הלימס של גרמאניה אינפריור

הלימס של גרמאניה אינפריור (בגרמנית: Niedergermanischer Limes) הוא הגבול לשעבר בין הפרובינקיה הרומית גרמאניה אינפריור לבין אזור גרמאניה. הלימס של גרמאניה אינפריור חילק את חבל הריין בין האזורים ממערב לגדה המערביית של הריין והולנד, שהיו חלק מהאימפריה הרומית, מהאזורים ממזרח לגדה המזרחית של הריין, שנשלטו באופן חלקי בלבד. הלימס של גרמאניה אינפריור הוא מונומנט ארכאולוגי, ומאז 2021 אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

הלימס של גרמאניה אינפריור
Frontiers of the Roman Empire – The Lower German Limes

מפת המוצבים על הלימס של גרמאניה אינפריור
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2021, לפי קריטריונים 2, 3 ו-4 שטח האתר 8.13 קמ"ר שטח אזור החיץ 71.97 קמ"ר חלק מתוך הלימס הגרמאני
מידע כללי
שטח	709.46 הקטאר
מיקום
מדינה
ערים ראשיות	גרמניה תחתית
קואורדינטות	51°39′44″N 6°27′14″E
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת גרמניה מוגדלת)   שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני הלימס של גרמאניה אינפריור (למפת גרמניה רגילה)   שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני הלימס של גרמאניה אינפריור tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

בניית קטע לימס התחילה בתקופת הקיסר אוגוסטוס ובנו החורג המצביא נירון קלאודיוס דרוסוס, שהגדירו את הגבול הטבעי של הריין משנת 15 לפנה"ס. ויתור על כיבושים בגדה הימנית של הריין בשנת 16 לספירה הפך את הריין לגבול הקבוע של האימפריה הרומית. מספר רב של אחוזות כפריות (וילה רוסטיקה) ויישובים (ויקוס ) נבנו תחת הגנתם. שמותיהם ומיקומם של כמה מקומות הועברו דרך מפת פויטינגר ובאיטינראריום אנטונינוס בפרט.

קטע דרומי של הלימס הגרמני התחתון (בין VLPIA NOVIOMAGVS BATAVORVM ל-RIGOMAGVS) על מפת פויטינגר

הטופוגרפיה של הלימס של גרמאניה אינפריור

הלימס של גרמאניה אינפריור לא היה לימס מבוצר עם סוללות, חפירים, גדרות כלונסאות או חומות ומגדלי שמירה, אלא גבול נהר (בלטינית: ripa), בדומה לגבולות על הדנובה והפרת. קו הריין היה מאובטח באמצעות שרשרת מבצרים לחילות עזר.

מסלול הלימס החל בשפך של אודה ריין לים הצפוני, בעיר קטווייק מערבית לאוטרכט בהולנד. הלימס היה צמוד לריין והסתיים בשפך הנחל וינקסטבאך לריין בעיירה באד ברייזיג , הגבול עם הפרובינקיה הרומית גרמאניה סופריור. על הגדה המזרחית הנגדית של הריין, התחיל הלימס של גרמאניה סופריור-רייטיה במבצר הקטן ריינברוהל (Rheinbrohl).

במסלול לאורך הריין עובר הלימס של גרמאניה אינפריור ארבעה סוגי נופים בעלי טופוגרפיה ומאפיינים טבעיים שונים. הקטע הדרומי והקטן ביותר, בין הנחל וינקסטבאך לאזור שסביב בון, שייך עדיין להרים של מסיב רייניש , בהם הנהר יוצר עמק צר יחסית בין רכסי ההרים הנמוכים של וסטרוולד והרי האייפל. מבון, נפתח עמק הריין לשפלת קלן , שבגדה הימנית של הריין גובל קרוב יחסית לנהר ברכס הנמוך של ברגישס לנד ובדרום -מזרח ובמזרח עם הרי האייפל ורמות הוהס פן . בשפלת קלן יש קרקע לס פורייה והיא מתאפיינת באקלים מתון מאוד. לכן אין זה מפתיע כי בתקופה הרומית רוב העיירות הכפריות והווילות הכפריות (אחוזות) של גרמאניה התחתונה היו באזור זה. באזור מחנה הלגיון נובאיסיום מתרחבת שפלת קלן למישור הריין התחתון , נוף של טרסות נהר . רק מעט מערבית לגבול גרמניה-הולנד של ימינו, למשל באזור המחנה הלגיון נוביומגוס , מתמזג מישור הריין התחתון עם אזור הביצות העשיר במים שנוצרו על ידי הנהרות ריין ומז ומסתיים עם דלתת הריין-מז-סכלדה שעל הים הצפוני.

רקע היסטורי

הדלתה של הריין-מז עם הריין התחתון ברקע

פרוטומה של מרקוס ויפסניוס אגריפה

המסעות הצבאיים של דרוסוס

פסל של אספסיאנוס

קסדה רומית מהמאה ה-1 ממבצר ולקנבורג

קסדה רומית משלהי האימפריה עם סימן הנצרות. קסל בהולנד

התחלה ומערכות צבאיות התקפיות (50 לפנה"ס–16 לספירה)

הצבא הרומי הגיע לראשונה אל הריין, שהפך אחר כך לגבול הצבאי והפוליטי של האימפריה הרומית, תחת פיקודו של יוליוס קיסר במהלך מלחמת גאליה. בתוך אזור זה של גרמאניה התחתונה נוצר חלל מדיני, והוא היה כמעט ריק מאוכלוסייה בשל העובדה ששבט האבורונים שישב שם במקור הושמד על ידי קיסר בתגובה למרד האבורונים, והוא אוכלס מחדש על ידי התיישבותם של שבטי הטונגרים והאובים. מדיניות יישוב מחדש מוצלחת התבצעה תחת מרקוס ויפסניוס אגריפה, מושל גאליה פעמיים (39–38 ו-20–19 לפנה"ס). תחת אגריפה קודם פיתוח התשתית באופן אינטנסיבי, במיוחד באמצעות הרחבת רשת הדרכים. לא ידוע האם כבר נשקלה בנקודת זמן זו מדיניות של התרחבות מזרחה, אך על רקע חציית גבולות מתמשכות באמצעות מעברי הריין הגרמניים, ייתכן מאוד שזה היה אפשרי.

המצב השתנה מהותית לכל המאוחר עם התבוסה שנחל המצביא הרומי מרקוס לוליוס (17–16 לפנה"ס) מידי כוח משותף של שבטים גרמאנים (הטנקטרים, הסיקמברים והאוסיפים), שחצו את הריין וחדרו עמוק לתוך גאליה. כתוצאה מתבוסה זו המכונה "קליידס לוליאנה " הגיע אוגוסטוס באופן אישי לגאליה בשנת 16 לפני הספירה במטרה ליישב סוף סוף את "השאלה הגרמנית". הוא שהה באזור שלוש שנים, ולאחר שהביס את הרטים והשקיט את האזור שבין הרי האלפים לדנובה, ופרס מחדש משנת 15 לפני הספירה את הצבא בגאליה. קו הריין איבד את אופיו ההגנתי למדי לשעבר והפך לבסיס פריסה התקפי נגד האזורים הגרמאניים ממזרח לנהר. הכוחות ששוחררו לאחר המערכה האלפינית הועברו לריין, ומחנות הלגיונרים הוקמו בניימכן (Ulpia Noviomagus Batavorum) ובקסאנטן (Vetera). ההשערה, שהועלתה על ידי היסטוריונים בעבר, שהאוריינטציה ההתקפית יותר של המדיניות כלפי גרמניה בנקודת זמן זו הייתה מכוונת למעשה לכיבוש שטח גרמניה מהגדה המזרחית של הריין עד לאלבה, מוטלת בספק בספרות העכשווית.

כאשר אוגוסטוס חזר לרומא בשנת 13 לפני הספירה, הוא מסר את הפיקוד העליון לבנו החורג דרוסוס, שהתפרסם בשל מתקפה רחבת היקף נגד הטווטונים בשנים 12–9 לפני הספירה. דרוסוס הוביל בסך הכל ארבע מערכות צבאיות, כאשר הפעילויות העיקריות עברו לאזור שבט הצ'אטי במהלך העימות. לאחר מותו המוקדם מנפילה מסוסו, נערכו מערכות צבאיות על ידי טיבריוס (9–6 לפני הספירה), לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס (בסביבות שנת 3 לפני הספירה), מרקוס ויניקיוס (סביב תחילת הספירה הנוצרית) ומשנת 4 לספירה שוב על ידי טיבריוס.

אולם באביב שנת 6 לספירה היה צריך לעצור את המבצעים מכיוון שמרד בפרובינקיה פאנוניה המכונה "מלחמת באטו" (בלטינית: Bellum Batonianum) הפך את נוכחות המצביא וחלק מהלגיונות להכרחיים שם. יורשו כמושל, פובליוס קווינקטיליוס וארוס (7–9) היה מצביא מוכשר פחות, ובשנת 9 הוא הוביל לתבוסת קרב יער טויטובורג שבו חוסלו לחלוטין שלושה לגיונות. בתקופה שלאחר מכן פינו הרומאים את כל חיל המצב מהגדה המזרחית של הריין והפחיתו משמעותית את שאיפותיהם הטריטוריאליות כלפי גרמניה. תחת טיבריוס, שחזר בחזרה אל הריין, הייתה המטרה כעת הרחבה וגיבוש גבול הנהר. מספר הלגיונות בריין הוגדל משישה לשמונה.

לאחר שטיבריוס חזר לרומא בשנת 12, קיבל גרמאניקוס את הפיקוד על הריין בשנה שלאחר מכן. הוא הכין התקפות נוספות בגרמניה על הגדה המזרחית של הריין, אך תחילה נאלץ לדכא מרד של הלגיונות בשנת 14, כנגד טיבריוס יורשו של אוגוסטוס. אז החלו הגיחות המורכבות בקנה מידה גדול לתוך גרמאניה מגנה (החלק שממזרח לריין). כאן הוביל גרמאניקוס את האגף הדרומי של הצבא הרומי שפעל ממוגונטיאקום, בעוד שאולוס קקינה סוורוס פיקד על קבוצת הצבא הצפוני שפעלה מווטרה.

לאחר שהמערכות הצבאיות היקרות לא הניבו את ההצלחה המיוחלת עד השנה 16, עצר טיבריוס את המתקפה והורה לגרמאניקוס לחזור לרומא.

מסיום ההתקפות ועד מותו של נירון (16–68)

בתקופה שלאחר מכן התפתח הריין התחתון לגבול הגנתי. הוא נשאר שליו יחסית כגבול זה במשך למעלה מחצי מאה. יוצאי דופן היו המרידות של האיידואים והטרוורים, שהתקוממו בגלל מיסים גבוהים, בשנת 21 לספירה והתקוממות של הפריזים מסיבות דומות בשנת 28 לספירה, שהסתיימה באובדן השטח הפריזי לרומא. שלטונו הקצר של קליגולה כמעט ולא השתקף בחבל הריין, למעט ייסודו של מבצר ואלקנבורג (Praetorium Agrippinae), שהתרחש כנראה בשנים 39–40. תקופתו של הקיסר קלאודיוס, שבשלטונו עבר מוקד המדיניות הצבאית הרומית מגרמאניה לבריטניה, התאפיינה בגרמאניה התחתונה בעיקר בהרחבת רשת הדרכים שחיברה בין המחנות הצבאיים השונים של הריין, כמו גם בהשלמת הלימס של גרמאניה אינפריור על ידי בניית מבצרים נוספים, במיוחד באזור הולנד של ימינו. עם זאת, היו גם עימותים עם השבטים הגרמאניים, כולל פלישה של שבט הצ'אוקי בשנת 47, אשר נהדפה על ידי גנאוס דומיטיוס קורבולו . שלטונו של הקיסר נירון בחבל הריין כמעט ואינו מוחשי מבחינה ארכאולוגית, וכך היה גם מבחינה היסטורית. למעט ניסיונות ההתיישבות של הפריזים והאמפסיווארים בשנים 57–58, שנבלמו על ידי המושל לוקיוס דוביוס אביטוס, כמעט ולא היו אירועים ראויים לציון.

שנת ארבעת הקיסרים והמרד הבטאווי (69–70)

מצב עניינים רגוע יחסית זה השתנה רק עם אירועי 69–70, שטלטלו את האימפריה כולה, שנת ארבעת הקיסרים, ומרד הבאטווים . בתקופה בעייתית זו, היה הריין אזור של האימפריה שהיה המעורב ביותר באירועים לצד המולדת האיטלקית.

בתחילת שנת 68 התמרד גאיוס לוליוס וינדקס , מושל הפרובינקיה גאליה לוגדוננסיס, נגד נירון. אף על פי שהוא הובס על ידי לוקיוס ורגינוס רופוס , הלגאטוס בגרמניה העליונה, כרת וינדקס בינתיים ברית עם גלבה, מושל הפרובינקיה היספניה טארקוננסיס. גלבה הוכרז כקיסר באפריל 68 ובתחילה קיבל את אישור כל המושלים והלגיונות וכן של הסנאט הרומי. אולם בשל כמה החלטות כוח אדם לא פופולריות, הוא קומם עליו עד מהרה את הצבא הרומי בגרמאניה התחתונה נגדו, שבתורו הכתיר ב-2 בינואר 69 את ויטליוס לקיסר. על מנת להבטיח את תביעתו לכס המלוכה ברומא, צעד ויטליוס עם חלקים גדולים מהצבא בשני טורים לאיטליה. ביניהם היו שמונה קוהורטות של חיל העזר של הבטאווים. בסך הכל נסוגו כ-70,000 חיילים מהמחוזות המערביים תוך שהם חושפים בצורה ניכרת את אבטחת הגבול. לאחר הצלחתו הראשונית של ויטליוס, שניצח ב-14 באפריל 69 בקרב בדריאקום את אותו מושל הפרובינקיה לוסיטניה לשעבר, שהפיל את גלבה ב-15 בינואר 69 והפך ליורשו. שמונה הקוהורטות של הבטאווים (כ-4,000 איש) נצטוו לחזור לגבול הגרמני. הם עברו להתגורר בקסרקטין במוגונטיאקום בקיץ 69. בערך באותו זמן (ב-1 ביולי 69) הוכרז טיטוס פלאביוס אספסיאנוס כקיסר נגד ויטליוס במזרח האימפריה, בפרובינקיות מצרים, סוריה ויהודה וכן באזורי הדנובה; חייליו צעדו לעבר רומא.

כאשר ויטליוס הטיל אז מיסים באזורים השבטיים של הבטאווים והקנאנפטים , שנתפשו כשרירותיים, על מנת לחזק את כוחותיו לקראת הסכסוך הקרב עם אספסיאנוס, התקוממו הבטאווים והקנאנפטים יחד עם הפריזים בהנהגתו של האציל והמפקד הבטאווי גאיוס יוליוס קיוויליס. בתחילה, הצטרף קיוויליס בחוכמה לכאורה לצד אספסיאנוס נגד ויטליוס במלחמת האזרחים. משלחת ענישה של הרומאים (תומכי ויטליוס) בראשותו של מוניוס לופרקוס, מפקד הלגיון החמישה עשר פרימיגניה הסתיימה באסון, מכיוון שבמהלך הקרב החליפו חילות העזר הבטאווים צדדים וחילות העזר של האוביאניים והטרוורים נמלטו. שרידי החיל הצליחו להציל את עצמם ולהגיע למבצר בווטרה רק בקושי רב.

המרד תפס תאוצה כאשר, במהלך קיץ 69, צעדו שמונה הקוהורטות של הבאטווים שהיו מוצבים במוגונטיאקום צפונה וחברו לכוחותיו של קיוויליס. קיוויליס השביע אותם לשמור אמונים לאספסיאנוס ועתה קרא לכוחות בווטרה להצטרף לכוחות של השושלת הפלאבית (משפחתו של אספסיאנוס). חיל המצב הוותיק, עם זאת, נשאר נאמן לוויטליוס. חומות ומחנות המחנה חוזקו, אך לא הייתה מספיק צידה במחנה כדי לעמוד במצור ממושך. לאחר ניסיון תקיפה ראשון שנכשל, עברו כוחותיו של קיוויליס, שכבשו בינתיים מהרומאים את כל האזור משתי גדות הריין, לצור על המבצר. הצי של קיוויליס שלט גם בנהר הריין עצמו, וכתוצאה מכך הורעב חיל המצב במחנה. צבא חילוץ המורכב מחיילי הלגיון החמישה עשר פרימיגניה בפיקודו של גאיוס דיליוס ווקולה (Gaius Dillius Vocula) הוצעד מדרום, התאחד במחנה הצבאי נובאיסיום (Novaesium) עם הלגיון השישה עשר גאליקה, אך לא העז לחדור הלאה לאזור שמסביב לווטרה. בינתיים צבאו של קיוויליס גדל ללא הרף כשקיבל זרם מתנדבים כמעט מכל אזורי גרמאניה והחל לכסות את שטחי המורינים, המנפים, האובירים והטרוורים, כלומר לבזוז את כל חבל הריין עד למוזל ולחוף הים הצפוני. טבעת המצור סביב וטרה התחזקה עוד יותר.

בערך באותה תקופה ניצח אספסיאנוס בקרב בדריאקום בצפון איטליה ב-24 באוקטובר 69. הידיעה על כך, כמו גם בקשתו של אספסיאנוס לקיוויליס להפסיק את פעולות הלחימה, היו אמורות להגיע לריין התחתון בתחילת נובמבר של אותה שנה. אף על פי כן הבטאווי התעלם מכך, ובמקום זאת שלח חלק מחייליו נגד ווקולה והמשיך במצור על וטרה. ווקולה ניצח את הכוחות שנשלחו נגדו וצעד אל וטרה ושחרר אותה מהמצור. עם זאת, מצב האספקה נותר בלתי יציב, המורדים עדיין שלטו באזור שמסביב ווקולה לא הצליח לרדוף אחרי כוחותיו המובסים של קיוויליס. ווקולה השאיר בווטרה חיל מצב בן 1,000 חיילים ששימשו לאבטחת האפסניה, ונסוג לנובאיסיום. קיוויליס שב והטיל מצור על המחנה בווטרה בסוף דצמבר 69. כאמור, ווקולה נסוג לנובאיסיום כשהוא נרדף על ידי קיוויליס, שכבש את גלדובה ופרשיו הגיעו עד נובאיסיום. בחודשים הבאים התרחשו אירועי המלחמה העיקריים בדרום הריין, שם התקוממו כמה שבטים גאליים, כולל הטרוורים, נגד שלטונו של אספסיאנוס יחד עם הלגיונות ששמרו אמונים לוויטליוס. הכוחות שנשארו במחנה הלגיון וטרה נכנעו לאחר שהצידה אזלה במרץ 1970.

אספסיאנוס הקים בינתיים כוח משלוח של תשעה לגיונות לגרמניה. התוכניות לכבוש מחדש את השטחים של הריין הוכנה על ידי גאיוס ליקיניוס מוקיאנוס ובוצעו בהצלחה על ידי אפיוס אניוס גאלוס (Appius Annius Gallus) באזור הריין העליון וקווינטוס פטיליוס קריאליס (Quintus Petillius Cerialis) באזור הריין התחתון. ביולי 70 נערך "הקרב בווטרה" המכריע, שנמשך יומיים, ולאחר קרב אחרון בסתיו 70 הלחימה הסתיימה סוף סוף במשא ומתן לשלום.

מהקיסרים הפלאבים עד הקיסרים החיילים (71–284)

בשל ההתנהגות של רוב היחידות על הריין במהלך העימותים הקודמים, אורגנו מחוזות צבא הריין מחדש לחלוטין. לאחר מכן, התקופה הפלאבית באזור הריין נותרה שקטה יחסית למעט שני אירועים: בסביבות 77–78 הוביל גאיוס רטיליוס גאליקוס (Gaius Rutilius Gallicus) מערכה נגד הברוקטרים בהשתתפות הלגיון השישי, שבמהלכו נתפסה מגדת העתידות וֶלֶדֵה שהובילה את המרד. במהלך המרד של אנטוניוס סטורנינוס נגד דומיטיאנוס בשנת 89, הלגיונות של הריין נותרו נאמנים לקיסר והיו מעורבים בחלקם בדיכוי המרד על ידי הלגאטוס של גרמאניה התחתונה אולוס בוקיוס לאפיוס מקסימוס (Aulus Bucius Lappius Maximus).

אפילו בתקופת חמשת הקיסרים הטובים המשיך גבול הריין להיות שליו והפרובינקיה של גרמאניה אינפריור (גרמאניה התחתונה) החלה לפרוח כלכלית. אם תחילה פרס טראיאנוס את הכוחות של הצבא בגרמאניה התחתונה כפי שהיה קיים מאז הפלאבים, עד מהרה הוא צמצם את מספר הלגיונות בריין התחתון מארבעה לשלושה (מחנות בונה, וטרה ונוביומגוס) ולכל המאוחר מסביבות 104 רק לשניים (בונה ווטרה). גרמאניה התחתונה לא הושפעה מהמלחמות המרקומניות , שהשפיעו קשות על הפרובינקיות גרמאניה סופריור ורייטיה. קלודיוס אלבינוס שעתיד להכריז על עצמו קיסר מאוחר יותר התמודד בקלות עם פלישה גרמנית קלה. המדיניות המיטיבה של השושלת הסווריאנית (שושלת הקיסרים שהתחילה עם ספטימיוס סוורוס) כלפי חייליהם הבטיחה שגשוג גובר של הלגיונרים וכוחות העזר בפרובינקיות של הגבול. בניגוד לגרמאניה העליונה, גרמאניה התחתונה לא הושפעה באופן ישיר מהופעתם הראשונה של שבטי האלמאנים, אך סיפקה כוחות להתקפת הנגד של קרקלה בשנת 213. עם הקמת היחידות המכונות Numerus נעשה שימוש בסוג שירות חדש בפעם הראשונה. ייתכן שההתקפות הגרמאניות על אזור הריין התחתון כבר התרחשו בידי יורשיו של קרקלה, אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס, אולם, הריין לא הושפע במידה רבה כמו גרמאניה סופריור מהפלישה האלמאנית הגדולה הראשונה בשנת 233.

כאשר הקיסר ולריאנוס העביר חיילים מהריין והדנובה למערכות הצבאיות שלו נגד האימפריה הסאסאנית ובכך חשף את הגנת הגבולות המקומיים, מצב זה לא נשאר מוסתר מהטבטונים לאורך זמן. האלאמנים פלשו בשנת 254 לרייטיה, ב-259 לגרמאניה העליונה, ובשנים 256–257 חצו הפרנקים בצפון את הגבולות הקיסריים בפעם הראשונה. בנו ויורש העצר של ולריאנוס, ומאוחר יותר הקיסר גליאנוס, מיהר לריין והביא תגבורת מבריטניה. גליאנוס עשה רפורמה בצבא וקבע את מסלול ההפרדה בין החיילים המוצבים דרך קבע בגבול (לימיטאני) ולצבאות הניידים (קומייטטנסים), שכן הלקח נלקח מהפלישות הגרמאניות כי הפולשים הגרמאנים כמעט ולא נתקלו בהתנגדות לאחר שפרצו את קו הלימס. מהמרד של שנת 259 שמקורו באימפריה הגאלית של פוסטומוס , ניתקו הפרובינקיות האיבריות, הגאליות והבריטיות את עצמן זמנית מהאימפריה. האימפריה הגאלית התקיימה במשך 14 שנים והייתה מעורבת בקרבות הגנה כבדים בגבול הגרמני מתחילת קיומה. עם זאת, היא הצליחה לשמור על הגבולות. בשנת 273 שולבה האימפריה הגאלית מחדש באימפריה הרומית ללא קרב. זמן קצר לאחר מכן חודשו ההתקפות הגרמאניות על האימפריה, ובשנת 276 פרצו הפרנקים לתוך גאליה.

המבנה

פריסת הכוחות הפרטניים מראה עד כמה הבינה ההנהגה הצבאית הרומית כיצד להתאים את עצמה לדרישות הצבאיות-גאוגרפיות והתפעוליות. הקטע הדרומי ביותר של הלימס של גרמאניה אינפריור בין מבצר רמאגן למחנות הלגיון של בון לא היה מאובטח באמצעים צבאיים. הגדה המזרחית של הריין הייתה נטולה התנחלויות יחסית, והמכשול הטבעי שעמק הריין מייצג בקטע זה היה הגנה מספקת כנגד גישת אויב.

בחלק האמצעי, בערך בין מחנות הלגיון של בון וניימכן, נמצאו כל המחנות הלגיונרים ועם יוצא מן הכלל גם כל המבצרים הגדולים של הלימס של גרמאניה אינפריור. אזור זה שימש כבסיס פריסה בגרמאניה "החופשית", אך מצד שני הוא גם דרש כוחות תגובה מהירים. אלה היו צריכים להיות מסוגלים להגיע לאזורי הפלישה שעלולים להיות עוינים, בעיקר שפכי הנהרות ליפה, רוהר, וופר וזיג, בזמן הקצר ביותר האפשרי. בנוסף, הטנקרים שהתיישבו כאן על הגדה המזרחית של הריין נחשבו לרוכבים מחוננים, שנראה היה הגיוני להשתמש בהם.

לבסוף, הקטע המערבי, בין ניימכן לים הצפוני, לא התאים במיוחד ליחידות פרשים בשל אופיו הביצתי. במקביל, נתיבי המים הקטנים הרבים הציעו לטבטונים פעם אחר פעם הזדמנות לפשיטות קטנות יותר. בקטע זה יש באופן טבעי את הפריסה הצפופה ביותר של מבצרים עם מרחק ממוצע של כ-10 קילומטרים בלבד בין המוצבים. למעט המחנה בוולקנבורג הוצבו בכל המבצרים הללו קוהורטות, כלומר יחידות חי"ר.

גודל הכוחות בלימס הגרמאני התחתון מהמאה הראשונה עד השלישית

ממשל	תקופה (בערך)	סך הכל	לגיונרים	כוחות עזר	הערות
טיבריוס	14–37	42,000	22,000	20,000	4 לגיונות, 8 אלא , 30 קוהורטות
קלאודיוס עד נירון	41–68	42,000	22,000	20,000
אספסיאנוס עד דומיטיאנוס	70–83	37,500	22,000	15,500
דומיטיאנוס	83–92	36,500	22,000	14,500
דומיטיאנוס עד טראיאנוס	92–100	35,000	22,000	13,000
טראיאנוס	100–106	27,500	16,500	11,000
טראיאנוס עד אדריאנוס	106–120	21,000	11,000	10,000
אדריאנוס	121–138	26,500	16,500	10,000
אנטונינוס פיוס	138–192	20,500	11,000	9,500
ספטימיוס סוורוס וקיסרי המחנות	המאה ה-3	21,500	11,000	10,500

תשתיות

דרך רומאית מפותחת (via militaris) שנסללה על הגדה המערבית של הריין התחילה מההדלתה של הריין-מז , דרך נוביומגוס, קולוניה אולפיה טראיאנה או שני המחנות של וטרה, אסקיבורגיום (Asciburgium), גלדובה (Gelduba), נובסיום (Novaesium), קולוניה קלאודיה ארה אגריפינסיום, בונה וריגומגוס (Rigomagus) הובילה דרך אזור גרמאניה התחתונה וחיבר אותה עם הפרובינקיה לעתיד של גרמאניה סופריור (הדרך הרומאית של עמק הריין). שם עברה הדרך ישירות אל הדרך שחיברה בין הערים ובסיסי הצבא של גרמאניה העליונה דרך מוגונטיאקום, ארג'נטורט ווינדוניסה (בשווייץ של ימינו) עם איטליה ועם דרך חשובה הרבה יותר מבחינה אסטרטגית - דרך דרום הדנובה, דרך שעברה דרך רייטיה אל הפרובינקיות של חבל הבלקן. לכל המאוחר, במהלך מלחמות דאקיה בזמנם של דומיטיאנוס וטראיאנוס כאשר נאלצו לעבור יחידות גדולות של כוחות מהמחוזות הגרמאניים לבלקן, הוכחה ערכה של הדרך המתוכננת בקפידה. לפחות חלקים מסוימים של מסלולי הכבישים של ימינו ניתן עדיין ליחס לדרך הצבאית של גרמאניה העליונה, למשל הקטע הישר של כביש 57 בין קסאנטן לקרפלד. דרך הריין הייתה מחוברת אל העורף, עם מרכזי הפרובינקיות גרמאניה סופריור וגאליה בלגיקה, באמצעות דרכים מקשרות המובילות ממנה לדרום ולמערב.

לא פחות חשוב משליטה בדרכיי היבשה - במיוחד בחלק הצפון-מערבי של גרמאניה התחתונה, הנשלטת על ידי מים - הייתה השליטה בנתיבי המים. הריין היה מסלול תחבורה טבעי, וכמעט לכל חיל מצב היה נמל ריין מתאים או לפחות אזור טעינה ואחסון. אזור הדלתה של הריין-מז , שחוצה מספר נתיבי מים, נפתח להובלה יבשתית על ידי מקומות חצייה רדודים וגשרים. מצד שני, רשת נתיבי המים הטבעיים שכבר היו קיימים השתכללה על ידי יצירת תעלות. כבר בשלב המוקדם של הכיבוש הרומי, כנראה בסביבות שנת 12 לפני הספירה. כשנחפרו תעלות דרוסוס (Fossae Drusianae), המחברות את הריין עם החלק העליון של הנהר אייסל , ועד תעלת קורבולו (Fossa Corbulonis) שנחפרה בהוראתו של בפיקודו של גנאוס דומיטיוס קורבולו , בשנת 47 לספירה, נתיב מים מלאכותי שחיבר את הריין במאטילו עם המז. אורכה של תעלה זו היה 23.5 מיילים רומיים (34.5 קילומטרים). רוחבה נע בין 12 ל-14 מטרים, עומק המים היה שני מטרים. תעלת קורבולו נחשבה ליצירת מופת הנדסית הידראולית בתקופתה ועדיין ניתן לראות קטעים שלה כיום בשטח.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הלימס של גרמאניה אינפריור בוויקישיתוף

• Vici.org Lower Germanic Limes, interactive map
• »www.niedergermanischer-limes.de«
• Germania inferior on the private website of author, Peter Lichtenberger (German)
• De Limes - Grens van het Romeinse Rijk (Dutch)
• Romeinen in Nederland (Dutch)