מהלבנט. תחת השושלת הסרגונידית (אנ'), ששלטה משנת 722 לפנה"ס ועד נפילת האימפריה, הגיעה אשור לשיאה. תחת המלך הסרגונידי סנחריב (שלט ב-705–681 לפנה"ס), הבירה הועברה לנינוה ותחת אסרחדון (שלט ב-681–669 לפנה"ס) האימפריה הגיעה להיקפה הגדול ביותר עם כיבוש מצרים. למרות היותה בשיא כוחה, האימפריה האשורית החדשה חוותה נפילה מהירה ואלימה בסוף המאה ה-7 לפני הספירה, בעקבות ההתקוממות הבבלחת ופלישת המדיים. הסיבות לאופן בו נהרסה אשור מהר כל כך נתונות בוויכוח מתמשך בין חוקרים.

הצלחתה חסרת התקדים של האימפריה הנאו-אשורית לא נבעה רק מיכולתה של אשור להתרחב אלא גם, ואולי חשוב מכך, מיכולתה לשלב ביעילות אדמות שנכבשו במערכת הניהולית שלה. כאימפריה הראשונה בקנה מידה כזה, האימפריה האשורית החדשה חוותה חידושים צבאיים, אזרחיים ומנהליים שונים. בצבא, חידושים חשובים כללו שימוש נרחב בפרשים וטכניקות לוחמת מצור חדשות. טכניקות שאומצו לראשונה על ידי הצבא הנאו-אשורי שימשו בלוחמה במשך אלפי שנים מאוחר יותר.[4] כדי לפתור את קשיי התקשורת במרחקים עצומים, האימפריה הנאו-אשורית פיתחה מערכת תקשורת ממלכתית (אנ') מתוחכמת, תוך שימוש בתחנות ממסר ודרכים מטופחות. מהירות התקשורת של מסרים רשמיים באימפריה הייתה הגבוהה ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון עד המאה ה-19 לספירה.[9][10] האימפריה האשורית החדשה עשתה גם שימוש במדיניות יישוב מחדש (אנ'), לפיה חלקים מהאוכלוסיות מארצות שנכבשו יושבו מחדש בלב אשור ובמחוזות לא מפותחים. מדיניות זו שימשה הן לפירוק הזהויות המקומיות (הפיכת אזורים מקומיים לפחות מועדים למרד) והן להחדרת טכניקות חקלאיות שפותחו על ידי אשור לכל חלקי האימפריה. התוצאה הייתה דילול המגוון התרבותי של המזרח הקרוב, ששינה לעד את ההרכב האתנו-לשוני של האזור והקל על עליית הארמית כלינגואה פרנקה האזורית,[11] מעמד עליו שמרה השפה עד המאה ה-14 לספירה.[12]

מורשתעריכה

האימפריה האשורית החדשה הותירה אחריה מורשת תרבותית משמעותית. המנגנונים הפוליטיים שהקימה האימפריה הפכו למודל לאימפריות המאוחרות שירשוה, ואידאולוגיית האימפריה העולמית שהוכרזה על-ידי המלכים הנאו-אשוריים היוותה השראה, דרך מושג ה-translatio imperii (אנ'), לרעיונות דומים של זכויות לשליטה עולמית עד לאימפריות המאוחרות הרבה יותר בעת החדשה המוקדמת. האימפריה האשורית החדשה הפכה לחלק חשוב מהפולקלור והמסורות הספרותיות המאוחרות יותר בצפון מסופוטמיה במהלך התקופה הפוסט-אימפריאלית שלאחר מכן (609 לפנה"ס עד בערך 240 לספירה) ואילך. היהדות, ודרכה גם הנצרות והאסלאם, הושפעו עמוקות מתקופת השלטון הנאו-אשורי; חוקרים מזהים סיפורים תנ"כיים רבים כמסתמכים על המיתולוגיה וההיסטוריה האשורית הקדומה[4][13] וההשפעה האשורית על התאולוגיה היהודית הקדומה הייתה עצומה.[14][15] אף שהאימפריה האשורית החדשה זכורה היום בצורה בולטת בגלל האכזריות המוגזמת לכאורה של הצבא הנאו-אשורי, האשורים לא היו אכזריים יתר על המידה בהשוואה לתרבויות אחרות בזמנם, וגם לא בהשוואה לתרבויות אחרות לאורך שאר ההיסטוריה.[16]

 
מחוזות וממלכות וסאליות של האימפריה הנאו-אשורית בשיאה במאה ה-7 לפנה"ס

מלכי האימפריהעריכה

  ערך מורחב – מלכי אשור

השושלת הסרגונידית:

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Merrill, Rooker & Grisanti 2011, p. 30.
  2. ^ עלייתו של אדד ניררי השני היא התאריך המקובל לייסוד האימפריה הנאו-אשורית. היסטוריונים אחרים מציעים לכלול גם את שלטון קודמו אשור-דן השני, כך שייסוד האימפריה לפיהם הוא בשנת 934 לפנה"ס.
  3. ^ Frahm 2017, p. 165.
  4. ^ 1 2 3 4 Aberbach 2003, p. 4.
  5. ^ 1 2 Düring 2020, p. 133.
  6. ^ 1 2 Frahm 2017, p. 161.
  7. ^ Liverani 2017, p. 536.
  8. ^ Elayi 2017, p. 2.
  9. ^ Radner 2012, Making speed.
  10. ^ Radner 2015b, p. 64.
  11. ^ Frahm 2017, pp. 177–178.
  12. ^ Filoni 2017, p. 37.
  13. ^ Frahm 2017, p. 196.
  14. ^ למשל, הוצע שהמונותאיזם היהודי, שהתפתח באותה תקופה או מעט מאוחר יותר, הלך בדרכו של הכמעט-מונותאיזם האשורי כלפי האל אשור או השלטון המונוקרטי של המלכים הנאו-אשוריים.
  15. ^ Frahm 2017b, p. 565.
  16. ^ Bagg 2016, pp. 58, 71.