רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
פַּדוֹבָה (איטלקית PadovaⓘⒾ) או פָּדוּאָה, היא עיר מרכזית בחבל ונטו שבצפון איטליה, ומשמשת מרכז המסחר והתקשורת של החבל.
אוכלוסייתה של פדובה מונה 211,560 איש, נכון ל-2016, אולם במטרופולין של העיר מתגוררים 1,600,000 איש. פדובה ממוקמת על נהרהבָּאקִילְיוֹנֶה (Bacchiglione), ארבעים ק"מ ממערב לוונציה, ועשרים ותשעה ק"מ דרומית לוִיצֶ'נְצָה.
אף על פי שמבחינה תיירותית העיר ונציה הסמוכה עולה עליה, פדובה נחשבת כמוקד לתיירים, ובה נופים, רחובות עתיקים וצרים המרוצפים באבן, וגשרי אבן עתיקים על פני נהר הבָּאקִילְיוֹנֶה.
פדובה נטועה בתרבות סוף ימי הביניים. בשנת 1592 עבר אליה גלילאו מהעיר פיזה, ובה המציא ב-1594 משאבת מים המונעת באמצעות סוסים[דרושה הבהרה]. פדובה היא גם העיר שבה מתרחש המחזה אילוף הסוררת של ויליאם שייקספיר.
פדובה טוענת לתואר העיר העתיקה ביותר באיטליה הצפונית. העיר נוסדה בשנת 1183 לפנה"ס בידי הנסיך הטרויאני אנטנור. בשנת 1274 נקבר באדמה סרקופג אבן כבד ובו שרידיו של הנסיך אנטנור.
לאחר מכן העיר נפלה בידי הלומברדים ובשנת 601 פרץ בה מרד נגד המלך הלומברדי, אשר שרף אותה לאחר 12 שנים של מצור עקוב מדם. מן העיר הרומית במקום נותרו רק האמפיתיאטרון הרומי וכמה גשרים. תושבי העיר נמלטו אל הגבעות וחזרו להציל את השורדים מבין הריסות העיר. העיר פדובה התאוששה באיטיות מהחורבן, ונותרה חלשה כאשר הפרנקים השתלטו על צפון איטליה.
במהלך המאה ה-11 הייתה העיר עסוקה במלחמות עם ונציה וויצ'נצה על השליטה בנהרות באקיליונה וברנטה, התעצמה והחלה לפתח עצמאות, אך בשנת 1174 השתוללה בה שריפה שחייבה את בנייתה מחדש.
במאה ה-13 נהנתה העיר מתקופה של שלווה ושגשוג: הבנייה של הבזיליקה העירונית החלה, והעיר הצליחה להשתלט על ויצ'נצה. בשנת 1222 נוסדה האוניברסיטה של פדובה (השנייה באיטליה, לאחר אוניברסיטת בולוניה). למרות כל זאת, ההתקדמות המהירה של פדובה גרמה לעימות עם שליט ורונה, ובשנת 1311 נאלצה העיר להיכנע לוורונה.
נציגים של האפיפיורות, צרפת, האימפריה הרומית הקדושה והמלך פרננדו השני התנגדו לרפובליקה. אנשיו של הקיסר מקסימיליאן הראשון כבשו את פדובה ב-1509 תוך שבועות מספר, אך הוונציאנים במהרה החזירו לידיהם את העיר. העיר הייתה כפופה לשתי אצילויות, שכל אחת מהן כיהנה למשך 16 חודשים, וכל חמש שנים העיר שלחה אחת מהן לשכון בנונציו בוונציה, ולצפות בתחומי העניין של עיר הולדתה.
ונציה חיזקה את פדובה בכך שבנתה לה בין השנים 1507–1544 חומות חדשות עם סדרה של שערים.
עם סיפוח חבל ונטו כולל פדובה לאיטליה המאוחדת בשנת 1866 הפכה פדובה למרכז החבל העני באיטליה, וכך נותר חבל ונטו עד שנות ה-60 של המאה ה-20. למרות זאת, העיר פרחה בעשורים הבאים[דרושה הבהרה] מבחינת כלכלית וחברתית, והייתה למרכז שוק חקלאי חשוב. העיר אירחה גם פיקוד צבאי גדול וגדודי צבא רבים.
כאשר איטליה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה ב-24 במאי1915, נבחרה פדובה למפקדה הראשית של הצבא האיטלקי, וגם המלך ויטוריו אמנואלה וגם המפקד העליון של הצבא עברו להתגורר בעיר (המלך לן בוילה ג'וסטי הסמוכה לעיר, בשל הפצצות העיר). באוקטובר1918 חלפה הסכנה לעיר, כאשר האיטלקים ניצחו בקרב ויטוריו ונטו והכוחות האוסטרים קרסו, אך למרות זאת, כמו בהרבה מקומות אחרים, העיר חוותה מהומות גדולות בשנים שלאחר המלחמה והרבה אנשים תמכו בדרך פוליטית חדשה: פשיזם. בפדובה נבנו מבנים חדשים באדריכלות פשיסטית, כגון תחנת הרכבת והחלק החדש של בית העירייה.
העיר הייתה ידועה גם בעולם היהודי של ימי הביניים, בשל אישים כמו מהר"י מינץ וכמהר"ם מפדואה.
לצד הקהילה האיטלקית הוותיקה בעיר, היגרו לעיר במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 מגורשים רבים מצרפת ומגרמניה. הקהילה האשכנזית שהתפתחה בפדובה הפכה לבסוף לקהילה החשובה והגדולה ביותר בעיר. בקהילה זו חיו מהר"י מינץ ומהר"ם מפדואה (שאף קרוי על שם העיר), ששימושה בה כרבנים והקימו בה ישיבה. כך התפרסמה העיר בעולם היהודי כולו. בבית הקברות של הקהילה נקבר גם דון יצחק אברבנאל. בתקופה מאוחרת יותר הגיעו לעיר גם יהודים ממגורשי פורטוגל.
בשנת 1603 הוקם בעיר גטו. בשנת 1612 נערך בה ויכוח פדובה, שבו נדון פרק נ"ג בספר ישעיהו.
בשנת 1631 פרצו מחלות בגטו היהודי שהביאו למותם של 421 מתוך 721 בני הקהילה.[1]
בשנת ה'תס"ז נולד בעיר הרמח"ל.
משפחה ידועה שמוצאה מפדובה היא משפחת בוארון שרבים מהם היגרו ללוב במהלך המאה ה-19. [1].
הקהילה היהודית, כקהילת יהודיות אחרות בצפון איטליה, נפגעה קשות בשואה, ו-43 מבני הקהילה נהרגו במחנות ההשמדה. מספר יהודים נוצלו אודות פעילות של פלאצ'ידו קורטזה.
עם הקמת הגטו בראשית המאה ה-17, הוקמו בו בית כנסת איטלקי ובית כנסת אשכנזי גדול, שהיה מפואר ביותר. בתקופה מאוחרת יותר הוקמו גם שני בתי כנסת ספרדיים.[2] בשואה נפגעו גם בתי הכנסת: שני בתי הכנסת הספרדיים נהרסו בהפצצות, ובית הכנסת האשכנזי הגדול הוצת ב-1943, ולמרות ששוקם בידי הקהילה מאוחר יותר, לא שב לתפקד כבית כנסת. כשנבנה בשנות החמישים היכל שלמה בירושלים, הובא אליו מאיטליה ארון הקודש מבית הכנסת הספרדי בפדובה, אחד הפריטים המפוארים ביותר במקום. ארון הקודש של בית הכנסת האשכנזי הועבר לבית הכנסת 'יד אליהו' בתל אביב.
בית הכנסת המשמש את הקהילה כיום הוא בית הכנסת האיטלקי, ומתקיימים בו שיעורי תורה ותפילות בשבתות. הקהילה מונה כ-250 נפש.[3]
קפלת סקרובני - כנסייה קטנה בעיר הידועה בזכות מחזור הפרסקאות של ג'וטו שצייר ג'וטו די בונדונה בשנים 1310–1303, המתאר אירועים מתוך הברית החדשה, הבשורה על פי יעקב ומקורות אחרים. על קיר הכניסה מתואר יום הדין האחרון. על שאר הקירות צייר ג'וטו מחזור של 37 סצנות, המצוירות ב-3 קומות. המחזור מתחיל מתיאור אנה הקדושה ויואכים, הוריה של מרים. ממול תיאר ג'וטו את חייה של מרים, אם ישו. חייו של ישו תופסים שני רגיסטרים. בין הסצנות צייר ג'וטו מסגרות עיטוריות שחלקן מדמות שיש ובהן משובצים תיאורי דמויות מן הברית הישנה כגון משה, יונה ואליהו. מתחת לרגיסטרים יצר ג'וטו האנשות של שבעת החטאים ושל שבע המידות הטובות. בקיר הכניסה שמול האפסיס יצר ג'וטו פרסקו מונומנטלי שנושאו "יום הדין האחרון".
פסל הברונזה של גאטאמלטה ליד בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה.בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה היא הכנסייה המפורסמת מבין כנסיות העיר. עצמותיו של הקדוש נמצאות בכנסייה ומעוטרות בשיש מגולף. הכנסייה החלה להיבנות בשנת 1230 והושלמה במאה ה-14. המסורת אומרת שהמבנה עוצב בידי ניקולא פיזאנו. הכנסייה מכוסה על ידי שבע כיפות, שתיים מהן בצורת פירמידה. בכנסייה יש גם שתי אכסדרות יפות. בחזית הבזיליקה, בכיכר הקדוש - piazza del santo, מוצב פסלו של האמן דונטלו, "גאטאמלטה", הוא ארסמו דה נרני, רכוב על סוסו.
הגן הבוטני בפדובה הוא הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה. זהו הגן הבוטני האקדמי העתיק ביותר בעולם שלא הועבר מעולם ממקומו. הגן, ביחד עם האוניברסיטה שלידו, משתרע על פני שטח של 20,000 מ"ר, והוא ידוע בשל האוספים המיוחדים והעיצוב ההיסטורי שלו. עד לשנת 1984 היה בגן עץ מסוג Vitex agnus-castus שתוארך לשנת 1550. הצמח הוותיק ביותר מאז הוא דקל שנשתל ב-1585 ונקרא בשם "דקל גתה" כיוון שהמשורר התייחס אליו בחיבורו "המטמורפוזות של הצמחים"; העץ הזה נמצא בחממה בתוך הכדור הבוטני (Ortus Sphearicus). בתוך מבנה זה גדלים גם גינקגו דו אונתי ומגנוליה המתוארכים לאמצע המאה ה-18 ונחשבים לעתיקים ביותר מסוגם באירופה. עץ דולב ענק הנמצא מחוץ לארבורטום מתוארך לשנת 1680; לעץ יש גזע חלול בעקבות מכת ברק. בארבורטום נמצא גזע של עץ בוקיצה שמת ב-1991, ועליו ניתן לראות את טבעות הגיל.
כיכר פראטו דלה ואלה (Prato della Valle) הנה כיכר גדולה ונאה מאוד, ירוקה, וצורתה אובאלית. סביב הכיכר יש תעלת מים ובתוכה פנימה מוצבים פסלים רבים. הכיכר סמוכה לבזיליקת סנט'אנטוניו. חניון אוטובוסים לתיירים גובל בכיכר, והוא קרוי על שם ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין, באיטלקית פיאצה רבין (piazza Rabin).
^לכבוד חנוכת ארון הקודש בבית הכנסת הספרדי הגדול ב-1728, חיבר רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, שהיה בן לקהילה האשכנזית דווקא), סדר מיוחד של שירים וזמירות בשם "חנוכת הארון".
איטליה
ונטו
אתר מורשת עולמית
_Chiesa_degli_Eremitani_-_Facade.jpg)
_-_Facade.jpg)
אתר האינטרנט הרשמי של פדובה
פדובה, ברשת החברתית פייסבוק
פדובה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
פדובה, ברשת החברתית אינסטגרם
פדובה, סרטונים בערוץ היוטיוב
דבורה ברֶגמן, מגיפת הדבר בפדובה בשנת 1630, באתר הארץ, 11 באפריל 2020
פדובה (איטליה), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=icon}
