מהאטמה גנדי

מהאטמה גנדי או בשמו המלא מוֹהַנְדַּס קרמצ'נד גַּנְדי (בגוג'ראטית: મોહનદાસ કરમચંદ ગાંધી; בהינדית: मोहनदास करमचंद गांधी;‏ 2 באוקטובר 1869 – 30 בינואר 1948) היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. הוא נחשב גם לסמל ההתנגדות הלא-אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא - פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות פעילה אך לא אלימה - דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה אצל תנועות שונות לזכויות האדם ולחופש ברחבי העולם.

מוֹהַנְדַּס קַרַמְצַ'נְד גַּנְדהִי
મોહનદાસ કરમચંદ ગાંધી

לידה	2 באוקטובר 1869 פורבאנדאר , הראג' הבריטי
נרצח	30 בינואר 1948 (בגיל 78) גנדי סמריטי, דלהי, הודו
שם לידה	મોહનદાસ ગાંધી
מדינה	הודו
השכלה	תיכון אלפרד בראג'קוט (1877) יוניברסיטי קולג' לונדון אינר טמפל Samaldas Arts College
מפלגה	תנועת העצמאות ההודית
בן או בת זוג	קאסטורבה גנדי (מאי 1883–22 בפברואר 1944)
פרסים והוקרה
איש השנה של המגזין "טיים" (דצמבר 1930) Natal Native Rebellion Medal מדליית מלכת דרום אפריקה מסדר ידידי אוליבר טמבו מדליית קאיזר אי הינד
חתימה

גנדי נמנה עם המנהיגים המוערכים ביותר במאה העשרים. הוא מוכר בהודו ובעולם כמהאטמה גנדי ("מהאטמה" בסנסקריט - "הנפש הגדולה", כינוי שניתן לו על ידי המשורר רבינדרנת טאגור). בהודו הוא מכונה גם באפו ("אבא" בגוג'ראטית). הוא נחשב באופן רשמי לאבי האומה ההודית, ויום הולדתו, בשניים באוקטובר, מצוין מדי שנה כחג לאומי הודי בשם "גנדי ג'איאנטי". ב-15 ביוני 2007 הכריזה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על 2 באוקטובר כיום הבינלאומי לאי-אלימות.

גנדי יישם לראשונה מרי אזרחי לא אלים במאבקה של הקהילה ההודית למען זכויות אזרח בדרום אפריקה. לאחר שחזר להודו, ארגן איכרים ועובדים עניים למחאה מול מיסוי דכאני ואפליה רחבת היקף. לאחר שהתמנה לעמוד בראש הקונגרס הלאומי ההודי, הנהיג גנדי קמפיינים כלל-לאומיים להקלת העוני, לשחרור הנשים, לאחווה בין דתות וקבוצות אתניות שונות, להפסקת האפליה נגד קאסטות בכלל וקאסטת ה"טמאים" בפרט, ולמען עצמאות כלכלית של הודו. מעל כל המאבקים האלה הוא נאבק למען ה"סווארג'" - עצמאותה של הודו מהכיבוש הזר. גנדי הוביל את האומה ההודית במרי האזרחי נגד מס המלח שהונהג בהודו, וב-1930 ערך את "צעדת המלח" בת 400 הקילומטרים. ב-1942 הוא קרא בפומבי ליציאתם של הבריטים מהודו. הוא שהה בכלא שנים רבות במספר תקופות שונות, בדרום אפריקה ובהודו.

גנדי יישם והטיף לאי אלימות ולאמת, בכל מצב. הוא חי בפשטות וארגן אשראם שהחזיק מעמד כלכלית בכוחות עצמו. הוא הכין את בגדיו בעצמו - הדוטי והגלימה המסורתיים ההודים שהוא טווה וארג באמצעות הפלך שלו, וניזון מאוכל צמחוני פשוט ומאוחר יותר מדיאטת פירות. הוא ערך צומות ממושכים (לעיתים מעל לחודש) הן למען היטהרות עצמית והן כמעשה מחאה.

גנדי נרצח ב-30 בינואר 1948 על ידי מתנקש הינדי, שהתנגד להסכמתו לשלם פיצויים לפקיסטן, כפי שהמליצו הבריטים, בטענה שהדבר יחליש את ההינדואים. על פי בקשתו, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בין נהרות העולם.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

גנדי הצעיר בשנת 1883, בגיל 14

גנדי נולד ב-2 באוקטובר 1869 למשפחה הינדית-גוג'ראטית בעיירה פּוּרְבַּאנְדַאר (પોરબંદર) שבחצי האי קתיאוואר, שהייתה אז נסיכות שזכתה לאוטונומיה חלקית מהשלטון הבריטי בהודו. אביו היה קרמצ'נד גנדי האב , ראש הממשלה של פורבאנדאר. אמו פוטלבאי הייתה אשתו הרביעית של קרמצ'נד. שתי נשותיו הראשונות של קרמצ'נד, שכל אחת מהן ילדה לו בת, מתו מסיבות לא ידועות. גנדי גדל עם אם מסורה ולמד כבר בגיל צעיר את האמונות בדבר אי פגיעה ביצורים חיים, צמחונות, צום לשם הטהרות, וסובלנות הדדית בין חברים באמונות וקאסטות שונות. גנדי ומשפחתו היו חברים בקאסטת הואישיה (קאסטת הסוחרים והאומנים), ומשפחתו השתייכה ל"מודה" (Modh) - קהילת סוחרים מפורסמת שמוצאה מהעיר מודהרה בגוג'ראט.

במאי 1883, בגיל 13, חיתנו אותו הוריו לקסטורבה מחנג'י, ועמה הוליד חמישה בנים. הבכור מביניהם מת בינקותו; הרילל גנדי נולד ב-1888; מנילל גנדי נולד ב-1892; רמאדס גנדי נולד ב-1897 ודאבאס גנדי נולד ב-1900. לימים התכחש מוהנדס גנדי לבנו הגדול, הרילל, עקב הוללותו. גנדי היה תלמיד בינוני בפורבאנדר ומאוחר יותר בעיר ראג'וקט. הוא עבר בקושי את בחינת הקבלה לקולג' סאמאלדאס בעיר בהוונג'אר בגוג'ראט.

בגיל 18 נשלח לאנגליה ללמוד משפטים, בדרבון אמו. באנגליה, בה נתקל בקשיים לקיים מנהגים ואורחות חיים אליהם היה רגיל, ביניהם הצמחונות, התעורר אצלו הרצון להכיר את דתו ואת מנהגיה לעומק. במסגרת חיפושיו אחר מסעדה צמחונית, נחשף לספרו של הנרי סולט 'הטיעון בעד הצמחונות' (באנגלית: A Plea for Vegetarianism) והושפע ממנו רבות. בשנת 1931, נשא גנדי את דברי הפתיחה בכנס האגודה הצמחונית וטען כי היה זה ספר זה שגרם לו להבין מדוע צמחונות היא הבחירה הראויה וחובה מוסרית . לפני קריאת הספר, גנדי דבק בצמחונות משום שנדר לחיות על פי עקרונות התזונה ההינדים, אולם לאחר הקריאה הבין את הרציונל בבסיס העמדה הצמחונית וראה זו כמשימה אישית להפיץ אותה ברבים. בתום לימודיו חזר להודו, אך התקשה למצוא עבודה בתחום המשפטים. לאחר תקופה קצרה נשלח מטעם חברה הודית לדרום אפריקה.

המאבק לזכויות ההודים באפריקה

גנדי בדרום אפריקה בשנת 1906

ב-1893 הגיע גנדי לדרום אפריקה כעורך דין, לשנת עבודה מתוכננת. בדרום אפריקה נתקל באפליה נגד ההודים במדינה. הוא גורש מרכבת בעיר פיטרמריצבורג לאחר שסירב לעבור מקרון המחלקה הראשונה לקרון המחלקה השלישית בעודו מחזיק בכרטיס למחלקה הראשונה. בהמשך נסע במרכבת נוסעים והוכה על ידי הרכב משום שסירב לעמוד על לוח העמידה של המרכבה כדי לפנות מקום לנוסע אירופאי. הוא סבל מקשיים אחרים במסע, כמו איסור כניסה למלונות רבים. בהמשך, הורה לו שופט השלום בבית המשפט בדרבן, כמו גם לאנשים אחרים בנסיבות דומות, להסיר את הטורבן שלו, הוראה שגנדי סירב לה.

רבים מסכימים כי תקריות אלה היוו נקודת מפנה בחייו של גנדי, שעימתו אותו עם אי הצדק החברתי של תקופתו ועוזרים להבין את האקטיביזם החברתי שלו בהמשך חייו. על ידי התנסות אישית בגילויים של גזענות, דעה קדומה ואי צדק שהופנו נגד הודים בדרום אפריקה, החל גנדי להטיל ספק במעמדם של בני עמו בקרב האימפריה הבריטית, וכן במעמדו שלו בחברה.

הוא דחה את עזיבתו הצפויה כדי לסייע להודים להתנגד להצעת חוק שהועלתה בבית המחוקקים שבחבל נטאל, ואשר שללה מתושבי החבל ההודים זכויות שונות, בהן זכות ההצבעה. גנדי לא הצליח לעצור את החוק, אך המאבק שלו הצליח למשוך תשומת לב למצבם הירוד של ההודים בדרום אפריקה. כצעד תומך במאבקו הקים גנדי בשנת 1894 את הארגון "הקונגרס ההודי של נטאל", ודרך ארגון זה איחד את כוחם של ההודים בדרום אפריקה לכדי כוח פוליטי הומוגני. בינואר 1897, כשחזר גנדי מביקור קצר בהודו, תקף אותו המון של דרום אפריקאים לבנים וניסה לבצע בו לינץ'. בהתאם לערכים שלימד בשנים לאחר מכן, הוא סירב לתבוע מי מהמשתתפים בהתקפה זו, באומרו כי אחד העקרונות שלו הוא לא לחפש תיקון של עוולה אישית בבית המשפט.

גנדי יסד שני יישובים קואופרטיביים בתקופת שהותו בדרום אפריקה. היישוב הראשון, חוות פיניקס, הוקם ב-1904 בעזרת ידידו היהודי, הנרי פולק, לאחר שהלה נתן לגנדי לקרוא את ספרו של ג'ון ראסקין Unto this Last. היישוב השני, חוות טולסטוי, הוקם ביוני 1910 על ידי גנדי יחד עם הארכיטקט היהודי הרמן קלנבאך. חווה זו נועדה לשמש כמרכז רוחני עבור "לוחמי הסאטיגראה".

לגנדי היו קשרי חברות קרובים עם קלנבאך. הם היו ידידי נפש מתקופת היכרותם בדרום אפריקה בראשית המאה העשרים ועד מותו של קלנבאך בשנות ה-40. בביוגרפיה, פרי עטו של עורך הניו יורק טיימס לשעבר, ג'וזף לליוולד, נטען כי בין השניים שררה מערכת יחסים רומנטית.

בשנת 1906 הכריזה ממשלת פרובינציית טרנסוואל על תקנה חדשה שחייבה את הרישום של האוכלוסייה ההודית במחוז, בעזרת טביעות אצבע. בפגישת מחאה המונית שהתקיימה ביוהנסבורג ב-11 בספטמבר באותה שנה, אימץ גנדי לראשונה את המתודולוגיה שהיה עסוק בפיתוחה, הסאטיאגרהא (דבקות באמת), או התנגדות לא-אלימה. הוא קרא לחבריו ההודים להתנגד ולסרב לחוק החדש ולסבול את העונשים על הסירוב לחוק, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים. תוכניתו של גנדי אומצה, והובילה למאבק שנמשך 7 שנים שבו אלפי הודים, ובכללם גנדי עצמו, נכלאו, הולקו או אפילו נורו בגלל השתתפותם בשביתות, בתהלוכות מחאה בלתי חוקיות, בסרבנות להירשם, בשריפת כרטיסי הרישום, ובצורות אחרות של התנגדות בלתי אלימה. הממשלה הצליחה לדכא את המחאות ההודיות, אבל במחיר עלייתה של זעקה ציבורית שעלתה כתגובה לשימוש שעשתה ממשלת דרום אפריקה בשיטות נוקשות ותוקפניות למול המחאות ההודיות השלוות. דעת הקהל הכריחה בסופו של דבר את הגנרל יאן כריסטיאן סמאטס לנהל משא ומתן עם גנדי ולחפש פשרה. במהלך מאבק זה עוצבו רעיונותיו של גנדי והבשיל גם מושג הסאטיאגרהא.

למרות התנגדותו לשלטון הבריטי, סייע גנדי במהלך שהותו לשלטון זה בדרכים שונות, בלא להשתתף בלחימה עצמה. על פעילות זו קיבל גנדי את עיטור הזהב "קיסר הודו" מידי לורד הרינג. ב-1899 הקים גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים, לסיוע לבריטניה במלחמת הבורים, והשתתף במסגרת זו בכמה מבצעים בעיר הנצורה ליידיסמית. בשנת 1904, בלחימה כנגד הזולו, הקים גנדי יחידת אלונקאים למשך כל הלחימה. בשני המקרים זכה באות כבוד.

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ייסד גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים המורכבת בעיקר מהודים, ברובם סטודנטים מלונדון. גנדי לחם למען זכויות ההודים עד עזיבתו ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.

החל משנת 1903 שימש גנדי כעורך של העיתון "דעה הודית" (Indian Opinion) שהופץ בדרום אפריקה. הוא המשיך בכך עד עזיבתו את המדינה ב-1914. מאוחר יותר בחייו, בשנים 1919–1932 הוא ערך עיתון באנגלית בשם "הודו הצעירה", ומשנת 1933 ועד מותו ב-1948 את העיתון Harijan ששניהם הופצו מאחמדאבאד.

חזרה להודו

בסוף שנת 1914 חזר גנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. בנו, מנילאל גנדי, נותר באפריקה והמשיך להוציא לאור את העיתון שאביו הקים. נכדתו, אלה גנדי, הייתה פעילה חברתית ומתנגדת למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ונבחרה לפרלמנט המדינה בשנת 1994 על ידי הקונגרס הלאומי האפריקאי. עם שובו להודו, הקדיש גנדי לחזון העצמאות כשלושים שנים של מאבק ציבורי - עד לנסיגת הבריטים ב-1947. במהלך שנות המאבק קידם גנדי את הקונגרס הלאומי ההודי, והפכו לארגון הפוליטי המרכזי, מנהיג מכובד של מפלגת הקונגרס באותם ימים.

מאבק האיכרים בצ'מפראן ובקהדא

גנדי בשנת 1918, בזמן שהנהיג את המאבק של צ'מפראן וקהדא.

גנדי זכה בהישג פוליטי משמעותי ראשון בהודו בשנים 1918–1919^{[דרושה הבהרה]} ב"סאטיאגרהא של צ'מפראן קהדא" - מאבקם של האיכרים העניים ממחוז צ'מפראן (Champaran) במדינת ביהר ובמחוז קהדא (Kheda) במדינת גוג'ראט, נגד מיסוי והזנחה מצדם של בעלי האדמות והשלטונות הבריטיים, בזמן רעב המוני.

הוא הגיע למחוז צ'מפראן והחל בפעולות סיוע. במחוז קהדא הוא היה דמות רוחנית בלבד, ועוזריו הנהיגו את המאבק. לבסוף נעצר גנדי על ידי המשטרה בצ'מפראן באשמה שהוא יוצר אי שקט במחוז, והוא קיבל הוראה לעזוב אותו. מאות אלפי אנשים הפגינו וערכו עצרות מחוץ לכלא, לתחנות משטרה ולבתי משפט בדרישה לשחרורו, דרישה שבית המשפט נעתר לה בחוסר רצון. גנדי ארגן הפגנות ושביתות נגד בעלי הקרקעות, שבהנהגת הממשלה הבריטית חתמו על הסכם שהבטיח לחקלאים העניים של המחוז תשלומים גדולים יותר על יבוליהם ושליטה גדולה יותר על אדמתם עד סוף תקופת הרעב.

במהלך מאבק זה החלו אנשים לכנות את גנדי "באפו" (אבא) ו"מהאטמה" (נפש גדולה). בקהדא החלו הבריטים לנהל משא ומתן עם האיכרים ההודים, ובעקבות מהלך זה עצרו את גביית המס ושחררו את כל האסירים. כתוצאה ממהלכים אלה התפרסם שמו של גנדי בכל הודו.

סיוע לבריטים

גנדי לא החל במאבק בבריטים. את דרכו בהודו החל בסיוע לקבוצות חלשות בחברה. המאבק הראשון של גנדי בהודו היה בצ'מפארן, שם יזם מאבק לא אלים נגד גזרות לא הגיוניות שאילצו את האיכרים לגדל אינדיגו המשמש לצביעת בדים ואינו מועיל לאיכרים. המאבק השני נערך ב-1918 בקהדא בו הוא ארגן סטיאגרה של האיכרים נגד הדרישה למיסים לא הגיוניים. המאבק השלישי נערך ב-1918 באחמדאבאד ולא כוון נגד הבריטים. גנדי התערב בקונפליקט בין עובדים לתעשיינים בתעשיית הטקסטיל המקומית. זו הפעם ראשונה שגנדי השתמש בשביתת רעב ככלי במאבק. במאבקים אלה גנדי לא קידם שלטון עצמי אלא רק התנסה במאבק מקומי נגד אי-צדק ללא התערבות הקונגרס. המאבקים, למרות היותם ספציפיים ומקומיים, הראו את האפקטיביות של גנדי כמנהיג. רק ב-1919, אחרי שנחקק "חוק ראולט", שהאריך את פקודות החירום מ-1915 שקבעו איסור על התאספות, ונתנו סמכויות מעצר על סמך חשד בלבד, ניהול משפטים בבתי-משפט מיוחדים ובדלתיים סגורות, ועונש של שתי שנות כליאה על החזקת חומר הסתה, החליט גנדי לצאת נגדו במסע התנגדות תעמולתי.

גם במהלך מאבקו בשנות מלחמת העולם הראשונה לא חדל גנדי מלתמוך בבריטים, כאשר נעתר לבקשת לורד צ'למספורד ב-1918 לגיוס גדוד למען המלחמה. את הגדוד ניסה להקים בח'דה, על-אף שהצורך בחיילים פסק לפני שהספיק לשלוח את חייליו. למרות התגייסותו לסיוע זה, סדרת מאורעות הביאה את גנדי להסרת תמיכתו בבריטים, ולהבנה כי על ההודים לפעול לשחרור ארצם.

התנועה לאי שיתוף פעולה

חודש לאחר כניסת חוק ראולט לתקפו, באפריל 1919, התרחש טבח ג'ליאנוואלה באג בעיר אמריטסר שבפנג'אב. הטבח, שבו הרגו סיפוי'ס הודיים מצבא הודו הבריטית מאות אזרחים בגן ג'ליאנוואלה, גרם לטראומה לאומית עמוקה והוביל לכעס ציבורי גובר ולמעשי אלימות. גנדי מתח ביקורת הן על פעולת הצבא והן על מעשי התגובה האלימים. הוא כתב הצעת החלטה שהביעה תנחומים לקורבנות האזרחיים הבריטיים וגינתה את המהומות. ההצעה זכתה בתחילה להתנגדות בתוך המפלגה, אולם לאחר מכן היא התקבלה בעקבות נאום רגשני של גנדי שבו הסביר כי כל אלימות היא מרושעת ואין אפשרות להצדיק אותה. אך הטבח והאלימות שבעקבותיו הם שהובילו את גנדי להתמקדות בניסיון להשיג ממשל עצמי מלא ושליטה בכל מוסדות הממשל ההודי, דבר שהתגבש ל"סווארג'" או עצמאות מלאה אישית, רוחנית ופוליטית.

בהמשך התאכזב גנדי מהסירוב הבריטי לדרישת מוסלמים רבים, בהם הודים מוסלמים, להחזרת שלטון הח'ליפות בטורקיה.

בדצמבר 1921 קיבל גנדי את הנהגת הקונגרס. תחת הנהגתו עברה המפלגה ארגון מחדש והתקבלה חוקה חדשה, שמטרתה השגת סווארג'. החברות במפלגה התאפשרה לכל מי שהיה מוכן לשלם דמי חבר. הותקנה היררכיה של ועדות כדי לשפר את המשמעת, והמפלגה הפכה מארגון אליטיסטי לכזה שפנה להמוני העם.

גנדי הרחיב את רעיון ההתנגדות הלא אלימה שלו למדיניות ה"סוואדשי" - החרמת סחורות שיוצרו מחוץ להודו, במיוחד סחורות בריטיות. בהקשר למאבק זה הוא הטיף לכך שכל ההודים ילבישו "קהדי" (בגדים מתוצרת ביתית) במקום בגדים ואריגים מתוצרת אנגלית. גנדי קרא לכל ההודים, עשירים ועניים, גברים ונשים, להקדיש זמן מדי יום לשם טוויית חוטים ואריגה של קהדי כדי לתמוך בתנועה לעצמאות. מהלך זה נועד כדי להחדיר משמעת ומסירות, כדי לנפות החוצה חוסר-רצון ושאפתנות, וכדי לכלול בתנועה גם נשים, שכן בזמנו חשבו רבים כי פעילות פוליטית אינה פעילות מכובדת לאישה. בנוסף לחרם על המוצרים הבריטים, קרא גנדי להודים להחרים גם את מוסדות החינוך הבריטיים ואת מערכת בתי המשפט שלהם, להתפטר ממשרות ממשלתיות, ולהתכחש לתארים ולפרסים בריטיים.

בצד הפעולות הפסיביות, הנהיג גנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית.

המדיניות של "אי שיתוף פעולה" זכתה להיענות רחבה ולהצלחה, והגבירה את ההשתתפות של כל שכבות האוכלוסייה במאבק לעצמאות. ועם זאת, כשהתנועה הגיעה לשיאה, ההצלחה נקטעה באיבה כתוצאה מהתנגשות אלימה בעיירה צ'ורי צ'ורא (Chauri Chaura) (היום במדינת אוטר פרדש) בפברואר 1922. מחשש שהתנועה תפנה לנתיב אלים, ומתוך שכנוע שהדבר יביא להרס מוחלט של כל הישגיו, ביטל גנדי את הקמפיין הנרחב של מרי אזרחי.

גנדי נעצר ב-10 במרץ 1922, נשפט באשמת "הסתה או ניסיון להסית", ונגזרו עליו שש שנות מאסר, החל מ-18 במרץ 1922. הוא שוחרר מהמאסר לאחר שנתיים בלבד, בפברואר 1924, לאחר שעבר ניתוח לטיפול בדלקת התוספתן.

ללא אישיותו המאחדת של גנדי, החלה מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי להתפלג. בזמן שהותו בכלא, התפצלה המפלגה לשתי סיעות. פלג אחד הובל על ידי צ'יטהרנגן דאס (ChittaRanjan Das) ועל ידי מוטילאל נהרו שדגלו בהשתתפות ברשות המחוקקת, והפלג האחר שהונהג על ידי צ'אקראוורטי ראג'פופאלאצ'רי (Chakravarti Rajagopalachari) ועל ידי סארדר ואללאבהבהאי פאטל שהתנגדו לצעד זה. בנוסף, שיתוף הפעולה בין הינדואים לבין מוסלמים שהיה בשיאו בזמן המאבק הבלתי אלים, החל להיחלש. גנדי ניסה לגשר על פערים אלה באמצעות צעדים רבים, שכללו גם שביתת רעב בת שלושה שבועות בסתיו 1924, אבל הוא השיג הצלחה מוגבלת בלבד.

סווארג' וצעדת המלח

ערך מורחב – צעדת המלח

גנדי בעת מצעד המחאה על מונופול המלח

גנדי ברומא בשנת 1931; במהלך ביקור זה נפגש עם בניטו מוסוליני, רודנה הפשיסטי של איטליה.

גנדי נשאר מחוץ לאורות הבמה במשך כמה שנים, והעדיף לנסות לפתור את המתחים בין מפלגת סווארג' לבין מפלגת הקונגרס. הוא עסק גם במאבקים לשיפור פני החברה בהודו, כולל יוזמות לשיפור היחס כלפי ה"טמאים" - בני בלי קאסטה, נגד אלכוהוליזם, בערות ועוני. הוא חזר לקדמת הבמה בשנת 1928. שנה קודם לכן מינתה הממשלה הבריטית ועדה חדשה לרפורמה חוקתית בראשותו של סר ג'ון סימון. ועדת סימון לא כללה אפילו הודי אחד בין שורותיה. התוצאה הייתה שהמפלגות ההודיות החרימו את הוועדה. בוועידה בקולקטה בדצמבר 1928 קידם גנדי החלטה הקוראת לממשלה האנגלית להעניק להודו מעמד של דומיניון או שייפתח נגדה קמפיין לא-אלים חדש שמטרתו השגת עצמאות מלאה להודו. גנדי מיתן את דעותיהם של אנשים צעירים יותר, כמו סובהס צ'אנדרא בוסא וג'ווהרלל נהרו, שרצו לתבוע עצמאות מיידית, אבל גם שינה את עמדתו שלו, למתן אורכה של שנה אחת בלבד במקום שנתיים.

הבריטים לא הגיבו. ב-31 בדצמבר 1929 נפרס דגלה של הודו בלאהור. ב-26 בינואר 1930 חגגה מפלגת הקונגרס הלאומי שהתכנסה בלאהור את יום העצמאות ההודי. יום זה צוין כמעט על ידי כל ארגון הודי אחר.

בהתאם להבטחתו, פתח גנדי בסאטיאגרהא חדשה נגד מס המלח במרץ 1930. ששיאה היה צעדת המלח המפורסמת לדאנדי בין 12 במרץ ל-6 באפריל 1930. גנדי צעד 385 קילומטרים מאחמדאבאד (העיר הגדולה ביותר בגוג'ראט) לדאנדי (כפר קטן במדינה זו), כדי לייצר מלח בעצמו. אלפי הודים התלוו אליו במסעו אל הים. זה היה אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר שלו שבו המוני הודים עברו על החוק הבריטי שאסר על תחרות בהפקה הבריטית של מלח בישול. בתגובה, עצרה בריטניה כמאה אלף תושבים הודים.

אירוע זה נחשב לשיאו של המאבק בבריטים. מאבקו של גנדי זכה בשלב זה לפרסום בינלאומי רב, ובין היתר נבחר גנדי ב-1930 לאיש השנה של השבועון טיים.

הממשלה הבריטית, שיוצגה על ידי המשנה למלך אדוארד אירווין החליטה לנהל משא ומתן עם גנדי. במרץ 1931 נחתם הסכם גנדי-אירווין. הממשלה הבריטית הסכימה לשחרר לחופשי את כל האסירים הפוליטיים בתמורה להשעיית פעולות המרי האזרחי. בנוסף, גנדי הוזמן להשתתף בוועידת השולחן העגול בלונדון כנציג היחידי של מפלגת הקונגרס. הוועידה הייתה מאכזבת בעיני גנדי והלאומנים, שכן היא התמקדה בנסיכים ההודים ובמיעוטים ההודים במקום בהעברת השלטון.

זאת ועוד, יורשו בתפקיד של לורד אירווין, לורד וילינגדון, פתח בקמפיין חדש של דיכוי הלאומנים. גנדי נאסר שוב, והממשלה ניסתה להרוס את השפעתו על ידי בידודו המוחלט מתומכיו. טקטיקה זו נכשלה. בשנת 1932 נכנעה הממשלה הבריטית לקמפיין שהנהיג המנהיג והעיתונאי מכת הטמאים בהימרו רמג'י אמבדקאר, ואישרה מינוי אלקטורטים נפרדים לכת הטמאים. במחאה, פתח גנדי בצום של שישה ימים בספטמבר 1932, ואילץ את הממשלה לאמץ סידור מתאים יותר באמצעות משא ומתן באמצעות מנהיג כת הטמאים פאלוונקר באלו. היה זה תחילתו של קמפיין חדש של גנדי, לשיפור חייהם של האסורים במגע, אותם הוא כינה "הריג'אנס", "הילדים של אלוהים". ב-8 במאי 1933 החל גנדי בצום של 21 יום להיטהרות עצמית ולעזרת תנועת ההריג'אן.

בקיץ 1934 נעשו שלושה ניסיונות כושלים להתנקש בחייו.

מפלגת הקונגרס הסכימה לקיים בחירות ולקבל את התוכנית של הפדרציה. גנדי החליט להתפטר מהמפלגה, כנראה מסיבות טקטיות. גנדי חזר לראשות המפלגה בשנת 1936, בזמן ועידת המפלגה בלוקנאו, בזמן שג'ווהרלל נהרו היה נשיא המפלגה. אף שגנדי רצה במיקוד מלא במטרה של קבלת עצמאות ולא בספקולציות לגבי עתידה של הודו, הוא לא מנע ממפלגת הקונגרס לאמץ את קידום הסוציאליזם כמטרה. גנדי התעמת עם סובהס בוסא, אשר נבחר לנשיאות המפלגה בשנת 1938. נקודות המחלוקת בין גנדי לבוסא היו בעיקר סביב היעדר מחויבות של בוסא לדמוקרטיה והתנגדותו למחויבות לאי אלימות. בוסא זכה בכהונה שנייה למרות הביקורת של גנדי, אבל ב-1939 הוא עזב את מפלגת הקונגרס והקים את מפלגת "בלוק כל הודו קדימה" שדגלה בסוציאליזם ובאחדותה של הודו (כלומר התנגדות להפרדת הודו ופקיסטן).

מלחמת העולם השנייה ותנועת "צאו מהודו"

מהדב דאסי (משמאל) מקריא לגנדי מכתב מהמשנה למלך. בית בירלה, מומבי, 7 באפריל 1939

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין. בתחילה תמך גנדי במתן "סיוע מוסרי לא אלים" למאמץ הבריטי, אך מנהיגים אחרים של הקונגרס נעלבו מההחלטה החד צדדית של בריטניה להפוך את הודו למעורבת במלחמה לצידם, ללא התייעצות עם נציגי התושבים. כל חברי הקונגרס התפטרו מתפקידם. לאחר מחשבה ממושכת על הנושא, הכריז גנדי כי הודו לא תוכל להיות חלק ממלחמה שנערכת כביכול למען החופש הדמוקרטי, בעוד שחופש כזה נמנע מהודו עצמה.

מספר חברים במפלגת הקונגרס ובקבוצות פוליטיות הודיות אחרות, הן פרו-בריטיים והן אנטי-בריטיים, מתחו ביקורת על גנדי. חלקם הרגישו שהתנגדות לבריטניה בשעת מאבקה לחיים ולמוות היא דבר לא מוסרי, ואחרים סברו שגנדי לא תקיף מספיק כלפי הבריטים.

באותה תקופה קמה תנועת צאו מהודו שהייתה התנועה החזקה ביותר בהיסטוריה של המאבק לעצמאות הודו, עם מאסרים המוניים ואלימות בסדר גודל חסר תקדים. אלפי לאומנים הודים נהרגו ונפצעו מאש המשטרה, ונאסרו מאות אלפי אנשים. גנדי ותומכים הבהירו כי הם לא יתמכו במאמץ המלחמתי ללא שהודו תקבל עצמאות מיידית. גנדי אפילו הבהיר כי התנועה לא תעצור אם יבוצעו מעשים בודדים של אלימות, באומרו כי ה"אנרכיה המאורגנת" סביבו, היא "גרועה מאנרכיה אמיתית". הוא קרא לכל חברי הקונגרס ולכל ההודים לשמור על משמעת באמצעות אהימסה ו"Karo Ya Maro" ("פעל או מות") במאבק למען החופש.

ב-9 באוגוסט 1942 נאסרו גנדי וכל החברים בוועידות הקונגרס בבומביי בידי המשטרה הבריטית. גנדי נכלא במשך שנתיים ב"ארמון אגא חאן" בפונה. בזמן זה סבל גנדי שתי אבדות קשות בחייו האישים. מזכירו בן החמישים, מהדב דאסי, מת מהתקף לב. ב-22 בפברואר 1944 מתה אשתו, קסטורבה, לאחר 18 חודשי מאסר. שישה שבועות לאחר מכן סבל גנדי מהתקף מלריה חזק. הוא שוחרר לפני תום המלחמה ב-6 במאי 1944 בגלל בריאותו הלקויה ובשל צורך בניתוח. הראג' הבריטי לא רצה שגנדי ימות בכלא, על מנת שלא להתסיס את המדינה.

הדיכוי חסר הפשרות של תנועת "צאו מהודו" הביא לסדר בהודו עד סוף שנת 1943. עם זאת ניתן לטעון כי היא השיגה את מטרתה. בסוף מלחמת העולם נתנו הבריטים סימנים ברורים לכך שהשלטון יעבור לידי ההודים. בנקודה זו קרא גנדי להפסקת המאבק, ושוחררו כ-100,000 אסירים פוליטיים, כולל הנהגת הקונגרס.

הרצח

בגדיו של גנדי שנלבשו בעת הרצח, משומרים במוזיאון להנצחתו במאדוראי, מדינת טאמיל נאדו, הודו

ב-15 באוגוסט 1947 הכריזה הודו על עצמאותה, וגנדי זכה לראות בהתגשמות חלומו. עקב הסכסוך ההינדי-מוסלמי, שהתפרץ כבר בשנים שקדמו למתן העצמאות, לא רצתה הליגה המוסלמית שהרוב בן דת ההינדו בהנהגת הקונגרס הלאומי ההודי ישלוט על המוסלמים, שהיו רבע מאוכלוסיית הודו. הפשרה שהציעה הממשלה הייתה להקים את פקיסטן כמדינה מוסלמית בתוך הודו.

תוכנית זו התקבלה רשמית על ידי הקונגרס הלאומי ההודי והליגה כאחד. חלוקת המדינות נקבעה על פי רוב דתי בכל אזור. כך יצא שמרבית שטחה של הודו הבריטית בעבר, במקומות בהם שלטה דת הינדואיזם, הפך למדינת הודו ואילו השטחים בהם היה רוב למוסלמים, הפכו למדינת פקיסטן. בחודשים לאחר החלוקה התרחשו חילופי אוכלוסייה - שישה מיליון הינדים עברו מאזורי פקיסטן אל שטחי הודו החדשה, וכשישה מיליון מוסלמים עברו משטחי הודו אל פקיסטן. אנשים איבדו את מקומות עבודתם, את בתיהם, ולעיתים נתקלו במעשי אלימות בדרכם אל שטח מדינה אחרת.

שתי הממשלות החדשות, בשתי המדינות, לא היו ערוכות להתמודדות עם חילופי אוכלוסין בקנה מידה כל כך עצום, וכתוצאה מכך התחוללו אירועים אלימים ומעשי טבח בשני צדי הגבול. על פי ההערכות, בהתנגשויות האלימות נהרגו כ-200,000 איש. בפועל, לעיתים קרובות גורשו אנשים בידי שכניהם או בידי שליטים מקומיים, ללא עידוד הממשלה. גנדי שהתנגד מראש לחלוקת המדינות, וניסה להפעיל את השפעתו בקונגרס ההודי הלאומי פתח בצום כדי להפסיק את האלימות הבין-עדתית. מהלך זה גרם לראשי הקהילות להבטיח לעשות כל מה שביכולתם כדי להרגיע את הרוחות. למרות זאת, התפרצויות השנאה האלו היו תכופות, ומוצגות במקורות כמלחמת אזרחים.

כאשר החליטו הבריטים להעניק עצמאות להודו, הסתבר כי לפקיסטן יהיו הוצאות כספיות גבוהות, והבריטים החליטו כי על הודו לשאת בהוצאות אלה. הלאומנים ההודים טענו שאם הודו תישא בתשלום הנדרש ממנה, יביא הדבר להיחלשותה. גנדי החליט שעל הודו לשאת בתשלום בכל זאת, ולכן ראו בו הלאומנים בוגד.

ב-30 בינואר 1948, בעת שפסע גנדי על הדשא בדרכו לברך אנשים בחצר בית משפחת בירלה (גנדי סמריטי) שהועמד לרשותו בשהותו בדלהי, הוא נורה בחזהו למוות מאקדח ברטה בידי נאטורם גודסה (Nathuram Godse), הינדואי בן 38 שהיה קשור לארגון קיצוני בשם "הינדו מהסבהה" (Hindu Mahasabha). הרוצח ועוזרו, נייריאן אפטה (Narayan Apte), נעצרו, ולאחר מכן הוצאו להורג ב-15 בנובמבר 1949. כאשר עלו לגרדום, הם החזיקו בידיהם את מפת הודו הלא-מחולקת, שכן לדעתם חלוקת הודו הייתה בגידה.

גופתו של גנדי נשרפה בראג'-גהאט על גדת נהר היאמונה בדלהי, בהתאם למנהג ההודי. על פי בקשתו פוזר רוב האפר בין הנהרות הגדולים בעולם, בהם הנילוס, הוולגה והתמזה. שארית האפר נשלחה בסרקופג סיני בן אלפי שנים, העשוי מנחושת וכסף, לידי יוגנאנדה פארמהאנסה אשר הקים פארק בשם "פסיפיק פאליסיידס" (Pacific Palisades) בלוס אנג'לס שבקליפורניה, המהווה אתר הנצחה לשלום על שם מהאטמה גנדי.

מבנים לזכרו הוקמו במקומות רבים בהודו, ובכללם בקונאיה קומארין, בארמון בו היה עצור בעיר פונה והפך למוזיאון לזכרו, בבית בו עבד בשהותו במומבאי שגם הוא הפך למוזיאון, ובבית בירלה בניו דלהי, בו נרצח, שהפך למוזיאון וגלריית אומנות למען שלום ואחווה. בנוסף, הוקם מוזיאון לזכרו של גנדי בעיר מאדוראי שבמדינת טאמיל נאדו בהודו. המוזיאון מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון מתאר את ההיסטוריה של המאבק לעצמאות הודו ופשעי הבריטים בתת-היבשת, וחלקו השני של המוזיאון מוקדש לחייו ולתרומתו של גנדי להודו ולאנושות. הסיבה לקיום המוזיאון דווקא במדוראי היא העובדה שבה הודיע גנדי שעליו ללבוש אך ורק בד שהוא ארג במו ידיו.

משנתו ומורשתו

פסל בדמותו של גנדי באמסטרדם

ערכים מורחבים – אהימסה, סאטיאגרהא

גנדי תמך תמיכה מוחלטת באי-אלימות, וסבר כי לעולם אין להפעיל כוח, גם בתגובה לכוח נגדי. הוא השתמש בתורתו במילה "אהימסה", מילה המציינת הימנעות מאלימות אך בו זמנית גם מאבק אקטיבי בגילוייה. הגדרתו של גנדי עצמו לאהימסה היא: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי, בין אם במחשבה או במעשה. הוא האמין כי על כל מעשה התנגדות להיות בעל אופי אזרחי לא-תוקפני, במטרה להקשות על המשך הפעלת הכוח.

גנדי האמין גם בסאטיאגרהא - "לדבוק באמת". הוא זיהה רעיון זה עם "כוח האמת" או "כוח הנשמה", הנובע מגרעין אישיותו הסובלנית ושוחרת השלום של האדם. לפי גנדי, רק הזדהות עם כוח זה עשויה להביא להגשמת מטרותיו של האדם, וכי כל נטייה אלימה - מקורה בשקר וסופה להיכשל. כאשר נשאל האם לא יכול אדם להרוג קוברה כדי להגן על ילד או על עצמו, השיב כי הוא אינו יכול להרוג קוברה מבלי להפר שניים מנדריו: אי-פחד ואי-הריגה. "אני אעדיף לנסות להרגיע את הנחש על ידי גלי אהבה. אינני יכול להנמיך את הסטנדרטים שלי כדי להתאימם לנסיבות", השיב. גנדי כתב אוטוביוגרפיה בשם "ניסויי עם האמת", בה הוא מציג את שני הרעיונות העיקריים שהנחו אותו במהלך חייו: אהימסה וסאטיאגרהא.

גנדי הקדיש את חייו למה שהוא כינה "ניסויים עם האמת", ולקח על עצמו עוד ועוד הגבלות ואיסורים. בתחום הטבעונות, למשל, הוא מנע מעצמו עוד ועוד מאכלים, עד שלבסוף כללה תזונתו פירות ואגוזים בלבד. כמו כן, הוא התנסה בהתנזרות, ונמנע מקיום חיי אישות כאשר הוא נשען על החיפוש אחר מוֹקְשָה. גנדי תבע מעצמו לממש את שדרש מאחרים, ותבע מאחרים לממש בעצמם את מה שהם תובעים מזולתם. הוא הדגיש את היותו אדם פשוט, והתעקש לטעון שכל ילד יכול לבצע את כל שהוא עושה. כאשר נשאל כיצד הדבר אפשרי, ענה: "זה פשוט מאוד. עליך להיות השינוי שאתה רוצה לראות באחרים". בהתנהגותו זו ייצג גנדי את אחד העקרונות החשובים ביותר של תורתו, והוא קיעקוע הרעיון של מדרגיות מוסרית. על פי תפיסתו, עלינו להתייחס לכל אדם ואף לעצמנו על פי אמות מידה אחידות, שכן כל התייחסות אל הזולת בהתאם למידת שונותו מאיתנו, מקורה בגאווה, והגאווה היא אחד המקורות להתנהגות אלימה. לפני פעולה, דרש גנדי מאנשיו להיטהר, כדי להתחבר ליסוד הרוחני שבהם. גנדי נמנע לעיתים מפעולות מסוימות, שהאמין כי הציבור אינו בשל להן.

גנדי למד והעמיק בדתות רבות. הכתבים הג'ייניים, הברית החדשה והכתבים הסוציולוגיים של לב טולסטוי (מלכות האלוהים שוכנת בתוכך) הם שלושת המקורות העיקריים לרעיונותיו על אי-אלימות (ייתכן שמקורותיו היו בתחילה רק מזרחיים, ואחר כך נוספו להם מקורות מערביים). גנדי אף התכתב עם טולסטוי. גנדי האמין שהתנ"ך והקוראן הם אלוהיים כמו הוודות. בנוסף ללימוד כתביהן של הדתות השונות, העמיק גם בכתביהם של הכותבים המערביים הנרי ת'ורו, ג'ון ראסקין וג'וזפה מציני.

עד היום נחשב גנדי לדמות נערצת ברחבי העולם, כולל בבריטניה נגדה נלחם לעצמאות הודו, ובהתאם לכך הוקם ב-1969 פסל לזכרו על אדמת בריטניה. דמותו הפכה לסמל לסובלנות ולפתרון בלתי-אלים של סכסוכים, ומאבקו היו להשראה ללוחמי חופש וזכויות האדם בעולם כולו, וכן לתנועות סרבנות שונות. גנדי עצמו לא זכה אמנם בפרס נובל לשלום, אך רבים מממשיכי דרכו, כמו מרטין לותר קינג, לך ואלנסה, דזמונד טוטו, הדלאי לאמה, אונג סן סו צ'י, ריגוברטה מנצ'ו, קרלוס פליפה חימנז בלו, חוזה רמוס הורטה ואחרים, זכו בפרס נובל לשלום, בשל בחירתם ללכת בדרכו, דרך המאבק הלא אלים.

ב-1963 הופק הסרט תשע שעות לראמה על היום האחרון בחייו של גנדי.

ב-1982 זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר הסרט "גנדי", בכיכובו של בן קינגסלי, המספר את סיפור חייו של גנדי.

יחסו ליהודים ולציונות

גנדי הטיף לעם היהודי באירופה להיכנע לשלטון הנאצי בגרמניה: ”למסור את עצמו להורגים וללכת למחנות ההשמדה בלא התנגדות”, והאשים כי ”היהודים המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה.” גם לאחר ליל הבדולח המשיך גנדי לטעון כי ליהודי גרמניה עומדת הזכות והיכולת להתמודד עם האלימות הנאצית בדרכים לא אלימות: ”בפני היהודים בגרמניה פתוחה הדרך להתנגדות לא-אלימה ... היהודים הם קהילה מלוכדת והומוגנית בגרמניה. ... דעת הקהל המאורגנת בעולם עומדת לצדם. אני משוכנע שאם יעלה מתוכם אדם עם אומץ וחזון שינהיג אותם בפעולה לא-אלימה, חורף היאוש יהפוך כהרף עין לקיץ של תקווה.” אישים חברי ברית שלום, כיהודה לייב מאגנס ומרטין בובר, כתבו לגנדי וניסו להסביר לו את ההבדל בין מצב היהודים תחת השלטון הגרמני לבין מצב ההודים בדרום אפריקה תחת השלטון הבריטי, אך ללא הועיל. גנדי אף כתב להיטלר שני מכתבים, ב-1940 וב-1941, וביקש ממנו להימנע משפיכות דמים. מכתבים אלו לא הגיעו ליעדם.

גנדי לא הבין את זיקת היהודים לארץ ישראל, התנגד לציונות, והציע ליהודי ארץ ישראל ”להתייצב בהתנגדות לא-אלימה ('סאטיאגראהא') בפני הערבים ולחשוף את עצמם לירי או להיזרק לים המלח, וכל זאת מבלי להרים אפילו את האצבע הקטנה נגדם. הם ימצאו שדעת הקהל תעמוד לצדם בשאיפתם הדתית.” גם לאחר שידידו הרמן קלנבאך, שבא לבקרו בביקור ממושך ב-1936, ושכנע את גנדי שהיהדות אינה דת בלבד כי אם לאום, עדיין דבק בבריתו עם המוסלמים מחשש לפגיעה בברית ההינדית-מוסלמית בהודו, שהייתה מאבני היסוד של מדיניותו בתת-היבשת ההודית.

על פי העיתונאי לואיס פישר, שכתב ביוגרפיה של גנדי, גנדי סיפר כי אמר לחבר הפרלמנט הבריטי סידני סילברמן "ככל שיש לערבים תביעה על פלסטין, הרי ליהודים יש תביעה מוקדמת יותר. הם היו שם קודם." דברים אלה אינם מופיעים בפרוטוקול הפגישה עם סילברמן, מיום 8 במרץ 1946, אותו רשם מזכירו של גנדי, והם נאמרו באופן פרטי בלבד.

לקריאה נוספת

• מ. ק. גנדהי, אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת, הוצאת אסיה, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• יוחנן גרינשפון, על כוח ואי-אלימות - חייו ומשנתו של מהטמה גנדהי, סדרת "אוניברסיטה משודרת", הוצאת משרד הביטחון, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• מ. ק. גנדהי, סטיאגרהה בדרום אפריקה, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת בבל, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
• ארון גנדי, מתנת הכעס: ועוד שיעורים שלמדתי מסבי, מהטמה גנדי, מודן הוצאה לאור, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
• Shimon Lev, Soulmates: The Story of Mahatma Gandhi and Hermann Kallenbach. Orient BlakSwan, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• Great Soul: Mahatma Gandhi and His Struggle With India : author Joseph Lelyveld published by Alfred A Knopf, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• תמר ורטה-זהבי, סיפור חייו של מהטמה (מוהנדס) גנדי, עם עובד, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
• איסבל סנצ'ז וגארה, מהטמה גנדי (קטנים-גדולים), תל אביב: הוצאת צלטנר, 2020. תרגום: אבירמה גולן.(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• מהאטמה גנדי, ברשת החברתית Goodreads
• מוהנדס קרמצ'נד גנדי (1869-1948), דף שער בספרייה הלאומית
• מהאטמה גנדי, באתר "סנונית"
• תרגום עברי לנאומו של גנדי - 'אודות אלוהים'
• GandhiServe Foundation (באנגלית)
• דני רווה, גנדי בשר ודם, באתר nrg‏, 10 ביוני 2010
• תומר פרסיקו, גנדהי: אמת, מין, יוגה, טפס - מאמר על תרגולי היוגה והמין של גנדי בבלוג "לולאת האל"
• דדי שי, גנדי והתנועה לזכויות בעלי-חיים, באתר "אנימלס"
• אריאל הורוביץ, מהטמה גנדי: הקשר היהודי, כתבה מתוך מוסף שבת של מקור ראשון
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מוהנדס קרמצ'נד גנדי‏, 14 בפברואר 2012
• נירית בן-ארי, ארונדהטי רוי מנפצת את המיתוס הקדוש של גנדי, באתר הארץ, 3 במרץ 2015
• יובל מלחי, פרק 211: גנדי – היסטוריה לילדים (וגם למבוגרים), באתר "קטעים בהיסטוריה", 15 באוגוסט 2017
• מאמרו של גנדי ליהודים לאחר ליל הבדולח, סאגאון, 20 בנובמבר 1938 (תורגם ופורסם באתר מידה)
• Gandhi's Human Touch
• מכון גנדי לחקר אי-האלימות בארצות הברית (בהנהלתו של ארון גנדי, נכדו של מ.ק. גנדי)
• מהאטמה גנדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• גאנדי נואם במומבאי, 1932, ארכיון הסרטונים של AP
• כתבי מהאטמה גנדי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)