הסכסוך על חבל קשמיר
הסכסוך על חבל קשמיר הוא סכסוך טריטוריאלי מתמשך בין מעצמות תת-היבשת ההודית: הרפובליקה של הודו והרפובליקה האסלאמית של פקיסטן, הנתמכת בידי סין, על השליטה בחבל קשמיר. סכסוך זה, אשר החל עם חלוקת הודו, הוא קריטי לשתי המדינות עקב חשיבותו של האזור שממנו זורם נהר האינדוס והוא משמש כדלת למרכזי האוכלוסין של צפון הודו בפנג'אב ודלהי.
 | ||||||
| מפת חבל קשמיר המראה את האזורים במחלוקת (שטח החבל מוקף בקו אדום מכל כיווניו) | ||||||
| מערכה: הסכסוך ההודי–פקיסטני | ||||||
| תאריכים | 1947–מתמשך (76 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
קשמיר  | |||||
| קואורדינטות | 34°02′00″N 74°40′00″E / 34.0333°N 74.6667°E | |||||
| עילה | טענה לשליטה על חבל קשמיר | |||||
| ||||||
  | ||||||
עד כה ידע הסכסוך ההודי-פקיסטני על קשמיר את המאבקים הבאים: מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה, מלחמת הודו–פקיסטן השנייה, מלחמת קרגיל, וסכסוך סיאצ'ן.
בנוסף, סין סיפחה במלחמת הודו–סין ב-1962 נתח ממזרח קשמיר, מעבר לקו מקמהון, שהוסכם כקו גבול בין טיבט והודו הבריטית, המכונה אקסאי צ'ין.
נכון לשנת 2023, הודו שולטת בג'אמו וקשמיר ובלדאק, פקיסטן שולטת באזאד קשמיר ובגילגיט-בלטיסטן, בעוד סין העממית שולטת באקסאי צ'ין. קיים גם רכס סיאצ'ן, אשר דה פקטו הוא חסר כל סמכות שלטת. פקיסטן טוענת לשליטה על ג'אמו וקשמיר ולדאק, בעוד הודו טוענת לשליטה על אזאד קשמיר, גילגיט-בלטיסטן ואקסאי צ'ין.
רקע
עריכהתת-היבשת ההודית הייתה במשך כמעט 100 שנה מאורגנת כמדינה אחת תחת שלטון האימפריה הבריטית ונודעה בתור הראג' הבריטי. תנועת העצמאות ההודית אשר גברה עם הזמן תחת הקונגרס הלאומי ההודי אשר הונהג בידי ג'ווהרלל נהרו ומוהנדס קרמצ'נד גנדי הביאה להתנגדות ממושכת לשלטון הבריטי. לאחר מלחמת העולם השנייה היה ברור כי בריטניה לא תוכל להחזיק בהודו לעוד זמן רב ועל כן החלו תוכניות להקמת הודו העצמאית.
חלוקת הודו
עריכהעקב העובדה שהמלחמה הקרה רק החלה, הבריטים פעלו להשאיר את הודו החופשית מדינה אחת כדי שתהיה בעלת ברית חזקה של הגוש המערבי. נגד פעולות הבריטים להפוך את הודו העצמאית למדינה מאוחדת, עמדה הליגה המוסלמית תחת מוחמד עלי ג'ינה. ג'ינה טען כי אם הודו תישאר מאוחדת, הרוב ההינדואי בתוכה ישאיר בצילו את המיעוט המוסלמי, ועל כן דרש כי הודו תתחלק לשתי מדינות: מדינה בעלת רוב הינדי ומדינה בעלת רוב מוסלמי. לאחר לחץ ממושך מצד הליגה המוסלמית, הרעיון של הודו מאוחדת לא היה יכול להישאר, ועל כן החלה תוכנית חלוקת הודו.
הודו הבריטית הייתה מחולקת לשטחים שהיו בשליטה ישירה של הבריטים, ומדינות נסיכויות שהיו נאמנות לשלטון הבריטי. השטחים שהיו נתונים לשליטה בריטית ישירה והיו בעלי אוכלוסייה מעורבת מבחינה דתית היו בנגל וחבל פנג'אב. שני אזורים אלו התחלקו בין המדינה ההינדית והמדינה המוסלמית, דבר שיצר משבר פליטים כאשר מיליונים בני דת אחת נמצאו בצד הגבול של המדינה בת הדת השנייה. למדינות הנסיכויות לעומתן ניתנו האפשרויות הבאות:
- הצטרפות למדינה בעלת הרוב ההינדי
- הצטרפות למדינה בעלת הרוב המוסלמי
- הפיכה למדינה עצמאית וריבונית[1]
מספר נסיכויות הביעו את רצונן בעצמאות, בהן מדינת היידראבאד, שהייתה נסיכות בעלת רוב הינדי ונשלטה בידי השליט המוסלמי אוסמאן עלי ח'אן. מדינת היידראבאד נכבשה בידי צבא הודו במבצע בן חמישה ימים בקיץ 1948. אוסמאן נותר שליט סמלי על היידראבאד, שהייתה לאחת ממדינות הודו (אך בהמשך שטחיה חולקו בין שלוש מדינות אחרות, על בסיס שפת הדיבור של התושבים).
המדינה השנייה הייתה נסיכות קשמיר, שכ-77% מאוכלוסייתה הייתה מוסלמית אך נשלטה בידי הארי סינג, נסיך הינדי. הארי סינג וממשלתו טענו תחילה לעצמאות אך דבר זה היה בלתי אפשרי עקב חשיבותו של חבל קשמיר.
קשמיר וחשיבותה
עריכהקשמיר ממוקמת על מדרגה גאוגרפית גבוהה המחוברת אל הרי ההימאלאיה מצפון. עקב גובהה קשמיר היא המקור אל נהר האינדוס, הנהר הזורם דרך כל פקיסטן והוא מקור החיים המרכזי שלה. בנוסף לאינדוס קשמיר היא גם המקור של נהר ג'אלום, נהר צ'נאב ונהרות נוספים.
בשביל הודו, קשמיר ממוקמת מצפון למרכזי האוכלוסין שלה, בהם הערים דלהי, צ'אנדיגאר ולודהיאנה, וגם פתחו של נהר הגנגס הכביר.[דרושה הבהרה] עקב חשיבות זאת בשביל שתי המדינות, קשמיר לא הייתה יכולה להפוך למדינה עצמאית, ובמהרה החל מאבק בין שתי המדינות החדשות על חבל הארץ.
היסטוריה
עריכה
מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה
עריכה
ערך מורחב – מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה
ב-9 באוקטובר 1947, הרוב המוסלמי בקשמיר איחד כוחות עם ממשלת פקיסטן בקראצ'י והחלה פלישה של הכוחות המזוינים של פקיסטן אל תוך מערב קשמיר בקירוב לגבול עם אפגניסטן במטרה לכבוש ולספח את כלל חבל הארץ. בסוף החודש, לאחר לחץ ממושך, החליט הארי סינג ביחד עם ממשלתו לאחד כוחות עם הממשלה ההודית בניו דלהי, וקשמיר סופחה רשמית להודו (בכך סינג הסכים לוותר על כל כוחותיו בתור מונרך). בזמן שזה קרה, הכוחות של צבא פקיסטן הספיקו לכבוש את כל אזאד קשמיר והחלו לייצב את ערי הגבול שלהם עם חבל קשמיר.
באמצע נובמבר, לאחר התנגשויות ממושכות על גבולות אזאד קשמיר, יצא הצבא הפקיסטני בפעולה מרכזית מצפון, שבמסגרתה כבש את השטחים ההרריים של צפון-מערב קשמיר וייצב את השטחים שלימים ייוודעו כגילגיט-בלטיסטן. מנקודה זאת החל קו האש להתייצב עם הגעתם של עוד ועוד כוחות הודיים אל תוך המערכה.
הפעולה המשמעותית הבאה נראתה רק במאי 1948 לאחר החורף הקשה בהרים הגבוהים, כאשר הכוחות הפקיסטניים ביצעו פלישה מרכזית אחרונה שבמסגרתה נעצרו בקרחון סיאצ'ן. ביולי אותה השנה, הכוחות הפקיסטניים ניסו לפלוש לתוך מרכז קשמיר אך נהדפו בידי הכוחות ההודיים. בנובמבר אותה השנה יצאה מתקפת נגד הודית אשר פגעה קשות בקו האש הפקיסטני[2].
בתחילת ינואר 1949 הכריזה הממשלה הפקיסטנית על סיפוח השטחים הכבושים, בעיקר במערב ובצפון קשמיר, ומבחינה מעשית הסתיימה המלחמה הראשונה, אשר גבתה את חייהם של יותר מ-1,104 חיילים הודים ויותר מ-6,000 חיילים פקיסטנים. פקיסטן נוסף על כך, ראתה פעולת כוחות רחבה של מיליציות מהאזורים השבטיים המנוהלים פדרלית אשר פעלו למען סיפוח השטחים לתוך המדינה המוסלמית.
חלוקת קשמיר
עריכהלאחר מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה פעלו שתי המדינות לספח את חלקי קשמיר שבשליטתן. החל מ-1952 יצרה הודו את חבל ג'אמו וקשמיר, שאותו סיפחה באופן רשמי בינואר 1957, והוא הפך לאחד מהמדינות והטריטוריות של הודו[3]. פקיסטן יצרה בחלק שבשליטתה את הטריטוריה האוטונומית גילגיט-בלטיסטן.
התערבות סינית
עריכה- ערך מורחב – מלחמת הודו–סין
הרפובליקה העממית של סין תחת מאו דזה-דונג הייתה מסוכסכת עם הודו על מספר נושאים, דוגמת העובדה שלאחר שמדינת טיבט סופחה לידי סין, הדלאי לאמה טנזין גיאטסו ברח לגלות בהודו, דבר שעורר את חמתם של רבים במפלגה הקומוניסטית של סין משום שפגע בדמותם בפני העם הטיבטי. בימיה של שושלת צ'ינג שלטה האימפריה הסינית על שטחים מתוך חבל קשמיר, בהם אקסאי צ'ין.
בשנת 1962, היריבות בין המדינות התדרדרה אל מלחמת הודו–סין. הכוחות הסינים הוכיחו את עליונותם הצבאית תוך זמן קצר ולאחר כניעת הודו הם השתלטו על אקסאי צ'ין וטענו לשליטה על ארונאצ'ל פרדש (שסין עד היום טוענת לשליטה עליו אך למעשה הוא נתון לסמכותה ולהשפעתה של הודו). במסגרת יחסי סין–פקיסטן מצאו השתיים נושאים משותפים וכמו כן גם יריבה משותפת, הלא היא הודו, ועל כן החלו המדינות לאחד כוחות בסחר, כלכלה, פיתוח, נשק ועוד.
מלחמת הודו–פקיסטן השנייה
עריכה- ערך מורחב – מלחמת הודו–פקיסטן השנייה
בשנת 1965, תסיסה פנים מדינית בהודו היוותה את ההזדמנות בשביל הממשלה הפקיסטנית לפלוש להודו. המלחמה השנייה לא הביאה כל התקדמות. הפגזות, התכתשויות ולפחות 7,000 הרוגים משני הצדדים כמעט ולא הביאו כל שינוי בקו האש. הפלישה הפקיסטנית נעצרה בידי מגויסים הודים והמאבק הפך במהרה למלחמת התשה. נוסף לכך הייתה פעולה צבאית גם בדרום הגבול בין סינד לגוג'ראט באזור ביצות רחב אך לא נראתה כל התקדמות מרכזית גם בחזית הזאת. לבסוף המאבק הסתיים בסטטוס קוו כפי שהיה קודם למלחמה לאחר כמעט חודש של קרבות.
מלחמת הודו–פקיסטן השלישית
עריכה- ערך מורחב – מלחמת העצמאות של בנגלדש
במהלך מלחמת הודו–פקיסטן השלישית, שהתחוללה בעיקר במזרח פקיסטן, התקיימו מספר עימותים בגזרה הקשמירית כאשר הפקיסטנים ניסו בתחילת המלחמה לחתוך את קו ההגנה. פעולה זאת נפגשה בכוחות הודיים מוכנים בגבול, שדחקו את הפקיסטנים חזרה אל קו הגבול המוסדר.
קו השליטה
עריכהבשנת 1972 הוסדר בין הודו, סין ופקיסטן קו השליטה (LoC) שהסדיר את גבולות השטחים המוכרים בין המדינות, לבין האזורים המסוכסים, הלא מוכרים והנשלטים צבאית. קו הגבול עבר בדרום שינג'יאנג בסין וחצה את הודו ופקיסטן בין הגבולות המוכרים והמסוכסכים.
מלחמת קרגיל
עריכה- ערך מורחב – מלחמת קרגיל
במהלך שנת 1987 ושנת 1990 התרחשו שתי התכתשויות מרכזיות על אורכי הגבול. בשנת 1999 החלה המלחמה הרביעית בין הודו לפקיסטן שנודעה כמלחמת קרגיל. במסגרתה כוחות פקיסטניים שאימנו חיילי מוג'אהדין כבשו בחשאי את קרחון סיאצ'ן ואז פנו לכבוש את העיר קרגיל, במרכז חבל קשמיר. המומנטום הפקיסטני עם הזמן נעצר כאשר אלו נפגשו בכוחות תגבורת הודיים רבים וחזקים יותר ויותר.
בנקודה מסוימת, לחץ בין-לאומי החל להשפיע על קבלת ההחלטות בפקיסטן, ולבסוף בסוף יולי אותה השנה היה על הכוחות הפקיסטניים לשוב לקו האש שקדם למלחמה. המלחמה גבתה את חיי לפחות 1,000 חיילים וכמו מלחמת הודו–פקיסטן השנייה, לא נעשתה כל התקדמות בקו האש. הגנרל הפקיסטני הראשי במלחמה, פרבז מושארף עלה לכוח בהפיכה צבאית והפך לנשיא פקיסטן בסוף אותה השנה.
מאז המלחמה האחרונה התרחשו לתוך שנות ה-2000 מספר רב של התכתשויות גבול, אך אף אחת מהן לא הסלימה למלחמה. ההתכתשות המרכזית האחרונה הייתה בשנת 2008. הפעולה הגדולה האחרונה התרחשה בין פברואר לאפריל 2019 והיא הוצתה בידי פעולת טרור, דבר שהופך שכיח יותר ויותר לאורך המאבק.
ב-2019 ביטל הפרלמנט ההודי את סעיף 370 בחוקת הודו, שהעניק אוטונומיה לג'אמו וקשמיר והעניק לה זכויות כמו איסור על הודים שאינם תושבי החבל לרכוש בה קרקעות. המדינה פוצלה לשתי טריטוריות איחוד, ג'אמו וקשמיר ולדאק, אשר הוכפפו לממשלת הודו באופן ישיר[4].
התנועה לעצמאות קשמיר
עריכה
במקביל לתביעות של הודו ופקיסטן לריבונות על החבל, קיימת תנועה מקומית למען עצמאותו.
התנועה לשחרור ג'אמו וקשמיר (JKLF), שנוסדה בידי עמנואלה חאן ומאקבול באט', פועלת בשטחים הנשלטים בידי הודו ובידי פקיסטן, ומקדמת את הרעיון של הקמת מדינה עצמאית וריבונית בחבל קשמיר. במקור הייתה זו תנועה מיליטנטית, אך למען השגת הכרה בין-לאומית הארגון הפך דיפלומטי יותר מאשר צבאי.
אף על פי שכלל פעיליה מוסלמים, החזון של התנועה לעצמאות קשמיר הוא הקמת מדינה חילונית שתשמור על יחסים טובים גם עם הודו וגם עם פקיסטן, בשביל לספק את דרישותיהן וצורכיהן של שתי המעצמות. על אף שקיבלה נשק ואימונים מהצבא הפקיסטני, התנועה טוענת כי המדיניות הפקיסטנית היא של שלטון כיבוש צבאי אנטי-דמוקרטי.
טבלת אירועים
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
India & Pakistan – A continuing Story, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 47:58)
הערות שוליים
עריכה- ^ Why was India Partitioned?, סרט דוקומנטרי באתר יוטיוב
- ^ The Creation of India and Pakistan: Every Day, סרטון באתר יוטיוב
- ^ התנגשויות בבירת קאשמיר לאחר סיפוחה הרשמי להודו, הארץ, 27 בינואר 1957
- ^ יואב קרני, זבנג וגמרנו: הודו מחלקת את קשמיר במהירות מסחררת, באתר גלובס, 8 באוגוסט 2019