זיכרון השואה בישראל

זיכרון השואה בישראל מתייחס לדרך שבה מוצאת השואה את ביטויה בשיח החברתי והתרבותי במדינת ישראל. הכוונה היא בראש ובראשונה להנצחה, אך גם לביטוייה השונים של השואה ולמקומה באתוס הישראלי. בחינת מקומה של השואה בזיכרון הציבורי הישראלי משלבת דיונים היסטוריים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ותרבותיים. לאופיו של זיכרון השואה השלכה חשובה גם לסוגיות תאולוגיות, כמו אמונה דתית בזמן השואה ואחריה ועוד.

ראש ממשלת ישראל משה שרת נואם ביער הקדושים בטקס יום השואה בשנת 1954

אנדרטת מגילת האש ביער הקדושים

זיכרון השואה מתייחס לדרך שבה נתפסת השואה באתוס הישראלי החילוני הציוני, ובמידה רבה גם אצל הציבור הדתי לאומי. השואה נתפסת באופן שונה למדי אצל הציבור החרדי, כמו גם אצל ערביי ישראל.

עם השנים חלו כמה שינויים בזיכרון השואה: השינוי הבולט ביותר הוא המעבר מהתייחסות קולקטיבית להתייחסות פרטנית-אישית, כאשר המונחים "העם היהודי" ו"שישה מיליון" פינו את מקומם לסיפורים אישיים של ניצולים ולמפעל "לכל איש יש שם" להנצחת שמות הנספים; כך מצד הקורבנות, אך גם מצד התוקפים, הנאצים, שתוארו כמפלצות לא אנושיות קיבלו שמות ופנים. ההתייחסות אליהם הפסיקה להיות כאל מעין אסון טבע שנפל על האנושות, אלא כאל האנושות באופייה המרושע ביותר.

שינוי נוסף שניתן להצביע עליו הוא הפיכתם של הקורבנות לגיבורים. דמות הצבר הארצישראלי הלוחם לא הצליחה להזדהות עם קורבנות השואה. בשנותיה הראשונות של המדינה נהוג היה לאזכר רק את מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שלא הלכו "כצאן לטבח". עם השנים, הוגדרה מחדש הגבורה בשואה כך שכללה גם עמידה, כלומר גם להחזיק מעמד עד כלות הכוחות פירושו גבורה. כך, למשל, פחת מעמדו של מרד גטו ורשה לעומת עמידה לא אלימה, כמו הברחת לחם ולמידת תורה בסתר.

מקום המדינה עד משפט אייכמן

הגישה הממלכתית

הגישה שרווחה בשנותיה הראשונות של המדינה מוגדרת "הגישה הממלכתית" על ידי חוקרים, המזהים את מקורה בבית מדרשו של דוד בן-גוריון. גישה זו עמדה על כמה עקרונות:

• מדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי, מרכז לנאמנותו ולהזדהותו ומוקד לגיבוש זהותו ולשמירה על קיומו.
• שלילת הגלות: מדינת ישראל מסמלת את ההפך של הקיום הסביל והכפוף של יהודי הגלות; אזרח מדינת ישראל הוא יהודי גאה, בטוח בעצמו וחופשי. מורשתו של היהודי הישראלי אינה נשענת על הגולה, אלא ההיסטוריה שלו בזמנים קדומים יותר, כאשר אכן היה בן חורין.
• השתלבות במשפחת העמים: בעלי גישת הממלכתיות שואפים לשלב את מדינת ישראל במשפחת העמים כמדינה שווה בין שוות. תודעת הקורבן הגלותית פסולה, מכיוון שהיא מונעת השתלבות זו, ולכן יש לשלול את הגלות ומורשתה. האנטישמיות אינה אלא תולדה של קיומו הלא-טבעי של עם ישראל בגלות; כאשר יהיה ליהודים קיום נורמלי, במדינה ככל המדינות, תימחק האנטישמיות.

השואה נתפסה כהפך המוחלט לגישה הממלכתית, גישה של ביטחון עצמי, חוזק וכבוד לאומי; הגישה הממלכתית לא הייתה יכולה להישען על היסטוריה של תבוסה והשפלה, וגם לא על גבורתם של מורדי הגטאות בגלל תבוסתם הסופית. הגישה הממלכתית לא הייתה יכולה לקבל הזדהות עם השואה בתהליך עיצוב דמותו של הישראלי החדש. זאת ועוד, גישה זו גרסה שצורת הקיום הגלותית נחותה מהקיום העצמאי במדינה ריבונית, עד כדי אפיון הגלותיות כמחלה.

שני גורמים אלו הביאו לכך שהשואה לא הייתה יכולה להיות חלק מהותי בזיכרון הלאומי שניסתה הגישה הממלכתית לבנות. אומנם השואה הוזכרה בטקסים רשמיים (אירוני וסמלי שאת קבורת כדי האפר של יהודי אוסטריה - טקס הזיכרון הראשון לנספי השואה בישראל (יוני 1949) שנשא אופי ממלכתי, יזם שמעון ויזנטל, יהודי אוסטרי, אז עדיין אלמוני, ממקום שבתו בעיר לינץ שבאוסטריה), אבל רק כהוכחה לניצחונה של הגישה הממלכתית, בבחינת ראו מה קרה לעם היהודי באין מדינה. ומכאן שלא היה מקום לשואה כגורם מרכזי בעיצוב הזהות הישראלית. מעבר לכך, העמדת השואה כגורם מרכזי בשיח הישראלי הייתה עלולה ליצור רגשות של שנאת זרים, הסתגרות ותפיסת עולם של "עם לבדד ישכון" – ההפך ממטרתה של הממלכתיות.

זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי

אנדרטה בחצר בית הכנסת "קדושי נובוסוליצה" ברמת השרון

רחוב קדושי השואה בהרצליה פיתוח

התמונה העולה מתיאור זה היא שהייתה תודעת שואה מוצנעת ומושתקת, וכמעט שלא התקיים דיון ציבורי בנושאים הקשורים בשואה. ההיסטוריונית אניטה שפירא הדגישה שמחד אכן כך היה המצב מבחינות מסוימות; אך מאידך, נושא השואה היה נושא לדיון ציבורי מרכזי באותן שנים. מבחינה פיזית, ניטע "יער הקדושים", הוקמו אנדרטאות זיכרון, נקבעו ימי זיכרון, והוקמו מוזיאונים, כמו יד ושם ובית לוחמי הגטאות. במבני ציבור שלא נועדו ישירות להנצחת זכר השואה, ניכרת הנצחה בעיקר בשמותיהם של בתי כנסת. מהם שעשו זאת במעורפל, ונקראו "זיכרון קדושים" ומהם שהיו מפורשים יותר, ונקראו "קדושי השואה". יש שנקראו על שם קהילות שחרבו, למשל "קדושי נובוסליץ", ובבית כנסת בבאר שבע, אף בחרו בשם "קדושי אושוויץ". המאפיין בתי כנסת אלו הם לוחות זיכרון גדולים בהם חרוטים שמות נספים בשואה וכן ימי זיכרון לחורבנה של קהילה זו או אחרת שבניה יסדו את בית הכנסת.

משוררים רבים עסקו בשואה, מפעלי תיעוד היסטורי החלו באותו עשור, ועוד. מעבר לכך, שנות החמישים התאפיינו ברצף של סערות ציבוריות סביב נושאים הקשורים קשר ישיר לשואה. בשתי פרשיות בולטות היה הוויכוח הציבורי סוער עד אלימות: הסכם השילומים ומשפט קסטנר. בפרשיות אלו זכתה השואה לפוליטיזציה רבה, כאשר סיעות וקבוצות שונות מפרשות את זכר השואה בדרך הנראית להם.

תמונת מצב זו סותרת, לכאורה, את המגמה הממלכתית שהוזכרה לעיל. אניטה שפירא מציעה חלוקה בין "זיכרון פרטי" ו"זיכרון ציבורי". השואה הייתה מרכזית בתפיסת העולם הקולקטיבית, הציבורית, של מדינת ישראל. השואה שימשה כדגם לאיום הקיומי על מדינת ישראל, שממנו נגזרה מדיניותה; כדגם מובהק ליהדות הגלותית, שמדינת ישראל שאפה לשנות; וכביטוי קיצוני לאנטישמיות שמדינת ישראל תוכל למנוע. לכן הייתה השואה "שייכת" רק למדינת ישראל; מדינת ישראל דרשה שזיכרון השואה יישמר באופן בלעדי במדינת ישראל, כיורשת היחידה של זכר המיליונים. אך בדרך זו הפך זכר השואה לזיכרון אנונימי, עצום, ולכן לא ניתן להפנמה ולתפישה. השואה הייתה מיתוס נורא, חלק מההיסטוריה; הסיפור הפרטי, האישי נדחק ונעלם, ולא מצא את מקומו בתקופה זו בתוך הזיכרון הקולקטיבי.

ניתן לציין כמה גורמים שדחקו את הסיפור האישי הצידה:

• המאמץ העצום שהיה כרוך בהקמת המדינה, עם מלחמת העצמאות וההתאוששות שאחריה;
• תרבות האבל המקובלת באותה תקופה, שעל פיה נחשב אבל כעניין פרטי, וביטויו הציבורי היה רק כחלק מהאבל הכללי;
• העובדה שהטראומה הייתה קרובה כל כך, ולכן קשה כל כך לנגיעה, לטיפול ולשיח.

תרבות השיח של שנות ה–50 כללה, למעשה, התעלמות מהחוויה האישית, הפרטית, וייחוס הכול למיתוס הענק של השואה, המיתוס הכלל-יהודי, הלאומי. בהתאם, לא היה מקום לשיח האישי; לא היה רצון, ולא הייתה יכולת, לשמוע את החוויה האישית, שחרגה מאוד מהמיתוס הכללי, כפי שטופח עד אז.

על גורלם של ניצולי השואה בתרבות זו עמד הסופר אהרן אפלפלד:

לפני שנים לא רבות היו מטרידים את ניצולי השואה (אם לא לומר מציקים להם) בכל מיני קושיות סרק: למה לא התקוממתם ולמה הובלתם כצאן לטבח. היו מביאים אל בתי הספר ואל קיני תנועות הנוער ניצולים-עדים ומפילים עליהם את השאלות הללו. הניצולים עמדו כנאשמים וניסו להתגונן, אך התגוננותם לא עמדה להם. הצעירים דשו את בשרם בציטטות שקיבצו מעיתונים ומספרים, ולא פעם היו הניצולים יוצאים כאשמים.

— אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 152

ממשפט אייכמן עד שנות ה-80 של המאה ה-20

אייכמן בבית המשפט - קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)

שחיקת הגישה הממלכתית

תפיסת עולם זו החלה להישחק עם השנים. ישנן כמה נקודות זמן בולטות בתהליך זה:

• משפט אייכמן - העדויות שנשמעו בו חשפו בפעם הראשונה את השואה לציבור הישראלי, ובכך נפרץ מחסום חוסר הידע;
• תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, חשפה את הציבור הישראלי למצב של חוסר ישע, תחושה של ערב השמדה – התודעה הישראלית חשה לראשונה זהות גורל עם היהודי הגלותי החשוף להשמדה;
• מלחמת יום הכיפורים הכניסה לזהות הישראלית הקולקטיבית תחושות של חולשה, השפלה, שבי, וכדומה, ושברה את המיתוס הבלתי-מנוצח של הצבר; אלו היו תחושות שעד אז היו שייכות באופן מלא ליהודי הגלותי, האנטי-תזה, כאמור, לצבר.
• "המהפך", שחל ב–1977, נתן לגיטימציה לקבוצות שעד אז לא היו במרכז החברה הישראלית, ושינוי האליטה נתן מקום גם לזהות שונה מהזהות ה"צברית" שהייתה עד אז. מצב זה איפשר שינוי בדפוסי הזיכרון הקיימים, שעוצבו עד אז בידי המנהיגות ארוכת השנים של תנועת העבודה, ומכאן שגם איפשר תודעת שואה שונה.

מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט, שאלו הן רק הנקודות החריפות והדרמטיות שבו. מרד גטו ורשה, שעד אז נתפס כדגם להתנהגות ה"ראויה" בשואה (להבדיל מרוב הקורבנות שהלכו "כצאן לטבח") מבחינת האתוס הציוני מתחיל להידחק הצידה, וההזדהות עם הקורבנות גוברת. זיכרון השואה נותן לגיטימציה ל"ביטחוניזם" ולתחושת "העולם כולו נגדנו". קיומה של מדינת ישראל החל להיות מובן יותר ויותר, ואיום ההשמדה נעלם לאיטו; עובדות אלו אפשרו עיסוק גדל והולך בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל. מישור הדיון מתחיל לעבור מהדגש הקולקטיבי שאפיין אותו עד אז, למישור הפרטי, האינדיבידואלי.

הגישה החדשה

יד זיכרון לשואה בראשון לציון עם להבת אש התמיד

הגישה החדשה שהלכה ונוצרה ביטאה את התפישות הבאות:

• השואה היוותה ביטוי שיא לאנטישמיות הנצחית כלפי העם היהודי, אנטישמיות שכעת מופנית כלפי מדינת ישראל.
• השואה היא תמרור אזהרה, שנועד לקרוא לאחדות יהודית נגד השנאה העולמית.
• יש להדגיש את זכר השואה ולהעמידו במקום מרכזי, כלימוד לקח, כיצירת רגשות אשם בעולם ומחויבות כלפי מדינת ישראל, וכהסבר וצידוק לפעולות שונות.
• יש דמיון בין השואה לבין הסכסוך הישראלי-ערבי העכשווי: לקח השואה הוא חוסר האמון בעולם שמסביב והעוינות ליהודים, מחד, והצורך לחזק את הקשר בין חלקי העם היהודי ואת הקשר עם מורשתו, מאידך.
• הגישה החדשה שמה דגש על המרטיריות, על קידוש השם, ועל גבורתם של כל היהודים שנספו בשואה.

זהו ניגוד ברור וחד לגישת הממלכתיות. אופני הביטוי של הזיכרון ומקומו בשיח הישראלי משתנים מאוד לאור גישה זו.

ביקורת על הגישה החדשה

הגישה החדשה זוהתה עם חוגי הימין וזרם הציונות הדתית. גישה זו ספגה ביקורת לא מועטה, שלהלן הנקודות העיקריות שבה:

• הגישה החדשה מדגישה את שנאת היהודים על ידי הגויים;
• זיכרון השואה מקבל אוריינטציה של כוח, לאמור: הלקח העיקרי מן השואה הוא השקעת מאמץ מסיבי בחיזוקה של מדינת ישראל, ומניעת כל ויתור או פשרה ביחסה עם שכנותיה ועם אומות אחרות;
• הגישה החדשה מעלימה את הלקח האוניברסלי של השואה, ויוצרת האלהה של כוח ושל אלימות.

משנות ה-90 של המאה ה-20 עד היום

הזיכרון המופרט

ספר השמות ביד ושם

לפי דני גוטויין, שתי תקופות אלו הובילו לתקופה שלישית של זיכרון השואה, תקופה שיש לכנות "תקופת הזיכרון המופרט". תקופה זו מתאפיינת בכמה נקודות:

• תחילתה במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה;
• אפיון של תקופה זו הוא בתחושה האישית של אזרחי מדינת ישראל: ערעור הקונצנזוס הלאומי, עלייתו של אתוס המימוש האישי על חשבון האתוס הקולקטיבי, וערעור הביטחון האישי;
• אפיון שלישי וחשוב של תקופה זו הוא בעלייתם של הלכי רוח פוסט-ציוניים, מימין ומשמאל.
• הפרטת הזיכרון מתבטאת בהתייחסות לשואה דרך הפריזמה של היחידים בה: מבצע "לכל איש יש שם" מאפיין בצורה ברורה את הלך הרוח הזה.

סוגי ההתייחסות לשואה היום

למעשה ישנם היום שלושה סוגים עיקריים של התייחסות לזיכרון השואה.

• ההתייחסות הרשמית, הממלכתית: השואה היא מרכיב בסיסי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית, בישראל ובגולה.
• ההתייחסות הפרטית, הסיפור האישי הבודד, שאותו מנסים ניצולי השואה וגם בני הדור השני (ואף השלישי) להעביר הלאה.
• "אנטי-סיפר", כהגדרתה של שפירא, נרטיב השואף לנתק את השואה מזיקתה הישראלית והיהודית, ושואף לקבע אותה בדגם אוניברסלי ושונה מהדגם הממסדי הקיים. תפיסת עולם זו רואה בזיכרון השואה המולאם (הגישה השנייה) תפיסה שהצדיקה דיכוי של קבוצות מיעוט שונות, ומטילה ספק בלגיטימיות של זיכרון זה ובתכניו.

הוראת השואה במערכת החינוך

היכל השמות ביד ושם.

גם בדרכי הוראת השואה חלו שינויים, בהתאם. מקוּם המדינה ועד משפט אייכמן לא היה, למעשה, כל עיסוק בחינוך הפורמלי בהוראת השואה. השואה הייתה אירוע פרטי ואישי. עיקר ההנצחה הייתה סביב המורדים והפרטיזנים, ומי שלא היה חלק ממורשת זו נדחק הצידה ממעגל ההנצחה, ואף לא ניסה להשתלב בו. עם זאת, ההדחקה גם גרמה לכך שכאשר היו אירועים שהייתה בהם זיקה לשואה – וכבר ציינו כמה דוגמאות בולטות ומסעירות, כמו משפט קסטנר והשילומים מגרמניה – פרצו סערות רגשות אדירות. ואולם, גם סערות אלו לא גרמו לשינוי במערכת החינוך, ולאחר ששככו נעלמו, ללא השפעה. נוכחותה של השואה בבתי הספר הייתה בעיקר בטקסי זיכרון, וכדומה, כלומר ברמה הרגשית-חווייתית-חברתית.

הקמתו של "יד ושם" ציינה את תחילתה של עבודה אקדמית מסודרת בנושא, ואולם בשנים הראשונות רחוק היה "יד ושם" מלהיות בעל יכולת לממש את שהוטל עליו.

משפט אייכמן החל תהליכי מחשבה בנושא, על אף שכולם היו תחת צילה של השאלה "מדוע הלכו כצאן לטבח", ומרביתן של התוכניות היו אפולוגטיות בטבען. הזעזוע שהביא משפט אייכמן עדיין לא שינה את תוכניות מערכת החינוך. המחקר ההיסטורי לא היה מגובש עדיין דיו כדי להתמודד עם הנושא, ובמערכת החינוך עוד לא הייתה בשלות כדי להתמודד עם הנושא.

סמוך למלחמת ששת הימים התבסס "יד ושם" כמוסד רשמי המייצג את העמדה הישראלית בפני מבקרים מחו"ל, אך מערכת החינוך עדיין ראתה את השואה כנושא שיש לעסוק בו רק סמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

השינוי החל רק בשנות השבעים, כתוצאה משינויים כלליים במערכת החינוך הישראלית, שעיקרם שינוי מבנה בתי הספר ויישום האינטגרציה. שינוי זה הביא גם לחשיבה מחודשת על תוכני הלימוד, ונושא השואה הוגדר כאחד מתוך 26 נושאי בחירה, שמתוכם היה על המורה להיסטוריה לבחור שלושה (להבדיל מנושאי החובה, שהיו אמורים להילמד בהעמקה רבה יותר). לאחר החלטה זו התפתח דיון ציבורי, בשני צירים: האחד, דיון פוליטי, שמטרתו הייתה להפוך את השואה לאחד מנושאי החובה; והשני, דיון חינוכי, לגבי מטרות הוראת השואה, תכניה והדגשותיה – האם יש ללמד את השואה כהוראת תפיסה היסטורית ומחקרית בלבד, או גם ככלי להעברת מסר חינוכי.

הדיון הראשון הסתיים בשנת 1979, בהחלטת המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והפיקוח על לימודי ההיסטוריה להקצות להוראת השואה שליש יחידת לימוד, מעבר ללימודי המאה ה-20 ולהוראת תולדות עם ישראל בדורות האחרונים. שנה לאחר מכן התקבלה החלטת הכנסת על תיקון לחוק חינוך ממלכתי, שעל פיו נוספה מטרה נוספת למטרות החינוך בישראל – חינוך ל"תודעת השואה והגבורה".

מאז שנות השמונים קיימות שתי מגמות. המגמה האחת, שעל פיה מונחלת השואה במערכת החינוך כיום, מציגה את השואה על פי הסיפר הציוני. מגמה זו מדגישה את הממד הרגשי, החווייתי בשואה, תוך העמדת הסיפור הציוני והיהודי במרכז, ואף מנתקת אותו מן ההיסטוריה של המאה ה–20, ולמעשה מנתקת אותו מן הממד ההיסטורי והאקדמי. שצקר מכנה גישה זו "קיומית". גישה זו פונה אל הרגש באמצעים שונים, ובהם מסעות בני נוער לפולין, כאשר המטרה היא העמדה של השואה במרכז הדיון, ויצירת הזדהות עמוקה של התלמידים עם קורבנותיה. המגמה השנייה היא המגמה האקדמית, שראייתה אוניברסלית ובסיסה ומוקדה הוא במחקר האקדמי, גם במחיר של התנגשות עם המגמה הקודמת.

התקשורת

ביום השואה שידורי הטלוויזיה משודרים במתכונת שונה המתאימה לאווירת היום וערוצי החדשות מקדישים זמן לשדר את סיפור הניסים והניצולים בנוסף לשידור הטקס הממלכתי דרך הטלוויזיה.

זיכרון השואה בחברה החרדית

גם בחברה החרדית, בדומה לחברה החילונית ומבחינות מסוימות אף יותר ממנה, זיכרון השואה הוא נרטיב מכונן. עם זאת, בניגוד לאופי הזיכרון ה'ישראלי', בחברה החרדית לא מוקבלים 'טקסי זיכרון' והנצחה ציבורית. תחת זאת בחברה החרדית מקובלת מאוד הנצחה במתחם הפרטי - כאשר ילדים נקראים בשמם של קרובי המשפחה שנרצחו בשואה, ובמימד הקהילתי - כאשר קהילות חסידיות רבות וישיבות ליטאיות רבות (דוגמת ישיבת פוניבז' המפורסמת) נושאות את שמם של הקהילות שחרבו כמעט לחלוטין בשואה, ורואות את עצמם כממשיכות דרכם. במקביל, בתודעה החרדית הניצחון המשמעותי על נאצים הוא הקמת משפחות גדולות במימד האישי, וחיזוקו של עולם התורה בפן הציבורי.

אחד ההסברים שניתנו לייחודיות באופי זיכרון השואה בחברה החרדית, מראה כי דרכה של החברה החרדית להתמודד עם השבר הפיזי והתאולוגי שיצרה השואה היה ליצור אתוס של "המשכיות" בין ההוי היהודי שקדם לשואה לבין החיים היהודיים בארץ ישראל, תוך ראיית השואה כאירוע טרגי נורא המצטרף לשרשרת הטרגדיות שנגזר על עם ישראל לעבור בגלות (בניגוד לנרטיב הישראלי שראה בשואה אירוע המהווה את קץ ה'גלות' ואת מדינת ישראל כניגוד מוחלט להווי היהודי שקדם לשואה).

בשנות ה-60 ייסד משה פראגר מחוקרי השואה, את "גנזך קידוש השם" – המוזיאון והארכיון המרכזי במגזר החרדי לחקר השואה, בבני ברק

זיכרון השואה בצה"ל

משלחת "עדים במדים" באושוויץ

כהמשך למערכת החינוך, מודגשת גם בפני חיילי צה"ל מרכזיותה של השואה בתולדות העם היהודי בעת החדשה, מתוך נאמנות לציווי "לעולם לא עוד" ומתוך למידת לקח שעמידה איתנה, צבא חזק ויכולת לפעולה עצמאית, חיוניים למניעת הישנותה של שואה.

חיילי צה"ל מבקרים דרך שגרה ביד ושם, בבית לוחמי הגטאות, במשואה ובמרכזים אחרים לחקר השואה. בנוסף, מפעיל צה"ל את תוכנית "עדים במדים", במסגרתה מבקרים חיילי צה"ל במדים במחנות ההשמדה בפולין, בליווי עדים ניצולי שואה. העמידה הגאה עם דגל ישראל ובמדים באתרי השמדת העם היהודי מתוארת פעמים רבות כחוויה מרכזית בגיבוש הזהות היהודית והציונית.

קשר מיוחד נרקם מאז 1995 בין חיילי צה"ל לניצולי השואה, במסגרת פרויקט "פרח לניצול".

בספטמבר 2003 התקיים מטס של שלושה מטוסי חיל האוויר מעל אושוויץ, במקביל לטקס "עדים במדים" של החיל על הקרקע. תמונת המטס נתלתה מאז בלשכות בכירות רבות בצבא. באוגוסט 2020 התקיים "מטס זיכרון לעתיד", מטס דומה של מטוסים מחיל האוויר הישראלי ומהלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) אשר עבר מעל מחנה הריכוז דכאו ומעל בסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק, המקום בו נרצחו תשעה ישראלים בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972.

חוק איסור הכחשת השואה

ערך מורחב – חוק איסור הכחשת השואה

חוק נוסף העוסק בזיכרון השואה הוא חוק איסור הכחשת השואה, שבו נקבע עונש מאסר של חמש שנים לאיש "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות" (סעיף 2 לחוק).

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל השואה הוא שער לכל הנושאים בוויקיפדיה הקשורים בשואה. בפורטל נמצאים קישורים לנושאי משנה, כגון, קישורים לערכים בנוגע למהלך האירועים, קישורים לערכי דמויות יהודיות בשואה, קישורים לערכי מרידות ופעולות הצלה בשואה, וקישורים לערכי מחנות וגטאות.

• בין העתים
• השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית
• עמך
• יד ושם
• יום הזיכרון לשואה ולגבורה
• מצעד החיים
• בית לוחמי הגטאות
• Kaddish ו"העיירה בוערת"
• לימודי השואה

לקריאה נוספת

• רוני שטאובר, הלקח לדור, שואה וגבורה במחשבה הציבורית בישראל, יד יצחק בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2000
• מיכה באלף, קול שלא נאלם: עיצוב זיכרון השואה ודרכי הנצחתה בתנועה הקיבוצית, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2008.
• בלה גוטרמן, חנה יבלונקה, אבנר שלו (עורכים), אנחנו פה - ניצולי השואה במדינת ישראל, הוצאת יד ושם, ירושלים, 2008.
• בעז כהן, הדורות הבאים איככה ידעו – לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, הוצאת יד ושם, ירושלים, 2010.
• רבקה פרצ'ק, כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים – שבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטאות בפולין ובישראל, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2007.
• ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה: ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2009.
• יאיר אורון, מכאוב הדעת - סוגיות בהוראת השואה והג'נוסייד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003.
• דורי, נ' (2018). הדגל, המטאטא והמגפיים: שני סיפורי שואה לגיל הרך. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך.
• ליאת שטייר-לבני, הַר הַזִכָּרוֹן יִזְכּו­ר בִּמְקוֹמִי: הזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולרית בישראל, תל אביב: רסלינג, 2014.
• Liat Steir-Livny, Remaking Holocaust Memory: Documentary Cinema by Third-Generation Survivors in Israel, Syracuse: Syracuse University Press, 2019.
• מיכל גוברין, דנה פריבך־חפץ, אתי בן־זקן (עורכות), אבל הייתה שם אהבה – עיצוב זיכרון השואה, הוצאת כרמל, 2021.

קישורים חיצוניים

• אפרת בלברג, היסטוריוגרפיה, תודעה וזיכרון: היבטים היסטוריים ופדגוגיים, באתר יד ושם
• הוראת השואה באמצעות ספרות, באתר יד ושם
• מולי ברוג, ‏יד לחיילים ושם לחללים: ניסיונות הוועד הלאומי להקים את 'יד ושם' 1946–1949, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 120-87
• בעז כהן, ‏'הועידה העולמית לחקר השואה והגבורה של תקופתנו', ירושלים 1947: התמודדות ראשונית של היישוב עם חקר השואה והנצחתה, קתדרה 125, ספטמבר 2007, עמ' 118-99
• קציעה אביאלי-טביביאן, חקיקה משפיעה על עיצוב זיכרון השואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הנ"ל, מסעות בזמן: בונים מדינה במזרח התיכון, תשס"ט-2009
• עינב שיף‏, מעלים אבק, באתר וואלה, 11 באפריל 2010
• דליה קרפל, הסרט התיעודי "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, מהווה הישג יוצא דופן בתולדות ייצוג השואה, באתר הארץ, 20 בינואר 2011
• סיני גז, לא לזכור ולא לשכוח, באתר News1 מחלקה ראשונה, 7 במאי 2011
• טלי חרותי-סובר, לשווק את אושוויץ // "יש ביזנס בשואה, וטוב שיש ביזנס - כי אחרת לא היו זוכרים אותה", באתר TheMarker‏, 27 באפריל 2014
• מיכל שאול, זיכרון השואה בחברה החרדית- סיפור של רציפות והמשכיות, באתר "יד ושם"
• שירה קדרי-עובדיה, "מה הרגישו הילדים כשנשלחו אל הגזים": גלגוליו של החינוך לשואה מקום המדינה ועד היום, באתר הארץ, 2 במאי 2019
• ענת ליבנה, עיצוב זיכרונות השואה של הניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ, מחקר המבוסס על ספרי זיכרונות על אודות השואה, שיצאו לאור בארץ בשנים 1945–1961, 2006
• שרון גבע, הימין משתלט על מרד גטו ורשה, באתר הארץ, 7 באפריל 2013
• קרני עם-עד, מנכ"לית מוזיאון לוחמי הגטאות: להפחית את הפאתוס בטקסי יום השואה , באתר הארץ, 26 באפריל 2016
• ליאת שטייר-לבני, טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים: היבטים של שואה ותקומה בתעמולה הארץ-ישראלית והיהודית-אמריקנית 1945-1948, מוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה, 2018.