פתיחת התפריט הראשי

חוק איסור גידול חזיר, התשכ"ב–1962, הידוע בשמו המקוצר "חוק החזיר", התקבל בכנסת ביולי 1962 ונכנס לתוקף שנה לאחר מכן. תמצית החוק ניתנת בסעיף 1 שלו, האומר "לא יגדל אדם חזירים, לא יחזיקם ולא ינחרם" (נחירה, בחוק זה, היא המתה של חזיר לשם אכילתו). בהתאם לסעיף 2 לחוק, ההוראה אינה חלה ביישובים המפורטים בחוק, שבהם אוכלוסייה נוצרית גדולה, כגון עיילבון ואעבלין, וכן אינה חלה "על גידול, החזקה ונחירה של חזירים במוסדות מדע ומחקר ובגני חיות ציבוריים".

תוכן עניינים

היסטוריה של החוקעריכה

הקרן הקיימת אסרה גידול חזירים על אדמותיה, דבר שהיה למוקד ויכוח סביב טענות של כפייה דתית בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20.[1] בעקבות החלטת בג"ץ לפסול חוקי עזר האוסרים מכירת בשר חזיר, הורה המפקח על המזונות שאסור לגדל חזיר, להחזיק או לטפל בו בישראל בלא אישור שלו. הוראה זו נפסלה על ידי בג"ץ אשר קבע שהמפקח על המזונות אחראי לפקח על טיב המזון ולא לפעול ממניעים דתיים.[2]

קודם לחקיקתו של חוק איסור גידול חזיר, ניתנה סמכות לרשות מקומית לחוקק חוק עזר עירוני האוסר גידול חזירים והחזקתם בתחומי הרשות, זאת מכוח חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), התשי"ז-1956 (המכונה גם "חוק ההסמכה"). חוק איסור גידול חזיר, שהפך את האיסור לכללי, ביטל סמכות זו, ובחוק ההסמכה נותר שיקול דעת לרשויות המקומיות בנושא מכירת בשר חזיר בלבד. אולם החוק לא נאכף במידה מספקת והביא לתעשייה פורחת של גידול בלתי חוקי של חזירים. בראשית 1960 עלו טענות שהחזירים בדירים הבלתי-חוקיים מפיצים את מחלת הפה והטלפיים לבקר[3].

בשנת 1985 הציעו חברי כנסת אחדים להרחיב את החוק כך שיאסור גם שיווק, מכירה והפצה של בשר חזיר ומוצריו שנועדו לאכילה, אך הצעה זו לא אושרה.

חוק איסור גידול חזיר מתיר גידול חזירים במוסדות מדע ומחקר. בהתאם להיתר זה פועל בקיבוץ להב "מכון למדע ולמחקר החי", המגדל כ-2,000–3,000 חזירים. כ-60% מחזירים אלה מוגדרים כ"עודפים" ונשלחים למפעל הבשר של הקיבוץ.[4]

החוק אוסר גידול חזיר, ואינו אוסר גידול לשם מאכל של חיות לא כשרות אחרות. בהצעת החוק לא ניתן הסבר מפורש מדוע האיסור הוא דווקא על גידול חזיר, אך דעה רווחת היא שהחקיקה בעניין החזיר קשורה למעמדו הסימבולי וההיסטורי ביהדות, ולאיסור ההלכתי המיוחד על גידולו: מעבר לאיסור התורה על אכילת חזירים[5] ולאיסור מדברי חכמים לסחר בבעלי חיים לא כשרים המיועדים למאכל,[6] איסור מיוחד על גידול חזירים מתועד לראשונה במשנה.[7] ברייתא המובאת בתלמוד[8] מקשרת את האיסור לחרם "ארור האיש שיגדל חזירים", שהוטל בשלהי תקופת החשמונאים.

דפנה ברק-ארז כתבה בספר שהוקדש לנושא[9] שהאיסורים על גידול ומכירת בשר חזיר בישראל עברו בתודעת הציבור ממעמד של איסורים לאומיים או חברתיים בתקופת המנדט ושנות החמישים והשישים למעמד של איסורים דתיים בשנות השמונים והתשעים, וזאת כתוצאה מהגידול בקיטוב בין חילונים לדתיים, השפעות מתרבות המערב וכן שינויים פוליטיים וחברתיים (כולל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים). כך, בעוד שבראשית ימי המדינה נמצאו חילונים רבים שתמכו באיסור מכירת חזיר, בפסק דין סולודקין[10] שניתן בשנת 2004, קבע בית המשפט שעקרונות חוקתיים של מידתיות מחייבים שאיסור בחוקי עזר עירוניים על מכירת בשר חזיר יופעל רק באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה דתית. פסיקה זו נותנת, אם כי לא במפורש, ביטוי לתהליך של זיהוי איסורים כמו איסור חזיר עם זהות דתית, להבדיל מזהות לאומית-יהודית, לאו דווקא דתית.

שיווק בשר חזיר כיוםעריכה

החוק המגביל גידול חזיר אינו מונע מכירת בשר חזיר גולמי או מעובד ברשתות השיווק הלא כשרות. בשר חזיר נמכר בין היתר ברשות כמו טיב טעם וקשת טעמים ובמדעניות שונות בערים היהודיות. בנוסף, בשר חזיר נמכר ביישובים עם אוכלוסייה נוצרית גדולה, כגון נצרת וירושלים. מעדני מזרע נחשב לאחד היצרים המובילים בישראל לבשר חזיר והוא מספק בין היתר בשר חזיר למסעדות לא כשרות[11].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Barak-Erez Daphne, Outlawed Pigs: Law, Religion and Culture in Israel, University of Wisconsin Press, 2007

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה