פתיחת התפריט הראשי

וודי אלן

במאי, תסריטאי, קומיקאי ושחקן קולנוע אמריקאי יהודי

הייווד "וודי" אלןאנגלית: Heywood "Woody" Allen; נולד ב-1 בדצמבר 1935) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, שחקן, קומיקאי, מוזיקאי וסופר יהודי אמריקאי, מיוצרי הקולנוע החשובים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ואף במאה ה-21. אלן זכה בפרסי אוסקר לבמאי ולתסריט הטובים ביותר עבור הסרט "הרומן שלי עם אנני" ולפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטיו "חנה ואחיותיה" ו"חצות בפריס".

וודי אלן
Woody Allen
Woody Allen (2006).jpeg
Woody Allen signature.svg
וודי אלן, 2006
לידה 1 בדצמבר 1935 (בן 84)
ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה Allan Stewart Konigsberg עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1950-הווה
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע, קומיקאי, שחקן קולנוע, תסריטאי, מפיק קולנוע, סופר, קלרניתן, מחזאי, מוזיקאי ג'אז, שחקן אופי, עיתונאי, מוזיקאי, שחקן, מחבר, כותב מדע בדיוני, מלחין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר טיש לאמנויות, Midwood High School עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג סון-יי פרווין עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רונאן פארו, Moses Farrow, Manzie Tio Allen, Bechet Dumaine Allen, Ronan Seamus Farrow עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
http://www.WoodyAllen.com/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

 
וודי אלן בנעוריו

נולד בשם אלן סטיוארט קוניגסברג (Allan Stewart Konigsberg) בברוקלין, ניו יורק שבארצות הברית למשפחה יהודית ממוצא אוסטרי ורוסי. הוריו, מרטין ונטי, חיו בפלאטבוש, שם למד בבית-ספר יהודי של ימי ראשון במשך שמונה שנים. במקביל למד בבית-ספר ציבורי (Public School 99) ואחר כך בתיכון מידווד, שם הרשים את חבריו (שכינוהו "רד", Red, בשל שערו הג'ינג'י) בכשרונו המדהים במשחק קלפים (כישרון שהוצג בסרטו "סקופ"). כדי לגייס כסף הוא החל לכתוב בדיחות עבור סוכנות דייוויד או. אלבר, שמכרה אותן לבעלי-טור בעיתונים. בגיל 16 החל לכתוב לכוכבים כמו סיד סיזר והחל לכנות את עצמו "וודי אלן". לאחר התיכון פנה לאוניברסיטת ניו יורק ולמד שם קורס באמנויות התקשורת, אולם עד מהרה נשר מהלימודים. הוא ציין כי את מיטב השכלתו רכש מחוץ לתחום הלימודים הפורמליים. מעולם לא סיים את התואר שהתחיל באוניברסיטה, אך הקדיש זמן רב לקריאת ספרות וספרי פילוסופיה.

בגיל 19 נישא להרלין רוזן והחל לכתוב תסריטים לתוכניות הטלוויזיה "המופע של אד סאליבן", "The Tonight Show", ואחרים. ב-1957 זכה בפרס אמי הראשון שלו; באותה תקופה התגרש מהרלין.

הוא החל לכתוב ספרים ומחזות, וב-1960 החל בקריירה חדשה כקומיקאי סטנד-אפ. אז גם החל לכתוב לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "Candid Camera" ("מצלמה נסתרת"), ואף הופיע בכמה פרקים. יחד עם מנהליו הפך את חסרונותיו ליתרונות ופיתח את הדמות הנוירוטית וחסרת הביטחון, שהפכה מוכרת מאוחר יותר בסרטיו. בשנת 1970 ניהל רומן עם השחקנית דיאן קיטון ואף כי נפרדו לאחר שנה, המשיכו לשמור על קשרים טובים, והיא הופיעה בכמה מסרטיו, ביניהם הרומן שלי עם אנני (Annie Hall), שחק אותה סם, ישנוני, על אהבה ומות, אנני הול, ימי הרדיו כזמרת ברים

הסרט הראשון שהפיק היה "מה חדש, חתלתולה?" (1965). ניסיונו הראשון בבימוי היה הסרט "מה נשמע, טייגר לילי?" (1966) ובו סרט יפני קיים שזכה לפסקול חדש באנגלית ובו דיאלוג חדש לחלוטין, וקומי. ב-1967 הופיע בסרט ג'יימס בונד הלא-רשמי "קזינו רויאל". עבודת הבימוי הרגילה הראשונה שלו הייתה בסרט "קח את הכסף וברח" (1969); בין סרטיו המוקדמים ניתן למצוא את "בננות", "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)", "ישנוני" ו"אהבה ומלחמה". סרטים אלה נבנו על סלפסטיק, בדיחות ויזואליות, ושנינות מילולית.

בשנת 1972 שיחק בסרט "שחק אותה סם" שביים הרברט רוס. הסרט מבוסס על מחזה שכתב אלן, שהועלה בהצלחה רבה בברודוויי. היה זה שיתוף הפעולה הקולנועי הראשון שלו עם דיאן קיטון, וכן הסרט השני והאחרון שאלן כתב אך לא ביים.

בשנת 1976 כיכב בסרט "שם בהשאלה" (The Front), שבוים בידי מרטין ריט; סרט זה בחן ברצינות את תופעת הרשימות השחורות בהוליווד בשנות החמישים. הוא שב לביים ב-1977 בסרט "הרומן שלי עם אנני", סרט שסימן מפנה חשוב להומור מתוחכם יותר (הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר). הוא ביים גם כמה סרטי דרמה רציניים. סרטיו המצליחים ביותר הופקו בעשר השנים שהחלו עם הפקת "הרומן שלי עם אנני"; הצלחות ביקורתיות וקופתיות אחרות היו "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה".

על אף הצלחותיו הרבות ובשבחים רבים מהאקדמיה, נהג אלן להיעדר באופן קבוע מטקסי האקדמיה, גם כשזכה בפרס אוסקר על הסרטים "הרומן שלי עם אנני" ו"חנה ואחיותיה". למעשה, בערב הטקס הוא נוהג ללכת אל מועדון ג'אז קבוע בו הוא גם מנגן. בשנים האחרונות סרטיו זכו להצלחה רבה יותר באירופה מאשר באמריקה.

סרטיו משנות השמונים מושווים לעיתים קרובות לסרטים מהקולנוע הרוסי והפולני; לרבים מהם יש סוף עצוב, כמו למשל ב"שושנת קהיר הסגולה". על סרטי הדרמה שלו, כמו "ספטמבר", נאמר לעיתים קרובות שהם מחקים את הבמאים האירופאים, ובעיקר את אינגמר ברגמן.[1] בשנות התשעים חזר לסרטים קלילים יותר עם סוף טוב: "קליעים מעל ברודוויי", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואחרים.

בשנים האחרונות זוכים סרטיו ליתר הצלחה, כך למשל: "ויקי כריסטינה ברצלונה" שגרף מעל ל-90 מיליון דולר,[2] "סקופ" עם כ-40 מיליון,[3] ו"מה שעובד" עם כ-21 מיליון.[4]

-28 בינואר 1988, בעקבות התמונות שהגיעו מהאינתיפאדה הראשונה, כתב אלן מאמר בניו יורק טיימס, המבקר את מדינת ישראל: "כתומך של ישראל, וכאחד שהיה תמיד מזועזע בגלל מעשי הזוועה שמדינה זו סבלה מידי שכניה העוינים, מידי טרוריסטים ומידי העולם בכלל, אני המום מעבר לכל מידה לנוכח הטיפול של היהודים בפלסטינים המתקוממים... האם אלה הם האנשים שאת כספם הייתי גונב מהקופסה בצבעי הכחול-לבן אחרי שהייתי אוסף כספים עבור מולדת יהודית?".[5] מעולם לא ביקר בישראל ועם זאת אמר ש״יש מי שמחביא שנאת יהודים מאחורי שנאת ישראל.״

 
וודי אלן עם רעייתו סון-יי בפסטיבל הסרטים טרייבקה, 2009

ב-1992 הפכו חייו הפרטיים לציבוריים, לאחר שעזב את בת זוגו מזה כעשור מיה פארו לאחר שגילתה שניהל רומן עם בתה המאומצת סון-יי פרווין שהייתה אז בת 22. אירועים אלה הזכירו במקצת את עלילת סרטו שיצא לאקרנים באותם ימים, "בעלים ונשים". בסרט זה מגלמים אלן ומיה זוג שיחסיהם הארוכים מתפרקים, והדמות שאלן מגלם נמשכת לסטודנטית בת 20 שלומדת אצלו. לאחר שהקשר בין אלן לבין סון-יין נודע למיה פארו היא האשימה אותו בניצול מיני של דילן, בתם בת השבע, אך שלטונות החוק לא מצאו כל הוכחה לכך.[6] בעקבות הפרשה אמר אלן כי הוא מצטער שלא עזב את פארו בשלב מוקדם יותר בחייו. מיה דנה באירועים אלה בספר "What Falls Away: A Memoir"(מיה פארו עצמה ניהלה ב-1968 רומן עם אנדריי פראבין שהיה נשוי למשוררת דורי פראבין חברתה הטובה ביותר של מיה פארו, מיה פארו הרתה לפראבין ילדה תאומים והתחתנה עם אנדריי, כתוצאה מהגירושים, דורי פראבין לקתה בהתמוטטות עצבים קשה ואושפזה) בתו של וודי האשימה אותו שהוא תקף אותה מינית, אלן הכחיש זאת ונמצא דובר אמת בבדיקת גלאי אמת[7] רונאן פארו אחיה של דילן ,בנו של וודי ועיתונאי מחונן שאימץ את שם אמו, עמד לצידה של[8]אחותו דילן.רונאן חשף ב-2017 את פרשת הארווי ויינסטין (שמועות מבססות את העובדה שרונאן הוא בעצם בנו של פרנק סינטרה) ואילו מוזס האח הנוסף תמך בגירסת וודי אלן.[9]

וודי אלן וסון-יי נישאו ב-1997, ומאוחר יותר אימצו שתי בנות. הבנות נקראו על שם נגני ג'אז: בקט אלן על שם סידני בקט, ומנזי טיו אלן על שם מנזי ג'ונסון. אלן הוא גם נגן קלרנית, והוא החל לנגן בהופעות שונות החל משנות השישים. הוא מופיע באופן קבוע בניו-יורק במלון קרלייל עם להקה המתמחה בג'אז בסגנון ניו אורלינס של תחילת המאה ה-20 - Eddy Davis New Orleans Jazz Band .

 
וודי אלן בפסטיבל קאן, 2011

וודי אלן ממשיך לכתוב ולביים סרט אחד בשנה בממוצע. אלו מסרטיו שמרוויחים יותר מ-10 מיליון דולר נחשבים להצלחה מסחרית. רק אחדים מסרטיו האחרונים הגיעו ליעד זה. למרות חוסר הצלחתם היחסית בקופות, סרטיו במאה ה-21 ממשיכים למשוך שחקנים רבים ומגוונים. הוא ממשיך לכתוב סרטים לדמות הנוירוטית שיצר בשנות השישים והשבעים, אולם בשל גילו המתקדם, הדמות מגולמת בידי שחקנים אחרים, ובהם קנת' בראנה וג'ייסון ביגס.

ב-2002 הופיע וודי אלן במפתיע בטקס האוסקר ונטל חלק במחווה לניו-יורק לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

ב-2011 זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטו "חצות בפריס". ב-2013 זכה בפרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. הוא נעדר מהטקס, ואת הפרס קיבלה בשמו דיאן קיטון.

ב-2014 הוקרן "קסם לאור ירח", סרטו של אלן, בהשתתפות קולין פירת', אמה סטון, מרשה גיי הארדן, ג'קי וויבר, איילין אטקינס והאמיש לינקלייטר. באותה שנה אלן משחק תפקיד מרכזי בסרטו של ג'ון טורטורו "רק ג'יגולו".[10]

ב-2016, לראשונה בקריירה שלו, כתב, ביים והופיע בתפקיד הראשי בסדרת טלוויזיה, "Crisis in Six Scenes" ("משבר בשש סצנות"). לצדו הופיעה בסדרה מיילי סיירוס. ששת פרקי הסדרה עלו לאתר "אמזון" ב-1 באוקטובר 2016.

מאפייני יצירתועריכה

 
פסל של אלן באוביידו שבספרד

אלן בדרך-כלל כותב, מביים, ומככב במרבית סרטיו. סרטיו הטובים ביותר של אלן משלבים הומור עם רוך ופתוס. דמותו הקולנועית של אלן היא פאתטית משהו, מילולית מאוד, שקועה בעצמה, ומלאה בנוירוטיות, בלהג פסיכולוגי, ובחוסר ביטחון עצמי. זו דמות של אינטלקטואל יהודי עירוני המקיים מערכות יחסים מסובכות עם סביבתו ומנסה להבין את משמעות החיים. כמעט כל סרטיו מתרחשים במנהטן, ומספקים דימוי מורכב ורומנטי-משהו של העיר כרקע לקו העלילה.

נושאים מרכזיים העולים שוב ושוב בסרטיו הם שאלת מהות האהבה, האופן בו מתעצב הדימוי העצמי, היחס בין האמנות לבין החיים, והשפעת תודעת הזמן על האופן שבו אנו מבינים את העולם.

וודי אלן הוא מעריץ של הקולנוע האירופי ובייחוד מלא הערכה לסרטיו של במאי הסרטים השוודי אינגמר ברגמן[1] וכמוהו גם הוא נוטה לעסוק בסרטיו בשאלות יסוד של הקיום האנושי.

פעמים רבות התייחס אלן בסרטיו לחייו הפרטיים, ותרם בכך לטשטוש האבחנה בין דמותו על המסך לבין דמותו בחיים. לא פעם הנשים בחייו, כמו דיאן קיטון ומיה פארו, נבחרו על ידיו לשחק בתפקידים הראשיים בסרטיו.

זהותו היהודית של אלן באה לידי ביטוי בכמה מסרטיו בהם הוא מזכיר את משפחתו היהודית, בתי כנסת, כוחו של הרבי בקהילה ועוד. לעיתים סרטיו עוסקים בקונפליקטים מוסריים גם בהקשר של היחס לאלוהים והוא מציג תמונה מורכבת של הקיום האנושי של אדם המחפש אחר אהבה ומשמעות בחיים.

פילמוגרפיה (כבמאי ו/או תסריטאי)עריכה


שגיאות פרמטריות בתבנית:טורים

שימוש בפרמטרים מיושנים [ מספר ]

פרסומים פרי עטועריכה

מחזותעריכה

 
איור של אלן מאת חיים טופול
  • Don’t Drink the Water: A comedy in two acts (1967), ASIN B0006BSWBW
  • Play It Again, Sam (1969), ISBN 0-394-40663-X
  • God: A comedy in one act (1975), ISBN 0-573-62201-9
  • The Floating Light Bulb (1981)
  • Three One-Act Plays: Riverside Drive / Old Saybrook / Central Park West (2003), ISBN 0-8129-7244-9
  • Writer’s Block: Two One-Act Plays (2005), ISBN 0-573-62630-8 (includes Riverside Drive and Old Saybrook)
  • A Second Hand Memory: A drama in two acts (2005)
  • The one-act plays God and Death are both included in Allen’s 1975 collection Without Feathers (see below).

סיפורים קצריםעריכה

קובצי מאמריםעריכה

  • Complete Prose of Woody Allen (1992), ISBN 0-517-07229-7. (Collection of Allen’s short stories first published in Getting Even, Without Feathers and Side Effects.)
  • The Insanity Defense: The Complete Prose. New York: Random House Trade Paperbacks, 2007, ISBN 978-0812978117.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 [1] וודי אלן בעיתון "טיים" על אינגמר ברגמן
  2. ^ [2] הסרט באתר "בוקס אופיס"
  3. ^ [3] הסרט סקופ באתר "בוקס אופיס"
  4. ^ [4] הסרט "מה שעובד" באתר "בוקס אופיס".
  5. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 391.
  6. ^ Brozan, Nadine. "Chronicle", The New York Times, May 13, 1994
  7. ^ ynet, וודי אלן תוקף: "מיה פארו ניצלה את דילן", באתר ynet, 8 בפברואר 2014
  8. ^ "My Father, Woody Allen, and the Danger of Questions Unasked (Guest Column)". The Hollywood Reporter (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-26 בספטמבר 2017. 
  9. ^ http://mosesfarrow.blogspot.ca/2018/05/a-son-speaks-out-by-moses-farrow.html עדותו של האח מוזס פארו (באנגלית)
  10. ^ רק ג'יגולו, סקירה, עופר ליברגל, 25 אפריל 2014