יואל רקח

פיזיקאי ישראלי

יואל (ג'וליו) רקחאיטלקית: Giulio Racah;‏ 9 בפברואר 190928 באוגוסט 1965) היה פיזיקאי ישראלי, יהודי יליד איטליה, פרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטה העברית בירושלים, רקטור האוניברסיטה (1961–1965) ונשיאה בפועל (1961–1962), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל למדעים מדויקים (תשי"ח–1958). מאבות הספקטרוסקופיה ואבי הפיזיקה העיונית בישראל.

יואל רקח
יואל רקח
לידה 9 בפברואר 1909
פירנצה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 באוגוסט 1965 (בגיל 56)
פירנצה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פיזיקה
מקום מגורים ישראלישראל ישראל
איטליהאיטליה איטליה
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פירנצה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט משה פלאטו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה חתן פרס ישראל לשנת תשי"ח (1958)
תרומות עיקריות
מחקרים בתחום הספקטרוסקופיה האטומית וחקר הגרעין, על שמו קרויים מקדמי רקח ומשפט רקח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ג'וּליו (יואל) רקח נולד בשנת 1909 למשפחה יהודית מיוחסת בעיר פירנצה שבאיטליה, בן לפִּיה[1] ואדריאנו, וגדל בחווה המשפחתית בפיזה, טוסקנה. אמו הייתה אחותו של המתמטיקאי ג'ינו פאנו ובני דודיו היו המדענים האמריקאים רוברט פאנו ואוגו פאנו. השלים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה הומניסטית בפירנצה.

בשנת 1930 סיים את לימודיו לתואר דוקטור לפיזיקה מאוניברסיטת פירנצה. רקח היה עוזרו של פרופ' אנריקו פרמי באוניברסיטת רומא והשתלם בציריך אצל הפיזיקאי האוסטרי וולפגנג פאולי. הוא הורה פיזיקה עיונית באוניברסיטאות פירנצה ופיזה, בה התמנה לפרופסור חבר בשנת 1937. על פי מחקריו, בנתה ממשלת איטליה הפשיסטית מכשור אופטי אשר שימש בהצלחה לפגיעות באוניות הצי הבריטי (בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הדמדומים של בין הערביים). מכשור זה נתן יתרון רב לצי האיטלקי בים התיכון בתחילת מלחמת העולם השנייה, עד המצאת הראדאר, שיושמה על ידי הבריטים והפכה את הקערה על פיה.

ב-3 בספטמבר 1939[2] עלה רקח לארץ ישראל והתמנה לפרופסור מן המניין לפיזיקה עיונית בחוג לפיזיקה באוניברסיטה העברית שהוקם בשנת 1931. רקח ושמואל סמבורסקי היו המרצים הראשיים בחוג בתקופת המנדט הבריטי. במהלך מלחמת העצמאות, נוסף על המשך מחקרו, עמד רקח בראש יחידת חמ"ד (חיל המדע) בהר הצופים.

בשנים 1946–1948 כיהן כדקאן הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע. בשנים 1950–1951 היה חבר המכון למחקר מתקדם בפרינסטון. בשנים 1954–1956 כיהן כנשיאה הראשון של האגודה הישראלית לפיזיקה. בשנת 1961 נבחר לרקטור האוניברסיטה העברית כמועמד של "הצעירים" בסנאט, אשר הכריעו להפריד את תפקיד הרקטור מתפקיד הנשיא. במשך שנה אף תפקד כנשיא בפועל עד מינויו של אליהו אילת.[3] בשנת 1963 נבחר לתקופת כהונה שנייה בתפקיד הרקטור,[4] שבו שימש עד מותו.

רקח היה מהפיזיקאים הראשונים שהשתמשו בעקרונות של סימטריה, ובענפים המתמטיים המנתחים אותה, תורת החבורות ואלגברת לי, לשם הבנתן של תופעות פיזיקליות, ובכך תרם תרומות חשובות לתחום הספקטרוסקופיה האטומית וחקר הגרעין. על שמו קרויים מקדמי רקח, כמו גם משפט רקח, הטוען שבאלגברת לי פשוטה למחצה מספר אופרטורי הקזימיר שווה למספר האופרטורים בתת-האלגברה של קרטן. עם תלמידיו של רקח נמנים עמוס דה שליט, שניאור ליפסון, יגאל תלמי, אורי גניאל, גבירול גולדרינג, גדעון יקותיאלי, ישראל פלח[5] ואחרים, שהקימו את הפקולטה לפיזיקה במכון ויצמן (שאז נקראה המחלקה לפיזיקה גרעינית), וכן חנוך גוטפרוינד, ששימש לימים נשיא האוניברסיטה העברית, וניסן זלדס.

 
בניין קפלון במכון רקח, גבעת רם, 2010

רקח עבד עם אלברט איינשטיין, זכה להכרה בינלאומית רחבה, ובין היתר היה חתן פרס ישראל למדעים מדויקים לשנת תשי"ח (1958) ונבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת 1959.

רקח נהרג בביתו בפירנצה בשנת 1965, בתאונה של דליפת גז,[6] בגיל 56. נקבר בחלקת - המדע הר המנוחות בירושלים.[7]

ארכיונו של רקח שמור בספרייה הלאומית.[8]

רקח היה נשוי לזָמירה, בת למשפחת מני הענפה (בתו של השופט מלכיאל מני ונכדתו של הרב אליהו מני), ואב לבת, אראלה, שנהרגה בתאונה בצעירותה,[9] ושני בנים, אליהו (אלי) ואמנון.

פרסים והוקרה עריכה

הנצחה עריכה

על שמו נקרא מכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית, ובו נערכות לזכרו הרצאות שנתיות. כמו כן קרויים על שמו רחוב פרופסור רקח בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, וכן מכתש רקח שעל הירח, וכן גוף קטן (קוטר 1.3 ק"מ) במערכת השמש, שנתגלה על ידי מצפה הכוכבים על שם וייז הנקרא 137217 Racah[12] בראשית שנות ה-90 הנפיק השירות הבולאי בול לזכרו.[13]

לקריאה נוספת עריכה

  • ניסן זלדס, 'יואל רקח והפיזיקה העיונית בירושלים', בתוך: חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, כרך ג: "התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי", ירושלים: מאגנס, תשס"ט 2009, עמודים 279–300. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא יואל רקח בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פיה רקח, באתר gravez
  2. ^ ארכיון המדינה, רשימת עולים 1939 - חיפה - עמוד 493 - מס' סדורי 1 (מופיע כג'אוליו רקך), באתר ארכיון המדינה
  3. ^ היום ייבחר הרקטור החדש, דבר, 8 במרץ 1961; פרופ' יואל רקח נבחר רקטור האוניברסיטה העברית, דבר, 9 במרץ 1961; המאבק על כתר הנשיאות, דבר, 30 במרץ 1962; פרופ' רקח - נשיא בפועל של האוניברסיטה העברית, דבר, 24 במרץ 1961.
  4. ^ פרופ' רקח – רקטור האוניברסיטה בשנית, דבר, 17 במאי 1963.
  5. ^ ישראל פלח, באתר הפלמ"ח.
  6. ^ לווית פרופ' רקח תצא מחר בבוקר מהאוניברסיטה: הוברר כי מת כתוצאה מתאונה טראגית, דבר, 1 בספטמבר 1965.
  7. ^ פרופ' י. רקח הובא למנוחות בירושלים, דבר, 3 בספטמבר 1965; צבי לביא, פרופ' רקח הובא למנוחות, מעריב, 3 בספטמבר 1965.
  8. ^ ארכיון יואל רקח, בספרייה הלאומית
  9. ^ (בתו של פרופ' רקח נהרגה בפאריס ממכת חשמל, מעריב, 15 ביוני 1969).
  10. ^ פרסי רוטשילד לארבעה מדענים, דבר, 27 באפריל 1962.
  11. ^ פרופ' רקח ד"ר-כבוד של אוניברסיטת מנצ'סטר, דבר, 4 בספטמבר 1961.
  12. ^ ראה באתר של נאס"א https://ssd.jpl.nasa.gov/sbdb.cgi?sstr=137217#content
  13. ^ עלון יואל רקח, באתר התאחדות בולאי ישראל