פתיחת התפריט הראשי

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר" (או "אַשְׁרֵי" – כמילות הפתיחה; במקור ללא כותרת) הוא שיר קצר מאת חנה סנש, שנכתב ביוגוסלביה ב-2 במאי 1944, כחודש לפני שחצתה את הגבול להונגריה. זהו השיר האחרון שחיברה סנש כאדם חופשי, כשבועיים לפני שחצתה את הגבול להונגריה. השיר, שהיה לסמל לרוח ההקרבה של לוחמי המחתרות הארצישראלים, הוא אחד משני השירים המוכרים ביותר של המחברת (לצד "הליכה לקיסריה").

אשרי הגפרור

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד...
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

2 במאי 1944, סרדיצה, קרואטיה
השיר "אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש (שמור בבית לוחמי הגטאות)
"אשרי הגפרור" לצד דמותה של חנה סנש כפי שמופיע בתבליט קיר שיצר גרשון קניספל ביד חנה

תוכן עניינים

נסיבות כתיבת השיר ופרסומועריכה

חנה סנש, ילידת הונגריה, עלתה לארץ ישראל ב-1939 והצטרפה לקיבוץ שדות ים. ב-1943, בעת מלחמת העולם השנייה, התנדבה לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה.

בראשית חודש מאי 1944 שהו סנש בת ה-23 וחבריה הצנחנים ראובן דפני ויונה רוזן שני לילות[1] בכפר סרדיצה שבקרואטיה, יוגוסלביה, והמתינו לקראת חציית הגבול להונגריה. בכפר פגשו השלושה בפרטיזנית יהודייה, חברה לכיתה של דפני, שהצטרפה לקומוניסטים בעוד הוא פנה לציונות. לימים כתב דפני על הפגישה:

בהופיעה על סף חדרנו נדהמתי – הכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו! דרי-רחוב אחד היינו בעיר-הבירה. שנות-האימה הטביעו עליה את חותמן ולובן-הזיקנה מבצבץ משערות ראשה והיא עודנה צעירה בגילה. תוך-כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. הלבבות פעמו בחוויית-התגלות ומשהו קדוש ירד וצנח על הערב. היא גוללה בפנינו דף-ייסורים שותת-דם של יהודים בגולה ואנו, שתחילה חשבתנו לקצינים בני עם נכר, הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית. חנה היתה מזועזעת בחוויית פגישה זו.[2]

המפגש היה נרגש, ומילות הסיום של הצעירה נחרטו בלבה של סנש: "הנה אתם יצאתם, הגשמתם וחזרתם לעזור בעוד שאני, הפרטיזנית, נשארתי בעיניהם יהודייה מלוכלכת".[3] המפגש – פגישה בין לוחמים יהודים הנאבקים בנאצים, פגישה שעלו בה תחושות של קרבה ושל גורל משותף[4] – הותיר בה רושם עז והיווה את ההשראה לכתיבת השיר.

יום-יומיים לפני שהייתה אמורה לעבור את הגבול מסרה סנש את השיר לדפני בצירוף בקשה שאם לא תחזור - ימסור את השיר לחברים בשדות ים. על פי עדותו של דפני, הוא זרק תחילה את פיסת הנייר שעליה היה כתוב השיר, מכיוון שלא העריך נכונה את חשיבותו ומשום שסבר שזה אינו הזמן לכתיבת שירים. לאחר זמן קצר התחרט, חזר ואסף אותו.[5] באמצע חודש ספטמבר הגיע לארץ ישראל הצנחן אריה פיכמן עם השיר, ובתוך זמן קצר הוא נדפס בעמוד הראשון של "דבר הפועלת" תחת הכותרת "חברה שיצאה בשליחות מיוחדת כתבה שורות אלו לפני צאתה".[6]

השיר הוקרא באפריל 1945 בכנס של הקיבוץ המאוחד,[7] ובאוגוסט אותה שנה הוזכר על ידי משה שרת בנאומו בפני כינוס ציוני עולמי בלונדון.[8]

מבנה, תוכן ופרשנותעריכה

השיר בנוי מבית אחד בן ארבע שורות. זהו שיר מעגלי – השורה הפותחת את השיר זהה לזו החותמת אותו. כל ארבע השורות מתחרזות.

השיר עושה בלשון המקרא שימוש המעניק לה "תוכן קדושה אחר. לא שלווה אידילית של אשרי הצדיק אשר יהיה כעץ שתול על פלגי מים, אלא ההתקדשות למוות. [...] [אף ש]בשירתה ביקשה גם הנצחת מלאות החיים ברגע חולף"[9] (כמו ב"הליכה לקיסריה").

עזה צבי, במאמר על יצירות בספרות העברית העושות שימוש בביטוי "אשרי", כותבת:

חנה סנש מוסיפה את החוליות שלה לשלשלת אשרי בשיר "אשרי הגפרור". גם אצלה ארבע שורות הפותחות ב״אשרי״, אך אין בתים מאחורי השורות, והמלה ״כי״ אינה מתייצבת מול ״אשרי״ לנַחֵם. ארבע שורות חשופות לאש, למר המוות, ולעינויים שיבואו לפניו. האם היתה למעוני האינקוויזיציה, לאנוסים העולים על המוקד – תפילה מיוחדת? כאן בשיר יש אש השליחות, או אולי תפילה שלאחרי – אך ללא האל הנוקם והנורא שבברכת מקדשי השם ובתפילת האשכבה לשרופים על קידוש השם.[10]

לדעת מרים ילן-שטקליס,

בשירה הקטן הזה עולה חנה סנש לדרגה שירתית שגיבה. ושוב, שיר זה כמו כל יתר כתביה – אין לבנו מרשה לנו לראותו כיצירה אמנותית בלבד. שיר זה בשבילנו הוא יותר משיר.[11]

ויצחק טבנקין קובע:

השורות של ״אשרי הגפרור״ – הן אלו שורות של פתגם! פתגם הוא ביטוי מגובש של לשון, דרגה גבוהה של יצירה. פתגם הוא מעין שירה מרוכזת, קצרה ומבטאה – ובהיותו כזה הוא הופך לפתגם-עם.[12]

לדברי עוזי שביט, בשיר זה סנש "כמו סיתתה לשלמות אחת את תמצית אמונתה האנושית והציונית".[13]

תרגומיםעריכה

השיר תורגם פעמים מספר לאנגלית; התרגום הראשון, מאת מרי סירקין (1946), הוא גם המקובל ביותר.

כמו כן, הוא תורגם ליידיש על ידי המשורר ה' גוֹלדובסקי (1947).[14]

לחניםעריכה

לשיר שני לחנים. הלחן הידוע יותר הוא של דוד זהבי (5 במרץ 1946),[15] שהלחין את השיר לבקשת משה ברסלבסקי; לחנו זכה לביצועים רבים. לחן נוסף הוא מאת אברהם דאוס.[16]

אריאל הירשפלד רואה בשיר בלחנו של זהבי שיר לכת חזק וקודר שעיקרו חרדתו של השורד בעולם של מלחמה.[17]

אזכורים, הנצחה והשפעהעריכה

השיר, שהיה לסמל לרוח ההקרבה של לוחמי המחתרת,[18] זכה לפרסום רב ביישוב העברי בארץ ישראל. במהרה הוא הפך, לצד "הליכה לקיסריה", לחלק מהרפרטואר המוזיקלי ומההווי החברתי של תנועות הנוער בישראל, והוא מושמע בטקסי יום השואה בישראל.[19]

לדברי צביקה דרור, "השיר הושר כתפילה על ידי אנשי הפלמ"ח. [...] [יצחק] שדה היה מזמזם את השיר כששפתיו נרעדות קימעה".[20]

שם השיר שימש כשם ספרה של הסופרת האמריקאית מרי סירקין על חייה של חנה סנש (1947); כשמו של מחזה שכתב אביגדור המאירי על חנה סנש (תשי"ט 1958); וכן של סרט תיעודי של רוברטה גרוסמן על חייה של סנש (2008).

המשוררת היהודייה-הונגרייה מלכה נשר חיברה לזכרה של סנש את השיר "הגפרור המאושר".[21]

השיר מאוזכר בשיר מאת דליה רביקוביץ (""אשרי הגפרור הקטן / שיצית לפתע חַיָּל ביחידת עלית").

ב-1976 יצר גרשון קניספל קיר אמנותי בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ יד חנה המשלב את דמותה של חנה סנש והשיר.

על פי ההיסטוריונית יהודית תידור באומל, השיר היה "לסמל הפיוטי של הפעילות היישובית באירופה בתקופה השואה".[22] כיום מזוהה השיר בישראל עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

השיר נכלל בסידור התפילה של כמה זרמים ביהדות ארצות הברית, בהם היהדות הרפורמית (המתקדמת)[23] והיהדות הרקונסטרוקטיבית (היהדות המתחדשת).

לקריאה נוספתעריכה

  • עדנה בר-אילן, "להוראת "אשרי הגפרור" מאת חנה סנש", עלון למורה לספרות, 2 (תשמ"ג), 41–44.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יונה רוזן, נקראתי ואלך; [כתיבה: יהודית רותם], קיבוץ דליה: מערכת, 2002, עמ' 96.
  2. ^ ראובן דפני, בתוך: חנה סנש: חייה שליחותה ומותה; ערך והביא לדפוס משה ברסלבסקי; ההדיר שלמה אבן שושן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז 1966 [תש"ו 1946], עמ' 314.
  3. ^ יהודית תידור באומל, גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, תשס"ד 2004, עמ' 30.
  4. ^ אשרי / חנה סנש: על השיר, בתוך: תעודה וזהות: 1938–1946: השואה בראי הספרות; [פיתחה וכתבה את הספר: מיכל פופובסקי; השתתפה בכתיבה: אורית אילן; ערכה: שושי מירן], תל אביב: המרכז לטכנולוגיה חינוכית – היחידה להוראה מותאמת, תשנ"ה 1994, עמ' 67, באתר כותר: הילקוט הדיגיטלי.
  5. ^   פרשת השיר "אשרי הגפרור" של חנה סנש, סרטון באתר יוטיוב, ארכיון מפלגת העבודה.
  6. ^ תידור, גיבורים למופת (2004), עמ' 36.
  7. ^ ס. ש., בסמינר השליחים של הקיבוץ המאוחד, דבר, 5 באפריל 1945.
  8. ^ משה שרתוק, אין בטחון בנצחון אבל נפתחו לפנינו אפשרויות לרוב, דבר, 7 באוגוסט 1945.
  9. ^ יאירה גינוסר, "יאיר המשורר", עקד לשירה א-ב (1969), 44–45.
  10. ^ עזה צבי, "שלשלת "אשרי"", חדרים (כתב עת לשירה) 14 (2002), 24.
  11. ^ מרים ילן-שטקליס, חיים ומלים, ירושלים: קרית ספר, 1978, עמ' 381.
  12. ^ יצחק טבנקין, דברים; התקין והביא לבית הדפוס: אריה פיאלקוב, כרך ד: 1934–1949, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1976, עמ' 382.
  13. ^ חנה סנש, אלי, שלא יגמר לעולם : שירים ופרקי יומן; ערך עוזי שביט, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 61.
  14. ^ ה. גאלָדאָווסקי, יודישע קולטור, 1947, מס' 9, עמ' 25 (על פי: נ. שמן, באציונג צו דער פרוי: לויט תנ"ך, תלמוד, יהדות און ליטעראטור-שטודיעס, כרך ב, בואנוס איירס: יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט - ייווא, תשכ"ט, עמ' 392).
  15. ^ שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ז 2007, עמ' 26.
  16. ^ משה גורלי, קומפוזיטורים ארץ ישראליים, דבר, 8 באוגוסט 1947.
  17. ^ אריאל הירשפלדדוד זהבי, המלחין מהקיבוץ, באתר הארץ, 9 ביולי 2010.
  18. ^ יובל קמרט (עורך), יודאיקה לקסיקון, ירושלים: כתר, 1976, עמ' 247; אילנה שמיר (עורכת), לקסיקון ישראל 1900–2000: לקסיקון רב תחומי על ארץ ישראל ומדינת ישראל, תל אביב: אנציקלופדיה אביב, תש"ס 1999, 305.
  19. ^ יהודית תידור באומל, "’חגרה בעוז מותניה’: גיבורות השואה בזיכרון הקולקטיבי", דפים לחקר תקופת השואה, יג (תשנ"ו), 196 ‫; תידור, גיבורים למופת (2004), עמ' 79.
  20. ^ צביקה דרור, מצביא ללא שררה: סיפור חייו של יצחק שדה "הזקן", תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 270.
  21. ^ מלכה נשר, הגפרור המאֻשר: לזכר חנה סנש, דבר, 18 בנובמבר 1955.
  22. ^ יהודית תידור באומל, גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, תשס"ד 2004, עמ' 78.
  23. ^ דוד אלינסון, "חזון ישראל בתפילות היהדות הליברלית של אמריקה", בתוך: אלון גל (עורך), ישראל הנכספת: האידיאלים והדימויים של יהודי צפון-אמריקה, שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון, תשנ"ט 1999, עמ' 115.