יחסי ארצות הברית – הממלכה המאוחדת
| יחסי הממלכה המאוחדת – ארצות הברית | |
|---|---|
|
|
| |
| הממלכה המאוחדת | ארצות הברית |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 243,610 | 9,833,517 |
| אוכלוסייה | |
| 67,905,770 | 341,362,543 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 3,070,668 | 25,462,700 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 45,220 | 74,591 |
| משטר | |
| מונרכיה חוקתית | רפובליקה נשיאותית פדרלית |
יחסי ארצות הברית–הממלכה המאוחדת הם יחסים מורכבים אשר החלו במלחמות ותחרות על שווקים בעולם ועד ליחסים המיוחדים מאז 1940, אשר כללו ברית צבאית הדוקה ושותפות בנאט"ו. לשתי המדינות היסטוריה, דת ושפה משותפת, ומערכת משפט קרובה. בין המדינות היסטוריה בת מאות שנים וכיום מספר גדול של מהגרים מבריטניה חיים בארצות הברית ולהפך. יש הרואים בקשר המיוחד בין המדינות את אבן היסוד של הסדר העולמי המודרני.
שתי המדינות יחד מהוות אחוז עצום מהסחר העולמי ויש להן השפעה מדינית ותרבותית משמעותית במדינות וטריטוריות רבות בעולם. הן הכלכלות הגדולות והמדינות המאוכלסות ביותר בעולם האנגלו-סקסי עם אוכלוסייה של 385 מיליון יחד. העובדה שהשפה המרכזית בשתי המדינות הללו היא אנגלית, נתנה לשפה תפקיד דומיננטי במגזרים רבים בעולם המודרני והיא מהווה לינגואה פרנקה במדינות רבות אחרות.
כיום, בריטניה מאשרת כי יחסיה עם ארצות הברית היא "השותפות החשובה ביותר בין שתי מדינות" במדיניות החוץ הבריטית הנוכחית, ומדיניות החוץ האמריקאית מאשרת גם כן כי יחסיה עם בריטניה היא מערכת היחסים החשובה ביותר שלה. על כך מעידים שיתוף הפעולה הפוליטי וכן בתחומי המסחר, הפיננסים, הטכנולוגיה, האקדמיה, כמו גם האמנויות והמדעים. המדינות משתפות מודיעין צבאי וממשלתי והשתתפו בפעולות לחימה משותפת ומשימות שלום בעולם. נכון לינואר 2015, בריטניה היא חמישית מבחינת יצוא ושביעית מבחינת יבוא הסחורות מארצות הברית.
רוב הבריטים תופסים את ארצות הברית באופן חיובי, וארצות הברית מגיעה באופן עקבי לשלישייה הראשונה בסקרים. כמו כן, על פי סקר גאלופ 2015, ל-90% מהאמריקנים דעה חיובית לגבי בריטניה.
היסטוריה עריכה
מקור עריכה
ערך מורחב – שלוש עשרה המושבות
לאחר כמה ניסיונות כושלים, היישוב האנגלי הקבוע בצפון אמריקה התכנס בשנת 1607 בג'יימסטאון, מושבת וירג'יניה. עד 1624, מושבת וירג'יניה תחדלנה להיות מושבת צ'רטר, המנוהלת על ידי חברת וירג'יניה של לונדון, ותהפוך למושבת כתר. אל המושבה היגרו פלג פרוטסטנטי קטן אשר התבסס באנגליה ובאמסטרדם. הפלג שלח קבוצת מתיישבים על ספינת המייפלאואר. לאחר גיבוש אמנת המייפלאואר בה העניקו לעצמם סמכויות נרחבות של ממשל עצמי, הם הקימו את מושבת פלימות' הקטנה בשנת 1620. בשנת 1630 הפוריטנים הקימו מושבה גדולה הרבה יותר שנקראה מפרץ מסצ'וסטס. בה הם ביקשו לתקן את הכנסייה האנגליקנית על ידי יצירת כנסייה חדשה וטהורה יותר בעולם החדש.
מושבות אחרות הוקמו בפרובינציה של מיין (1622), במחוז מרילנד (1632), במושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס (1636) ומושבת קונטיקט (1636). אחר כך הוקמה הפרובינציה של קרוליינה (1663) (אשר חולקה בשנת 1729 למחוז צפון קרוליינה ומחוז דרום קרוליינה). מחוז ניו המפשייר נוסד בשנת 1691. לבסוף הוקמה הפרובינציה של ג'ורג'יה בשנת 1732. מחוז ניו יורק הוקם בשנת 1674 מתוך המושבה ההולנדית הכבושה, "הולנד החדשה" ומחוז ניו ג'רזי התפצל מניו יורק. בשנת 1681 הוענק לויליאם פן צ'ארטר מלכותי מידי צ'ארלס השני, מלך אנגליה, כדי לייסד את פרובינציית פנסילבניה. כל המושבות דיווחו בנפרד ללונדון. בין השנים 1686–1689 היה מאמץ כושל לקבץ את המושבות לתוך הדומיניון של ניו אינגלנד.
הגירה עריכה
במהלך המאה ה-17, כ-350,000 ולשים ואנגלים היגרו כתושבי קבע לשלוש עשרה המושבות. במאה שלאחר מכן צאצאיהם חוקקו את חוקי האיחוד של 1707, אשר הובילו להגירה נרחבת ביותר של סקוטים ואירים.
תקופת הקולוניזציה הבריטית מהווה את תחילת הליברליות המנהלית, המשפטית ובמוסדות המסחר אשר הובילו להתפחות סוציו-אקונומית חיובית. במקביל, המדיניות הקולוניאלית הייתה קוואזי-מרקנטיליסטית, שעודדה סחר בתוך האימפריה על פני סחר עם כוחות אחרים. היא הקשתה על עליית הייצור במושבות, שהוקם כדי להגביר את הסחר והעושר של ארץ-האם. בריטניה עשתה רווחים הרבה יותר גדולים ממסחר בסוכר של המושבות המסחריות שלה באיים הקריביים.
הקמת מוסדות עבודת הכפייה היה מאפיין נוסף של התקופה הקולוניאלית. כל שלוש עשרה המושבות היו מעורבות בסחר העבדים. העבדים במושבות התיכוניות ובמושבות ניו אינגלנד בדרך כלל עבדו כמשרתי הבית, שוליות, פועלים ובעלי מלאכה. לפני כן, עבדים במושבות הדרום עבדו בעיקר בחקלאות, בחוות ובמטעים וגידלו ניל, אורז, כותנה וטבק לייצוא.
מלחמת הצרפתים והאינדיאנים התקיימה בין השנים 1754–1763, והייתה הזירה הצפונית של מלחמת שבע השנים. הסכסוך, הרביעי מסוגו במלחמה הקולוניאלית בין צרפת ובריטניה בצפון אמריקה, הביא לרכישת צרפת החדשה על ידי בריטניה, אשר הכילה אוכלוסייה קתולית צרפתית. במסגרת אמנת פריז אשר נחתמה בשנת 1763, הצרפתים ויתרו על השליטה בלואיזיאנה הצרפתית ממזרח לנהר המיסיסיפי, אשר נודעה גם כשמורה אינדיאנית, לטובת הבריטים.
דת עריכה
הקשרים הדתיים בין המטרופול והמושבות היה מובהק. רוב הכנסיות הגיעו במקור מאנגליה (או גרמניה). הפוריטנים של ניו אינגלנד שמרו רק לעיתים רחוקות על קשר עם הנונקונפורמיסטים באנגליה. קרובים הרבה יותר היו היחסים הטראנס-אטלנטיים המתוחזקים על ידי הקווייקרים, במיוחד בפנסילבניה. המתודיסטים שמרו גם כן על קשרים הדוקים.
הכנסייה האנגליקנית הוקמה באופן רשמי במושבות הדרום, ופירוש הדבר היה כי מיסים מקומיים שילמו את השכר של המיניסטר, לקְהִלָּה הייתה אחריות אזרחית כגון הקלה על העניים, והאצולה המקומית שלטה בקהילה. הכנסייה בוטלה במהלך המהפכה האמריקאית. האנגליקנים באמריקה נשלטו על ידי הבישוף של לונדון, היה ויכוח ארוך בשאלה האם להקים בישוף אנגליקני באמריקה. הפרוטסטנטים האחרים חסמו כל מינוי. לאחר המהפכה הכנסייה האפיסקופלית שהוקמה זה עתה בחרה בישוף משלה שהתרחק מלונדון.
המהפכה האמריקאית עריכה
- ערך מורחב – המהפכה האמריקאית, מלחמת העצמאות של ארצות הברית
שלוש עשרה המושבות החלו לחוות בהדרגה מידת מה של שלטון עצמי מוגבל ביותר. בנוסף, מדיניות המרקנטיליזם הבריטית הפכה מחמירה יותר והייטיבה עם מדינת האם. כך שהביאה למגבלות סחר שפגעה באופן מלאכותי בצמיחת הכלכלה הקולוניאלית והגבילה את פוטנציאל ההשתכרות של בתי העסק קולוניאליים. בעקבות החובות ממלחמת הצרפתים והאינדיאנים, עליהם המושבות האמריקניות היו אמורות לעזור לשלם, נוצרו מתחים בין השנים 1765–1775 בנושאי מיסוי ללא ייצוג ושליטה על ידי המלך ג'ורג' השלישי.
בעקבות החובות ממלחמת הצרפתים והאינדיאנים, עליהם המושבות האמריקניות היו אמורות לעזור לשלם, נוצרו מתחים בין השנים 1765 - 1775 בנושאי מיסוי ללא ייצוג ושליטה על ידי המלך ג'ורג' השלישי. המתחים לובו בעקבות שורה של מיסים שהטיל הפרלמנט הבריטי כמון חוק הבולים של 1765 ובהמשך, חוק התה של 1773, עליהם מחה המון זועם של המתיישבים במסיבת התה של בוסטון באמצעות השלכת כל מטען התה שהיה באוניות אשר עגנו בנמל בוסטון. בשנת 1770 אירע טבח בוסטון בו פתחו המעילים האדומים באש על אזרחים, מעשה שהוביל למרד בקרב המתיישבים הזועמים. הפרלמנט הבריטי הגיב להתרסה של המתיישבים על ידי העברת מה שנקרא בפי המושבות "חוקי הכפייה" בשנת 1774. בסופו של דבר השתלשלות האירועים הפעילה את הטריגר ליריות הראשונות בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-1775 ובאופן ממשי, את תחילת מלחמת העצמאות האמריקנית עצמה. הניצחון בריטי בקרב גבעת בנקר ביוני 1775 יוביל למתחים קשים עוד יותר. מטרת השגת העצמאות הושגה ברוב המכונים פטריוטים, בעוד מיעוט המכונים נאמנים ביקשו להישאר כנתינים בריטיים ללא הגבלת זמן. כאשר הקונגרס הקונטיננטלי השני התכנס בפילדלפיה במאי 1775, הדיונים שנערכו על ידי אישים ידועים כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון, ג'ון הנקוק, סמואל אדמס, וג'ון אדמס הבשיל לכדי חיפוש אחר עצמאות מלאה ממדינת האם. בכך, מגילת העצמאות, אשררה פה אחד ב-4 ביולי 1776, הייתה הזדמנות רדיקלית ומכרעת. ארצות הברית של אמריקה הפכה למושבה הראשונה בעולם שהשיגה עצמאות בעידן המודרני.
בתחילת 1775 הפטריוטים אילצו את כל הפקידים והחיילים הבריטים לצאת מתוך האומה החדשה. הבריטים חזרו בכוח בחודש אוגוסט 1776, וכבשו את ניו יורק, שהפכה לבסיס שלהם עד תום המלחמה בשנת 1783. הבריטים, באמצעות הצי החזק שלהם, יכולים ללכוד נמלים גדולים, אבל 90% מהאמריקאים חיו באזורים כפריים בהם שלטון באופן מלא. לאחר שהפטריוטים לקחו בשבי כוח פלישה בריטי שירד מקנדה במערכת סרטוגה ב-1777, צרפת נכנס למלחמה כבת ברית של ארצות הברית, וצירפה את הולד וספרד כבנות בריתה. בריטניה איבדה את העליונות הימית ולא היה לה בעלות ברית חזקות. האסטרטגיה הבריטית התמקדה מחדש בדרום, שם הם ציפו כי מספר גדול של נאמנים יילחם לצד המעילים האדומים. הרבה פחות נאמנים אחזו בנשק מאשר בריטניה הצטרכה. מאמצי המלוכה לשלוט בכפרי בדרום נכשלו. כשהצבא הבריטי ניסה לחזור לניו יורק, צי החילוץ הופנה לאחור על ידי הצי הצרפתי והצבא הבריטי נתפס על ידי כוחות אמריקאים-צרפתים בפיקודו של גנרל ג'ורג' וושינגטון בקרב יורקטאון ב-1781. הקרב, חתם למעשה את המלחמה.
הסכם שלום עריכה
חוזה פריז סיים את המלחמה בשנת 1783 בתנאים נוחים למדי לאומה החדשה[1][2].
אירועי המפתח התרחשו בספטמבר 1782, כאשר שר החוץ הצרפתי, הרוזן דה ורז'ן, הציע פתרון שזכה להתנגדות נחרצת מצד בת בריתו, ארצות הברית. צרפת הותשה מהמלחמה וכל הצדדים חפצו בשלום למעט ספרד, אשר התעקשה להמשיך בלחימה עד כיבוש גיברלטר מידי הבריטים. דה ורז'ן הגה עסקה לה ספרד תסכים במקום גיברלטר. ארצות הברית תזכה בעצמאות שלה אבל תוגבל לשטח שממזרח להרי האפלצ'ים. בריטניה תיקח את השטח שמצפון לנהר אוהיו. באזור שמדרום לו תוקם מדינה אינדיאנית עצמאית תחת שליטה ספרדית שתהווה אזור חיץ. האמריקאים הבינו כי הידידות עם צרפת הייתה חסרת תועלת במשא ומתן וכי הם יכולים להגיע לעסקה טובה יותר ישירות מול לונדון. ג'ון ג'יי פנה לבריטים כדי לשאת ולתת ישירות מולם, ללא צרפת וספרד. ראש ממשלת בריטניה הלורד שלבורן, שהיה האחראי על המשא ומתן, הסכים לכך. הבריטים ראו הזדמנות להפריד בין ארצות הברית לצרפת ולהפוך את המדינה החדשה לשותפה כלכלית רבת ערך. התנאים המערבים היו שארצות הברית תקבל את כל השטח שממזרח לנהר המיסיסיפי, מצפון לפלורידה, ומדרום לקנדה. הגבול הצפוני כמעט זהה לזה הקיים היום. ארצות הברית תזכה בזכויות דיג מול חופי קנדה, והסכימה לאפשר לסוחרים בריטים ולנאמנים לנסות ולשחזר את רכושם. זה היה הסכם משתלם ביותר עבור ארצות הברית, ובכוונה תחילה מנקודת המבט הבריטית. ראש הממשלה שלבורן חזה סחר דו כיווני רווחי מאוד בין בריטניה לבין ארצות הברית אשר יגדל במהירות, כפי שאכן קרה.
סוף המהפכה עריכה
נאמנים דרומיים עשירים היגרו עם עבדיהם, לרוב לכיוון המטעים באיי הודו המערבית הבריטיים. הבריטים לקחו גם 3000 שחורים חופשיים, עבדים לשעבר שלחמו בצבא הבריטי, איתם הלכו לנובה סקוטיה. רבים מצאו בה עוינות והיגרו לסיירה לאון, שהייתה מושבה בריטית באפריקה.
המולדת החדשה השתלטה על כמעט כל הקרקע ממזרח למיסיסיפי, מדרום לנהר סנט לורנס והימות הגדולות. המושבות הבריטיות של מזרח ומערב פלורידה ניתנו לספרד כתגמול. השבטים האינדיאניים שכרתו ברית עם בריטניה היו המפסידים הגדולים; הבריטים התעלמו מהם בוועידת השלום, ורובם עברו לשליטה אמריקנית, אלא אם כן הם היגרו לקנדה או לטריטוריה ספרדית. הבריטים שמרו על מבצרים במערב התיכון האמריקאי (במיוחד במישיגן ובוויסקונסין), שם הם סיפקו נשק לשבטים האינדיאניים.
הסכם ג'יי עריכה
הסחר התחיל מחדש בין שני העמים כשהמלחמה הסתיימה. הבריטים התירו לכל לייצא לאמריקה אבל אסר על כמה יצואני מזון אמריקאים לייצא למושבותיה באיי הודו המערבית. היצוא הבריטי הגיע ל-3.7 מיליון ליש"ט, בהשוואה ליבוא של רק 750,000 ליש"ט. חוסר האיזון יצר מחסור בזהב בארצות הברית.
בשנת 1785, ג'ון אדמס הפך למיופה הכוח האמריקני הראשון, הידוע כיום כשגריר, לחצר סנט ג'יימס והמלך ג'ורג' השלישי קיבל אותו במאור פנים. בשנת 1791 בריטניה שלחה את שליח הדיפלומטי הראשון שלה, ג'ורג' המונד, לארצות הברית.
כאשר בריטניה וצרפת יצאו למלחמה בשנת 1793, היחסים בין ארצות הברית ובריטניה גבלו במלחמה גם כן. המתיחות נחלשה כאשר נחתם הסכם ג'יי בשנת 1794, שהוביל לעשור של שלום ויחסי סחר משגשגים. ההיסטוריון מרשל סמלסר טוען שההסכם דחה את המלחמה עם בריטניה, או לפחות דחה אותה עד שארצות הברית הייתה חזקה מספיק כדי להתמודד איתה.
ההיסטוריון ברדפורד פרקינס טען שההסכם היה הראשון שייצר מערכת יחסים מיוחדת בין בריטניה וארצות הברית, עם חלק שני תחת לורד סולסבר. לדעתו, ההסכם עבד במשך עשר שנים כדי להבטיח את שלום בין בריטניה ואמריקה שאופיין כתקופת ההתקרבות הראשונה כפי שפרקינס סיכם: "במשך כעשר שנים היה שלום על הגבול, הכרה משותפת של הערך בקיום יחסי מסחר, ואפילו, על ידי השוואה בין התקופות הקודמות והבאות... מחלוקות עם צרפת ... דחפו את כוחות דוברי האנגלית לשיתוף פעולה הדוק יותר". החל מסף מלחמה בשנת 1794, הסכם ג'יי הפיג את המתחים, ולדברי פרקינס: "דרך עשור של מלחמת עולם ושלום, ממשלות משני צידי האוקיינוס האטלנטי הצליחו לגרום ולשמר סבר פנים אשר לעיתים קרובות התקרב לידידות אמיתית".
ההיסטוריון ג'וזף אליס מוצא את תנאי החוזה "חד-צדדיים לטובת בריטניה", אבל טוען כי קיים קונצנזוס בקרב היסטוריונים שזה היה "מציאה ממולחת עבור ארצות הברית". לדבריו, ההסכם השפיע על הפיכתה של אנגליה, ולא צרפת, לכוח האירופי ההגמוני בעתיד. הוא הכיר בתלות המסיבית של הכלכלה האמריקנית בסחר עם אנגליה. במובן מסוים זה היה תצוגה מקדימה של דוקטרינת מונרו (1823), בקשירת הפיתוח הביטחוני והכלכלי של ארצות הברית לצי הבריטי, אשר סיפק הגנה משמעותית ביותר במהלך המאה ה-19. לדבריו, ההסכם דחה בעיקר את המלחמה עם אנגליה עד שאמריקה הייתה מסוגלת יותר מבחינה כלכלית ופוליטית להילחם לבד.
ארצות הברית הכריזה על נייטרליות במלחמות בין בריטניה וצרפת (1793 - 1815), והרוויחה מאוד ממכירת מזון, עץ ואספקה לשני הצדדים.
תומאס ג'פרסון התנגד להסכם ג'יי כי הוא חשש שזה יחזק אויבים פוליטיים אנטי-רפובליקאים. עם זאת, כשג'פרסון מונה לנשיא ב-1801, לא הפר את ההסכם. הוא השאיר לשר הפדרליסט, רופוס קינג, לשאת ולתת בלונדון בנוגע להחלטה בסוגיות בדבר תשלומים וגבולות. הידידות נהרסה ב-1805, כשהיחסים הפכו עוינים יותר ויותר כהקדמה למלחמת 1812. ג'פרסון דחה את חידוש חוזה ג'יי באמנת מונרו-פינקני של 1806 כפי שסוכם על ידי הדיפלומטים שלו בלונדון; הוא מעולם לא שלח אותו לסנאט.
סחר העבדים הבינלאומי דוכא לאחר שבריטניה הגדולה העבירה את ביטול חוק סחר העבדים בשנת 1807, ובארצות הברית חוקק חוק דומה באותה השנה.
מלחמת 1812 עריכה
- ערך מורחב – מלחמת 1812
כנקמה על המצור שהטילה בריטניה על צרפת, ארצות הברית הטילה אמברגו סחר באמצעות חוק האמברגו של 1807. החוק כלל את הביקור והחיפוש של סוחר נייטרלי, וגרם לדיכוי הסחר הפרנקו-אמריקאי לאורך המלחמות הנפוליאוניות. אנשי הצי המלכותי גם עלו על ספינות אמריקאיות וחשדו במלחים בהיותם עריקים בריטים. התרחבות מערבה לתוך המערב התיכון (אוהיו וויסקונסין) מנעה מהשבטים האינדיאניים לקבל תחמושת ותמיכה מסוכנים בריטיים. ואכן, המטרה של בריטניה הייתה הקמת מדינה אינדיאנית עצמאית שתחסום את התפשטות אמריקנית.
לאחר שהדיפלומטיה והחרם נכשלו, סוגיית הכבוד הלאומי והעצמאות באה לידי ביטוי. אנדרו ג'קסון, שעדיין נשא צלקות ממלחמת העצמאות הראשונה, היה משוכנע כי מדובר במלחמת עצמאות שנייה. העימות המתקרב היה על הפרות של זכויות אמריקאיות, אך גם על זה היה גם הצדקת הזכות של הזהות האמריקאית.
לבסוף ביוני 1812 הנשיא ג'יימס מדיסון הכריז על מלחמה, והתגבר על ההתנגדות בשל אינטרסים עסקיים בצפון-מזרח. האסטרטגיה האמריקנית קראה למלחמה נגד הספנות הבריטית ובעיקר ניתוק משלוחי מזון במטעי הסוכר הבריטיים באיי הודו המערביים. כיבוש קנדה הייתה טקטיקה שנועדה לתת לאמריקנים עמדת מיקוח חזקה. המטרה הבריטית העיקרית הייתה להביס את צרפת, כך קרה עד שבשנת 1814 המלחמה נעשתה הגנתית בעיקרה. כדי לגייס בעלי ברית בקרב האינדיאנים, שהונהגו בידי טקומסה, הבריטים הבטיחו שמדינה אינדיאנית עצמאית תוקם בשטח האמריקאי. פלישות אמריקאיות חוזרות ונשנות על אדמת קנדה נכשלו בגלל הכנה לקויה, מעט מאוד גנרלים, והסירוב של יחידות מיליציה לעזוב את אדמתם. האמריקאים השתלטו על ימת אירי בשנת 1813 והרסו את כוחם של האינדיאנים, בעלי בריתם של הבריטים בצפון מערב ובדרום מזרח. הפלישה הבריטית על מפרץ צ'ספיק ב-1814 הגיעה לשיאה ב"שריפת וושינגטון", מתקפה קשה על הבירה האמריקאית, אך המתקפה הבריטית שהגיעה לאחר מכן בבולטימור נהדפה. הפלישה הבריטית למדינת ניו יורק ב-1814 הובסה בקרב על פלטסבורג, והפלישה על לואיזיאנה שפרצה לפני שהידיעה על הפסקת אש הגיעה לגנרל אנדרו ג'קסון, הובסה לחלוטין בקרב על ניו אורלינס בשנת 1815. המשא ומתן החל בשנת 1814 והפיק את הסכם גנט, אשר החזיר את הסטטוס קוו. לא הושגו הישגים טריטוריאליים בקרב שני הצדדים והתוכנית הבריטית ליצור אומה אינדיאנית ננטשה. בריטניה שמרה את הזכות התאורטית של גיוס כפוי לצי, אך הפסיקה לבחון מלחים, בעוד ארצות הברית ירדה מהנושא. ארצות הברית חגגה את התוצאה כמנצחת ב"מלחמה השנייה לעצמאות". הבריטים, הביסו לבסוף את נפוליאון בווטרלו, חגג את הניצחון ובמידה רבה שכחו את המלחמה נגד אמריקה. המתיחות בין ארצות הברית וקנדה נפתרו באמצעות דיפלומטיה.
מלחמת 1812 סימנה את סופה של תקופה ארוכה של סכסוך (1775 - 1815) ופתח עידן חדש של שלום בין שני העמים.
מחלוקות 1815 - 1860 עריכה
בכמה אירועים הגנרל האמריקאי וינפילד סקוט נקט דיפלומטיה נבונה על ידי הדחקת הרגשות כדי להגיע לפשרות מקובלות. סקוט טיפל בפרשיית הספינה קרוליין ב-1837, במהלכה מורדים מצפון אמריקה הבריטית (כיום אונטריו) נמלטו לניו יורק והשתמש בספינה אמריקנית קטנה שנקראה קרוליין כדי להבריח אספקה לקנדה לאחר שהמרד שלהם דוכא. בסוף 1837, מיליציה קנדית חצתה את הגבול לתוך ארצות הברית ושרפה את הספינה, מה שהוביל למחאות דיפלומטיות, התפרצות של אנגלופוביה ותקריות אחרות.
המתיחות בגבול המעורפל מיין-ניו ברונסוויק שילב קבוצות יריבות של חוטבי עצים במלחמת ארוסטוק ב-1839. לא היו יריות אבל שני הצדדים ניסו לשמור על כבוד לאומי ולהשיג עוד כמה קילומטרים של אדמה מיוערת. לכל צד הייתה מפה סודית לפיה לצד השני יש בסיס משפטי טוב יותר. לפיכך, הושגה פשרה בקלות באמנת וובסטר-אשברטון בשנת 1842, אשר הסדירה את הגבול של מיין ומינסוטה. בשנת 1859, מלחמת החזיר מדממת לא קבע דבר בשאלה איפה גבול צריך להיות במערכת יחסים לאיי סן חואן ואיי מפרץ. אבל, אמנת קלייטון-בולוור הוכיחה את עצמה כצעד חשוב בשיפור היחסים.
היחסים בין ארצות הברית לממלכה המאוחדת היו מתוחים לעיתים קרובות, ואפילו גבלו במלחמת כשבריטניה כמעט תמכה בקונפדרציה בחלקה הראשון של מלחמת האזרחים האמריקנית. משנות ה-40 ועד שנות ה-60 של המאה ה-19 מנהיגי בריטניה התמרמרו שוב ושוב ממה שהם ראו כטיפוח האספסוף הדמוקרטי על ידי וושינגטון, כמו בסכסוך גבול אורגון בין השנים 1844 - 1846.
עם זאת, בדעת הקהל בקרב בריטים מהמעמד הבינוני הייתה תחושה של "יחסים מיוחדים" משותפים בין שני העמים על בסיס שפה, הגירה, אוונגליזם, מסורות ליברליות, וסחר נרחב. אוכלוסייה זו דחתה את המלחמה, והכריחה את לונדון לפייס את האמריקאים. בשנת 1861 אירעה פרשת טרנט, במהלכה חיל הים האמריקני תפס באופן בלתי חוקי שני דיפלומטים של הקונפדרציה על ספינה בריטית. בשנת 1861 אירעה פרשת טרנט, במהלכה חיל הים האמריקני תפס באופן בלתי חוקי שני דיפלומטים של הקונפדרציה על ספינה בריטית. לונדון, שכמעט הצטרפה למלחמה, הציגה קו אדום ממנו וושינגטון נרתעה.
בין השנים 1844 - 1848 שתי האומות טענו לבעלות על אורגון. רוב האזור לא היה מיושב, מה שהקל על פתרון המשבר ולסיומו ב-1848, אז הוחלט כפשרה לפצל את האזור באופן שווה, עם קולומביה הבריטית לבריטניה, וושינגטון, איידהו, ואורגון לאמריקה. ארצות הברית אז הפנתה את תשומת לבה למקסיקו, שאיימה במלחמה לצורך סיפוח טקסס. בריטניה ניסתה ללא הצלחה למתן את המקסיקנים, אבל כשהמלחמה החלה היא נשארה נייטרלית. ארצות הברית זכתה בקליפורניה, בה הבריטים ראו אינטרס זמני בלבד.
מלחמת האזרחים האמריקנית עריכה
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקנית
במלחמת האזרחים האמריקנית אחת המטרות העיקריות של הקונפדרציה הייתה לזכות בהכרה מבריטניה וצרפת. בזכות כך, ציפו מנהיגי הקונפדרציה, ההכרה תוביל את בריטניה למלחמה מול ארצות הברית, ובכך תאפשר לקונפדרציה לזכות בעצמאות. בזכות דיפלומטיה אמריקאית פיקחית, אף אומה לא הכירה מעולם בקונפדרציה והמלחמה עם בריטניה נמנעה. למרות זאת, הייתה הרגשה ניכרת כי בריטניה תומכת בקונפדרציה ומסייעת לדרום לנצח כדי להחליש את ארצות הברית. בתחילת המלחמה בריטניה הוציאה מנשר המציג עמדה נייטרלית. מנהיגי הקונפדרציה הניחו לאורך כל המלחמה שבריטניה בוודאי תיכנס למלחמה כדי להגן על אספקת הכותנה שלה. הנחה זו הייתה אחת הסיבות שהקונפדרציה חשה מלכתחילה ביטחון לצאת למלחמה. עם זאת, אנשי הדרום מעולם לא התייעצו עם האירופים, והתמהמהו בשליחת דיפלומטים. עוד לפני שפרצו הקרבות באפריל 1861, אזרחי הקונפדרציה (ללא כל רשות ממשלתית) ניתקו את משלוחי הכותנה במאמץ להפעיל את "דיפלומטיית הכותנה". היא נכשלה כי לבריטניה היו מחסנים מלאים בכותנה ואף נהנו מעליית המחירים. רק ב-1862 נוצר מחסור אקוטי בכותנה.
פרשת טרנט בסוף 1861 כמעט גרמה מלחמה. ספינת מלחמה של הצי האמריקאי עצרה את ספינה אזרחית בריטית בשם "RMS Trent" וכוחות חיל הים עצרו שני דיפלומטים של הקונפדרציה, ג'יימס מוריי מייסון וג'ון סלידל. בריטניה התכוננה למלחמה ודרשה את שחרורם המיידי. הנשיא לינקולן שחרר מייד את הדיפלומטים והאירוע הסתיים בשקט יחסי.
בריטניה הבינה כי כל הכרה של קונפדרציה עצמאית לכך תטופל אקט מלחמתי נגד ארצות הברית. הכלכלה הבריטית הייתה להסתמך בכבדות על סחר עם ארצות הברית, בעיקר ייבוא תבואה זולה, אשר במקרה של מלחמה, תנותק על ידי האמריקאים. ואכן, האמריקאים היו פותחים במלחמת חורמה ימית נגד כל צי הסוחר הבריטי.
למרות הזעם והמחאות האמריקניות האינטנסיביות, לונדון התירה לאונייה "CSS Alabama", אשר נבנתה בבריטניה, לעזוב את הנמל ולהפוך לספינה התקפית תחת הדגל הימי של הקונפדרציה. המלחמה הסתיימה בשנת 1865; בוררות יישבה את הנושא בשנת 1871, עם תשלום של 15.5 מיליון דולר בזהב עבור הנזקים שנגרמו.
בינואר 1863 לינקולן הוציא את הצהרת האמנציפציה העוצרת את העבדות ונתמכה בחום על ידי גורמים ליברליים בבריטניה. ממשלת בריטניה חזתה כי שחרור העבדים יצור מלחמה אתנית, ותיתכן שתידרש התערבות על בסיס הומניטרי. לא הייתה מלחמת אתנית, והירידה ביכולות של הקונפדרציה - כמו אובדן חלק ניכר מהנמלים והנהרות - עשתה את הצלחותיהם הסבירות, קטנות יותר ויותר.
סוף המאה ה-19 עריכה
היחסים היו קרירים במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19 כשהאמריקנים התרעמו על פעילויותיהם של הבריטים והקנדים במהלך מלחמת האזרחים. לאחר המלחמה, הרשויות האמריקניות הסתכלו לכיוון השני כמו ה"אחווה הפניאנית" האירית אשר תכננה ואף ניסתה לפלוש לקנדה. הפניאנים נכשלו אבל פוליטיקאים אמריקאים ממוצא אירי, כוח עולה במפלגה הדמוקרטית, דרשו יותר עצמאות לאירלנד והשתמשו ברטוריקה אנטי בריטית שנקראה "לסובב את זנב האריה" - מרכיב עיקרי בקמפיין הבחירות שפנה לבוחרים ממוצא אירי.
בריטניה המשיכה במדיניות הסחר החופשי שלה אפילו עם יריבותיה העיקריות, ארצות הברית וגרמניה, תוך שימוש בתעריפים גבוהים (כפי שעשתה קנדה). התעשייה הכבדה באמריקה גדלה מהר יותר מאשר בבריטניה, בשנות ה-90 של המאה ה-19 דחקה את בריטניה, בייחוד בתעשיית המכונות, בפנייתה לשווקים אחרים בעולם. לונדון, עם זאת, נותרה המרכז הפיננסי העולמי, אפילו בזמן שרוב השקעותיה הופנו לתעשיית הרכבות האמריקניות. האמריקאים נותרו הרחק מאחור הבריטים בתחומי הספנות הבינלאומית והביטוח.
"הפלישה" האמריקנית לשוק הבריטי המקומי דרש תגובה. מכס על סחורות יבוא, אף על פי שעלה יותר ויותר תוך פיקוח, לא הוטלו עד שנות ה-30 של המאה ה-20. לכן, אנשי עסקים בריטים נאלצו לאבד השוק שלהם או לחשוב מחדש ולהביא את המודרניזציה לפעילות שלהם. תעשיית הנעליים והמגפיים התמודדה עם הגדלת הייבוא של ההנעלה האמריקנית; האמריקאים השתלטו על שוק מכונות ההנעלה. חברות בריטיות הבינו שהן צריכות לעמוד בתחרות ולכן הן בחנו מחדש את שיטות העבודה המסורתיות, ניצול העבודה, ויחסים תעשייתיים, וחשבו מחדש כיצד לשווק מחדש את ההנעלה, לפי דרישות האופנה.
סכסוכי גבולות בוונצואלה ובאלסקה עריכה
בשנת 1895 פרץ משבר ונצואלה. סכסוך גבולות בין ונצואלה וגיאנה הבריטית גרם למשבר אנגלו-אמריקאי כאשר ארצות הברית התערבה וצידדה בעמדת ונצואלה. תעמולה בחסות ונצואלה שכנע את דעת הקהל האמריקאית שהבריטים פגעו בשטח ונצואלה. ארצות-הברית דרשה הסבר וראש הממשלה סולסברי סירב. המשבר אף הוחרף כאשר הנשיא גרובר קליבלנד, בצטטו את דוקטרינת מונרו, הציב אולטימטום בסוף 1895. הקבינט של סולסברי שכנע אותו שהוא חייב ללכת לבוררות. שני הצדדים נרגעו והסוגיה נפתרה במהירות באמצעות בוררות אשר במידה רבה תמכה מבחינה משפטית בצד הבריטי בשרטוט קו הגבול. סולסברי נותר כועס אבל הושג קונצנזוס בלונדון, בראשותו של לורד לנדסדאון, אשר תמך בחיפוש יחסים הרבה יותר ידידותיים עם ארצות הברית. באמצעות עמידה לצד אומות אמריקה הלטינית נגד הסגת הגבול של הבריטית, ארצות הברית שיפרה את יחסיה עם אמריקה הלטינית, והאופן הלבבי של הליך שיפור היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה.
אמנת אולני-פאונספוט בשנת 1897 הייתה הסכם מוצע בין ארצות הברית ובריטניה שנדרש בוררות במחלוקות מרכזיות. למרות תמיכה רחבה בקרב הציבור והאליטות, האמנה נדחתה על ידי הסנאט האמריקאי, אשר קינא בסמכויות שלה, שאף פעם לא נכנסו לתוקף.
המחלוקת על הגבול בין אלסקה וקנדה יושבה על ידי בוררות, אבל הקנדים חשו נבגדים עם התוצאה. רכישת אלסקה בשנת 1867 ציירה את הגבול בין קנדה ואלסקה באופן מעורפל. עם הבהלה לזהב ביוקון בשנת 1898, כורים נאלצו להיכנס דרך אלסקה, וקנדה ורצתה לשרטט מחדש את הגבול כדי להשיג נמל ימי משלה. קנדה דחתה את ההצעה האמריקנית לחכירת נמל אמריקאי לטווח ארוך. הסוגיה עברה לבוררות, אשר פתרה סופית את וויכוח הגבול של אלסקה בשנת 1903. ההחלטה תמכה בארצות הברית, כאשר השופט הבריטי צידד יחד עם שלושה שופטים אמריקאים מול שני שופטים קנדיים בתוצאות הבוררות. דעת הקהל הקנדית הייתה נסערת, מתוך הרגשה שהאינטרסים שלהם הוקרבו על ידי לונדון לטובת ההרמוניה הבריטית-אמריקנית.
ההתקרבות הגדולה עריכה
ההתקרבות הגדולה היא מונח המשמש לתיאור התלכדות היעדים המדיניים, הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים בין בריטניה וארצות הברית החל משנת 1895 ועד מלחמת העולם הראשונה שהחלה בשנת 1914. הציבור האירי-קתולי הרחב בארצות הברית, יצר את התשתית העיקרית לדרישות העצמאות האירית, והוביל לשימוש ברטוריקה אנטי-בריטית, במיוחד בימי בחירות.
הסימן הבולט ביותר של שיפור יחסים במהלך ההתקרבות הגדולה היו הפעולות של בריטניה במלחמת ארצות הברית-ספרד. עם פרוץ המלחמה בשנת 1898, לבריטים הייתה מדיניות ראשונית של תמיכה באימפריה הספרדית ושלטונה הקולוניאלי על קובה מתוך תפיסת האיום שבכיבוש אמריקאי ורכישת קובה על ידי ארצות הברית. מה עלול היה לפגוע באינטרסים המסחריים של בריטניה בתוך במסגרת רכוש האימפריה באיי הודו המערביים. עם זאת, אחרי ארצות הברית נתנה הבטחות אמיתיות שהיא תעניק עצמאות לקובה (שבסופו של דבר התממשה בשנת 1902, לפי התנאים המוכתבים בתיקון פלאט), הבריטים נטשו את מדיניות זו ובסופו של דבר צידדו בארצות הברית בניגוד לרוב המעצמות האירופאיות האחרות שתמכו ספרד. בתמורה, ממשלת ארצות הברית תמכה בבריטניה במלחמת הבורים, אף על פי שאמריקאים רבים העדיפו לתמוך בבורים.
הניצחון במלחמת ארצות הברית-ספרד מיצב את ארצות הברית כאימפריה עולה בעצמה. המעמד החדש זה הופגן בין השנים 1900–1901, כאשר ארצות הברית ובריטניה, כחלק מברית שמונה האומות, דכאו את מרד הבוקסרים ותחזקו מושבות זרות בשושלת צ'ינג בסין. בין השנים 1907 - 1909, הנשיא האמריקאי תיאודור רוזוולט שלח את "הצי הלבן הגדול" למסע בינלאומי, כדי להוכיח את עוצמתו העולמית של חיל הים של ארצות הברית, אשר הפך שני רק לצי המלכותי בגודל ועוצמת האש.
מלחמת העולם הראשונה עריכה
- ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה
לארצות הברית הייתה מדיניות של נייטרליות גמורה. ארצות הברית הייתה מוכנה לייצא כל מוצר לכל מדינה. גרמניה לא יכלה לייבא דבר בשל המצור הבריטי, ולכן הסחר האמריקני היה עם בעלות הברית. הוא מומן על ידי מכירת איגרות חוב אמריקניות ומניות בבעלות בריטית. כאשר החלו להידלדל המניות ואיגרות החוב, הבריטים לקחו הלוואות כבדות מבנקים בניו יורק. כאשר האשראי אזל בסוף 1916, בריטניה הייתה על סף משבר פיננסי.
דעת הקהל האמריקנית עברה בהתמדה נגד גרמניה, במיוחד בעקבות הפלישה הגרמנית לבלגיה בשנת 1914 והטבעת האוניה לוסיטניה בשנת 1915. הקהל האמריקאי הגדול ממוצא גרמני ואירי קרא להישאר מחוץ למלחמה, אבל האמריקאים הגרמנים נדחקו לשוליים יותר ויותר. הגרמנים חידשו את לוחמת הצוללות ב-1917 באופן בלתי מוגבל ובידיעה שזה יוביל למלחמה עם ארצות הברית. ההזמנה של גרמניה לצרף את מקסיקו למלחמה נגד ארצות הברית במברק צימרמן הייתה הקש ששבר את גב הגמל, וארצות הברית הכריזה על מלחמה באפריל 1917. האמריקנים תכננו לשלוח כסף, מזון ותחמושת, אך עד מהרה התברר כי יהיה צורך במיליוני חיילים כדי להכריע את המלחמה בחזית המערבית.
ארצות הברית שלחה שני מיליון חיילים לאירופה תחת פיקודו של הגנרל ג'ון פרשינג, עם תוספת שהייתה בדרכה לקראת סוף המלחמה. רבות ממדינות ההסכמה היו סקפטיות לגבי הכשירות של חיל המשלוח האמריקאי, אשר בשנת 1917 היה חסרי הכשרה וניסיון. עד קיץ 1918, הגיעו 10,000 חיילי חי"ר אמריקאים ביום, בזמן שהכוחות הגרמנים הלכו והתכווצו משום שאזל להם כוח האדם.
אף על פי שנשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, רצה לצאת למלחמה למען האנושות, במהלך המשא ומתן על חוזה ורסאי בו שירטט את ארבע עשרה הנקודות לשלום מעמדו הדיפלומטי נחלש. הגבולות של אירופה שורטטו מחדש על הבסיס ההגדרה העצמית הלאומית, למעט גרמניה בימי תחת רפובליקת ויימאר שהוקמה זה עתה. שילומים פיננסיים הוטלו על הגרמנים, למרות הסתייגויות בריטיות ומחאות אמריקניות, בעיקר בגלל הרצון של צרפת לענישה. זאת, במה שרבים באותה תקופה החשיבו כנקמה עבור העימותים הקודמים עם גרמניה במאה ה-19.
בין מלחמות עולם עריכה
ב -1921 עקרון היסוד של מדיניות החוץ הבריטית היה "לטפח את הקשרים ההדוקים ביותר עם ארצות הברית". כתוצאה מכך, בריטניה החליטה שלא לחדש את הברית הצבאית שלה עם יפן, הידועה כברית האנגלו-יפנית, מאחר שיפן החלה להיות יריבתה העיקרית של ארצות הברית באוקיינוס השקט.
ארצות הברית יזמה בוושינגטון ועידה ימית מוצלחת בשנת 1922 שבמידה רבה סיימה את מרוץ החימוש הימי שנמשך כעשור. מלחמת העולם הראשונה סימנה את סוף עליונותו של הצי המלכותי, ליקוי שהוכר באמנת וושינגטון, כאשר ארצות הברית ובריטניה הסכימו על מכסת תפוסה שווה בספינות המלחמה. ב-1932, ההסכם לא חודש ובריטניה, יפן וארצות הברית היו שוב במירוץ ימי.
בשנות ה-20 של המאה ה-20, היחסים בין שתי המדינות היו ידידותיים באופן כללי. בשנת 1923 בלונדון החלה משא ומתן מחדש על החובה שלה לאוצר האמריקאי, שנאמד בכ-978 מיליון לירות שטרלינג. לונדון הבטיחה תשלום רגיל של 34 מיליון לירות שטרלינג לעשר שנים ו-40 מיליון פאונד למשך 52 שנה. הרעיון היה שארצות הברית תלווה כסף לגרמניה, אשר בתמורה תשלם פיצויים לבריטניה, אשר בתמורה תשלם את הלוואותיה לממשל האמריקאי. בשנת 1931 כל התשלומים הגרמנים הופסקו, ובשנת 1932 בריטניה השהתה את התשלומים לממשל האמריקאי. החוב הוחזר לבסוף לאחר מלחמת העולם השנייה.
ארצות הברית סירבה להצטרף לחבר הלאומים, אף על פי שנשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, הגה את הרעיון. להיעדרה הייתה השפעה קטנה על המדיניות הבריטית. בעוד שארצות הברית השתתפה בגופים תפקודיים של הליגה - כדי להשביע את רצון בריטניה - קישור ארצות הברית לליגה באופן פומבי הייתה לנושא רגיש. לפיכך, כנסים גדולים, בייחוד ועידת וושינגטון של שנת 1922, התרחשו מחוץ לחסות הליגה. ארצות הברית סירבה לשלוח נציגים רשמיים לוועדות הליגה, ובמקום שלחמה "משקיפים" רשמיים.
בתקופת השפל הגדול, ארצות הברית הייתה עסוקה בענייניה הפנימיים והתאוששות הכלכלית שלה, כך שאימצה מדיניות בדלנית. כאשר ארצות הברית העלתה מיסים בשנת 1930, הבריטים הגיבו בהעלאת המיסים שלהם נגד מדינות אחרות (כמו ארצות הברית) תוך מתן העדפות סחר מיוחדות בתוך חבר העמים הבריטי. ארצות הברית דרשה שהעדפות סחר מיוחדות אלה יופסקו בשנת 1946 תמורת הלוואה גדולה. סך הסחר העולמי הכולל קפץ ביותר משני שלישים ואילו הסחר בין ארצות הברית ובריטניה התכווץ מ-848 מיליון דולר בשנת 1929 לכ-288 מיליון דולר בשנת 1932, ירידה של כמעט שני שלישים. כשבריטניה כינסה בשנת 1933 את ועידת לונדון לכלכלה, ועידה עולמית שאמורה הייתה לסייע בפתירת המשבר הכלכלי, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט גינה אותה וסירב לשתף עמה פעולה.
המתיחות סביב שאלת העצמאות האירית התפוגגה עם עצמאותה של מדינת אירלנד החופשית בשנת 1922. האמריקנים האירים השיגו את המטרה שלהם, וב-1938 המנהיג שלהם, ג'וזף קנדי, מונה להיות שגריר חצר סנט ג'יימס. הוא התרועע עם החברה הגבוהה בלונדון ובתו נישאה לאריסטוקרט. קנדי תמך במדיניותו של נוויל צ'מברלין, מדיניות פיוס כלפי גרמניה, וכאשר החלה המלחמה הוא ייעץ לוושינגטון כי סיכויי ההישרדות של בריטניה עגומים. כאשר וינסטון צ'רצ'יל עלה לשלטון בשנת 1940, קנדי איבד את כל השפעתו בלונדון ובוושינגטון.
מלחמת העולם השנייה עריכה
- ערך מורחב – השאל-החכר, בעלות הברית
אף על פי שאנשים רבים בקרב העם האמריקאי גילו אהדה לבריטניה במלחמה עם גרמניה הנאצית, הייתה התנגדות נרחבת להתערבות אמריקנית אפשרית בענייני אירופה. זה הוכנס לחוק בסדרת מעשים שיבסו את מדיניות הנייטרליות ואושררו על ידי הקונגרס של ארצות הברית בשנת 1935, 1936, ו-1937 בהתאמה. עם זאת, מדיניותו של הנשיא רוזוולט (cash-and-carry) עדיין מותר התירה לחמש את בריטניה וצרפת מתחמושת של ארצות הברית, בתנאי שישלמו במזומן וישאו את הנשק על הספינות שלהן.
צ'רצ'יל, שהזהיר במשך זמן ארוך קודם לכן מפני גרמניה ודרש התחמשות, הפך לראש הממשלה לאחר שמדיניות הפייסנות של צ'מברלין התמוטטה לחלוטין ובריטניה לא הצליחה להפוך את הפלישה הגרמנית לנורווגיה באפריל 1940. לאחר נפילת צרפת ביוני 1940, רוזוולט נתן לבריטניה (ואחרי יוני 1941 גם לברית המועצות) סיוע נרחב. במסגרת הסכם משחתות תמורת בסיסים שנחתם בספטמבר 1940, ניתנה ההסכמה להעביר לארצות הברית זכויות שימוש להקמת בסיסים צבאיים בבסיסים קיימים ובשטחים במושבות בריטניה, ללא תשלום למשך 99 שנים, בבהאמס, ג'מייקה, סנט לוסיה, טרינידד, אנטיגואה וגיאנה הבריטית. ובתמורה, ארצות הברית העבירה לבריטניה 50 משחתות מעודפי הצי האמריקאי. החל מחודש מרץ 1941, ארצות הברית חוקקה את חוק השאל-החכר בדמות טנקים, מטוסי קרב, תחמושת, כדורים, מזון וציוד רפואי. בריטניה קיבלה 31.4 מיליארד דולר מתוך 50.1 מיליארד דולר שנשלחו לבעלות הברית.
בדצמבר 1941 בכנס ארקדיה החשוב שתקיים בוושינגטון, ראשי הצבא הבריטי וראשי הצבא האמריקאי הסכימו על אסטרטגיה. הם הקימו את ראשי המטות המשולבים לצורך תכנון ותיאום אסטרטגיה ומבצעים. שיתוף הפעולה הצבאי היה קרוב ומוצלח.
שיתוף הפעולה הטכני היה קרוב אפילו יותר, כששני העמים חלקו מידע מסווג ונשק בעיקר לגבי מכ"מים, מנועי מטוסים, קודים נאצים ופצצת האטום.
מיליוני חיילים אמריקאים התבססו בבריטניה במהלך המלחמה. החיילים האמריקאים השתכרו פי חמישה יותר מאשר חיילי הצבא הבריטי, מה שהוביל לחיכוך מסוים עם הגברים הבריטים ונישואי תערובת עם נשים בריטיות.
בשנת 1945 שלחה בריטניה חלק מהצי הבריטי כדי לסייע לפלישה האמריקנית ליפן שתוכננה לאוקטובר, אך היא בוטלה באוגוסט כאשר יפן נאלצה להיכנע ללא תנאי.
הודו עריכה
- ערך מורחב – הודו הבריטית
מתח רציני פרץ בעקבות דרישות אמריקניות למתן עצמאות להודו, הצעה שצ'רצ'יל דחה בתוקף. במשך שנים רוזוולט עודד את ההתנתקות של בריטניה מהודו. העמדה האמריקנית התבססה על התנגדות עקרונית לקולוניאליזם, דאגה מעשית עבור תוצאות המלחמה, והצפי לתפקיד משמעותי עבור אמריקה בעידן הפוסט-קולוניאלי. בשנת 1942 כאשר הקונגרס הלאומי ההודי השיק את תנועות "צאו מהודו", השלטונות הבריטיים עצרו מיד עשרות אלפי פעילים (כולל גנדי). בינתיים, הודו הפכה לאזור היערכות האמריקני העיקרי במהלך הסיוע לסין. רוזוולט נסוג עם איומיו של צ'רצ'יל להתפטר אם ילחץ יותר מדי.
המלחמה הקרה עריכה
- ערך מורחב – המלחמה הקרה, נאט"ו
בתקופה שלאחר בריטניה נקלע למשבר פיננסי, בעוד ארצות הברית הייתה בעיצומו של שגשוג כלכלי. בתהליך דה-קולוניזציה העניקה בריטניה עצמאות להודו, פקיסטן וציילון (כיום סרי לנקה) בשנת 1947. הלייבור, אשר נבהל מאיום הקומוניזם במדינות הבלקן, דחק בארצות הברית להשתלט על התפקיד הבריטי ביוון. הלחץ הבריטי הוביל לפרסום דוקטרינת טרומן ב-1947, עם הסיוע הכספי והצבאי ליוון ולטורקיה ובריטניה נסוגה מהאזור.
ארצות הברית סיפקה סיוע עם כספי ההלוואה האנגלו-אמריקאית של 1946, מתן הלוואה ל-50 שנה עם ריבית נמוכה 2% החל משנת 1950. פתרון קבוע יותר היה תוכנית מרשל של 1948–1951, אשר הזרימה 13 מיליארד דולר לתוך במערב אירופה, מתוכם 3.3 מיליארד דולר הלכו לבריטניה, כדי לסייע למודרניזציה של הפרקטיקות והתשתית העסקית. הסיוע היה מתנה ונשא דרישות שבריטניה תאזן את תקציבה, תשלוט במיסים ותשמור על יתרות מטבע נאותות.
הצורך לגבש חזית אחידה מול האיום הסובייטי אילץ את ארצות הברית ובריטניה לשתף פעולה כדי ליצור את ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) עם בעלות הברית האירופיות שלהן. נאט"ו היא ברית הגנה הדדית לפיה התקפה על מדינה חברה אחת נחשבת להתקפה על כל המדינות החברות.
ארצות הברית נקטה בעמדה אנטי-קולוניאלית ואנטי-קומוניסטית במדיניות החוץ שלה במהלך המלחמה הקרה. כוחות צבאיים מארצות הברית ובריטניה היו מעורבים מאוד במלחמת קוריאה, ונלחמו תחת מנדט האו"ם. הנסיגה של הכוחות הצבאיים התרחשה לאחר שהמלחמה הגיעה למבוי סתום בשנת 1953. כאשר פרצה מלחמת סיני באוקטובר 1956, ארצות הברית חששה ממלחמה רחבה יותר לאחר שברית המועצות איימה להתערב בצד המצרי. בעקבות זאת, ארצות הברית הפעילה לחץ כלכלי-פיננסי מתמשך כדי להוביל את הממלכה המאוחדת, צרפת וישראל לשים סוף לפלישתן מצרים. החוב של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה היה כה גדול שסנקציות כלכליות יכלו לגרום לפיחות בסטרלינג. זה היה משהו שממשלת בריטניה נועדה למנוע בכל מחיר וכשהתברר כי הסנקציות הבינלאומיות היו רציניות, הבריטים, הישראלים והצרפתים הסיגו את כוחותיהם לעמדות שלהם טרום המלחמה. בשנה שלאחר התפטר ראש ממשלת בריטניה, סר אנתוני אידן.
לאחר הניצחון של דווייט אייזנהאואר בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1952 ניתן היה לצפות כי היחסים בין בריטניה לארצות הברית ימשיכו להיות טובים, אם לא קרובים אף יותר. עם זאת, שיתוף פעולה האנגלו-אמריקאי בתקופת נשיאותו של אייזנהאואר היה עכור. הלחץ האמריקאי לסיים את מלחמת סיני בשנת 1956 סימל את נקודת השפל ביחסים בין שתי המדינות מאז שנות ה-20 של המאה ה-20.
במסגרת הסכם ההגנה הדדית בין ארצות הברית ובריטניה, אשר נחתם בשנת 1958, ארצות הברית סייעה לבריטניה בפיתוח ארסנל גרעיני משלה. בחודש אפריל 1963, ג'ון קנדי והרולד מקמילן חתמו על הסכם המכר פולאריס, שהוביל להסכמת ארצות הברית לספק את הטיל הבליסטי UGM-27 פולאריס לבריטניה לשימוש הצוללות של הצי המלכותי החל בשנת 1968.
ארצות הברית הפכה בהדרגה למעורבת יותר ויותר במלחמת וייטנאם בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, אך הפעם לא קיבל תמיכה מבריטניה. אנטי-אמריקניות בשל מלחמת וייטנאם וחוסר התמיכה האמריקאית בצרפת ובריטניה במהלך מלחמת סיני הטריד רבים באירופה. תחושה זו גדלה בבריטניה עם סירובו של הרולד וילסון לשלוח חיילים בריטים להודו-סין.
אדוארד הית' וריצ'רד ניקסון שמרו על קשרים הדוקים לאורך כהונתם. הית' סטתה מדרך קודמיו על ידי תמיכה בהחלטה של ניקסון להפציץ את האנוי והאי פונג, ווייטנאם, באפריל 1972. למרות החיבה האישית, היחסים האנגלו-אמריקאיים המשיכו להדרדר באופן ניכר במהלך שנות ה-70 המוקדמות. במהלך כהונתו, הית' התעקש להשתמש בביטוי "היחסים הטבעיים" במקום "היחסים המיוחדים" כדי להתייחס ליחסים האנגלו-אמריקאיים. הוא הודה בדמיון ההיסטורי והתרבותי, אך הכחיש משהו מיוחד מעבר לכך. הית' היה נחוש להחזיר את מידת השוויון ביחסים האנגלו-אמריקאיים, אשר אופיינו בעיקר בדומיננטיות האמריקאית ככל שהכוח והכלכלה של בריטניה נחלש בעידן הפוסט-קולוניאלי.
הדחיפה המחודשת של הית' לקבלת בריטניה לקהילה הכלכלית האירופית (EEC) הביאה למתח נוסף בין יחסי הממלכה המאוחדת וארצות הברית. הנשיא הצרפתי שארל דה גול, אשר האמין שכניסת בריטניה תאפשר כניסה של השפעה אמריקנית מיותרת על הארגון, ולכן הטיל וטו על ניסיונות בריטיים קודמים להיכנס לארגון. ההצעה הסופית של הית' נהנתה מדעותיו המתונות יותר של ז'ורז' פומפידו, יורשו של דה גול בנשיאות צרפת, ותוכניותיו האיורוצנטריות במדיניות החוץ שלו. ממשל ניקסון הביט בהצעה זו כצעד של התרחקות מהקשרים הקרובים עם ארצות הברית, לטובת יבשת אירופה. לאחר הכניסה של בריטניה לקהילה הכלכלית האירופית בשנת 1973, הית' אישר פרשנות זו על ידי הודעה לעמיתו האמריקאי שהממלכה המאוחדת תגבש מעתה ואילך מדיניות אירופאית עם חברות אחרות בקהילה הכלכלית האירופית לפני שתדון עליהן עם ארצות הברית. יתר על כן, הית' הצביע על הנכונות שלו לשקול אפשרות פוטנציאלית של שותפות גרעינית עם צרפת והטיל ספק במה שהממלכה המאחדת קיבלה מארצות הברית בתמורה לשימוש האמריקאי במתקנים הצבאיים והמודיעיניים של בריטניה ברחבי העולם. בתגובה, ניקסון ומזכיר המדינה שלו, הנרי קיסינג'ר, ניתקו לזמן קצר את קשרי המודיעין האנגלו-אמריקאים באוגוסט 1973. לאחר מכן קיסינג'ר ניסה לשחזר את ההשפעה האמריקאית באירופה עם תוכנית המדיניות שלו משנת 1973 "שנת אירופה" לעדכון הסכמי נאט"ו. חברי ממשלת הית', כולל הית' עצמו בשנים מאוחרות יותר, התייחסו לתוכנית זו בלעג.
בשנת 1973, פקידים אמריקאים ובריטיים לא הסכימו על הטיפול שלהם במלחמת יום הכיפור. בעוד שממשל ניקסון הגדיל מיד את הסיוע הצבאי לישראל, הית' שמר על הנייטרליות הבריטית בסכסוך, וטיל אמברגו על הנשק הבריטי בעבור כל הצדדים הלוחמים. האמברגו בפועל פגע בעיקר בישראל, בכך שמנע ממנה לקבל את טנקי הצנטוריון הבריטים. המחלוקת האנגלו-אמריקאית החריפה עם ההחלטה החד-צדדית של ניקסון לעלות את רמת הכוננות של הכוחות האמריקאיים, המוצבים בבסיסים הבריטיים, למצב כוננות הגנתית מרמה 3 למעמד ב-25 באוקטובר, בתגובה להתמוטטות הפסקת האש של האו"ם ב-25 באוקטובר. הית' אסר על המודיעין האמריקאי, לאסוף, להצטייד או לתדלק מהבסיסים הבריטיים בקפריסין, מה שהגביל מאוד את טווח הפעילות של מטוסי סיור אמריקניים. בתגובה, קיסינג'ר ניתק שוב את קשרי המודיעין האנגלו-אמריקאים והיו אף אנשי ממשל אשר הציעו שארצות הברית תסרב לעזור לבריטניה בשדרוג הטילי הפולאריס שנמכרו לבריטניה. המתיחות בין ארצות הברית ובריטניה נרגעה ברגע שהפסקת האש השנייה נכנסה לתוקף. שובו של וילסון לשלטון בשנת 1974 סייעה להחזיר את היחסים האנגלו-אמריקאי לנורמליות.
ב-23 ביולי 1977, פקידים מבריטניה וארצות הברית ביצוע משא ומתן מחודש בהסכם ברמודה הראשון, וחתמו על הסכם ברמודה השני, לפיו רק ארבע חברות תעופה, שתיים מבריטניה ושתיים מארצות הברית, מורשות להפעיל טיסות בין נמל התעופה היתרו בלונדון לבין "ערי המעבר" ספציפיות בארצות הברית. הסכם ברמודה השני היה בתוקף במשך כמעט 30 שנה עד שבסופו של דבר הוחלף על ידי הסכם השמים הפתוחים בין האיחוד האירופי לארצות הברית, שנחתם ב-30 באפריל 2007 נכנסו לתוקף ב-30 במרץ 2008.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, מרגרט תאצ'ר תמכה מאוד בעמדה הבלתי מתפשרת של רונלד רייגן כלפי ברית המועצות. לעיתים קרובות הם כונו "נשמות תאומות פוליטיות" ונקודת שיא ב"יחסים המיוחדים", רייגן ותאצ'ר נפגשו פעמים רבות במהלך הקריירה הפוליטית שלהם ודיברו בתיאום בעימות מול מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב.
בשנת 1982, ממשלת בריטניה הגישה בקשה מארצות הברית, לה האמריקאים הסכימו עקרונית, למכור את הטיל הבליסטי טריידנט II D-5, ציוד נלווה ותמיכה במערכות הנלוות, בשימוש צוללות גרעיניות ואנגארד של הצי המלכותי. הטיל הבליסטי טריידנט II D-5 החליף את הטיל הבליסטי הקודם של בריטניה, UGM-27 פולאריס, החל מאמצע 1990.
במלחמת פוקלנד ב-1982, ארצות הברית בהתחלה ניסתה לתווך בין בריטניה וארגנטינה, אבל בסופו של דבר תמכה בבריטניה נגד הפלישה הארגנטינאית. מחלקת ההגנה של ארצות הברית, תחת קספר ויינברגר, סיפקה לצבא הבריטי ציוד ותמיכה לוגיסטית.
באוקטובר 1983, ארצות הברית וקואליציה של מדינות הקריביים התחייבו להשתתף במבצע זעם דחוף, שם קוד לפלישה של חבר העמים הבריטי למדינת האי גרנדה. בגרנדה הפיכה מרקסיסטית מדממת התפשטה במהרה, ומדינות שכנות באזור ביקשו מארצות הברית להתערב באופן צבאי. הדבר נעשה בהצלחה למרות התנגדות ממשלת בריטניה.
ב-15 באפריל 1986, חיל האוויר של ארצות הברית עם השתתפות נחתים וכוחות ימיים יצא למבצע קניון אל דוראדו מתחנות חיל האוויר המלכותי פיירפורד, הייפורד העליון, לייקנהית' ומילדנהול אשר באנגליה. למרות התנגדות נחרצת מתוך המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר התירה לרונלד רייגן להשתמש בתחנות חיל האוויר המלכותי בבריטניה בעת ההפצצות על טריפולי ובנגזי בלוב, במתקפת נגד של ארצות הברית, בתגובה למימון וייצוא טרור של המדינה בהנהגת מועמר קדאפי. מתקפות טרור אשר היו מכוונות נגד אזרחים אמריקאים המוצבים בברלין המערבית.
ב-21 בדצמבר 1988, בטיסה 103 של פאן אמריקן מנמל התעופה הית'רו בלונדון לנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי ב, התפוצץ המטוס מעל העיירה לוקרבי, סקוטלנד. כתוצאה מכך, נהרגו 169 אמריקאים ו-40 בריטים. המניע מיוחס לרוב ללוב, וכנראה נעוץ בסדרה של עימותים צבאיים עם חיל הים של ארצות הברית בשנת 1980 במפרץ סידרא, אשר לוב טוענת לבעלות עליו. אף על פי שבית המשפט העליון הסקוטי הרשיע ב-31 בינואר 2001 את עבדלבאסט אל-מגרחי, באשמת רצח וקשירת קשר לביצוע רצח, לוב מעולם לא הודתה באופן רשמי בביצוע הפעולה עד 2003.
במהלך מלחמת של ברית המועצות באפגניסטן, ארצות הברית ובריטניה ספקו נשק למורדי המוג'אהדין באפגניסטן עד שאחרוני החיילים הסובייטים עזבו את אפגניסטן ב-15 בפברואר 1989.
לאחר המלחמה הקרה עריכה
- ערך מורחב – מלחמת המפרץ, מלחמת קוסובו, מבצע כוח מאוחד
לאחר התפרקות ברית המועצות, ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. איומים חדשים אשר הגיחו במקומות שונים בעולם, התעמתו עם ארצות הברית ובנות בריתה בנאט"ו. עם ההצטברות צבאית של עיראק החל מאוגוסט 1990, השימוש בכוח החל מינואר 1991, ארצות הברית, ואחריה בריטניה, היו שני הכוחות הגדולים בקואליציה הצבאית אשר שחררה את כווית ממשטרו של סאדם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ.
בשנת 1997, מפלגת הלייבור הבריטית נבחרה למשרד בפעם הראשונה בשמונה עשר שנים. הן ראש הממשלה החדש, טוני בלייר, והן נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, השתמשו בביטוי "הדרך השלישית" כדי לתאר את אידאולוגיות המרכז-שמאל שלהם. בחודש אוגוסט 1997, העם האמריקאי הביע סולידריות עם העם הבריטי, בשיתוף תחושת היגון וההלם עם מות הנסיכה דיאנה, שנספתה בתאונת דרכים בפריז, צרפת.
בין השנים 1998 - 1999, ארצות הברית ובריטניה שלחו חיילים כדי לאכוף את השלום במלחמת קוסובו.
המאה ה-21 עריכה
מלחמת עיראק והמלחמה בטרור עריכה
.jpg)
- ערך מורחב – מלחמת עיראק, פיגועי 11 בספטמבר, הפיגועים בלונדון (2005), המלחמה העולמית בטרור
בשנת 2001 בריטניה הציבה לבקשת האמריקאים כ-20 אלף חיילים ויותר מ-24 ספינות מלחמה באזור המפרץ. היא הציעה את מיומנות היחידה האווירית המיוחדת שלה, SAS, המתמחה בלוחמת גרילה אשר נדרשה באפגניסטן. לאמריקאים גם החזיקו בבסיס חיוני באי דייגו גרסיה אשר באוקיינוס ההודי, אי הנמצא בבעלות בריטניה. בנוסף, ארצות הברית ובריטניה חולקות מידע מודעיני כדרך קבע[3].
67 בריטים היו בין 2,977 הקורבנות שנהרגו בפיגועי 11 בספטמבר על ידי אל-קאעידה. בעקבות הפיגועים, היה גל הזדהות ואהדה עצום מבריטניה עבור העם האמריקאי. טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, היה אחד התומכים הבינלאומיים החזקים ביותר של ג'ורג' בוש, בהבאת אל-קאעדה והטליבאן לדין. ואכן, בלייר הפך לדובר הרהוט ביותר. הוא היה המנהיג הזר היחיד שהשתתף בישיבת החירום המשותפת של הקונגרס, כשנקרא מיד לאחר הפיגועים. בלייר נשאר עד היום המנהיג הזר היחיד אי פעם השתתף במפגש מסוג זה. שם הוא זכה לשני קימות כבוד מחברי הקונגרס.
ארצות הברית הכריזה על מלחמה בטרור בעקבות הפיגועים. כוחות בריטיים השתתפו במלחמה של נאט"ו באפגניסטן. בלייר זכתה ביתרון (על האופוזיציה של צרפת, קנדה, גרמניה, סין ורוסיה) הדוגלת בפלישה לעיראק ב-2003. שוב, בריטניה הייתה הכוח השני רק לארצות הברית בפלישה לעיראק. במתח בין שני צדדים הלוחמים נרגע לאחר 2009, והחיילים האחרונים נסוגו בשנת 2011. הנשיא בוש וראש הממשלה בלייר סיפקו אחד לשני תמיכה מדינית ודיפלומטית מתמשכת, וזכה בקולות בקונגרס ובפרלמנט מפני מבקריהם מבית.
הפיגועים בלונדון ב-7 ביולי 2005 הדגישו את השוני באופי של איום הטרור על שני העמים. ארצות הברית מרוכזת בעיקר באויבים עולמיים, כמו הרשת של אל-קאעידה והאסלאם הקיצוני מהמזרח התיכון. ההפצצות בלונדון בוצעו על ידי מוסלמים קיצוניים מקומיים, מה שהדגיש את החשש בבריטניה מההקצנה בקרב בני עמה.
היחסים מתקופת ממשל אובמה ואילך עריכה
- ערך מורחב – AUKUS
AUKUS (הלחם בסיסים של הקיצורים AU - אוסטרליה, UK - בריטניה ו-US ארצות הברית) היא ברית הגנה בין אוסטרליה, בריטניה וארצות הברית, שהוכרזה ב-15 בספטמבר 2021 על ידי נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, ראש ממשלת אוסטרליה סקוט מוריסון וראש ממשלת הממלכה המאוחדת בוריס ג'ונסון. מטרת הברית, הכוללת שיתוף פעולה בתחום המודיעין, הסייבר וההצטיידות הצבאית, היא להציב כוח מערבי מול הרפובליקה העממית של סין באזור ים סין הדרומי עקב המחלוקות באזור זה. במסגרת זו הוסכם שארצות הברית תסייע לאוסטרליה לספק שמונה צוללות גרעיניות לשם ביצור הכוח המערבי באזור. לפי ניתוחים שונים, הברית נתפסת כהתערבות בענייניה של סין, עקב תמיכתה הלא-מוצהרת בטאיוואן. עבור בוריס ג'ונסון סימלה הברית הישג בינלאומי ראשון לאחר הברקזיט וגיבוש מערך כוחות חליפי לממלכה המאוחדת ללא אירופה.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ פרופ' ספנסר טאקר, The Encyclopedia of the Wars of the Early American Republic (עמ' 501), 2014 (באנגלית)
- ^ ד"ר ג'ון פרדריקסן, Revolutionary War Almanac (עמ' 556), 2006 (באנגלית)
- ^ לונדון מרוויחה יותר ממה שהיא נותנת, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2001