פתיחת התפריט הראשי
הרב צימבליסט בסביבות שנת 1938

הרב יהושע צימבליסט (נודע כר' יהושע מהורודנה (הורודנר)); ו' בסיוון ? - ז' בתשרי תש"ח, 21 בספטמבר 1947) היה רב וראש ישיבה במינסק. לאחר עלותו ארצה היה נשיא כבוד של הנהלת "התאחדות הרבנים פליטי רוסיא ושאר ארצות" בירושלים.

תוכן עניינים

תולדותיועריכה

נולד בדוברובה שליד גרודנה, בנם של משה אהרן ופרידה אסתר. בקטנותו חלה אביו ועול הבית הוטל על אמו. למד בעיר גרודנה, שם התגוררו רבים מבני משפחתו, ומאז כונה על שם עיר זו "רבי יהושע הורודנר" (או "רבי יהושע גרודנר"; וכן: "רבי יהושע מהורודנא"), וכמעט שלא הוזכר בשם משפחתו. אף הוא עצמו לא היה חותם בשמו המלא אלא "יהושע מהוראדנא".

בהיותו כבן עשרים נישא לזלאטה אסתר. לאחר נישואיו נאלץ לשנות את שם משפחתו ולעזוב את גרודנה. בעצת אחד מרבני גרודנה עבר להתגורר במינסק. למד במוסד לאברכים "תומכי תורה", שהשתלמו לתפקיד מורי הוראה. היה מקורב לרב המקומי, הרב אליעזר רבינוביץ. הוא בלט באישיותו ולמרות גילו הצעיר הצטרף לישיבותיהם של פרנסי העיר שהתקיימו בביתו של הרב רבינוביץ ולדעתו היה משקל רב בהחלטות שהתקבלו בישיבה. לאחר השלמת לימודיו עסק לפרנסתו במשך תקופה בייצור יין.

כעבור זמן התמנה למו"ץ ולראש ישיבה בישיבה המקומית, ששכנה באחד מבתי המדרש בעיר. משם עבר לבית המדרש "שואבי מים" שבעיר, והועמד בראשות הישיבה שפעלה בו, בראשה עמדו בעבר כמה רבנים בולטים ובהם רב העיר הרב רבינוביץ. הרב צימבליסט התגורר עם משפחתו בדירה קטנה בחצר בית המדרש. ביתו שימש כבית הכנסת אורחים מרכזי בעיר.

שימש רבות כבורר בין בעלי דין ממינסק ומחוצה לה, והדיונים היו מתקיימים בביתו. בין בעלי הדין היו סוחרים ובעלי מפעלים גדולים, שסמכו על שיקול דעתו. היה ממונה ונאמן מטעם מספר מוסדות צדקה וחסד במינסק. בערבי חגים היה הולך להתרים את עשירי העיר יחד עם קרוב משפחתו הרב ישראל "המגיד מגרודנה", ולאחר מכן עם הרב בנימין שקוביצקי, "המגיד ממינסק". את הכסף היה מחלק למשפחות עניות ולתלמידי חכמים. עסק רבות בשחרור תלמידי חכמים מן הצבא או ממאסר, ובעת הצורך היה חותם על ערבות לשחרורם.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה התמלאה מינסק בפליטים רבים, בהם ראשי ישיבות ורבנים ידועים. כמן כן השתכנה בעיר ישיבת סלובודקה, על רבניה ותלמידיה. הרב צימבליסט שימש כתובת מרכזית בסיוע ועזרה לפליטים ולתושבי העיר, וכן סייע באחזקת ישיבת סלובודקה. בכמה מקרים החביא בביתו תלמידי ישיבות שהשתמטו מהצבא הרוסי.

החפץ חיים התאכסן במינסק והתגורר מול בית המדרש "שואבי מים". בתקופה זו היו השניים בקשר הדוק. כששב לראדין נהג החפץ חיים להזכיר בשיחותיו בפני תלמידיו בישיבה את "ר' יהושע הורודנר" כדוגמה ל"עובד ה'".

לאחר עליית השלטון הבולשביקי, שאסרו על פעילות דתית, התפזרו מהעיר רוב רובם של הרבנים ותלמידי הישיבות. הרב צימבליסט המשיך לקיים את ישיבתו בבית המדרש "שואבי מים" בתנאי מחתרת. היה זה המקום היחיד בעיר שהייתה בו פעילות דתית ותורנית. בתקופה זו ריכז בישיבה כשבע מאות תלמידים בגילאים שונים וניהל מערכת ענפה של ר"מים ומשגיחים. הוא אסף כסף בין יהודי העיר לצורך אחזקת הישיבה ורבניה. נהג לשבת כשומר בפתח בית המדרש, וכשהיה רואה שוטר מתקרב מיהר להזהיר את יושבי בית המדרש והם נמלטו מהמקום מבעוד מועד. תלמידים שנעצרו על ידי השלטונות שוחררו כתוצאה מפעילותו. בתקופת פעילותו המחתרתית במינסק סייעו לו בנו מרדכי סנדר וחתנו הרב אשר קרשטיין (לימים הרב של עפולה). בתקופת מגוריו במינסק חלתה אשתו ונפטרה.

לאחר שחיי הדת ברוסיה נעשו בלתי אפשריים החליט לעלות לארץ ישראל. בשנת תרפ"ד (1924) סודרה לו אשרת עלייה, אך החפץ חיים הניא אותו מלעזוב את מינסק, וכתב לו: "אסור לגנרל לעזוב את החזית באמצע המערכה". רק כעבור כעשור, בתחילת שנת תרצ"ד (1933),[1] מימש את אשרת העלייה שסידר לו בנו, שלמה, שכבר התגורר בארץ ישראל. הוא עלה לארץ ישראל בסיועו של הראי"ה קוק והתיישב בשכונת זיכרון משה בירושלים. קבע את תפילותיו בבית הכנסת השכונתי והחל למסור בו בקביעות שיעורי תורה בסדר קדשים. נישא בשנית לזלאטה הינדה.

עם עלותו לארץ ישראל החל בפעילות ענפה של עזרה וסיוע לנזקקים. ביתו שימש מרכז לרבנים פליטים מרוסיה ומארצות אחרות. כעבור זמן החל לפעול במסגרת "התאחדות הרבנים פליטי רוסיא ושאר ארצות" והוא שימש נשיא הכבוד של הארגון.[2] כל פעילותו הייתה בהתנדבות ולמחייתו קיבל סיוע כספי משני אחיו שהתגוררו בארצות הברית – הרב יחזקאל מושקוביץ, רב בית הכנסת עדת בני ישראל בברוקלין, ומאיר סילברמן מפנסילבניה. הרב צימבליסט השתמש בחלק מועט מכספי התמיכה ששלחו אחיו ואת רובם חילק לצדקה לתלמידי חכמים נצרכים.

לאחר עליית הנאצים לשלטון התגבר גל העולים לארץ ישראל, ובעקבות זאת הגביר את פעילותו ב"התאחדות הרבנים פליטי רוסיא". למרות חוליו וגילו המבוגר פעל רבות להשגת תרומות מישראל ומחוצה לה וחלוקתן לרבנים, לתלמידי חכמים ולאלמנות רבנים.

בשנותיו האחרונות החל לפעול לחיזוק שמירת השבת במקומות הציבוריים בירושלים. מדי יום שישי היה מסתובב בשכונות גאולה וכרם אברהם ומבקש מן החנוונים להזדרז ולסגור את חנויותיהם לפני שבת. פרסם מאמרים על מעלת שמירת השבת בעיתון "קול ישראל", ושלחם לפרסום בכתב העת "הפרדס" בארצות הברית.

בערוב ימיו נחלש מאוד. בז' בתשרי תש"ח עוד הספיק לפקוד את משרד "התאחדות הרבנים פליטי רוסיא" כדי לטפל במקרה של אלמנת אחד הרבנים. מיד לאחר מכן חש ברע ונפטר. נקבר בבית הקברות בהר הזיתים בלוויה רבת משתתפים.[3]

בשנת תש"ט (1949) הוציאו בני משפחתו קובץ לזכרו ובו תולדותיו, דברי תורה שלו וכן מאמרי הערכה עליו ועל פועלו. ראש ישיבת חברון, הרב יחזקאל סרנא, כתב עליו שהיה "מאנשי הסגולה המעטים". הרב יהושע זליג דיסקין, שביקר במינסק וראה מקרוב את פועלו של הרב צימבליסט, כינה אותו "רבי חייא של יהדות רוסיה, שעשה שלא תשתכח תורה מישראל".

צאצאיועריכה

בניועריכה

בנותיועריכה

מתלמידיועריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה