דאגלס הרד
דאגלס ריצ'רד הֶרד, הברון הרד מוסטוול (באנגלית: Douglas Richard Hurd, Baron Hurd of Westwell; נולד ב-8 במרץ 1930) הוא פוליטיקאי בריטי חבר המפלגה השמרנית, שכיהן בממשלותיהן של מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור מ-1979 עד 1995.
.jpg) | |||||||
| לידה |
8 במרץ 1930 (בן 94) מרלבורו, וילטשייר, אנגליה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | דאגלס ריצ'רד הרד | ||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||||
| השכלה | טרינטי קולג', איטון קולג' | ||||||
| עיסוק | דיפלומט, פוליטיקאי, מצנט | ||||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית | ||||||
| דת | אנגליקניזם | ||||||
| בן או בת זוג |
Tatiana Elizabeth Michele Eyre (10 בנובמבר 1960–?) Judy J. Smart (1982–?)  | ||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
  | |||||||
נולד בעיר השוק מרלבורו שבמחוז וילטשייר, ונכנס לראשונה לפרלמנט הבריטי בפברואר 1974 כחבר פרלמנט מטעם מחוז מיד אוקספורדשייר (ולאחר מכן מטעם מחוז ויטני החל מ-1983). תפקידו הראשון בממשלת בריטניה היה שר המדינה לענייני אירופה בשנים 1979–1983 (היה לשר הראשון במשרד), ומילא תפקידי ממשלה שונים משנת 1984 ואילך, לרבות מזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד (1984–1985), מזכיר הפנים (1985–1989) ומזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים (1989–1995). הוא התמודד ללא הצלחה למנהיגות המפלגה השמרנית ב-1990, אך פרש מהפוליטיקה של הממלכה המאוחדת עם שינוי הרכבו של קבינט ממשלת בריטניה ב-1995.
ב-1997 נכנס אל בית הלורדים, והיה אחד מבכירי הלורדים מטעם המפלגה השמרנית. הוא משמש כמצנט של הקבוצה הרפורמית הטורית (Tory Reform Group). הוא פרש מבית הלורדים בשנת 2016.
שנותיו הראשונות עריכה
דאגלס ריצ'רד הרד נולד ב-1930 בעיר השוק מרלבורו השוכנת במחוז וילטשייר. אביו, אנתוני (לימים ייקרא הלורד הרד) וסבו סר פרסי היו גם הם חברי הפרלמנט של בריטניה. דודו, סר ארצ'יבלד אהרד, היה עיתונאי מוביל ברחוב פליט. הנער למד בבית הספר טוייפורד ובאיטון קולג', שם קיבל את המעמד של "תלמיד המלך" (King's Scholar) וזכה במלגת ניוקאסל ב-1947. בשנה זו התקבל לאוניברסיטת קיימברידג'. באוניברסיטה הוא סיים את לימודיו הגבוהים עם תואר ראשון בהיסטוריה בטרינטי קולג'[1][2].[דרושה הבהרה]
ב-1952 הצטרף הרד לשירות הדיפלומטי של הוד מלכותה. הוא הוצב ברפובליקה העממית של סין, בארצות הברית ובאיטליה, כל זאת לפני שעזב את השירות ב-1966 על מנת להיכנס לפוליטיקה כחבר במפלגה השמרנית.
חבר הפרלמנט עריכה
הרד נתמנה למזכיר פרלמנטרי אישי (Parliamentary Private Secretary) לאדוארד הית', אז מנהיג המפלגה השמרנית בפרלמנט, ונבחר לראשונה לפרלמנט בפברואר 1974 כנציג מחוז הבחירה מיד אוקספורדשייר. לאחר בחירתו מונה למפקד במסדר האימפריה הבריטית בחלוקת תוארי כבוד שנערכו באותה העת[3]. בבחירות הכלליות 1983 הוחלף מחוז הבחירה בוויטני והוא נשאר חבר פרלמנט מטעם מחוז זה עד לפרישתו מבית הנבחרים ב-1997, לאחר שכהן 23 שנים בפרלמנט. (בשנים 2001–2016 יוצג מחוז הבחירה ויטני על ידי מנהיג המפלגה השמרנית וראש ממשלת בריטניה לשעבר, דייוויד קמרון).
בממשלה: 1979–1990 עריכה
הרד מונה ל"שר המדינה" במשרד החוץ וחבר העמים עם ניצחון מפלגתו בבחירות הכלליות בבריטניה 1979 ונשאר בתפקיד זה במשך כל תקופת כהונת הפרלמנט. אחרי הבחירות ב-1983 העבירה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר את הרד למשרד הפנים, אך רק כעבור שנה הוא הועלה לקבינט ממשלת בריטניה, והחליף את ג'יימס פרייור כמזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד. בתפקיד זה, כישוריו הדיפלומטים סללו את הדרך לחתימה על ההסכם האנגלו-אירי על עתיד צפון אירלנד, מה שסימן נקודת מפנה בשיתוף הפעולה בין הממלכה המאוחדת ואירלנד בעניין המצב הפוליטי באזור הנפיץ. חודש לפני חתימת ההסכם, עם זאת, חזר הרד למשרד הפנים, הפעם כמזכיר הפנים, בעקבות מינויו של ליאון בריטן למחלקת המסחר והתעשייה. בהיותו חבר מוצק ונאמן בממשלה, כהונתו כמזכיר הפנים הייתה במידה רבה לא שנויה במחלוקת, אף על פי שהיה בולט בדעתו כי שירות בתי הסוהר של הוד מלכותה לא פעל ביעילות וטען כי הוא יותר שיקום של עבריינים וגזר דין חלופי. ב-1988 הטיל צנזורה על שידור קולותיהם של פעילים מארגונים פוליטיים קיצוניים בצפון אירלנד (משני הצדדים, הן רפובליקנים והן לויאליסטים). האיסור היה שריר במשך שש שנים, ועורר ביקורת ולעג מרובים.
מועמד בבחירות למנהיגות המפלגה השמרנית 1990 עריכה
אחרי כהונה בולטת כמזכיר הפנים, הקריירה של הרד התקדמה עוד יותר בחודשים האחרונים והסוערים לכהונתה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר. ב-26 באוקטובר 1989 עבר למשרד החוץ וחבר העמים כיורשו של ג'ון מייג'ור, שצמח והתעצם בתוך הקבינט והתמנה לשר האוצר של בריטניה בעקבות התפטרותו של נייג'ל לואסון. זו הייתה המשרה הפוליטית דרכה הגיע לשיא השפעתו הפוליטית.
באמצע נובמבר 1990 תמך במועמדותה של מרגרט תאצ'ר למנהיגת המפלגה השמרנית נגד מייקל הייזלטין, אך עם נסיגתה מהסיבוב השני של התחרות ב-22 בנובמבר, החליט להיכנס למירוץ כמועמד מרכז-ימין מתון, תוך שהוא משתמש במוניטין שלו בתור "חוק וסדר" מכהונתו כמזכיר הפנים. הוא נראה כמועמד מחוץ, מפגר אחרי הייזלטין הכריזמטי ומי שניצח בסופו של דבר, ג'ון מייג'ור, שחלק עם הרד את היותו מועמד מרכז-ימני, אך היה לו יתרון הצעירות והמומנטום הפוליטי. הרד הגיע למקום השלישי, כשהוא זוכה ב-56 מתוך 372 קולות, ובנוסף, יחד עם הייזלטין, הכיר בתבוסתו על מנת לאפשר למייג'ור, אשר ניצח ללא רוב מוחלט, לחזור ללא עוררין לשלטון ולהתמנות לראש ממשלת בריטניה ב-27 בנובמבר 1990. הוא נתפס כחינני כשהכיר בתבוסתו, ועל כן המשיך לכהן כמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים בקבינט של מייג'ור[4].
מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים עריכה
בעיני רבים נתפש הרד כמדינאי עת שימש מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים. הוא פיקח על התגובות הדיפלומטיות של הממלכה המאוחדת לסוף המלחמה הקרה ולהתפרקות ברית המועצות ב-1991, כמו גם על מלחמת המפרץ, שנועדה לסלק את הנוכחות של עיראק בכווית. הרד טיפח יחסים דיפלומטיים טובים עם ארצות הברית בהנהגתו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, וביקש לגלות גישה פייסנית יותר כלפי חברים אחרים בקהילה האירופית, כדי לתחזק את יחסי ארצות הברית-הממלכה המאוחדת שניזוקו במהלך הטון האירוסקפטי בשנותיה האחרונות של מרגרט תאצ'ר. הוא בירך על איחוד גרמניה ב-1990, והיה חתום על אמנת מאסטריכט שייסדה למעשה את האיחוד האירופי ב-1992. במסגרת תפקידו ביקר בישראל בסתיו 1990.
אחד המאפיינים המגדירים את כהונתו כמזכיר המדינה לענייני חוץ היה התגובה הבריטית למלחמות יוגוסלביה. במהלך מלחמת בוסניה נחשב לקול מוביל בקרב פוליטיקאים אירופים שהתנגדו לשליחת סיוע צבאי לבוסניאקים ולשמירה על אמברגו הנשק, בניגוד לקו שנקט נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, וטען כי מהלך כזה ייצור רק "שלב של שדה הרג" ויאריך את הסכסוך בצורה שגויה. נוסף על כך, הרד התנגד ללחצים דיפלומטיים שנועדו לאפשר לפליטים בוסניים להיכנס לבריטניה וטען כי כדי להותיר זאת, על ממשלת בוסניה לתבוע את השלום[5]. הרד תיאר את מדיניותו הבריטית בתקופה זו כ"ריאליסטית"[6]. ב-1991, זמן קצר לאחר שסלובודן מילושביץ' עזב את מנהיגות יוגוסלביה, נועד הרד עמו בסרביה בשם בנק בריטי. ישנה ביקורת על מדיניותו של הרד ביחס למלחמה. ממשלת בוסניה אף איימה להאשימו כשותף לרצח עם בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג, אם כי דבר שכזה לא התרחש מעולם.
הרד היה מעורב בשערורייה ציבורית בדבר מימון בריטי לסכר הידרואלקטרי על גדות נהר פרגאו שבמלזיה, סמוך לגבול המלזי עם תאילנד. עבודות בנייה החלו ב-1991 עם כסף מתקציב סיוע החוץ הבריטי. במקביל, ממשלת מלזיה קנתה ציוד צבאי בריטי בשווי מיליארד לירות שטרלינג. עסקאות נשק אלו הובילו לחקירה של ממשלת בריטניה במרץ 1994. בנובמבר 1994, לאחר הגשת בקשה לביקורת שיפוטית שהובאה על ידי תנועת הפיתוח העולמית, קבעה הערכאה העליונה של בית המשפט העליון הבריטי כי פעולותיו של שר החוץ היו "אולטרה וירס" (מחוץ לסמכויותיו המשפטיות ולפיכך בלתי חוקיות) על שהקצה 234 מיליון ליש"ט למימון הסכר, בטענה כי אין מדובר בהטבה כלכלית או הומניטרית לעם המלזי[7].
בצעד מפתיע, הגיש את התפטרותו מתפקידו כמזכיר המדינה לענייני החוץ וחבר העמים לאחר שש שנים בתפקיד, יום לאחר שראש הממשלה ג'ון מייג'ור, הודיע כי יעביר את הבחירות לראשות המפלגה השמרנית מנובמבר ליולי. הרד אמר שהוא רוצה "להתיר" את עצמו כמטרה אפשרית במאבק על ההנהגה. הרד אמר שהוא לא יתפטר מחברותו בפרלמנט של בריטניה שלו ויישאר פעיל בספסלים האחוריים[8]. הוא הוחלף במלקולם ריפקינד.
לאחר כהונתו בממשלה עריכה
לאחר פרישתו מממשלת בריטניה וממשרד החוץ וחבר העמים, הוא נשאר מצדד נלהב של ג'ון מייג'ור, ושמר על פעילנות (אקטיביזם) פוליטית מגוונת, בין היתר במשרות עסקיות, בעיקר בתור סגן יושב ראש בנק "NatWest" ומנהל מועצת המנהלים של הבנק, תפקיד אותו מילא בנים 1995–1999.
הרד עזב את בית הנבחרים הבריטי לאחר הבחירות הכלליות בבריטניה 1997, וב-13 ביוני 1997 קיבל את התואר הברון הרד מוסטוול, כתושב העיר וסטוול שבמחוז אוקספורדשייר[9], דבר שאפשר לו להמשיך לשבת בפרלמנט כחבר בבית הלורדים. בפברואר 2003, ימי מלחמת עיראק, אמר הרד בבית הנבחרים כי מדינות הקואליציה הבינלאומית עושות הכל למניעת פגיעה באזרחים. אחרי שצידד באותו דיון במלחמה, קרא לעברו חבר מפלגת הלייבור ג'ורג' גאלאוויי כי ידיו של הרד "מגואלות בדם אנשים תמימים, בהם נשים וילדים"[10]. הוא פרש סופית מבית הלורדים ב-9 ביוני 2016[11].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Honorary Degree for Douglas Hurd
- ^
Robert Peston Lynda La Plante, You may have a first-class degree - but Lord Winston doesn't want you, The Telegraph, 7 May 2013
- ^ The London Gazette, 2 באפריל 1974, עמ' 4395
- ^ 1990: Tories choose Major for Number 10, באתר BBC, 27 בנובמבר 1990
- ^ Betrayal in the Balkans, באתר הגרדיאן
- ^ No apologies for Bosnia
- ^ Pergau Dam
- ^ דאגלס הרד, ב-Encyclopedia.com (באנגלית)
- ^ ידיעה על קבלת התואר (באנגלית)
- ^ אורי ניר, עמוס בן-ורד, אליהו זהבי, סוכנויות הידיעות, הממשל חושש מהתגברות המחאה במדינות ערב בתגובה להרג האזרחים בבגדאד, באתר הארץ, 11 בפברואר 2003
- ^ דאגלס ריצ'רד הרד, באתר הפרלמנט של בריטניה (באנגלית)
