בית אסטה
בית אֶסְטֶה (באיטלקית: Casa d'Èste) היא שושלת אצולה אירופאית. הענף הבכיר של השושלת הוא בית ולף, ממנו צמחו דוכסי דוכסות בראונשווייג-לינבורג, מהם צמח בית הנובר, בית המלוכה הבריטי. הענף הצעיר של השושלת כלל את שליטי הדוכסויות האיטלקיות פרארה (1240–1597) ומודנה ורג'ו (1288–1796). שושלת דוכסים זו, בעיקר בפרארה, הייתה פטרונית אמנות ומדעים חשובה בשיא תקופת הרנסאנס האיטלקי. נישואי מריה ביאטריצ'ה ד'אסטה, בתו היחידה של הנצר האחרון של המשפחה, לארכידוכס פרדיננד מבית הבסבורג ב-1771 הובילו ליצירת בית אוסטריה-אסטה.
.svg) | |
| שלט האצולה בשנים 1239–1431 | |
| תארים |
דוכסות בוואריה דוכסות סקסוניה דוכסות מודנה ורג'ו דוכסות פרארה דוכס בראונשווייג-לינבורג הנסיך הבוחר מהנובר מלך הנובר מלך בריטניה הגדולה ואירלנד דוכס בראונשווייג |
|---|---|
| מייסד | אוברטו הראשון, מרקיז מילאנו |
| ראש הבית הנוכחי |
אוסטריה-אסטה: הנסיך לורנץ מבלגיה, ארכידוכס אוסטריה-אסטה בית הנובר: ארנסט אוגוסט, נסיך הנובר |
| תקופת השושלת | 951–הווה (כ־1,073 שנים) |
| אתניות | איטלקים-גרמנים |
| ענפים | |
מקור המשפחה
עריכהלפי ההיסטוריון אדוארד גיבון מוצא המשפחה מרומא והיא היגרה לעיר אסטה בצפון-מזרח חצי האי האפניני (כיום בנפת פדובה) בעת המלחמה נגד האוסטרוגותים במאה החמישית. אולם, פרט להשערה זו, אין לדבר תימוכין. אדרבה, שמות האישים הראשונים המוכרים כשייכים לבית אסטרה מרמזים על מקור פרנקי. כך, שמו של החבר הראשון של המשפחה המוכר הוא אדלברטו, מרקיז איטליה (אדלברט), אביו של אוברטו הראשון, מרקיז מילאנו (912–975). נכדו, אלברטו אצו השני, מרקיז מילאנו, הקים טירה באסטה שליד פאדובה וקרא לעצמו של שמה במאה ה-11. לאלברטו היו שלושה ילדים משתי נשים; בנו הבכור, ולף, היה אבי שושלת בית ולף ובנו הצעיר, פולקו, היה אבי שושלת בית אסטה האיטלקי.
הענף הבכיר - בית ולף
עריכה
ערך מורחב – בית ולף
ולף היה דוכס קרינתיה ומאנשיו של היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהעניק לו ב-1070 את השליטה בדוכסות בוואריה. אולם זמן קצר לאחר מכן, בעת מאבק האינווסטיטורה, החליף ולף נאמנות והחל את תמיכתה המסורתית של השושלת במדינת האפיפיור. אף כי הקיסר הדיח אותו מכהונתו כדוכס בוואריה, הרי שאצילים מקומיים, בתמיכת האפיפיור גרגוריוס השביעי, הצליחו לשמור על עצמאות הדוכסות בראשות בית ולף. צורת הביטוי האיטלקי של השם, "גואלף" (בכתיבים שונים: Guelph, Guelf, Guelfo), הפכה לשם המפלגה הימי-ביניימית שתמכה באפיפיורות ובעצמאות הנסיכויות וערי המדינה האיטלקיות כנגד האימפריה הרומית הקדושה - מפלגת הגואלפים (גם אם בית ולף עצמו נטה לחילופי נאמנויות תכופים). ב-1138 ירש היינריך העשירי, דוכס בוואריה גם את דוכסות סקסוניה. בשנת 1180 נשפט בנו, היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה שלא בפניו על ידי הקיסר פרידריך ברברוסה ודוכסויות בוואריה וסקסוניה נשללו מבית ולף. בנו הבכור של היינריך, אוטו, היה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך גרמניה עד שהודח ב-1215, הוא היה היחיד מבני בית ולף שכיהן במשרה זו.
בנו השני של היינריך, וילהלם, הלורד של לינבורג ירש את דוכסות בראונשווייג-לינבורג, בה שלט בית ולף עד סוף מלחמת העולם הראשונה. ב-1634 העביר גאורג, דוכס בראונשווייג-לינבורג את מקום מושבו לעיר הנובר. בשנת 1692 קיבל בנו, ארנסט אוגוסט, דוכס בראונשווייג-לינבורג מעמד של נסיך בוחר מלאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כהוקרה על תרומתו במהלך מלחמת תשע השנים. אולם ארנסט אוגוסט נפטר לפני שקיבל רשמית את התואר והוריש את כל תאריו ואדמותיו לבנו גאורג, שהוכתר ב-1714 כג'ורג' הראשון, מלך בריטניה. כך הפך ענף זה של בית ולף, בית הנובר, לשושלת בית המלוכה הבריטי. בין השנים 1714–1837 היו ממלכת הנובר והממלכה המאוחדת באוניה פרסונלית. כיוון שויקטוריה לא יכלה לרשת את כתר ממלכת הנובר, הוכתר דודה, ארנסט אוגוסט למלך הנובר. יורש התואר האחרון בקו זה של השושלת הוא ארנסט אוגוסט, נסיך הנובר.
אחד מנצרי המשפחה, אנטון אולריך, דוכס בראונשווייג, היה אביו של איוואן השישי, קיסר רוסיה.
הענף הצעיר - בית אסטה האיטלקי
עריכה
אצו השישי, מרקיז אסטה, נכדו של פולקו (בנו הצעיר של ראש השושלת, אלברטו אצו), הנהיג את מפלגת הגואלפים בצפון איטליה בראשית המאה ה-13. הוא היה פודסטה של פרארה, פאדואה, ורונה ומנטובה ופיקד על הקונדוטיירי שלהן (המיליציות של ערי המדינה האיטלקיות). בתמורה הכתיר אותו האפיפיור אינוקנטיוס השלישי כמרקיז אנקונה. נכדתו הייתה ביאטריצ'ה ד'אסטה, מלכת הונגריה. בהמשך העניקה מדינת האפיפיור לבני המשפחה גם את הערים פרארה (1240), מודנה ורג'ו (1288). ב-1452 הועלו צאצאיו לאונלו ד'אסטה ובורסו ד'אסטה לדוכסי מודנה ורג'ו (בהתאמה) על ידי פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1471 העניק האפיפיור פאולוס השני לבורסו ד'אסטה את התואר דוכס פרארה. בנו, ארקולה ד'אסטה, דוכס פרארה, היה אחד מפטרוני המוזיקה החשובים של תקופת הרנסאנס. בפרט הביא לחצרו את המלחינים הפלמים ז'וסקן דה פרה, יוהנס מרטיני ויאקוב אוברכט ואת המלחין הצרפתי אנטואן ברימל. בתו, ביאטריצ'ה (ביאטריס) נישאה ללודוביקו ספורצה, דוכס מילאנו (ופטרונו, באותה עת, של לאונרדו דה וינצ'י). בתו השנייה, איזבלה ד'אסטה, נישאה לפרנצ'סקו השני גונזגה, מרקיז מנטובה והייתה לדמות תרבותית ופוליטית מרכזית.
בנו של ארקולה היה אלפונזו הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה, בעלה השלישי של לוקרציה בורג'ה. אלפונזו המשיך במסורת אביו, היה פטרון אמנויות וניהל חצר תרבותית האמנים הבולטים בחצרו היו המשורר לודוביקו אריוסטו והמלחין קרלו ג'זואלדו. אלפונזו אף הזמין מטיציאן סדרת ציורים לעיטור ארמונו, בהם הציור בכחוס ואריאדנה. בנם הבכור, ארקולה השני, נשא לאשה את רנה, בתו של לואי השנים עשר, מלך צרפת. ארקולה השני פיתח את אוניברסיטת פרארה והנחיל בה אווירה פתוחה וחופשית שסייעה למשיכת מלומדים ולמחקר. בנם, אלפונזו השני, נשא לאשה את לוקרציה, בתו של קוזימו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה. לאחר מותה נישא לברברה, אחותו של מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הוא הביא את גדולתה של פרארה לשיא והיה פטרונם של אמנים, אנשי מדע ומשוררים, בהם טורקוואטו טאסו. אולם אלפונזו השני לא העמיד צאצאים ולפיכך הקו הישיר של שושלת אסטה הסתיים בו. בנם השני של לוקרציה בורג'ה ואלפונזו הראשון, איפוליטו השני ד'אסטה, היה לקרדינל והקים את וילה ד'אסטה המפוארת בטיבולי שליד רומא. בתם אנה נישאה לפרנסואה, דוכס גיז.
רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הכריז כי אחיינו, צ'זרה ד'אסטה, הוא היורש של דוכסות פרארה וממשיך השושלת. אולם קביעה זו נתקלה בהתנגדות האפיפיור קלמנס השמיני, שראה בצ'זרה ממזר ותבע שהעיר תושב למדינת האפיפיור באין לשושלת אסטה ממשיך לגיטימי. ב-1598 סופחה העיר למדינת האפיפיור. צ'זרה וצאצאיו נשאו מעתה בתואר דוכסי מודנה ורג'ו. בשנת 1763 נחתם הסכם בין ארקולה השלישי ד'אסטה, דוכס מודנה למריה תרזה, ובו נקבע שבנה פרדיננד יתחתן עם מריה ביאטריצ'ה ד'אסטה, בתו היחידה של ארקולה, וכך הפך פרדיננד ליורש בית אסטה ולמייסדו של בית אוסטריה-אסטה.
בעת המלחמות הנפוליאוניות בוטלו הדוכסויות של מודנה ורג'ו והפכו לרפובליקה הציסאלפינית (1796-1802) שמוזגה לאחר מכן לרפובליקה האיטלקית (1802-1805). עם זאת, הסכם קמפו פורמיו העניק לשושלת אסטה את נסיכות ברייזגאו, אזור בדרום מערב גרמניה שהשתייך לבית הבסבורג. בתמורה להכרה אוסטרית בקיומה של הרפובליקה הציסאלפינית.
בית אוסטריה-אסטה
עריכהב-1814, עם סיום המלחמות הנפוליאוניות באיטליה אוסטריה, הוחזרה שושלת אסטה למודנה עם הכתרת בנו של פרדיננד, פרנץ, לדוכס מודנה. השושלת שלטה בדוכסות בשם Asburgo-Este (הבסבורג-אסטה) או אוסטריה-אסטה. במהלך איחוד איטליה ב-1859 הודח הדוכס האחרון משושלת זו, פרנץ החמישי, דוכס מודנה. אחייניתו, שירשה את ראשות השושלת, הייתה מריה תרזה מאוסטריה-אסטה, אשתו של לודוויג השלישי, מלך בוואריה. יורש התואר האחרון בקו זה של השושלת הוא פרנץ, דוכס בוואריה.
עם זאת, נכסי השושלת עברו עם מותו של פרנץ החמישי לראש בית הבסבורג, פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה, שההתנקשות בחייו בסרייבו פתחה את מלחמת העולם הראשונה. במותו הוריש את תאריו ליורשו קרל הראשון, קיסר אוסטריה. ב-1917, העניק קרל את התואר "ארכידוכס אוסטריה-אסטה" לבנו רוברט, ובכך מינה אותו למייצג התביעות האוסטרו-הונגריות על דוכסות מודנה. יורש התואר האחרון בקו זה של השושלת הוא הנסיך לורנץ מבלגיה, ארכידוכס אוסטריה-אסטה.
קישורים חיצוניים
עריכה
- פרארה ובית אסטה
- בית אסטה, אתר טירת פרארה
- גנאלוגיה של ארקולה הראשון וצאצאיו
- בית אסטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)