עבודת ה'

המונח עבודת ה' (נקרא: עבודת השם) מתאר את מכלול הפעולות הדתיות של היהודי, שנעשות בהתאם למצוות היהדות. יהודי שעוסק רבות בפעולות אלו מכונה "עובד השם". כיום משתמשים במונח זה בצורה יותר מצומצמת, בעיקר על מצוות התלויות בלב.

מקורות

השימושים הראשונים בשורש ע.ב.ד. ביחס לקיום חובת האדם לאל מצויים בפרשת וארא: "שלח את עמי ויעבדוני", בפרשת בא: "ושמרתם את העבודה הזו", "ועבדת את העבודה הזו", "מה העבודה הזאת לכם", בפרשת ואתחנן: "ולעבוד את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך", "ואותו תעבודון", בפרשת משפטים: "ועבדתם את ה' אלוהיכם", ובפרשת עקב: "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" ובפרשת כי תבא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה".

בספר ישעיהו יש ארבעה שירי עבד ה'.

בתלמוד למדו מפסוקים אלו את חיוב התפילה. הרמב"ם פסק בהלכות תפילה: ”מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה”. וכך גם בנוסח התפילה בברכת עבודה המדברת גם על קבלת התפילה ברצון:"ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך". דעת הרמב"ן שאין בפסוקים אלו אלא אסמכתא למצוות תפילה והם עוסקים במצווה כללית לעבוד את ה'. בפרקי אבות נאמר: ”שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות החסדים”. בתלמוד ירושלמי מפרש שעבודה הכוונה להקרבת הקורבנות, וכן פירש רבי עובדיה מברטנורא. בספרי הראשונים מבואר שכיום שאין את הקרבת הקרבנות, עבודה מתייחסת לתפילה שנתקנה במקום הקרבת הקרבנות.

בתפילת שמונה עשרה בברכת תשובה נאמר:"וקרבנו מלכנו לעבודתך", כבקשה כללית על קיום המצוות.

הראשונים מרבים להשתמש בביטוי "עבודת האל" לתאר את חובת קיום המצוות. בספר חובת הלבבות של רבנו בחיי אבן פקודה יש שער הנקרא עבודת האל, העוסק ביחסי אדם ובוראו ובדרגות עובדי השם. חכמי הדורות כתבו, כי יכול אדם לעבוד את השם כל היום ” כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על כל דרכיו ותנועותיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבוא לידי עבודת השם יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, וגודל זה הענין כולו כללו החכמים הראשונים במאמר קצר למאוד, וצוו ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים”.

עבודת הקרבנות

עוד שימוש בשורש ע.ב.ד. מצוי בתיאור החובה להקרבת קרבנות וחובת בני לוי במשכן. השימוש במילה עבודה לגבי עבודת המשכן פשוט, כיוון שמדובר על מלאכה פיזית ואף סיזיפית כבניית משכן, פירוקו ומשאו. השימוש לגבי הקרבנות מובא בתלמוד ירושלמי שפירש כך את המשנה "על שלושה דברים העולם עומד... ועל העבודה...", וכן הרמב"ם קרא לחלק בספרו יד החזקה העוסק בענייני המקדש והקרבנות בשם 'עבודה'.

השימוש כיום

כיום הביטוי משמש בעיקר בנוגע למצוות התלויות בלב ונפש, כתפילה בכוונה והתלהבות, הגברת המוח על הלב, עבודת המידות, אמונה, יראת השם, אהבת השם, וביטחון, וכן התואר "עובד ה'" משמש כיום לאישים בולטים בתחום זה.

פירוש הביטוי

השימוש במונח עבודה לקיום המצוות מתאר יחס כוללני למצוות ולא כפרטים, כלומר שדרישת התורה בקיום המצוות היא לעשיית מסכת שלימה. בספרות המחשבה, החסידות והמוסר מרבים לבאר את השימוש במונח 'עבודה'. הפירוש המקובל הוא, שהיחס בין האדם לבוראו הוא כאל עובד למעביד, שהעובד מחויב לעבודתו ועליו לעשות את רצון מעבידו בין מרצונו ובין שלא מרצונו. בספרות החסידית מבארים שגם כאשר האדם חפץ לקיים את המצוות מרצונו, בכל זאת עליו להתאמץ לקיימן מתוך הרגשה של קבלת עול והכנעה.

בספר מלאכי כתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלוהים לאשר לא עבדו". הגמרא במסכת חגיגה מתקשה בהסבר הכפילות בפסוק, ומבארת ש"רשע" פירושו כפשוטו, מי שאינו מקיים את המצוות, ואילו "אשר לא עבדו" הוא מי ששונה פרקו רק מאה פעמים, שלא כעובד האלוהים אשר שונה פרקו מאה ואחת פעמים. הגמרא מציינת ששניהם צדיקים גמורים. ההסבר המקובל לכך הוא, שאחרי מאה פעמים האדם בטוח שעשה את המיטב, אך זה ששונה עוד פעם מתגבר על ההרגל המקובל ועל הטבע האנושי ובכך מראה שקיום המצוות אצלו מגיע מקבלת עול ולא ממוסכמות.

עבדות

איור המתאר את משה רבנו, שכונה בתואר הנדיר "עבד ה'"

יש עוד ביטוי דומה בתורה והוא ”עבד ה'”. תואר זה נכתב במקרא ככינוי פרטי רק על משה רבנו ועל כלב בן יפונה על משה בפרשת בהעלותך: ”לא כן עבדי משה”, ”ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה”, ובפטירתו: ”וימת שם משה עבד ה'”. ובספר יהושע מספר פעמים: ”ויהי אחרי מות משה עבד ה'”, ”משה עבדי מת” וכן בכל הספר. על כלב בן יפונה נאמר אחרי פרשת המרגלים: "ועבדי כלב". בספר יהושע ובספר שופטים נכתב על יהושע אחרי פטירתו תואר זה, ”וימת יהושע בן נון עבד ה'”, ובספר שמואל נאמר כך על דוד המלך: ”כה תאמר לעבדי לדוד”. כמו כן מוזכר בתנ"ך הכינוי עבד על נביאים אך בדברי משה ולא בדבר ה', "זכור לעבדיך לאברהם יצחק ויעקב". מלבד זאת מופיע הביטוי רבות בתפילות הנביאים אל ה', בעיקר בתהילים על ידי דוד המלך כמו: "הושע עבדך", "גם עבדך נזהר בהם".

ככינוי כללי לעם ישראל מופיע בתורה רק פעם אחת, בפרשת בהר ”כי לי בני ישראל עבדים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”. בתלמוד מבואר שתואר זה בא להסביר את האיסור לישראל להמכר לעבד עולם, כיוון שהוא עבד ה' ואינו יכול להיות עבד לעבד. בהקבלה לפסוקים אחרים נראה שיחס העבדות נעשה על ידי פדיית עם ישראל מעבדות במצרים, ולכן נהיו עבדי ה' (וכדין עבד בתורה, שהפודהו מיד שוביו נחשב לאדונו).

בספרות המחשבה מבואר שכינוי זה נעלה יותר מכינוי עובד ולכן רק מתי מעט נתכנו בכינוי זה. פירוש התואר עבד הוא שאין לו דבר מלבד אדונו, כעבד שמשועבד לאדונו כל חייו ללא רשות ממונית וללא זכות הבעת דעה. משה רבנו כונה בחייו בתואר זה אך יהושע בן נון נתכנה רק אחרי פטירתו וכמו שעל אברהם אבינו לא ייחד ה' את שמו ('אלוהי אברהם') רק אחר פטירתו שמא יקלקל. כלב בן יפונה נתכנה באופן חד פעמי בתואר זה, מכיוון שנשאר חזק בדעותיו על אף שהיה עם עשרת המרגלים. בתהילים אמר דוד: "אני עבדך בן אמתך", ופירשו בעלי המחשבה שתואר זה מבטא עבדות יותר חזקה, כיוון שעבד שנולד לשפחה אינו מכיר כלל חיי חופש, וכך דוד התבטא על עצמו שמרגיש שאין אפשרות אחרת מלהיות עבד עולמים לבוראו.

אודות ההבדל בין "עבד השם" לעובד השם רגיל מסופר בתלמוד אודות התנא רבי חנינא בן דוסא שהיה רגיל בעבודת השם בתפילה: ”מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים - וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך”.

העבדות כחופש וכתענוג

על אף הדימוי השלילי שנשמע ממושג זה, גדולי הדורות ראו בעבדות לבורא כחופש אמיתי וכך כתב רבי יהודה הלוי: ”עבדי זמן עבדי עבדים הם - עבד אדני הוא לבד חפשי, על כן בבקש כל אנוש חלקו - חלקי אדני, אמרה נפשי.”, וכבר הקדים אותו רבי יהושע בן לוי, בראותו בשעבוד לתורת האל חרות אמיתית:

"והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות" - אל תקרא: "חרות", אלא: "חירות", שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

— מסכת אבות פרק ו', משנה ב'

יש המבארים את פרדוקס, שעבד לבשר ודם שואף להשתחרר מאדונו, ואף עבד שאינו רוצה להשתחרר מסיבות שונות, בכל זאת יכול למתוח ביקורת על התנהלות אדונו. אך עבד ה', מטבעו שמח עם עבדותו ומסכים עם כל דברי אדונו ושמח בכל מטלה שתוטל עליו.

עם זאת, הרב קוק הגדיר אחרת את מושג העבדות והחירות. לדידו, חירות משמעותה נאמנות לעצמיות האמיתית של האדם, ואילו עבדות היא התכחשות אליה, והעצמיות היסודית ביותר של האדם נעוצה בצלם אלוהים שנברא בו. על כן, אם אדם חי את חייו שלא על פי הדרכת האל - הוא עבד, אפילו אם בוחר מרצונו לחיות כך, שכן, הוא מנסה לחקות חיים הזרים לעצמיות שלו. על כן עבד ה' הוא לבד חופשי - כי רק הוא חי באמת את החיים התואמים למהותו. יוצא לפי זה שעבדות וחירות אינם מושגים סובייקטיבים התלויים בדעת האדם, אלא מושגים מוחלטים הנובעים מעצם בריאתו.

הוגי הדורות הרבו לעסוק בתענוג שבקיום המצוות, ובאופן האמיתי של עבודת השם שהיא מתוך שמחה ותענוג.

השימוש במושג זה נמצא למשל בקרב חסידים המתבטאים לעיתים על דרישה קשה בהתבטלות לה' כ'עבדות'.

ראו גם

• עבדי זמן