האימפריה האשורית החדשה
האימפריה האשורית החדשה או האימפריה הנאו־אשורית הייתה השלב הרביעי והלפני אחרון בהיסטוריה האשורית העתיקה והשלב האחרון והגדול ביותר של אשור כמדינה עצמאית. החל מעלייתו לשלטון של אדד־ניררי השני בשנת 911 לפנה"ס,[1][2][3] התרחבה האימפריה האשורית החדשה בשטחי המזרח הקדום לאורך המאה ה-9 לפנה"ס עד המאה ה-7 לפנה"ס, והפכה לאימפריה הגדולה בהיסטוריה עד אותה עת.[4][5][6] בשל הדומיננטיות הגאופוליטית והאידאולוגיה המבוססת על שליטה עולמית, האימפריה נחשבת על ידי חוקרים רבים כאימפריה העולמית הראשונה בהיסטוריה.[5][7][6][8] בשיאה, האימפריה הייתה המעצמה הצבאית החזקה בעולם[4] ושלטה על כל מסופוטמיה, הלבנט ומצרים, כמו גם חלקים מאנטוליה, מדבר ערב ואיראן וארמניה של ימינו.
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| שפה נפוצה | אכדית, ארמית |
| עיר בירה |
אשור (911–879 לפנה"ס) |
| גאוגרפיה | |
| יבשת |
אסיה  |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| הקמה | 911 לפנה"ס |
| פירוק | |
| פירוק | 609 לפנה"ס |
| ישות יורשת | האימפריה הנאו-בבלית, מדי |
  | |
היסטוריה עריכה
שיקום הממלכה עריכה
המלכים הנאו־אשוריים המוקדמים עסקו בעיקר בהשבת השליטה האשורית על חלק גדול מצפון מסופוטמיה וסוריה, שכן חלקים משמעותיים מהאימפריה האשורית התיכונה הקודמת אבדו במהלך תקופה ארוכה של דעיכה.
בניסיון להציל את אשור אחר שנים ארוכות של שפל וכישלון, הנהיגו אשור-דן השני ובנו ויורשו אַדַד־נִירָרִי השני מגמת שיקום הממלכה שהחלה בהרחבת המשק החקלאי, גידול סוסים לצורכי מלחמה, מאבק ממוקד בממלכות ארמיות קטנות וארגון המנהל הפנימי באשור. בכך, יצבו המלכים את אשור על כלכלתה, כוחה הצבאי והטריטוריה שבידיה. תּוּכּוּלְתִּי־נִינוּרְתַ השני הצליח במסעותיו הצבאיים נגד ארץ נָאִירִי, הרחיב את אוכלוסיית אשור וזכה בשלל של סוסים רבים.
התרחבות בימי אשורנצירפל השני עריכה
תחת אשורנצירפל השני (מלך ב־883–859 לפנה"ס), אשור הפכה שוב לכוח צבאי דומיננטי של המזרח הקרוב, ושלטה בצפון ללא עוררין. מסעותיו של אשורנצירפל הגיעו עד לים התיכון והוא גם פיקח על העברת הבירה האימפריאלית מהעיר המסורתית אשור לכלח המרכזית יותר מבחינה גאוגרפית.
נוכח ההצלחות הצבאיות הרבות וחזרתה של אשור למעמד רם במסופוטמיה. כיבושיו הוסיפו לדחוק את הממלכות הארמיות, ומתחו את גבולות אשור לפרת ולים התיכון כבימי תגלת פלאסר הראשון.
אשורנצירפל פתח במפעל בנייה גדול בנִמְרוּד (כָּלָח), בירתו החדשה. האלימות הרבה שהפגין בכיבושיו לא נראתה באף מלך אשורי אחר; בתיאורו את ניצחונותיו הפגין טרור סאדיסטי מבעית, שנועד כנראה להטיל פחד על השליטים המנוצחים לבל יעזו למרוד באשור:
"שבויים רבים מביניהם שרפתי באש ... לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העינים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים... את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש.
התרחבות בימי שלמנסר השלישי והחלשות לאחר שלטונו עריכה
האימפריה התרחבה עוד תחת יורשו של אשורנצירפל השני, שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי (שלט ב־859–824 לפנה"ס). 31 מתוך 35 שנות מלכותו הוקדשו למסעות מלחמה. עיקר עיסוקו היה באיחוד מחדש של מסופוטמיה הצפונית וסוריה תחת אשור. הצבא האשורי הרחיק לכת עד ארמניה, קיליקיה, וארץ ישראל. הוא חדר ללב הרי הטאורוס והרי זגרוס, והגיע לחופי המפרץ הפרסי.
בימיו נערך קרב קרקר הגדול בין ברית מלכים מקומיים לאשורים באמצע המאה ה-9 לפנה"ס. תוצאת הקרב לא הייתה החלטית, ונראה שמדובר בניצחון פירוס אשורי. בין מנהיגי הברית היה אחאב, מלך ישראל. מבין החשובות שברשומות האשוריות, האובליסק השחור, תיארה את היחלשות דמשק ואת מעמד הוואסליות של ממלכת ישראל בימי יהוא.
התרחבות אשור נכנסה לתקופת קיפאון לאחר מותו של שלמנאסר השלישי. במהלך תקופה זאת, בעלי הכוח הפוליטי הראשיים היו גנרלים ופקידים בולטים והשלטון המרכזי היה חלש בצורה יוצאת דופן. הצלחות שלמנאסר נהדפו בכוח מרידת בנו אשור-דן-אפלי בחצי השני של המאה ה-9 לפנה"ס.
במשך מספר שנים התרחשה מלחמת אזרחים מייגעת בין הבן המורד ליורש הלגיטימי, שמשי-אדד החמישי. בתקופה זאת נחלשה אשור, ורק בסוף המאה ה-9 לפנה"ס, בימי אדד-ניררי השלישי חזרה להיאבק בדמשק ובבבל. כמו כן, בימיו חלה התחזקות מצד ממלכת אוררטו, אשר גרמה להיחלשות אשור. מגמת ההחלשות נמשכה בחצי הראשון של המאה ה-8 לפנה"ס בתקופת המלכים: שלמנאסר השלישי, אשור-דן השלישי ואשור-ניררי החמישי.
הרחבת האימפריה בימי תגלת-פלאסר השלישי עריכה
שלב חדש נפתח בהיסטוריה האשורית עם עלייתו לשלטון של תגלת־פלאסר השלישי (שלט ב־745–727 לפנה"ס), שהחזיר לעצמו את כוח המלוכה האשורי פעם נוספת ויותר מהכפיל את גודלה של האימפריה באמצעות כיבושים רחבי היקף. כיבושיו הבולטים היו בבל בדרום וכן חלקים נרחבים מהלבנט .
תגלת-פלאסר השלישי היה איש צבא שלא היה משויך לשושלת המלכותית שעלה לכס המלוכה האשורי. הוא הציב לעצמו את כיבוש בבל וריסון הכשדים כמטרה ראשונית. מאוחר יותר, פנה להענשת אוררטו. בשנים 740 עד 732 לחם המלך בסוריה. ארפד הייתה הראשונה ליפול לידיו, ודמשק האחרונה. בשנים 738–734 פלש המלך האשורי לפלשת והכניע את יושביה ועריה החזקות, בהן עזה. תוך זמן קצר באה גם פלישת המלך לממלכת ישראל; חבלי ארץ רבים עברו לידי אשור, ומס הוטל על מנחם בן גדי, מלך ישראל.
בהתאם לתנ"ך, דמשק נפלה אחר בקשת אחז, מלך יהודה, שניהל מלחמה נגדה ונגד ישראל. דרישת אחז נתלוותה בהשתעבדות לאשור, וכך למעשה איבדו שתי הממלכות העבריות את עצמאותן. אחר מסעו המוצלח לישראל, נטש תגלת-פלאסר את מנהג הקדם להמליך על בבל מלך מקומי משועבד, ולקח לעצמו את התואר. תגלת פלאסר עשה רבות לארגונה של האימפריה האשורית במגוון מישורים. החשוב בהם היה המישור הצבאי. הרפורמות שערך בצבא אשור היו מרחיקות לכת ועמדו על הקמת צבא־קבע משוכלל. נשקיו וכליו הותאמו ושונו פעמים רבות בהתאם לצורך הלחימה, והבסיס לשלטון האשורי בפרובינציות הרבות הפך לזה הצבאי. שיטה חדישה לטיפול בהתקוממיות אזוריות שהוצגה בימיו הייתה ההגליה הדו־סטרית של עמי האזור.
תיגלת פלאסר השלישי נפטר בשנת 727, וירש אותו שלמנאסר החמישי. מעט ידוע על אודות שלטונו, אולם ידוע שהמלך ארגן את האימפריה האשורית על פרובינציותיה והחליף מלכים מרדניים במושלים אשוריים נאמנים. עדיין, בימיו התרחשה המרידה הישראלית תחת הושע בן אלה, שקשר עם מצרים נגד אשור. משום כך, פלש שלמנאסר לסוריה וישראל ושם מצור לשומרון, בירת ממלכת ישראל. אפשר שהמלך נפטר בזמן המצור, או שהודח לטובת שר צבאו, התַרְתָן, סרגון השני. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע מי למעשה סיים את כיבוש שומרון (כנראה בשנת 721 לפנה"ס). בעוד התנ"ך גורס אחת כי מדובר בשלמנאסר ובפעם אחרת לא מפרט מי החריב את העיר, הרשומות האשוריות קובעות את סרגון ככובש העיר.
סרגון השני - הקמת השושלת הסרגונידית עריכה
בשנת 721 הומלך סרגון השני. הוא המשיך במצור העיר שומרון וכבש אותה. הוא הגלה חלק מהאוכלוסייה הישראלית למסופוטמיה (ארם נהרים הצפונית ולמדי המערבית). לאחר מכן פלש לארמניה והחריב את אוררטו. שליט של הכשדים בשם מֵרְדוֹךְ־בַלְדַן עמד בראש מרד נגדו שנמשך כל ימי שלטונו, ורק בסוף שלטונו שבר את המרד וכבש את בבל. הוא בנה בירה נוספת סמוך לנינוה בשם דוּר שָׁרוּכּין ("מצודת סרגון").
תחת השושלת הסרגונידית (אנ'), ששלטה משנת 722 לפנה"ס ועד נפילת האימפריה, הגיעה אשור לשיאה.
סנחריב ואסרחדון עריכה
סרגון נהרג בקרב, ובנו סנחריב ירש את הכתר האשורי (שלט ב־705–681 לפנה"ס). סנחריב פיאר את בירתו נינוה והעביד רבים בבנייתה. המערכה הצבאית הראשונה שלו הייתה בבל, היכן שמרודך־בלדן חזר לכוח בחסות העילמים שם זכה למספר ניצחונות.
ב-701 לפנה"ס פנה סנחריב לדיכוי מרד נוסף - מסע עונשין בלבנט (לארץ חֿתי) נגד קואליציה של מדינות כולל ממלכת צידון , ממלכת אשקלון, מורדים מעקרון, ממלכת יהודה (בראשות המלך חזקיהו) ומול חיל משלוח של מצרים הכושית. סנרחיב הצליח לכבוש או להכניע והרס חלק מהערים והישובים באזור. הוא גרם הרס רב ביהודה, כולל הרס העיר לכיש, הרג והגלה יהודים רבים והביא לכניעת חזקיהו. ממלכת יהודה הוקטנה דרמטית, כששטחים נרחבים ממנה הועברו לממלכות הפלשתיות עקרון, אשדוד ועזה. היא המשיכה להעלות מס לאשור במשך שארית ימיו של חזקיהו ובמשך רוב ימיו של בנו מנשה. אולם היא נותרה עצמאית למשך עוד 115 שנים, עד שנחרבה בידי ממלכת בבל.
מאוחר יותר, פנה להשמדת כוחו של מרדוך־בלדן, אולם הכעיס את העילמים; צבאות עילם ואשור נפגשו בשדה הקרב, ואף על פי ששני הצדדים זקפו את הקרב כניצחון, כיבוש בבל והחרבתה בידי סנחריב בחלוף מספר חודשים מרמזת על ניצחון אשורי.
סנחריב שהעדיף את בנו הצעיר אסרחדון כיורש עצר, על פני בנו הבכור, נרצח בהתנקשות מצד בניו.
את סנחריב ירש אסרחדון (שלט ב־681–669 לפנה"ס), שלא היה מעורב ברצח. תחת אביו היה אסרחדון מושל בבל. כמלך, הוא מיד פתח בשחזורה של בבל והפכהּ לבירתו. כן השתלט על חלקים במדי וצפון ערב שאבדו בימי אביו, ונאבק בעילמים. גם בפיניקים נאבק, בייחוד בעיר צידון, שאותה הביס ובזז. את צור הביא תחת השפעתו בחוזה שלום. הגורם למאבקו בפיניקים היה בריתם עם מצרים נגד אשור. ברית זאת, כנראה, עודדה אותו לצאת למלחמתו במצרים – הישגו העיקרי. פלישתו הראשונה (674 או 673 לפנה"ס) כנראה כשלה. פלישה מאוחרת יותר הצליחה, אולם לא הביאה לכיבוש מוחלט או שהביאה להתמרדות מקומית. מכל מקום, בזמן פלישתו השלישית מת המלך.
בימיו נאבקה אשור גם באוררטו ודילמון. אסרחדון הביא את האימפריה לשיא גודלה. בתקופת שלטונו, שימשה אמו נקיה-זכותו כיועצת למלך והייתה לה השפעה על השלטון. אסרחדון כאביו, העדיף את בנו הצעיר אשורבניפל, על פני בנו המבוגר יותר שמש-שום-אוכין, אותו ייעד להיות מלך בבל, שהייתה באותה עת מדינה וסאלית.
תחת סנחריב ואסרחדון האימפריה הגיעה להיקפה הגדול ביותר עם כיבוש מצרים.
למרות היותה בשיא כוחה, האימפריה האשורית החדשה חוותה נפילה מהירה ואלימה בסוף המאה ה־7 לפני הספירה, בעקבות ההתקוממות הבבלית ופלישת המדיים. הסיבות לאופן בו נהרסה אשור מהר כל כך נתונות בוויכוח מתמשך בין חוקרים.
אשורבניפל מלכים נוספים- התפוררות האימפריה עריכה
אשורבניפל בן אסרחדון, אחרון מלכי אשור החזקים, ירש את אביו. ראשית המשיך אשורבניפל את מסעות אביו מצרימה. כדי לבסס את שליטתו במצרים שׂם עליה מלך וסאל בשנת 663, אך לקראת 652 היה הוואסל חזק דיו כדי להכריז על עצמאות ללא תגובה הולמת מאשור.
בין השנים 648-652 לפנה"ס, מרד בו אחיו שמש-שום-אוכין, שראה את עצמו כיורש הלגיטימי. אשורבניפל נאבק בו ובשנת 648 לפנה"ס כבש את אשור, ושמש-שו-אוכין התאבד. אשורבניפל עודד את האמנות והתרבות האשורית, ואף בנה את ספריית אשורבניפל בנינוה. ואולם עם מותו חלה התפוררות מהירה של האימפריה האשורית.
לאחר מות אשורבניפל בשנת 631 לפנה"ס התערער מצבה של אשור בעקבות מאבקי ירושה. יורשו של אשורבניפל היה בנו אשור-אתיל-אילני מלך ארבע שנים. לאחריו מלך אחיו סין-שר-אישכון שעלה למלוכה בשנת 627 לפנה"ס. הוא סבל ממרידות של שרי צבאו, במיוחד סין-שום-לישיר שהצליח למלוך על בבל בשנת 626 לפנה"ס במשך שלושה חודשים. מאבקי הירושה החלישו את אשור. ונבופלאסר שהיה ממוצא כשדי ניצל את ההזדמנות, כבש את בבל והושיב עצמו על כס המלוכה הבבלי בשנת 625 לפנה"ס. לאחר מכן הוא כרת ברית עם חשיארש הראשון ממדי, הם עלו צפונה וכבשו את הערים אשור, נמרוד והחריבו את נינוה בשנת 612, ואשור נפלה. מצביא שעלה למלוכה בשם אַשוּר-אֻבַּלִיט השני, בסיוע פרעה נכֹה השני, הצליח לשמר את הכוח האשורי בחרן עד לשנת 609, ולאחר שהובסו בקרב שם ובקרב כרכמיש פסקה אשור להתקיים כאומה עצמאית.
האימפריה הבבלית החדשה השתלטה על חלקים נרחבים מהאימפירה האשורית.
מאפיינים ארגוניים עריכה
הצלחתה חסרת התקדים של האימפריה האשורית החדשה לא נבעה רק מיכולתה של אשור להתרחב אלא גם, ואולי חשוב מכך, מיכולתה לשלב ביעילות אדמות שנכבשו במערכת הניהולית שלה. כאימפריה הראשונה בקנה מידה כזה, האימפריה האשורית החדשה חוותה חידושים צבאיים, אזרחיים ומנהליים שונים. בצבא, חידושים חשובים כללו שימוש נרחב בפרשים וטכניקות לוחמת מצור חדשות. טכניקות שאומצו לראשונה על ידי הצבא הנאו־אשורי שימשו בלוחמה במשך אלפי שנים מאוחר יותר. [4]
כדי לפתור את קשיי התקשורת במרחקים עצומים, האימפריה האשורית החדשה פיתחה מערכת תקשורת ממלכתית (אנ') מתוחכמת, תוך שימוש בתחנות ממסר ודרכים מטופחות. מהירות התקשורת של מסרים רשמיים באימפריה הייתה הגבוהה ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון עד המאה ה־19 לספירה.[9][10]
החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש ברחבי האימפריה האשורית בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מתבקש לדבר ארמית.
מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, ולכן נשמרו בה כתובות רבות בארמית, בינהן מכתבי יב.
האימפריה האשורית החדשה עשתה גם שימוש במדיניות יישוב מחדש (אנ'), לפיה חלקים מהאוכלוסיות מארצות שנכבשו יושבו מחדש בלב אשור ובמחוזות לא מפותחים. מדיניות זו שימשה הן לפירוק הזהויות המקומיות (הפיכת אזורים מקומיים לפחות מועדים למרד) והן להחדרת טכניקות חקלאיות שפותחו על ידי אשור לכל חלקי האימפריה. התוצאה הייתה דילול המגוון התרבותי של המזרח הקרוב, ששינה לעד את ההרכב האתנו־לשוני של האזור והקל על עליית הארמית כלינגואה פרנקה האזורית,[11] מעמד עליו שמרה השפה עד המאה ה־14 לספירה.[12]
מורשת עריכה
האימפריה האשורית החדשה הותירה אחריה מורשת תרבותית משמעותית. המנגנונים הפוליטיים שהקימה האימפריה הפכו למודל לאימפריות המאוחרות שירשוה, ואידאולוגיית האימפריה העולמית שהוכרזה על־ידי המלכים הנאו־אשוריים היוותה השראה, דרך מושג ה־translatio imperii (אנ'), לרעיונות דומים של זכויות לשליטה עולמית עד לאימפריות המאוחרות הרבה יותר בעת החדשה המוקדמת. האימפריה האשורית החדשה הפכה לחלק חשוב מהפולקלור והמסורות הספרותיות המאוחרות יותר בצפון מסופוטמיה במהלך התקופה הפוסט־אימפריאלית שלאחר מכן (609 לפנה"ס עד בערך 240 לספירה) ואילך. היהדות, ודרכה גם הנצרות והאסלאם, הושפעו עמוקות מתקופת השלטון הנאו־אשורי; חוקרים מזהים סיפורים תנ"כיים רבים כמסתמכים על המיתולוגיה וההיסטוריה האשורית הקדומה[4][13] וההשפעה האשורית על התאולוגיה היהודית הקדומה הייתה עצומה.[14][15] אף שהאימפריה האשורית החדשה זכורה היום בצורה בולטת בגלל האכזריות המוגזמת לכאורה של הצבא הנאו־אשורי, האשורים לא היו אכזריים יתר על המידה בהשוואה לתרבויות אחרות בזמנם, וגם לא בהשוואה לתרבויות אחרות לאורך שאר ההיסטוריה.[16]
מלכי האימפריה עריכה
ערך מורחב – מלכי אשור
- אדד־ניררי השני – 911–891 לפנה"ס.
- תוכולתי־נינורתה השני – 890–884 לפנה"ס.
- אשורנצירפל השני – 883–859 לפנה"ס.
- שלמנאסר השלישי – 859–824 לפנה"ס.
- שמשי־אדד החמישי – 824–811 לפנה"ס.
- אדד־ניררי השלישי – 811–783 לפנה"ס.
- שלמנאסר הרביעי – 783–773 לפנה"ס.
- אשור־דן השלישי – 773–755 לפנה"ס.
- אשור־ניררי החמישי – 755–745 לפנה"ס.
- תגלת פלאסר השלישי – 745–727 לפנה"ס.
- שלמנאסר החמישי – 727–722 לפנה"ס.
השושלת הסרגונידית:
- סרגון השני – 722–705 לפנה"ס.
- סנחריב – 705–681 לפנה"ס.
- אסרחדון – 681–669 לפנה"ס.
- אשורבניפל – 669–631 לפנה"ס.
- אשור־אתיל־אילני – 631–627 לפנה"ס.
- סין־שום־לישיר – גנרל מורד, שלט במשך שלושה חודשים ב־626 לפנה"ס על בבל.
- סין־שר־אישכון – 627–612 לפנה"ס.
- אשור־אובליט השני – 612–609 לפנה"ס.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Aberbach, David (2003). Major Turning Points in Jewish Intellectual History. New York: Palgrave MacMillan. ISBN 978-1403917669.
- Ahmed, Sami Said (2018). Southern Mesopotamia in the time of Ashurbanipal. Berlin: Walter de Gruyter. ISBN 978-3111033587.
- Bagg, Ariel (2016). "Where is the Public? A New Look at the Brutality Scenes in Neo-Assyrian Royal Inscriptions and Art". In Battini, Laura (ed.). Making Pictures of War: Realia et Imaginaria in the Iconology of the Ancient Near East. Archaeopress Ancient Near Eastern Archaeology. Oxford: Archaeopress. doi:10.2307/j.ctvxrq18w.12. ISBN 978-1784914035.
- Bagg, Ariel (2017). "Assyrian Technology". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Beaulieu, Paul-Alain (2017). "Assyria in Late Babylonian Sources". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Beaulieu, Paul-Alain (2018). A History of Babylon, 2200 BC - AD 75. Pondicherry: Wiley. ISBN 978-1405188999.
- Bedford, Peter R. (2009). "The Neo-Assyrian Empire". In Morris, Ian; Scheidel, Walter (eds.). The Dynamics of Ancient Empires: State Power from Assyria to Byzantium. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-537158-1.
- Brinkman, J. A. (1973). "Sennacherib's Babylonian Problem: An Interpretation". Journal of Cuneiform Studies. 25 (2): 89–95. doi:10.2307/1359421. JSTOR 1359421. S2CID 163623620.
- Chen, Fei (2020). Study on the Synchronistic King List from Ashur. Leiden: BRILL. ISBN 978-9004430914.
- Cogan, Mordechai (2017). "Restoring the Empire". Israel Exploration Journal. 67 (2): 151–167. JSTOR 26740626.
- Dalley, Stephanie (2017). "Assyrian Warfare". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Davenport, T. L. (2016). Situation and Organisation: The Empire Building of Tiglath-Pileser III (745-728 BC) (PDF) (PhD thesis). University of Sydney.
- Dewar, Ben (2021). "The Burning of Captives in the Assyrian Royal Inscriptions, and Early Neo-Assyrian Conceptions of the Other". Studia Orientalia Electronica. 9 (2): 67–81. doi:10.23993/store.88852. S2CID 245632242.
- Düring, Bleda S. (2020). The Imperialisation of Assyria: An Archaeological Approach. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 978-1108478748.
- Elayi, Josette (2017). Sargon II, King of Assyria. SBL Press. ISBN 978-1628371772.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link) - Fincke, Jeanette C. (2017). "Assyrian Scholarship and Scribal Culture in Kalḫu and Nineveh". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Fink, Sebastian (2020). "Invisible Mesopotamian royal women?". In Carney, Elizabeth D. & Müller, Sabine (eds.). The Routledge Companion to Women and Monarchy in the Ancient Mediterranean World. London: Routledge. pp. 137–148. doi:10.4324/9780429434105-15. ISBN 978-0429434105. S2CID 224979097.
- Filoni, Fernando (2017). The Church in Iraq. Washington, D.C.: The Catholic University of America Press. ISBN 978-0813229652.
- Frahm, Eckart (2014). "Family Matters: Psychohistorical Reflections on Sennacherib and His Times". In Kalimi, Isaac; Richardson, Seth (eds.). Sennacherib at the Gates of Jerusalem: Story, History and Historiography. Leiden: BRILL. ISBN 978-9004265615.
- Frahm, Eckart (2017). "The Neo-Assyrian Period (ca. 1000–609 BCE)". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Frahm, Eckart (2017). "Assyria in the Hebrew Bible". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Gansell, Amy Rebecca (2018). "In Pursuit of Neo-Assyrian Queens: An Interdisciplinary Methodology for Researching Ancient Women and Engendering Ancient History". In Svärd, Saana; Garcia-Ventura, Agnès (eds.). Studying Gender in the Ancient Near East. University Park, Pennsylvania: Eisenbrauns. ISBN 978-1575067704.
- Garfinkle, Steven J. (2007). "The Assyrians: A New Look at an Ancient Power". In Rubio, Gonzalo; Garfinkle, Steven J.; Beckman, Gary; Snell, Daniel C.; Chavalas, Mark W. (eds.). Current Issues and the Study of the Ancient Near East. Publications of the Association of Ancient Historians. Claremont: Regina Books. ISBN 978-1930053465.
- Grayson, A. Kirk (1982). "Assyria: Ashur-dan II to Ashur-Nirari V (934–745 B.C.)". In Boardman, John; Edwards, I. E. S.; Hammond, N. G. L.; Sollberger, E. (eds.). The Cambridge Ancient History: Volume 3, Part 1: The Prehistory of the Balkans, the Middle East and the Aegean World, Tenth to Eighth Centuries BC (2nd ed.). Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 978-1139054287.
- Grayson, A. Kirk (2002) [1996]. Assyrian Rulers of the Early First Millennium BC: II (858–745 BC). Toronto: University of Toronto Press. ISBN 0-8020-0886-0.
- Hauser, Stefan R. (2017). "Post-Imperial Assyria". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Heeßel, Nils P. (2017). "Assyrian Scholarship and Scribal Culture in Ashur". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Jakob, Stefan (2017). "The Middle Assyrian Period (14th to 11th Century BCE)". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Jakob, Stefan (2017). "Economy, Society, and Daily Life in the Middle Assyrian Period". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Jursa, Michael (2007). "Die Söhne Kudurrus und die Herkunft der neubabylonischen Dynastie" [The Sons of Kudurru and the Origins of the New Babylonian Dynasty]. Revue d'assyriologie et d'archéologie orientale (בגרמנית). 101 (1): 125–136. doi:10.3917/assy.101.0125.
- Kalimi, Isaac; Richardson, Seth (2014). "Sennacherib at the Gates of Jerusalem: Story, History and Historiography: An Introduction". In Kalimi, Isaac; Richardson, Seth (eds.). Sennacherib at the Gates of Jerusalem: Story, History and Historiography. Leiden: Brill Publishers. ISBN 978-9004265615.
- Kertai, David (2013). "The Queens of the Neo-Assyrian Empire". Altorientalische Forschungen. 40 (1): 108–124. doi:10.1524/aof.2013.0006. S2CID 163392326.
- Kessler, Karlheinz (1997). ""Royal Roads" and other questions of the Neo-Assyrian communication system" (PDF). In S. Parpola; R. Whiting (eds.). Assyria 1995. Helsinki: Neo-Assyrian Text Corpus Project. pp. 129–136.
- Levin, Yigal (2002). "Nimrod the Mighty, King of Kish, King of Sumer and Akkad". Vetus Testamentum. 52 (3): 350–366. doi:10.1163/156853302760197494.
- Levine, Louis D. (1982). "Sennacherib's Southern Front: 704-689 B.C." Journal of Cuneiform Studies. 34 (1/2): 28–58. doi:10.2307/1359991. JSTOR 1359991. S2CID 163170919.
- Lipschits, Oled (2005). The Fall and Rise of Jerusalem: Judah under Babylonian Rule. Winona Lake: Eisenbrauns. ISBN 978-1575060958.
- Liverani, Mario (2013). The Ancient Near East: History, Society and Economy. Routledge. ISBN 978-0415679060.
- Liverani, Mario (2017). "Thoughts on the Assyrian Empire and Assyrian Kingship". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Luckenbill, Daniel David (1924). The Annals of Sennacherib. Chicago: University of Chicago Press. OCLC 506728.
- Luckenbill, Daniel David (1927). Ancient Records of Assyria and Babylonia Volume 2: Historical Records of Assyria From Sargon to the End. Chicago: University of Chicago Press. OCLC 926853184.
- Luukko, Mikko; Van Buylaere, Greta (2017). "Languages and Writing Systems in Assyria". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- MacGinnis, John (2010). "Mobilisation and Militarisation in the Neo-Babylonian Empire". Studies on War in the Ancient Near East, AOAT 372: 153–163.
- Mark, Joshua J. (2009). "Ashurbanipal". World History Encyclopedia. נבדק ב-28 בנובמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - Mark, Joshua A. (2014). "Ashurnasirpal II". World History Encyclopedia. נבדק ב-13 בינואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - Mark, Joshua A. (2020). "The Greatest Party Ever Thrown: Ashurnasirpal II's Kalhu Festival". World History Encyclopedia. נבדק ב-22 בינואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - Melville, Sarah C. (2011). "The Last Campaign: the Assyrian Way of War and the Collapse of the Empire". In Lee, Wayne E. (ed.). Warfare and Culture in World History. New York: New York University Press. ISBN 978-0814752784.
- Melville, Sarah C. (2012). "Zakutu (Naqi'a)". The Encyclopedia of Ancient History. London: Wiley-Blackwell. OCLC 785860275.
- Melville, Sarah C. (2014). "Women in Neo-Assyrian texts". In Chavalas, Mark W. (ed.). Women in the Ancient Near East: A Sourcebook. London: Routledge. ISBN 978-0-415-44855-0.
- Merrill, Eugene; Rooker, Mark F.; Grisanti, Michael A (2011). The World and the Word: An Introduction to the Old Testament. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group. ISBN 978-0805440317.
- Na'aman, Nadav (1991). "Chronology and History in the Late Assyrian Empire (631—619 B.C.)". Zeitschrift für Assyriologie. 81 (1–2): 243–267. doi:10.1515/zava.1991.81.1-2.243. S2CID 159785150.
- Oates, Joan (1992). "The fall of Assyria (635–609 BC)". The Cambridge Ancient History Volume 3 Part 2: The Assyrian and Babylonian Empires and Other States of the Near East, from the Eighth to the Sixth Centuries BC. Cambridge University Press. ISBN 978-3111033587.
- Parker, Bradley J. (2011). "The Construction and Performance of Kingship in the Neo-Assyrian Empire". Journal of Anthropological Research. 67 (3): 357–386. doi:10.3998/jar.0521004.0067.303. JSTOR 41303323. S2CID 145597598.
- Parpola, Simo (2004). "National and Ethnic Identity in the Neo-Assyrian Empire and Assyrian Identity in Post-Empire Times" (PDF). Journal of Assyrian Academic Studies. 18 (2): 5–22.
- Payne, Richard (2012). "Avoiding Ethnicity: Uses of the Ancient Past in Late Sasanian Northern Mesopotamia". In Pohl, Walter; Gantner, Clemens; Payne, Richard (eds.). Visions of Community in the Post-Roman World: The West, Byzantium and the Islamic World, 300–1100. Farnham: Ashgate Publishing. ISBN 978-1409427094.
- Radner, Karen (2003). "The Trials of Esarhaddon: The Conspiracy of 670 BC". ISIMU: Revista sobre Oriente Próximo y Egipto en la antigüedad. 6: 165–183.
- Radner, Karen (2012). "The King's Road – the imperial communication network". Assyrian empire builders. University College London.
- Radner, Karen (2013). "Royal marriage alliances and noble hostages". Assyrian empire builders. נבדק ב-26 בנובמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - Radner, Karen (2015). Ancient Assyria: A Very Short Introduction. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-871590-0.
- Radner, Karen (2015). "Royal pen pals: the kings of Assyria in correspondence with officials, clients and total strangers (8th and 7th centuries BC)" (PDF). In S. Prochazka; L. Reinfandt; S. Tost (eds.). Official Epistolography and the Language(s) of Power. Austrian Academy of Sciences Press.
- Radner, Karen (2016). "Revolts in the Assyrian Empire: Succession Wars, Rebellions Against a False King and Independence Movements". In Collins, John J.; Manning, Joseph Gilbert (eds.). Revolt and Resistance in the Ancient Classical World and the Near East: In the Crucible of Empire. Leiden: BRILL. ISBN 978-9004330177.
- Radner, Karen (2017). "Economy, Society, and Daily Life in the Neo‐Assyrian Period". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Radner, Karen (2019). "Last Emperor or Crown Prince Forever? Aššur-uballiṭ II of Assyria according to Archival Sources". State Archives of Assyria Studies. 28: 135–142.
- Radner, Karen (2021). "Diglossia and the Neo-Assyrian Empire's Akkadian and Aramaic Text Production". In Jonker, Louis C.; Berlejung, Angelika & Cornelius, Izak (eds.). Multilingualism in Ancient Contexts: Perspectives from Ancient Near Eastern and Early Christian Contexts. Stellenbosch: African Sun Media. ISBN 978-1991201164.
- Reade, J. E. (1998). "Assyrian eponyms, kings and pretenders, 648–605 BC". Orientalia (NOVA Series). 67 (2): 255–265. JSTOR 43076393.
- Spurrier, Tracy L. (2017). "Finding Hama: On the Identification of a Forgotten Queen Buried in the Nimrud Tombs". Journal of Near Eastern Studies. 76 (1): 149–174. doi:10.1086/690911. S2CID 164734557.
- Svärd, Saana (2015). "Changes in Neo-Assyrian Queenship". State Archives of Assyria Bulletin. XXI: 157–171.
- Taagepera, Rein (1978). "Size and duration of empires: Systematics of size" (PDF). Social Science Research (באנגלית). 7 (2): 111. doi:10.1016/0049-089X(78)90007-8. ISSN 0049-089X. ארכיון (PDF) מ-2020-07-07. נבדק ב-2020-07-07.
- Teppo, Saana (2007). "Agency and the Neo-Assyrian Women of the Palace". Studia Orientalia Electronica (101): 381–420.
- Trolle Larsen, Mogens (2017). "The Archaeological Exploration of Assyria". In E. Frahm (ed.). A Companion to Assyria. Hoboken: John Wiley & Sons. ISBN 978-1118325247.
- Turchin, Peter; Adams, Jonathan M.; Hall, Thomas D. (2006). "East-West Orientation of Historical Empires" (PDF). Journal of World-Systems Research. 12 (2): 222–223. ISSN 1076-156X. ארכיון (PDF) מ-2020-07-07. נבדק ב-2020-07-07.
- Watanabe, Kazuko (1999). "Seals of Neo-Assyrian Officials". In Watanabe, Kazuko (ed.). Priests and Officials in the Ancient Near East. Universitätsverlag C. Winter. ISBN 3-8253-0533-3.
- Yamada, Shiego (2000). The Construction of the Assyrian Empire: A Historical Study of the Inscriptions of Shalmanesar III (859–824 B.C.) Relating to His Campaigns to the West. Leiden: BRILL. ISBN 90-04-11772-5.
- Yamada, Keiko; Yamada, Shiego (2017). "Shalmaneser V and His Era, Revisited". In Baruchi-Unna, Amitai; Forti, Tova; Aḥituv, Shmuel; Ephʿal, Israel; Tigay, Jeffrey H. (eds.). "Now It Happened in Those Days": Studies in Biblical, Assyrian, and Other Ancient Near Eastern Historiography Presented to Mordechai Cogan on His 75th Birthday. Vol. 2. Winona Lake, Indiana: Eisenbrauns. ISBN 978-1575067612.
- Zaia, Shana (2019). "Going Native: Šamaš-šuma-ukīn, Assyrian King of Babylon". IRAQ. 81: 247–268. doi:10.1017/irq.2019.1. S2CID 200251092.
- Zawadzki, Stefan (1994). "The Revolt of 746 B.C and the Coming of Tiglath-pileser III to the Throne" (PDF). State Archives of Assyria Bulletin. 8: 53–54.
קישורים חיצוניים עריכה
- האימפריה האשורית החדשה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Merrill, Rooker & Grisanti 2011, p. 30.
- ^ עלייתו של אדד ניררי השני היא התאריך המקובל לייסוד האימפריה הנאו-אשורית. היסטוריונים אחרים מציעים לכלול גם את שלטון קודמו אשור-דן השני, כך שייסוד האימפריה לפיהם הוא בשנת 934 לפנה"ס.
- ^ Frahm 2017, p. 165.
- ^ 1 2 3 4 Aberbach 2003, p. 4.
- ^ 1 2 Düring 2020, p. 133.
- ^ 1 2 Frahm 2017, p. 161.
- ^ Liverani 2017, p. 536.
- ^ Elayi 2017, p. 2.
- ^ Radner 2012, Making speed.
- ^ Radner 2015b, p. 64.
- ^ Frahm 2017, pp. 177–178.
- ^ Filoni 2017, p. 37.
- ^ Frahm 2017, p. 196.
- ^ למשל, הוצע שהמונותאיזם היהודי, שהתפתח באותה תקופה או מעט מאוחר יותר, הלך בדרכו של הכמעט-מונותאיזם האשורי כלפי האל אשור או השלטון המונוקרטי של המלכים הנאו-אשוריים.
- ^ Frahm 2017b, p. 565.
- ^ Bagg 2016, pp. 58, 71.