ויקיפדיה

הנס מודרו

פוליטיקאי גרמני

הנס מודרו (בגרמנית: Hans Modrow;‏ 27 בינואר 1928 – 10 בפברואר 2023) היה פוליטיקאי גרמני שכיהן כראש הממשלה הקומוניסטי האחרון של גרמניה המזרחית.

הנס מודרו
Hans Modrow
מודרו, 1999
מודרו, 1999
לידה 27 בינואר 1928
יאסניץ, פומרניה, פרוסיה, הרייך הגרמני
פטירה 10 בפברואר 2023 (בגיל 95)
ברלין, גרמניה
מדינה גרמניה המזרחיתגרמניה המזרחית גרמניה המזרחית, גרמניהגרמניה גרמניה
מקום קבורה בית הקברות דורותיאנשטאדט עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת הומבולדט של ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (1949–1989)
מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (1989–2007)
די לינקה (2007–2023)
יושב ראש מועצת השרים של גרמניה המזרחית ה־5
13 בנובמבר 1989 – 12 באפריל 1990
(21 שבועות ו־4 ימים)
סגנים כריסטה לופט
פטר מורת'
לותאר דה מאיזייר
תחת ראש המדינה אגון קרנץ
מנפרד גרלך
סבינה ברגמן-פול
לותאר דה מאיזייר ←
יושב ראש מועצת הזקנים של די לינקה
12 בדצמבר 2007 – 10 בפברואר 2023
(15 שנים)
סגנים כריסטינה אמריך
וולפגנג גראבווסקי
חבר הפרלמנט האירופי מטעם גרמניה
20 ביולי 1999 – 20 ביולי 2004
(5 שנים)
חבר הבונדסטאג מטעם מקלנבורג-מערב פומרניה
3 באוקטובר 1990 – 10 בנובמבר 1994
(4 שנים ו־5 שבועות)
חבר הפולקסקאמר מטעם נאוברנדנבורג
11 בדצמבר 1957 – 2 באוקטובר 1990
(32 שנים)
→ קרל היינץ ניישטדט
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מודרו, שנכנס לתפקידו באמצע המהפכה השלווה, היה המנהיג דה פקטו של המדינה במשך רוב החורף של 1989 ו-1990. הוא היה דמות מעבר, וסלל את הדרך לבחירות החופשיות הראשונות והיחידות בגרמניה המזרחית וכלל פוליטיקאים רבים מהאופוזיציה בקבינט שלו.

לאחר סיום השלטון הקומוניסטי ואיחוד גרמניה מחדש הוא הורשע בהונאת בחירות ובעדות שקר על ידי בית המשפט המחוזי של דרזדן ב-1995 בשל היותו פקיד מפלגת האיחוד הסוציאליסטי (SED, מפלגת השלטון בגרמניה המזרחית) האחראי על תהליך הבחירות. מאוחר יותר הוא הורשע באישום הראשון ונידון למאסר על-תנאי של תשעה חודשים. הוא היה אחד מהבכירים לשעבר ב-SED הבודדים שלא גורשו, וכיהן כיושב ראש הכבוד של מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (PDS)[1] ונשיא "מועצת הזקנים" של מפלגת השמאל הגרמנית די לינקה משנת 2007 ועד מותו.[2]

ביוגרפיה עריכה

ראשית חייו וחינוך עריכה

מודרו נולד ב-27 בינואר 1928 ביאסניץ (אנ'), מחוז פומרניה, הרייך הגרמני, כיום יאסייניצה, חלק מהעיירה פוליץ בפולין.[3][4] כילד הוא היה מנהיג סניף הנוער ההיטלראי ולמד בפולקסשול. הוא הוכשר כמכונאי מ-1942 עד 1945, והיה מלא בשנאה עזה כלפי הבולשביקים, אותם ראה כתתי-אדם, נחותים מהגרמנים מבחינה פיזית ומוסרית.[5][6] במשך שישה חודשים במהלך הפצצת בעלות הברית על שצ'צ'ין הוא שירת ככבאי מתנדב.[6] מאוחר יותר שירת זמן קצר בפולקסשטורם בינואר 1945,[6][4] ולאחר מכן נלכד כשבוי מלחמה על ידי הצבא האדום הסובייטי בשטרלזונד במאי 1945. הוא ואסירים גרמנים נוספים נשלחו לעבודה בחווה בפומרניה הרחוקה. עם הגעתו נגנב תרמילו, מה שגרם לו להתחיל לפקפק באחוות הגרמנים, כביכול. ימים לאחר מכן הוא מונה לנהג של קפטן סובייטי, ששאל אותו על היינריך היינה, משורר גרמני. מודרו מעולם לא שמע על היינה והרגיש נבוך מכך שהאנשים שעליהם חשב כ"תת-אדם" יודעים על התרבות הגרמנית יותר ממנו. לאחר שהועבר למחנה שבויים ליד מוסקבה, הוא הצטרף לוועד הלאומי למען גרמניה החופשית עבור חברי הוורמאכט וקיבל הכשרה במרקסיזם-לניניזם, אידאולוגיה אותה אימץ.[5][6] עם שחרורו בשנת 1949 עבד כמכונאי עבור מפעל הרכבות LEW הניגסדורף.[4] באותה שנה הצטרף למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (SED).[4]

מ-1949 עד 1961 עבד מודרו בתפקידים שונים בנוער הגרמני החופשי (FDJ) בברנדנבורג, מקלנבורג וברלין, וב-1952–1953 למד במכללת קומסומול במוסקבה.[4] בשנת 1953 השתתף בהלווייתו של מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין. מ-1953 עד 1961 הוא שימש כפעיל FDJ בברלין המזרחית.[4] מ-1954 עד 1957 למד בבית הספר קרל מרקס של ה-SED בברלין, וסיים את לימודיו כמדען חברתי.[4] בשנים 1959–1961 למד באוניברסיטה לכלכלה בברלין-קרלשורסט וקיבל תואר כלכלן.[4] הוא קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הומבולדט של ברלין בשנת 1966.[4] שירות הביון הפדרלי של גרמניה המערבית (BND) עקב אחרי מודרו בתצפית מ-1958 עד 2013.[7][8]

קריירה במפלגה הקומוניסטית עריכה

למודרו הייתה קריירה פוליטית ארוכה בגרמניה המזרחית, כששימש כחבר בפולקסקאמר מ-1957 עד 1990 ובוועד המרכזי של ה-SED מ-1967 עד 1989.[4] בין השנים 1961–1967 היה המזכיר הראשון של הנהלת המחוז של ה-SED בברלין-קופניק ומזכיר התסיסה והתעמולה בשנים 1967–1971 בהנהגת ה-SED בברלין.[4] במהלך תקופה זו היה מעורב בהקמת מועדון הכדורגל אוניון ברלין.[9][10] בשנים 1971 עד 1973 עבד כראש מחלקת התסיסה של ה-SED.[4] בשנת 1975 הוענק לו מסדר ההצטיינות הפטריוטי של גרמניה המזרחית[11] ומסדר קרל מרקס בשנת 1978.[12]

משנת 1973 ואילך הוא היה המזכיר הראשון של ה-SED בדרזדן, העיר השלישית בגודלה בגרמניה המזרחית.[4] נמנע ממנו להתרומם מעבר לראש מפלגה מקומית, בעיקר מפני שהיה אחד ממנהיגי ה-SED הבודדים שהעזו למתוח ביקורת פומבית על ראש ה-SED הוותיק, אריך הונקר. הוא פיתח כמה קשרים חשובים עם ברית המועצות, כולל המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב. מודרו תמך בתחילה ברפורמות הגלאסנוסט והפרסטרויקה של גורבצ'וב.[6] בתחילת 1987 בחנו גורבצ'וב והק.ג.ב. בחנו את האפשרות למנות את מודרו כיורשו של הונקר.[13] בשנים 1988–1989 ניהל השטאזי, בהוראת הונקר ואריך מילקה, ניהלה מבצע מעקב מסיבי נגד מודרו במטרה לאסוף מספיק ראיות כדי להרשיעו בבגידה.[14]

המהפכה השלווה וראשות הממשלה עריכה

במהלך המהפכה השלווה של 1989 הורה מודרוב לאלפי אנשי פולקספוליציי, שטאזי, קבוצות המאבק של מעמד הפועלים וכוחות צבא העם הלאומי לעצור הפגנה בדרזדן האופטבאנהוף ב-4-5 באוקטובר. כ-1,300 בני אדם נעצרו. בטלקס סודי ביותר ומוצפן להונקר ב-9 באוקטובר דיווח מודרו: "במחויבות הנחושה של החברים לגופי הביטחון, דוכאו התפרעויות הטרור נגד המדינה".[15]

כשהונקר הופל ב-18 באוקטובר, קיווה גורבצ'וב שמודרו יהפוך למנהיג ה-SED החדש, אך במקומו נבחר אגון קרנץ.[16] הוא הפך לראש הממשלה בעקבות התפטרותו של וילי שטוף ב-13 בנובמבר, ארבעה ימים לאחר נפילת חומת ברלין. ה-SED ירד רשמית מהשלטון ב-1 בדצמבר. קרנץ התפטר יומיים לאחר מכן, ב-3 בדצמבר. מכיוון שראשות הממשלה הייתה המשרה הממלכתית הגבוהה ביותר בגרמניה המזרחית, הפך מודרו למנהיג דה פקטו של המדינה.[17][18]

כדי להימנע מדרישת האופוזיציה לפירוק מוחלט של השטאזי שונה שמו ל"משרד לביטחון לאומי" (Amt für Nationale Sicherheit – AfNS) ב-17 בנובמבר 1989. גם הניסיון של מודרו למתג אותו מחדש כ"משרד להגנת החוקה של גרמניה המזרחית" (Verfassungsschutz der DDR) נכשל עקב לחץ מצד הציבור ומפלגות האופוזיציה, וה-AfNS פורק ב-13 בינואר 1990.[19] ממשלת מודרו נתנה הוראה להשמיד תיקי שטאזי מפלילים.[15]

ב-7 בדצמבר 1989 קיבל מודרו את הצעתן של קבוצות האופוזיציה בשולחן העגול (אנ') לקיים בחירות חופשיות (אנ') בתוך שישה חודשים. מודרו והשולחן העגול הסכימו ב-28 בינואר להקדים את הבחירות ל-18 במרץ. בשלב זה הוסיפה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי את "מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי" לשמה. החלק "האיחוד הסוציאליסטי" הוסר ממנו בפברואר. חלק ממפלגות השולחן העגול חתרו למודל "דרך שלישית" של סוציאליזם דמוקרטי ולכן הסכימו עם מודרו להאט או לחסום איחוד מחדש עם גרמניה המערבית הקפיטליסטית. כשכוחו של משטר המפלגה הסוציאליסטית הולך ונחלש, מודרו הציע ב-1 בפברואר 1990 תהליך איטי בן שלושה שלבים שייצור קונפדרציה גרמנית נייטרלית והמשיך להתנגד לאיחוד "מהיר". קריסת כלכלת גרמניה המזרחית בתחילת 1990 והבחירות החופשיות המתקרבות אפשרו לממשלתו של הלמוט קוהל בבון להתעלם מהדרישה של מודרו לנייטרליות.[20]

מ-5 בפברואר 1990 ואילך, כלל מודרו שמונה נציגים של מפלגות אופוזיציה וקבוצות זכויות האזרח כשרים ללא תיק בקבינט שלו. ב-13 בפברואר 1990 נפגש מודרו עם קנצלר גרמניה המערבית הלמוט קוהל, וביקש הלוואת דיור בסך 15 מיליארד מארק גרמני, אשר נדחתה על ידי קוהל.[21] מודרו נשאר ראש הממשלה עד הבחירות ב-18 במרץ 1990.[4] המפלגה גירשה את הונקר, קרנץ ומנהיגים אחרים מהתקופה הקומוניסטית בפברואר 1990.[22]

הרשעה פלילית עריכה

ב-27 במאי 1993 הרשיע בית המשפט המחוזי של דרזדן את מודרו בהונאת בחירות שבוצעה בבחירות המוניציפליות בדרזדן במאי 1989 על ידי המעטת אחוז המצביעים שסירבו להצביע עבור הרשימה המפלגתית.[23] הוא הודה באשמה, אך טען שהמשפט הונע ממניעים פוליטיים וכי לבית המשפט אין סמכות שיפוט על פשעים שבוצעו בגרמניה המזרחית.[23] השופט סירב להטיל עונש מאסר או קנס.[23] בית המשפט המחוזי בדרזדן ביטל את ההחלטה באוגוסט 1995 ומודרו נידון לתשעה חודשי מאסר על-תנאי.

חיים מאוחרים ומותו עריכה

לאחר איחוד גרמניה מחדש כיהן מודרו כחבר בבונדסטאג (1990–1994)[4] ובפרלמנט האירופי (1999–2004).[24] לאחר שעזב את תפקידו כתב מספר ספרים על חוויותיו הפוליטיות, השקפותיו הפוליטיות המרקסיסטיות ואכזבתו מפירוק הגוש המזרחי.[25][26] אף על פי שתמך ברפורמות של גורבצ'וב בשנות ה-80, לאחר נפילת הקומוניזם ביקר אותן על כך שהחלישו את כלכלת הגוש המזרחי.[6] בשנת 2006 הוא האשים גרמניה המערבית בהרג המזרח גרמנים על ידי המשטר הקומוניסטי בחומת ברלין, ולאחר מכן הגן על בניית החומה כאמצעי הכרחי למניעת מלחמת עולם שלישית.[27] הוא גם כינה את גרמניה המזרחית "דמוקרטיה יעילה".[28] הוא ספג ביקורת על שמירה על קשרים עם קבוצות נאו-סטליניסטים.[29] בשנת 2018 הוא תבע את שירות הביון הפדרלי של גרמניה על גישה לתיקי מודיעין מערב גרמנים עליו מתקופת המלחמה הקרה.[30] ב-2019 הוא מתח ביקורת על הרחבת נאט"ו, ארגון שהתנגד לחברותה של גרמניה המאוחדת בו.[27] מודרו מת ב-10 בפברואר 2023, בגיל 95.[31][32][33]

גלריה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הנס מודרו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "West German Secret Service Opens GDR Files". Der Spiegel. 16 באוקטובר 2009. נבדק ב-18 בפברואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ "Modrow: "Die Gefahr von Krieg war nach 1945 noch nie so hoch wie jetzt"". Märkische Allgemeine. 22 בפברואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Osmond, John; Osmond, Jonathan; Alsop, Rachel (1992). German Reunification: A Reference Guide and Commentary (באנגלית). Longman. ISBN 978-0-582-09650-9.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 "Findbücher / 04 Bestand: Dr. Hans Modrow, MdB (1990 bis 1994)" (PDF) (בגרמנית). קרן רוזה לוקסמבורג. ביוני 2001. נבדק ב-28 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 Applebaum, Anne (2012). Iron Curtain: The Crushing of Eastern Europe 1944–1956. New York USA: Doubleday. p. 17-18. ISBN 9780385515696.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 "I Was the Last Communist Premier of East Germany". jacobinmag.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-5 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Heilig, René. "BND spionierte mindestens 71.500 DDR-Bürger aus (nd-aktuell.de)". nd-aktuell.de (בגרמנית). נבדק ב-11 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ David Martin (28 בפברואר 2018). "Last East German leader Hans Modrow demands access to West's intelligence files". Deutsche Welle. נבדק ב-17 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Schuetze, Christopher F. (15 בפברואר 2023). "Hans Modrow, 95, Dies; One of East Germany's Last Communist Leaders". The New York Times. נבדק ב-16 בפברואר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Ludewig, Alexander (12 בפברואר 2016). "Der 1. FC Union als Hauptstadtklub im geteilten Berlin". Neues Deutschland (בגרמנית). Berlin: Neues Deutschland Druckerei und Verlag GmbH. נבדק ב-16 בפברואר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Vaterländischer Verdienstorden in Gold". Neues Deutschland (בגרמנית). 1 באוקטובר 1975. p. 5. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Karl-Marx-Orden an Hans Modrow verliehen". Neues Deutschland (בגרמנית). 28 בינואר 1978. p. 2. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ "Did KGB plot a coup against the East German leader in 1987?". Bild. 30 באוקטובר 2009. נבדק ב-17 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Andreas Debski (5 ביוני 2018). "Honecker wollte Modrow ins Gefängnis sperren lassen". Leipziger Volkszeitung (בגרמנית). נבדק ב-16 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 Gerhard Besier (25 בנובמבר 1996). "SED/PDS Vom ehrlichen Hans". Focus (בגרמנית). נבדק ב-17 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Sebetsyen, Victor (2009). Revolution 1989: The Fall of the Soviet Empire. New York City: Pantheon Books. ISBN 978-0-375-42532-5.
  17. ^ Wilke, Manfred (13 בנובמבר 2013). "Sündenbock der Partei" [Party scapegoat]. Focus (בגרמנית). נבדק ב-16 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Wehner, Markus (16 באפריל 2007). "Die Partei, die Partei, die hat niemals Schuld" [The party, the party, is never to blame]. Frankfurter Allgemeine Zeitung (בגרמנית). ISSN 0174-4909. נבדק ב-17 בפברואר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Friedheim 1995, p. 168.
  20. ^ Friedheim 1995, pp. 167–171.
  21. ^ Holger Schmale (12 בפברואר 2015). "Treffen von Hans Modrow und Helmut Kohl 1990: Die Delegation aus Ost-Berlin fühlte sich gedemütigt". Berliner Zeitung. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ Stefan Reinecke (20 בינואר 2020). "PDS-Rauswurf von Egon Krenz 1990". die Tageszeitung. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ 1 2 3 Kinzer, Stephen (28 במאי 1993). "Ex-East German Leader Convicted Of Vote Fraud but Not Punished". The New York Times. נבדק ב-18 בפברואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "Hans Modrow". European Parliament MEPs. European Parliament. נבדק ב-3 במאי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ Perestroika and Germany: the truth behind the myths. Artery Publications with Marx Memorial Library. 2 ביוני 2014. נבדק ב-21 במאי 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  26. ^ Aufbruch und Ende. Edition Berolina. 17 ביולי 2014. נבדק ב-21 במאי 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  27. ^ 1 2 "The post-Wall, Cold War world of Hans Modrow, East Germany's last leader" (באנגלית). France 24. 6 בנובמבר 2019. נבדק ב-5 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "- "Ich war kein Held" | Cicero Online". cicero.de (בגרמנית). נבדק ב-11 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Stefan Berg (3 במאי 2009). "Vergangenheitsbewältigung: Modrows Kontakte zu Neostalinisten belasten die Linke". Der Spiegel (בגרמנית). נבדק ב-16 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Welle (www.dw.com), Deutsche. "Last East German leader Hans Modrow demands access to West's intelligence files | DW | 28 February 2018" (באנגלית בריטית). Deutsche Welle. נבדק ב-5 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Hans Modrow ist tot - Eulenspiegel Verlagsgruppe".
  32. ^ "Ex-DDR-Regierungschef Modrow gestorben". Tagesschau (בגרמנית). 11 בפברואר 2023. נבדק ב-11 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "East Germany's last Communist premier dies aged 95". Reuters (באנגלית). 11 בפברואר 2023. נבדק ב-11 בפברואר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
הקודם:
וילי שטוף 		יושב ראש מועצת השרים של גרמניה המזרחית
1989–1990 		הבא:
לותאר דה מאיזייר
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנס_מודרו&oldid=38416633"