פתיחת התפריט הראשי

חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951[1] נועד להבטיח שוויון זכויות לנשים. "מטרתו של החוק, כפי ששמו מעיד עליו, היא להשוות אשה לאיש, ולמנוע ולעקור כל אפליה משפטית שהיא לרעת האשה".[2]

החוק הוגש לאספה המכוננת על ידי הממשלה,[3] בהתאם לקווי היסוד של הממשלה הראשונה, שבהם נאמר: "יקויים שוויון מלא וגמור של האשה - שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים". בעת הדיון בכנסת בהצעת החוק הסביר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: "החוק המוצע על ידי הממשלה רוצה לקבוע עיקרון פשוט וברור: לאשה יש כל הזכויות שיש לגבר. יש מקרים שמקנים לאשה זכויות יתר כשהאשה היא בהריון או בלידה, כי רק האשה יכולה להרות וללדת, אבל בדרך כלל אנו רוצים שתהיה שוות זכויות".[4] החוק אושר ב-17 ביולי 1951.[5]

תוכן עניינים

סעיפי החוקעריכה

לב החוק ניתן בסעיף 1 שלו (שלימים הפך לסעיף 1א (א)), המבטיח שוויון בין האשה והאיש: "דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית - אין נוהגים לפיה".

סעיף 2 לחוק מבהיר שהנישואים אינם פוגעים בעיקרון שנקבע בסעיף 1: "לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו הייתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין".

סעיף 3 עוסק בשוויון שבין ההורים ביחס לילדיהם, ועיקרו: "האם והאב כאחד הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם".

בהתחשב בכך שנישואים וגירושים מוסדרים בישראל על פי כללי דתם של בני הזוג, כללים שאין בהם שוויון בין המינים, בא סעיף 5 ומסייג את שנקבע בסעיפים הקודמים: "אין חוק זה בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין".

בנוסח המקורי של החוק נכלל סעיף 6, שכלל הסתייגות נוספת מעקרון השוויון: "אין חוק זה בא לפגוע בכל הוראת חוק הבאה להגן על האשה באשר היא אשה". סעיף זה בוטל בשנת 2000[6] והוחלף במספר סעיפים אחרים, בהם סעיף 1ג. הקובע שהחוק בא להוסיף על זכויות האישה ולא לגרוע מהן.

היסטוריה חקיקתיתעריכה

חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951[5] המקורי היה החקיקה הראשונה בנושא שיווי זכויות האישה בישראל. המטרות המוצהרות של חוק זה היו: להביא לידי כך שיחול דין ומשפט שווה וזהה לכל פעולה שתתבצע על ידי נשים וגברים כאחד, ותחייב את שני המינים לאותן הזכויות והחובות (ובתוך כך דין שווה בדיני ירושה, עיזבון, קניין ואפוטרופסות על הילדים). כמו כן קבע החוק כי נדרש אישור האישה להתרת קשרי נישואין. בחוק היו מספר סייגים בתחומי הנישואים והגירושין, שנקבעו שיהיו בטיפול בתי הדין הרבניים. בשנת 1992 הקימה הכנסת את הוועדה לקידום מעמד האישה, שקיבלה בשנת 1996 מעמד סטטוטורי[דרושה הבהרה] והתפתחה ב-1998 לרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, מתפקיד ייעוצי בעיקרו לתפקיד ביצועי, ברשות המקיימת כוח אדם ומשאבים.[7] בכנסת השלוש עשרה ניסו חברי הכנסת אברהם פורז, נעמי חזן וענת מאור להפוך את החוק לחוק יסוד, אך היוזמה נכשלה.[8]

  • תיקון 1 לחוק נחקק בשנת 1995.[9] מטרת התיקון הייתה להביא לשוויון זכויות תחת חוקי הירושה והעיזבון, והרחבת הזכויות במעמד דין. זאת תוך הכללת מעמד וזכויות בת זוג נוספת, או ידועה בציבור לעיזבון מתחת חוקי הירושה. בנוסף לשמירה על זכויות קניין לאישה נשואה כפנויה, שוויון מבחינה האפוטרופסות על ילדים.[10] חקיקה זו נקבעה בהמשך לייסוד החוק הפלילי הבריטי משנת 1936, שדן ל-5 שנות מאסר אדם המבטל את נישואיו לאישה ללא הסכמתה. בנוסף אסר על נשים לעבוד ולצאת מביתן לאחר השעה 22:00.[11] באותה השנה הקים נציב שירות המדינה, בהתאם לתיקון מס' 7לחוק שירות המדינה (מינויים), את האגף לקידום ושילוב נשים בנציבות שירות המדינה.[12] לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1995 נקבע מעמד חוקי לעיזבון בני זוג "ידועים בציבור (שאינם נשואים לאחרים)", במקרה של אדם הנשוי ליותר מאישה אחת - תתבצע חלוקה שווה של העיזבון בין הנשים.[13]
  • תיקון 2 נחקק בשנת 2000[14] וביקש לוודא שוויון מלא בין המינים לפי עקרונות מגילת העצמאות, תוך הרחבת זכויות האישה מהתחום המשפטי ובתחומים נוספים כמו: קיום בכבוד אנושי, עבודה, חינוך, השכלה, בריאות, דיור, איכות סביבה ורווחה חברתית. בנוסף נקבע כי לנשים קיימת זכות מלאה על גופן. בנוסף זכות להגנה מפני אלימות, הטרדה מינית, ניצול מיני וסחר גוף. בתחום הביטחון[15] נקבע כי לאישה זכות שווה למלא כל תפקיד. בתחום הציבורי[16] נקבע ייצוג הולם של נשים בוועדות המכרזים והמינויים למשרות ובדירוגים השונים בקרב ההנהלה, הדירקטוריון והמועצה, זאת תוך קידום העדפה מתקנת לנשים.[10] בתיקון זה הפך סעיף 1 לסעיף 1א, ולפניו בא סעיף הצהרתי, הקושר את החוק להכרזת העצמאות (צעד דומה נעשה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק): "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". כן נוספו לחוק סעיפים אחדים:
    • סעיף 1ג בא להבטיח שחוק זה לא יפגע בזכויות יתר שניתנו לנשים: "הוראות חוק זה באות להוסיף על זכויות האישה לפי כל דין, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או חוזה אחר, ולא לגרוע מהן". סעיפים נוספים באו להגן על האשה:
    • סעיף 6א: "לכל אישה זכות מלאה על גופה; אין בהוראת סעיף זה כדי להתיר איסורים שנקבעו בדין".
    • סעיף 6ב: "לכל אישה זכות להגנה מפני אלימות, הטרדה מינית, ניצול מיני וסחר בגופה".
בנוסף לכל הסעיפים הללו, אלה שבנוסח המקורי ואלה שנוספו בשנת 2000, שנועדו למנוע אפליה של נשים ובכך להבטיח להן שוויון זכויות, נוספו בשנת 2000 שני סעיפים המעודדים פעולה לשם הגברת השוויון:
בשנת 2000 נקבע כי תמונה יועצת לקידום מעמד האישה בתחום הרשות המקומית.[17] בשנת 2001 החילו את "ישיבת ועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי" שפועל מדי פעם עד היום.[דרושה הבהרה]
  • בשנת 2005 נחקקו תיקונים 3–4 לחוק שיווי זכויות האישה. בעקבות החלטת האו"ם 1325, התקבל תיקון מספר 4 לחוק,[18] ובו סעיף 6ג1 הקובע כי: "בוועדה ציבורית ובצוות שמינו הממשלה, ראש הממשלה, שר, סגן שר או מנהל כללי של משרד ממשלתי (להלן - גוף ממונה) יינתן ביטוי הולם בנסיבות העניין לייצוגן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה". ועדות אלה כוללות: הוועדה לקידום מעמד האישה לפי חוק הרשות לקידום מעמד האישה, התשנ"ח-1998, ועדות ציבוריות (שחבריה נבחרי ציבור), צוות או ועדה שנבחרה לצורך עיצוב מדיניות ציבורית בכל נושא לרבות חוץ וביטחון או מניעה, ניהול או פתרון של סכסוך מדיני, בינלאומי, לרבות משא ומתן, חתימה על הסכם ביניים או שלום, ועדה שמינה סגן שר או מנהל כללי של משרד ממשלתי. כלומר, קביעה למתן ביטוי וייצוג הולם לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בוועדות וצוותים ציבוריים שמונו על ידי ראש הממשלה, הממשלה, שר, סגן שר או מנהל כללי של משרד ממשלתי. בנוסף נקבע כי כל גוף האחראי על הקמת ועדות או צוותים יאלץ לדווח לרשות לקידום מעמד האישה על המינויים וקביעתם לפני תחילת פעילות הוועדות, זאת תוך התחשבות בחוק ובצורך לנתינת ייצוג הולם לנשים בוועדות הציבוריות. כך שבמקרה והרשות לקידום מעמד האישה תחליט כי לא ניתן ייצוג הולם לנשים, הרשות תפנה לגוף הממנה ותפרט את עמדתה בנושא ולמה זה קרה. בנוסף נקבע כי הרשות תמסור דין וחשבון שנתי על המינויים ביחידתם לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ובו יפורט עמדת הרשות על הייצוג ההולם ואופן הטיפול בו לפי חוקי הרשות לקידום מעמד האישה.[10]
  • תיקון 5 מאותה השנה[19] קבע שאין לפגוע בהוראות שהתייחסו לנשים תחת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל).
  • תיקון 6 משנת 2007[20] בא להבטיח בחינת השלכות מגדריות של חקיקה מוצעת עוד בתקופת הליכי החקיקה. כמו כן נקבע כי יש להגיש חוות דעת מגדריות על כל הצעת חוק וחקיקה אשר עתידות להיות להן או שיש להן השלכות על השוויון בין נשים לגברים. או הנוגעות לאחת מתחומי פעולתה של הרשות. ובתוך כך שעל הרשות לקידום מעמד האישה להגיש דין וחשבון הכוללים חוות דעת מגדרית טרם כל דיון המתנהל באחת מוועדות הכנסת בנושאי הצעות חוק וחקיקה.[21]
  • תיקון 7 משנת 2008 תחת "חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 2) התשי"א-1951" שם לו למטרה להבטיח איסוף, עיבוד ופרסום מידע סטטיסטי בנושאי מגדר בגופים הציבוריים. בתוך כך נקבע כי יש להסמיך לכל לשכה או גוף ציבורי, לרבות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עובד שיהיה אחראי על עיבוד ועריכת הנתונים הסטטיסטים. זאת תוך שילוב התייחסות למגדר וניסיון לבחינה ואבחנה של פעולות ונהלים שעלולים להיות בעלי ההשלכות המגדריות או עניינים שעלולים להיות להם השלכות מגדריות, בסייג לאם יש טעמים המצדיקים שלא לעשות זאת. בנוסף נקבע כי הלמ"ס יכיל בתחומי מחקריו גם מגדר ויפרסם אחת לשנה דין וחשבון שיכלול פעילות סטטיסטית המתייחסת למגדר.[22] בנוסף באותה השנה נקבע החוק לעידוד של שילוב וקידום של נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים.[23]
  • תיקון 8 נקבע בשנת 2008[24] ומטרתו הבטחת ציון שני שמות ההורים לילד בטפסים ובמסמכים הרשמיים, ככל שהדבר ידוע לאותו אדם.[10]
  • תיקון 9 נחקק בשנת 2011[25] ובא לקדם את מימוש חובת הייצוג ההולם של נשים בוועדות בחוקי הרכבת הוועדות וההרכבים המדינתיים השונים. שהתווספו אליהם: ועדות החקירה של בית המשפט העליון וועדת בדיקה ממשלתית. בנוסף נקבע כי לצורך מימוש חובת הייצוג הנשי בוועדות, הרשות לקידום האישה תאגד תחתה מאגר קורות חיים של נשים בעלות כישורים מתאימים שונים וזאת בהסכמתן ופנייתן לצורך הגשת מועמדותן למרכיבי הוועדות הציבוריות השונות. כך שבמקרה וגוף הממונה על הרכבת ועדה ציבוריות לא הצליח לאתר אישה שתשתלב בוועדה, יפנה אותו גוף לרשות לקבלת רשימת מועמדות לבחינה.[10]
  • תיקון 10 נחקק בשנת 2014[26] ובא לקבוע התייחסות לפי מין בפרסום המכרזים, במשרות למכרז, חקיקת מינוי, חוזה, שכר ונושאי משרה.[27]
  • תיקון 11 אושר ביולי 2018, והוא קובע שברשות ציבורית או במקום ציבורי (כהגדרתם בחוק) תינתן עדיפות בתור לאישה בהיריון, לפי בקשתה.[28]

התייחסות לחוק במערכת המשפטעריכה

שופט בית המשפט העליון, משה זילברג, תיאר חוק זה:

לא הרי חוק זה כהרי חוק רגיל אחר! לפנינו חוק אידאולוגי, מהפכני, משנה-סדרי-חברה, אשר שמו וסעיפו הראשון, ה"פרוגרמטי", מעידים עליו כי הוא - פרט לסייג אשר בסעיף 5 - ביקש לעקור מן השורש כל עניין בו קיים, לפי החוק הקיים, קיפוח משפטי כל שהוא של האשה.[29]

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מנחם אלון, ביטא את הרמה החוקתית של חוק זה בדבריו: "כידוע, וכפי שנוכחנו מהדיון שהתנהל בוועדת החוקה, חוק ומשפט, אין המחוקק שש לתקן חוק יסוד מסוג חוק שיווי זכויות האשה".[30] מאוחר יותר התייחס לחוק שופט בית המשפט העליון, אהרן ברק:

חוק שיווי זכויות האשה הוא חוק "מלכותי". הוא מעגן בחקיקתה של המדינה את עקרון השוויון. עקרון זה מוזכר במפורש בהכרזת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה "בלי הבדלי דת, גזע ומין". עקרון זה הוא מעקרונותיה הבסיסיים של שיטת המשפט הישראלית. חוק שיווי זכויות האשה נותן לבוש של דבר חקיקה לעקרון ההלכתי.[31]

השפעה בינלאומיתעריכה

המוסדות הציבוריים, כמו משרדי הממשלה, הכנסת וחקיקותיה נדרשים להתאים עצמם למציאות העולמית המתפתחת, ובכלל זה בנושאי שיווי זכויות האישה. ממחקר שבוצע בשנת 2015[דרושה הבהרה] במטרה לבחון את הגורמים המשפיעים על סטטיסטיקאים וחוקרים ממשלתיים לשלב ניתוחים בהתייחס למגדר במחקריהם, תוך אימוץ השינוי שהוצע על ידי הממשלה בתיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה, עלה כי המניעים האפשריים לאימוץ השינוי ולשילוב ניתוחים אלו יכולים להיות רבים ומגוונים, אך המניעים בהם הוחלט להתמקד היו: הכוונה ממשלתית, הכוונה מהממונה הישיר, חינוך מהאוניברסיטה/מכללה, השתתפות עבר בקורס בנושא מגדר, השראה ממחקרים/דוחות של עמיתי עבודה/מחקר, השראה ממחקרים/דוחות דומים בחו"ל, דחף אישי, ראיית הדבר כהכרח מנקודת מבט נשית, והיכרות עם תיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה.

עם גיבוש האומות המאוחדות הוצהר במגילה[דרושה הבהרה] שנכנסה לתוקף בשנת 1945, כי אחת ממטרותיו הבסיסיות של הארגון תהיה לאשר מחדש את "האמונה הבסיסית בזכויות אדם, בכבוד וערך האדם ובזכויות השוות שבין איש לאישה." סעיף מס' 1 של המגילה קבע שאחת ממטרות האו"ם תהיה לפעול לקידום שיתוף פעולה בינלאומי לעידוד החלת זכויות אדם וחופש בסיסי לכל, ובפרט ללא הבדלי מין. עם ההכרזה על עצמאותה של מדינת ישראל, נקבע כי לנשים תינתן זכות ההצבעה. לאחר שישראל הצטרפה לאו"ם בשנת 1949, בשנת 1951 נחקק בישראל חוק שיווי זכויות האישה שביקש להחיל ולקדם שוויון בין המינים. החוק תחילה החיל שוויון בפני החוק ובדיני הירושה בין המינים ומאז התפתח להכיל תחומים נוספים ורבים אחרים. זאת על רקע העובדה כי החקיקה הישראלית התבססה על זו הבריטית שנותרה מתקופת המנדט, והייתה בעלת מאפיינים לא-שוויוניים כלפי האישה. בשנת 1979 העצרת הכללית של האו"ם אימצה את "האמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה" לאחר שאמנות האו"ם הרוולונטריות לא עבדו בצורה אפקטיבית מספיק למיגור האפליה המינית. ישראל חתמה על אמנה זו בשנת 1980 ואשררה אותו בשנת 1991. בשנת 1995 התקיים כנס הנשים הרביעי של האומות המאוחדות בבייג'ינג, בו נוסח מצע המלצות אפשרי לפעולה, ולפיו יש לחיוב ממשלות לבצע Gender Impact Assessment, כלומר Regulatory Impact Assessment בנושאים הקשורים למין. לבחון את היתרונות, העלויות וההשפעות של מדיניות מוצעת ובכלל זה חקיקה, בהתייחס להשפעתן על נשים. משמע בחינת ההשלכות האפשריות של רגולציה מוצעת על הנשים טרם מועד העמדתן, בצורה כזו שתוביל לקביעת רגולציה מושכלת וטובה יותר ופחות בעייתית. בהשפעת מצע בייג'ינג הלא מחייב, החל משנת 2002 שיטה זו אומצה באיחוד האירופי ומספר מדינות אירופאיות נוספות (דירקטיבה 2002/73/EC). בשנת 2007 הוחל בישראל תיקון מספר 6 לחוק שיווי זכויות האישה, שמינה את הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה כאחראית על הגשת חוות הדעת המגדריות להצעות החוק המוצעות בכנסת. בשנת 2008 נכנס לתוקף תיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה, כתיקון עקיף במסגרת תיקון מספר 2 לפקודת הסטטיסטיקה, שהמליץ לאסוף, לעבד ולפרסם מידע סטטיסטי לפי מגדר בכלל הגופים הציבוריים, ובהם: אגפי משאבי האנוש במשרדי הממשלה וביחידות הסמך הממשלתיות. זאת בהתייחסות למקרים שעלולים להוביל להשלכות מגדריות. עם זאת שני החוקים לא נקבעו כמחייבים אלא כהמלצה וכנתונים לשיקול דעת הרשות לקידום מעמד האישה והחוקר הממשלתי. גישת המערכות הפתוחות הייתה לגורם מכריע בתהליך החקיקה הנשית בישראל וכי רבות מפעולותיה של מדינת ישראל בתחום המתייחס לנשים ומגדר עוצב והושפע מהסביבה הבינלאומית בה פועלת ישראל, ובמיוחד מהאומות המאוחדות.

המניעים הארגוניים שיכולים להשפיע על החלטת המדינה בעידוד שילוב ניתוחים בהתייחס למגדר בדוחות ובמחקרים הממשלתיים, כמו יכולים להיות בעלי השפעה על רמת הפרט. פול ואנדרו (2004) מסווגים את השינויים הארגונים לשני סוגים עיקריים: הראשון, שינוי מתוכנן – שינוי שנקבע ישירות על ידי ההנהלה ואנשי מקצוע לאור אי שביעות רצונם מההתנהלות הקיימת ורצונם לשפר את המצב, זאת תוך הגדרת מטרה סופית רצויה. והשני, שינוי לא-מתוכנן – שינוי שמונע לרוב משינוי חיצוני או פנימי בסביבה, המחייב את תגובת הארגון. ניתן גם לאפיין ולאחד את שני סוגי שינויים אלו, כששינוי מתוכנן יכול לנבוע מניסיון התאמת ארגון יחיד ליתר השינויים שהתקיימו במבנה הרחב של הארגונים אליו הארגון המדובר משויך.[32] בהתאם לנאמר, דמג'יו ופאוול (1983) זיהו שלושה מנגנונים מוסדיים המניעים שינוי ובהם:[33]

(1) כפייה מלמעלה על ידי חקיקה, המתקשר לשינוי המתוכנן.
(2) חיקוי מוסדות אחרים כתוצאה מאי-וודאות.
(3) אימוץ נורמטיבי המקושר למקצועיות, המתקשרים לשינוי הלא-מתוכנן.

ניסיון להחיל שינוי לרוב מוביל להתנגדות לשינוי, לא בהכרח מתוך ההתנגדות לשינוי עצמו אלא מתוך הצורך בוויתור על הדפוסים המוכרים והנוחים, כך שהתנגדות לשינוי יכולה גם להתרחש במקרה של שינוי לטובה. דנט וגולדברג (1999) מזהים מספר מניעים היכולים לעורר התנגדות בתהליך החדרת השינוי בקרב הפרטים העובדים בארגון, ובהם:[35]

(1) התנגדות עיוורות: הרגשת איום מכל צורת שינוי, ירידה בנוחות, העדפת המצב הקיים.
(2) התנגדויות פוליטיות: פחד מאובדן או החלשת הסטאטוס והמעמד, ירידה בשכר, הצורך לבחור בין ה"חזון החדש" לאינטרס העצמי.
(3) התנגדות אידאולוגית: תפיסות עולם שונות, תפיסה שונה בעניין הצורך בשינוי - בין אם העדפת שינוי חלופי או היצמדות למצב הקיים.
(4) סיבה אפשרית נוספת להתנגדות לשינוי היא תגובת התסכול של הפרט לשינוי הנכפה עליו על ידי קבוצה זרה חזקה המשרה כוח.

בהתאם לנאמר, מאייר ורוואן (1977) מזהים שלושה גורמי השפעה המניעים את הפרט בהתייחסותו לשינוי: חינוך, רקע אישי, וכללי התנהגות בלתי כתובים.[36]

על מנת למנוע או להוריד מרמת ההתנגדות לשינוי המוצע שראשי הארגון מנסים להחיל, קוץ' ופראנץ' מציעים לשלב את כלל העובדים בשיקולים ובשינויים שהארגון מנסה להחיל, תוך ביצוע השינוי באופן איטי ומכווין שיאפשר הסתגלות וכן ימנע התנגדות - בהתאם לגישה התוספתית שכוללת את גישת הצפרדע המתבשלת.[37] כלומר, לפי הגישה התוספתית יש לקדם מדיניות ושינוי גדול, תוך קידום שינויים קלים שבסופם יביאו למטרה הסופית של החלת השינוי הגדול. שינוי שיוחל מתוך שיתוף, פשרה והסכמה של כלל המעורבים.[38] הלוי וברקוביץ' (2005) מחדדות כי על-מנת למנוע את ההתנגדות לשינוי ולהחיל שינוי ארגוני מוצע באופן מוצלח יש ליצור מחויבות פנימית של כלל העובדים לשינוי תוך שיתופם בשינוי. עוד הן מחדדות כי על מנת להתמודד מול התנגדות עיוורת מספיק לספק תחושת ביטחון, סובלנות וזמן הסתגלות לשינוי; על מנת להתמודד מול התנגדות פוליטית יש לנהל משא ומתן, תוך דיון על התמורות שאבדו למתנגדים מסיבה זו; ועל מנת להתמודד מול התנגדות אידאולוגית יש לנהל דיון תוך הענקת תשובות הכוללות את מירב הנתונים והמידע התומכים בשינוי, זאת על מנת לגשר בין האידאולוגיות ולהוכיח את עדיפות השינוי המוצע.[39]

ארגונים כלליים ובפרט ארגונים ממשלתיים מעצבים את מדיניותם בהשפעת הסביבה והזירה הבינלאומית בה הם פועלים בהתאם לגישת המערכות הפתוחות; וכן בהשפעת הפריטים המרכיבים אותה, בהתאם לגישת הפוליטיקה הבירוקרטית-ארגונית הטוענת כי המדיניות הנקבעת והמוחלת מבטאת את האינטרסים הפרטיים של עובדי הארגון.[41] המניעים והגישות שהוצגו לעיל הרכיבו את המניעים שהשפיעו על חקיקת, אימוץ והחלת השינוי שהוצע על ידי הכנסת בחקיקת ב"תיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה". תיקון שהחלתו ואימוצו הושפע רבות מתפיסת עובדי הארגון את השינוי וכן שהושפע רבות הזירה הבינלאומית בה פועלת ישראל, ובפרט האומות המאוחדות. הסיבה לכך נעוצה במידה רבה מהצורך התמידי של הארגונים לסגל ולהתאים עצמם לזירה הבינלאומית המשתנה. עניין זה לידי ביטוי בחיקוי מוסדות אחרים כתוצאה מאי-וודאות ואימוץ נורמטיבי המקושר למקצועיות הבאים לידי ביטוי בכפייה ממשלתית מלמעלה דרך חקיקה. משתנים שונים יכולים להשפיע ולהוביל לנטיות קונפורמיות שונות בקרב העובדים השונים בארגון. לאור הנאמר ניתן לגבש מספר משתנים שבאמצעותם יהיה ניתן להסביר את התהליכים המניעים עובדי ארגון האינדיבידואלים לאמץ את השינוי המוצע ולשלב בדוחותיהם ומחקריהם התייחסות למין ומגדר, ובמקרה שלנו המשתנים יהיו: מין (רקע), הכוונה ממשלתית מלמעלה (חקיקה), הכוונה מהגורם הממונה הישיר (חינוך), חינוך מהאוניברסיטה/מכללה (חינוך), השתתפות עבר בקורס בנושא מגדר (חינוך), השראה ממחקרים/דו"חות של עמיתי עבודה/מחקר (מקצועיות ואי-וודאות), השראה ממחקרים/דו"חות דומים בחו"ל (מקצועיות ואי-וודאות), דחף אישי (כללי התנהגות בלתי-כתובים), ראיית הדבר כהכרח מנקודת מבט נשית (כללי התנהגות בלתי-כתובים) והיכרות עם "תיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה" (חינוך). השערת המחקר היא כי רמת הקונפורמיות והנכונות לשינוי תהיה גבוה יותר בקרב הנשים מבקרב הגברים; וכי גורמים אישיים כמו כללי התנהגות בלתי-כתובים יהיו לגורמים דומיננטיים יותר בהחלטת החוקרת לשלב ניתוחים בהתייחס למין ומגדר בדוחותיה, ואילו בקרב החוקרים הגורמים הדומיננטיים יהיו קשורים לתחום המקצועיות.

לסיכום, רבים מהשינויים שהוחלו ועודם מוחלים במדינת ישראל בנושא נשים מקורם בזירה הבינלאומית, ובמיוחד האו"ם ואירופה. כשהמדינה מנסה להחיל שינוי, ישנם גורמים המשפיעים יותר או פחות לאימוץ השינוי ולעומתם ישנם גם מניעים המעודדים התנגדות. בהתייחס לשינוי שהוצע על ידי הכנסת ב"תיקון מספר 7 של חוק שיווי זכויות האישה" השפעת גורמים כמו דחף אישי, היכרות עם חקיקה מסדירה, וראיית הדבר כהכרח מנקודת מבט נשית יהיו בעלי חשיבות והשפעה הרבה יותר מכרעת בקרב הנשים. זאת בהחלטתן לאמץ את השינוי ולשלב במחקריהן התייחסות למגדר ומין. בקרב גברים השפעת כלל הגורמים יהיו מועטות, כשניתן לייחס זאת לכך שגברים אינם רואים בתחום זה כנוגע אליהם אישית ועל כן אינם בעלי זיקה או דחף מהותי לפעול לקידום שינוי זה. לכן אלמנטים כמו מקצועיות וחינוך ישפיעו עליהם יותר בהתייחס לאימוץ השינוי המוצע. לאור השוני שנמצא בין המינים, בהתייחס לאופן תפיסת השינוי, ניתן להסיק כי גברים פחות פתוחים לשינוי זה מנשים. כשקבוצת המיקוד קבוצת החוקרות הממשלתיות היו בעלות הסיכוי הגבוה ביותר לאמץ, לקדם ולהרחיב את השימוש בתיקון וחוק שיווי זכויות האישה. שכן כבר קיים בקרבן פתיחות לשינוי ולכן לצורך אימוצו המלא, נדרש רק הטריגר והתמריץ - שיכול להיות היכרות עם "תיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה" והכוונה דרך הממונה הישיר. על מנת למנוע התנגדות לשינוי, שיכול להתעורר מצד הגברים במשרדים הממשלתיים, יש לדאוג לשלב גם אותם בתהליך השינוי, תוך קידום השינוי באופן איטי שיאפשר הסתגלות ויבהיר כי מעמדם לא יפגע בעקבותיו. גורם מהותי שנמצא כמשותף בין המינים באימוץ השינוי, היה המקצועיות: קביעת חקיקה או כללי עבודה המגדירים זאת כדרישה מקצועית. לכן ניתן להסיק כי במידה ויהיה עניין בקידום החלת וחיוב "תיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה" כנורמה, השיטה האפקטיבית ביותר להחלתה בקרב כלל עובדי הממשלה יהיה בהרחבת ההיכרות עם "תיקון מספר 7 לחוק שיווי זכויות האישה". תוך העברת המסר בין כלל הדרגים המקצועיים והדגשת הצורך והחשיבות שבשינוי, ובמיוחד בקרב הנשים. אוסיף כי לאור ממצאי המחקר המדובר, ניתן להסיק מסקנות לגבי האופן האולטימטיבי להחלת השינוי הרצוי בתחום זה, אך גם שינויים מקבילים בתחומים אחראים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עד לשנת 2000 נכתב "חוק שיווי זכויות האשה"
  2. ^ שופט בית המשפט העליון, משה זילברג, בבג"ץ 49/54 מלחם נגד השופט השרעי, פ"ד ח 910
  3. ^ הצעת חוק שווי זכויות האשה, תשי"א-1951, ה"ח 75 מ-9 במאי 1951
  4. ^ דברי הכנסת 9 (התשי"א) עמ' 2181
  5. ^ 5.0 5.1 חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, ס"ח 82 מ-26 ביולי 1951
  6. ^ חוק שיווי זכויות האשה (תיקון מס' 2), התש"ס-2000, ס"ח 1735 מ-9 באפריל 2000
  7. ^   חוק הרשות לקידום מעמד האשה, בספר החוקים הפתוח
  8. ^ מטח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תיקון לחוק שיווי זכויות האישה
  9. ^ חוק הירושה תשכ"ה-1995, ס"ח 446 מ-10 בפברואר 1965
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 חוק שיווי זכויות האישה, אתר נבו.
  11. ^ פקודת החוק הפלילי, 1936 (לא בתוקף). מאגר החקיקה הלאומי. אתר הכנסת.
  12. ^   חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, בספר החוקים הפתוח
  13. ^   חוק הירושה, תשכ"ה-1965, בספר החוקים הפתוח
  14. ^ חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 2), התש"ס-2000, ס"ח 1735 מ-9 באפריל 2000
  15. ^ צה"ל, משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר וארגוני הביטחון האחרים
  16. ^ הכולל: משרד ממשלתי, יחידותיו ויחידות הסמך, חברה עירונית, תאגיד או גוף ציבורי שהוקם בחוק, חברה ממשלתית
  17. ^   חוק הרשויות המקומיות (יועצת לקידום מעמד האישה), תש"ס-2000, בספר החוקים הפתוח
  18. ^ חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 4), התשס"ה-2005, ס"ח 2017 מ-1 באוגוסט 2005
  19. ^ חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס״ה-2005, ס"ח 2024 מ-10 באוגוסט 2005
  20. ^ חוק השלכות מגדריות בחקיקה (תיקוני חקיקה), התשס״ח-2007, ס"ח 2118 מ-25 בנובמבר 2007
  21. ^   חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, בספר החוקים הפתוח.]
  22. ^ חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 2) התשי"א-1951
  23. ^   חוק לעידוד של שילוב וקידום של נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים, התשס"ח-2008, בספר החוקים הפתוח
  24. ^ חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 8), התשס"ח-2008, ס"ח 2166 מ-14 ביולי 2008
  25. ^ חוק להרחבת הייצוג ההולם לנשים (תיקוני חקיקה) התשע"א-2011, ס"ח 2294 מ-10 באפריל 2011
  26. ^ חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3) התשע"ד-2014, ס"ח 2438 מ-10 במרץ 2014
  27. ^   חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996, בספר החוקים הפתוח
  28. ^ חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 11), התשע"ח-2018, באתר הכנסת
  29. ^ בג"ץ 202/57 אסתר סידיס נגד הנשיא וחברי בית-הדין הרבני הגדול, ניתן ב-24 בנובמבר 1958
  30. ^ ע"א 89–596 חקק נ' חקק, פ"ד מה (4) 749, 779, פס' 17 לדברי המשנה לנשיא מנחם אלון.
  31. ^ בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נגד בית הדין הרבני הגדול ואחרים, ניתן ב-7 בפברואר 1994
  32. ^ Poole, Marshall Scott, and Andrew H. Van de Ven, eds. Handbook of organizational change and innovation. Oxford University Press, 2004. p.4.
  33. ^ DiMaggio, Paul J., and Walter W. Powell. "The iron cage revisited-Institutional isomorphism and collective rationality in organizational fields (Reprinted from the American Sociological Association vol 48, pg 147-160, 1983)." ADVANCES IN STRATEGIC MANAGEMENT, VOL 17, 2000 17 (2000): 143-166.. p.150.
  34. ^ Eric B. Dent, and Susan Galloway Goldberg. "Challenging “resistance to change”." The Journal of Applied Behavioral Science 35.1 (1999). Pp. 25, 28, 32.
  35. ^ [34]
  36. ^ Meyer, John W., and Brian Rowan. "Institutionalized organizations: Formal structure as myth and ceremony." American journal of sociology (1977). Pp.340-363.
  37. ^ Coch, L.,& French, J.R.P., Jr. (1948).Overcoming resistance to change. Human Relations, 1(4),Pp. 521-524.
  38. ^ דוד נחמיאס, אורי ארבל-גנץ, אסף מידני. (2010). מדיניות ציבורית יסודות ועקרונות. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 180-188.
  39. ^ נעמה הלוי ונעמה ברקוביץ'. (2005). טיפול בהתנגדויות- מהתאוריה למעשה. ירחון 2Know גיליון דצמבר 2005, מהדורה מס' 75.
  40. ^ דוד נחמיאס, אורי ארבל-גנץ, אסף מידני. (2010). מדיניות ציבורית יסודות ועקרונות. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 188-197.
  41. ^ [40]