הסכסוך על חבל קשמיר
הסכסוך על חבל קשמיר הוא סכסוך טריטוריאלי מתמשך בין מעצמות תת-היבשת ההודית: הרפובליקה של הודו והרפובליקה האסלאמית של פקיסטן, הנתמכת בידי סין, על השליטה בחבל קשמיר. סכסוך זה, אשר החל עם חלוקת הודו, הוא קריטי לשתי המדינות עקב חשיבותו של האזור שממנו זורם נהר האינדוס והוא משמש כדלת למרכזי האוכלוסין של צפון הודו בפנג'אב ודלהי.
 | ||||||
| מערכה: הסכסוך ההודי–פקיסטני | ||||||
| תאריכי הסכסוך | 1947–מתמשך (74 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
קשמיר  | |||||
| קואורדינטות | 34°02′00″N 74°40′00″E / 34.0333°N 74.6667°E | |||||
| עילה | טענה לשליטה על חבל קשמיר | |||||
| ||||||
  | ||||||
עד כה ידע הסכסוך את המאבקים הבאים: מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה, מלחמת הודו–פקיסטן השנייה, מלחמת הודו–פקיסטן השלישית (חלק ממלחמת העצמאות של בנגלדש), מלחמת הודו–פקיסטן הרביעית, התכתשות 2002–2003, סכסוך סיאצ'ן, התכתשות 2008 ועוד.
נכון לשנת 2020, הודו שולטת במדינת ג'אמו וקשמיר ובתוכה גם בחבל לדאק, פקיסטן שולטת באזאד קשמיר וגילגיט-בלטיסטן, בעוד סין העממית שולטת באקסאי צ'ין. קיים גם רכס סיאצ'ן, אשר דה פקטו הוא חסר כל סמכות שלטת. פקיסטן טוענת לשליטה על מדינת ג'אמו וקשמיר ועל לדאק שבתוכה, בעוד הודו טוענת לשליטה על אזאד קשמיר, גילגיט-בלטיסטן ואקסאי צ'ין.
רקעעריכה
תת-היבשת ההודית הייתה למשך כמעט 100 שנה מאורגנת כמדינה אחת תחת שלטון האימפריה הבריטית ונודעה בתור הראג' הבריטי. תנועת העצמאות ההודית אשר גברה עם הזמן תחת הקונגרס הלאומי ההודי אשר הונהג בידי ג'ווהרלל נהרו ומוהנדס קרמצ'נד גנדי הביאה להתנגדות ממושכת לשלטון הבריטי. לאחר מלחמת העולם השנייה היה ברור כי בריטניה לא תוכל להחזיק בהודו לעוד זמן רב ועל כן החלו תוכניות להקמת הודו העצמאית.
חלוקת הודועריכה
עקב העובדה שהמלחמה הקרה רק החלה, הבריטים פעלו להשאיר את הודו החופשית מדינה אחת למען תהיה בעלת ברית חזקה של הגוש המערבי. נגד פעולות הבריטים להפוך את הודו העצמאית למדינה מאוחדת, עמדה הליגה המוסלמית תחת מוחמד עלי ג'ינה, אשר טען כי אם תישאר הודו מאוחדת, הרוב ההינדואי בתוכה ישאיר בצילו את המיעוט המוסלמי ועל כן דרש כי הודו תתחלק לשתי מדינות: מדינה בעלת רוב הינדי ומדינה בעלת רוב מוסלמי. לאחר לחץ ממושך מצד הליגה המוסלמית, הרעיון של הודו מאוחדת לא היה יכול להישאר, ועל כן החלה תוכנית חלוקת הודו.
הודו הבריטית הייתה מחולקת לשטחים אשר היו לשליטה ישירה של הסמכות הבריטית, ומדינות נסיכויות אשר היו נאמנות לשלטון הבריטי. השטחים אשר ניתנו ישירות לשלטון בריטי והיו מעורבים בדתות שבהם היו בנגל וחבל פנג'אב. שני אזורים אלו התחלקו בין המדינה ההינדית והמדינה המוסלמית, דבר אשר יצר משבר פליטים כאשר מיליונים בני דת אחת נמצאו בצד הגבול של המדינה בת הדת השנייה. למדינות הנסיכויות לעומתן ניתנו האפשרויות הבאות:
- הצטרפו אל המדינה בת הרוב ההינדי
- הצטרפו אל המדינה בת הרוב המוסלמי
- הפכו למדינה עצמאית וריבונית[1]
היו שתי מדינות אשר הביעו את רצונן לעצמאות, הראשונה הייתה מדינת היידראבאד, אשר הייתה נסיכות בת רוב הינדי אשר נשלטה בידי השליט המוסלמי אוסמאן עלי ח'אן (דאז האדם העשיר ביותר בעולם). מדינת היידראבאד נפלה למבצע כיבוש בן 5 ימים אשר בוצע בידי צבא הודו בקיץ 1948, לאחריו היא סופחה לתוך המדינה ההינדית (הודו) בעוד שליטה אוסמאן נותר שליט סמלי על היידראבאד, דאז אחת מן המדינות והטריטוריות של הודו.
המדינה השנייה הייתה נסיכות קשמיר אשר כ-77 אחוז מכלל האוכלוסייה שלה הייתה מוסלמית אך נשלטה בידי הארי סינג, נסיך הינדי. הארי סינג וממשלתו תחילה טענה לעצמאות אך דבר זה היה בלתי אפשרי עקב חשיבותו של חבל קשמיר.
קשמיר וחשיבותהעריכה
קשמיר ממוקמת על מדרגה גאוגרפית גבוהה ומחוברת אל הרי ההימלאיה מצפון. עקב גובהה קשמיר היא המקור אל נהר האינדוס, הנהר הזורם דרך כל פקיסטן (המדינה המוסלמית) והוא מקור החיים המרכזי שלה. אך מעבר לאינדוס קשמיר היא גם המקור של נהר ג'אלום, נהר צ'נאב ועוד, משמע ששלושה מהנהרות החשובים ביותר של פקיסטן, מקורות החיים של אוכלוסייתה האדירה מקורם בקשמיר עצמה.
בשביל הודו, קשמיר ממוקמת מצפון למרכזי האוכלוסין שלה, בהם הערים דלהי, צ'אנדיגאר, לודהיאנה ויתרה על כן גם את פתח נהר הגנגס הכביר. עקב חשיבות זאת בשביל שתי המדינות, קשמיר לא הייתה יכולה להפוך למדינה עצמאית והחל במהרה מאבק בין שתי המדינות החדשות על חבל הארץ.
מלחמותעריכה
מלחמת הודו-פקיסטן Iעריכה
ערך מורחב – מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה
ב-9 באוקטובר 1947, הרוב המוסלמי בקשמיר איחד כוחות עם ממשלת פקיסטן בקראצ'י והחלה פלישה של הכוחות המזוינים של פקיסטן אל תוך מערב קשמיר בקירוב לגבול עם אפגניסטן במטרה לכבוש ולספח את כלל חבל הארץ. בסוף החודש, לאחר לחץ ממושך החליט הארי סינג ביחד עם ממשלתו לאחד כוחות עם הממשלה ההודית בניו דלהי וקשמיר רשמית סופחה לידי הודו (בכך סינג הסכים לוותר על כל כוחותיו בתור מונרך). בזמן שזה קרה הכוחות של צבא פקיסטן הספיקו לכבוש את כל אזאד קשמיר והחלו לייצב את ערי הגבול שלהם עם חבל קשמיר.
באמצע נובמבר, לאחר התנגשויות ממושכות על גבולות אזאד קשמיר יצא הצבא הפקיסטני בפעולה מרכזית מצפון במסגרתה כבש את השטחים ההרריים של צפון-מערב קשמיר וייצב את השטחים שלימים יוודעו כגילגיט-בלטיסטן. מנקודה זאת החל קו האש להתייצב עם הגעתם של עוד ועוד כוחות הודים אל תוך המערכה.
הפעולה המשמעותית הבאה נראתה רק במאי 1948 לאחר החורף הקשה בהרים הגבוהים כאשר הכוחות הפקיסטנים ביצעו פלישה מרכזית אחרונה במסגרתה נעצרו בקרחון סיאצ'ן. ביולי אותה השנה הכוחות הפקיסטנים ניסו לפלוש לתוך מרכז קשמיר אך נהדפו בידי הכוחות ההודים. בנובמבר השנה יצאה מתקפת נגד הודית אשר פגעה קשות בקו האש הפקיסטני[2].
בתחילת ינואר 1949 הכריזה הממשלה הפקיסטנית על סיפוח השטחים הכבושים, בעיקר במערב וצפון קשמיר ומבחינה מעשית המלחמה הראשונה, אשר גבתה את חייהם של יותר מ-1,104 חיילים הודים ויותר מ-6,000 חיילים פקיסטנים. פקיסטן נוסף על כך, ראתה פעולת כוחות רחבה של מיליציות מהאזורים השבטיים המנוהלים פדרלית אשר פעלו למען סיפוח השטחים לתוך המדינה המוסלמית.
התערבות סיניתעריכה
- ערך מורחב – מלחמת הודו–סין
הרפובליקה העממית של סין תחת מאו דזה-דונג הייתה מסוכסכת עם הודו על מספר נושאים, דוגמת העובדה שלאחר שמדינת טיבט סופחה לידי סין, הדלאי לאמה טנזין גיאטסו ברח לגלות בהודו, דבר אשר עורר את חמתם של רבים בתוך המפלגה הקומוניסטית של סין משום שפגע בדמותם בפני העם הטיבטי. בימיה של שושלת צ'ינג שלטה האימפריה הסינית על שטחים מתוך חבל קשמיר, בהם אקסאי צ'ין.
בשנת 1962 היריבות בין המדינות התדרדרה אל מלחמת הודו–סין. הכוחות הסינים הוכיחו את עליונותם הצבאית תוך זמן קצר ולאחר כניעת הודו הם לקחו שליטה על אקסאי צ'ין והטילו טענה לשליטה על ארונאצ'ל פרדש (אשר היא עד היום טוענת לשליטה עליו אך למעשה הוא ניתן לידי הסמכות וההשפעה של הודו). במסגרת יחסי סין–פקיסטן מצאו השתיים נושאים משותפים וכמו כן גם יריבה משותפת, הלא היא הודו ועל כן החלו המדינות לאחד כוחות בסחר, כלכלה, פיתוח, נשק ועוד.
מלחמת הודו–פקיסטן IIעריכה
בשנת 1965, תסיסה פנים מדינית בהודו היוותה את ההזדמנות בשביל הממשלה הפקיסטנית לפלוש להודו. המלחמה השנייה לא הביאה כל התקדמות. הפגזות, התכתשויות ולפחות 7,000 הרוגים משני הצדדים כמעט ולא הביאו כל שינוי בקו האש. הפלישה הפקיסטנית נעצרה בידי מגויסים הודים והמאבק הפך במהרה לתוך מלחמת התשה. נוסף לכך הייתה פעולה צבאית גם בדרום הגבול בין סינד לגוג'ראט באזור ביצות רחב אך לא נראתה כל התקדמות מרכזית גם בחזית הזאת. לבסוף המאבק הסתיים בסטטוס קוו כפי שהיה קודם למלחמה לאחר כמעט חודש של קרבות.
מלחמת הודו-פקיסטן IIIעריכה
- ערך מורחב – מלחמת העצמאות של בנגלדש
בנגלדש, או פקיסטן המזרחית הייתה מובלעת של פקיסטן בחבל בנגל. עקב ההבדל האדיר בין התרבות הבנגלית ושאר פקיסטן דרשו הבנגלים עצמאות והחלה תנועה עולה של דורשי עצמאות, במיוחד בקרב המשכילים אשר הונהגו בידי מוג'יבור רחמן. נגד פעולת העצמאות החלו הרשויות הפקיסטניות להוציא לפועל את רצח העם הבנגלי, במסגרתו נרדפו תומכי העצמאות ורוב המשכילים באומה. הבנגלים דאז הכריזו עצמאות והפעם הייתה זאת הודו שאיחדה כוחות עם המורדים לעצמאות בנגל אשר השתמשה בתסיסה הפנימית של פקיסטן לפלישה אל האחרונה.
כוחות הודים פלשו אל מזרח פקיסטן הבנגלית ב-3 בדצמבר 1971 ובכך החלו את מלחמת הודו-פקיסטן השלישית. רוב המלחמה התמקדה בבנגל, אשר נכבשה בידי ההודים ותומכי העצמאות בתוך 13 ימים ובכך הפכה את בנגלדש למדינה עצמאית אך בגזרה הקשמירית הפקיסטנים ניסו בתחילת המלחמה לחתוך את קו ההגנה שקישר בין הודו לקשמיר. פעולה זאת נפגשה בכוחות הודים מוכנים בגבול אשר דחקו את הפקיסטנים חזרה אל קו הגבול המוסדר.
קו השליטהעריכה
בשנת 1972 הוסדר בין הודו, סין ופקיסטן קו השליטה (LoC) אשר הסדיר את גבולות השטחים אשר מוכרים בין המדינות, לבין האזורים המסוכסים, הלא מוכרים והנשלטים צבאית. קו הגבול עבר על דרום שינג'יאנג בסין וחצה את הודו ופקיסטן בין הגבולות המוכרים והמסוכסכים.
מלחמת הודו-פקיסטן IVעריכה
- ערך מורחב – מלחמת קרגיל
במהלך שנת 1987 ושנת 1990 התרחשו שתי התכתשויות מרכזיות על אורכי הגבול. בשנת 1999 החלה מלחמת הודו-פקיסטן הרביעית אשר נודעה כמלחמת קרגיל. במסגרתה כוחות פקיסטנים אשר אימנו חיילי מוג'אהדין כבשו בחשאי את הקרחונים קרחון סיצ'אן ודאז פנו לכבוש את העיר קרגיל, במרכזו של חבל קשמיר. המומנטום הפקיסטני עם הזמן נעצר כאשר אלו נפגשו בכוחות תגבורת הודים רבים וחזקים יותר ויותר.
בנקודה מסוימת לחץ בין-לאומי החל להשפיע על קבלת ההחלטות בפקיסטן ולבסוף בסוף יולי אותה השנה היה על הכוחות הפקיסטנים לשוב לקו האש שקדם למלחמה. המלחמה גבתה את חיי לפחות 1,000 חיילים וכמו מלחמת הודו-פקיסטן השנייה, לא נעשתה כל התקדמות בקו האש. הגנרל הפקיסטני הראשי במלחמה, פרבז מושארף עלה לכוח בהפיכה צבאית והפך לנשיא פקיסטן בסוף אותה השנה.
מאז המלחמה האחרונה התרחשו לתוך שנות ה-2000 מספר רב של התכתשויות גבול אך אף אחת מהן לא הסלימה למלחמה בעוד ההתכתשות המרכזית האחרונה התקיימה בשנת 2008. הפעולה הגדולה האחרונה התרחשה בין פברואר לאפריל 2019 והיא הוצתה בידי פעולת טרור, דבר אשר הופך שכיח יותר ויותר לאורך המאבק.
תנועת עצמאות קשמירעריכה
הסכסוך ממשיך לימינו בעוד רוב תושבי קשמיר טוענים כי ברצונם לעצמאות, אך עקב חשיבותו הגאוגרפית של האזור אף אחת מן המעצמות לא נראית כי עומדת להתפשר על השליטה עליו.
התנועה לשחרור ג'אמו וקשמיר (JKLF) אשר נוסדה בידי עמנואלה חאן ומאקבול באט' פועלת גם בשטחים הנשלטים בידי הודו כמו גם השטחים הנשלטים בידי פקיסטן והיא טוענת להבאת רעיון מדינה עצמאית וריבונית לסדר היום בחבל קשמיר. במקור הייתה זאת תנועה מיליטנטית אך למען השגת הוקרה בין-לאומית הארגון הפך לדיפלומטי יתר על צבאי.
אף על פי שכלל פועליה מוסלמים, לתנועה לעצמאות קשמיר חזון למדינה חילונית אשר תשמור על יחסיה גם עם הודו וגם עם פקיסטן בשביל לספק את דרישותיהן וצורכיהן של שתי המעצמות. על אף שקיבלו נשק ואימונים מהצבא הפקיסטני, התנועה טוענת כי המדיניות הפקיסטנית היא של שלטון כיבוש צבאי אנטי-דמוקרטי.
טבלת אירועיםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
India & Pakistan – A continuing Story, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 47:58)
