פתיחת התפריט הראשי

מיכל נאמן (נולדה ב-19 בנובמבר 1951 בקבוצת כנרת) היא ציירת ישראלית. יצירותיה, החל משנות ה-70 של המאה ה-20, מתאפיינות בבחינת ערכי האמנות מתוך האמנות המושגית. ביצירתה הייתה נאמן בין החלוצות בביטוי של נושאים פוסט-מודרניים כגון מגבלות השפה והראייה, אפשרויות ייצוג ושאלות מגדר באמנות הישראלית. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 הייתה מזוהה עם סגנון "דלות החומר", בשל שימושה בטכניקת הקולאז', ובבחינת התפיסה החזותית אל מול התפיסה המילולית. החל משנות ה-90 החלה להתרכז במדיום הציור, בו היא עושה שימוש בנייר דבק לשם פעולה מושגית של כיסוי ועיטוף פני השטח של הציור. ביצירותיה היא משלבת התייחסויות שונות לפילוסופיה, לספרות ולתרבות המערבית. על יצירתה זכתה בשנת 2014 בפרס ישראל לאמנות פלסטית.

מיכל נאמן
מיכל נאמן בשנת 2013
מיכל נאמן, 2013
לידה 19 בנובמבר 1951 (בת 67)
קבוצת כנרת
לאום ישראלי
מקום לימודים המדרשה לאמנות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור
זרם באמנות דלות החומר, אמנות מושגית
הושפעה על ידי רפי לביא, מרסל דושאן, ג'אספר ג'ונס
יצירות ידועות העיניים של המדינה (1974), גדי בחלב אמו (1974), הרג פינגווין - נהרגה נזירה (1975) ה' צבעים
פרסים והוקרה פרס דיזנגוף
פרס ישראל (2014)
פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית (2008) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

 
בת ישראל (1974)

מיכל נאמן נולדה בשנת 1951 כבת הצעירה מבין ארבעת ילדיהם של ההיסטוריון שלמה נאמן ושל לאה קופרניק. היא גדלה בקבוצת כנרת, שם שימש אביה כמורה בתיכון בית ירח ואמה כמורה בבית החינוך המשותף.[1] בראיון מאוחר העידה נאמן כי עיסוקם ה"לא-חלוצי" של הוריה גרר יחס מסויג מצד חברי הקיבוץ: "המשפחה שלי הייתה מצורעת שם טיפה", העידה נאמן, "ועובדה שנפלטה משם".[2] בשנת 1964 עזבה עם הוריה לעיר לוד. בעת לימודיה בתיכון למדה אמנות בבית הספר לציור של מרגושילסקי.[3] לאחר מכן למדה ציור באופן פרטי אצל ג'ורג' שמש.

בשנת 1969 החלה נאמן ללמוד אמנות ב"מדרשה לאמנות", ששכנה אז בבית הסתדרות המורים בתל אביב.[4] במדרשה למדה נאמן אצל מורים כרן שחורי, דב פייגין ורפי לביא. סגנונו האמנותי של לביא, שכלל שרבוט ושימוש בקולאז' וכונה בדיעבד סגנון "דלות החומר", אומץ על ידי נאמן ועל ידי תלמידים אחרים של לביא. אולם, בשונה מיצירותיו, הרי ביצירותיה של נאמן הופיעו דימויים טקסטואלים שניתקו את עבודתה מן ההפרדה בין "צורה" ו"תוכן", שעליה עמד לביא ביצירתו.[5]

בשנת 1972 סיימה נאמן לימודי תולדות האמנות וספרות באוניברסיטת תל אביב. בשנה זו הציגה לראשונה מעבודותיה בתערוכה קבוצתית שהתקיימה ב"גלריה 201" בתל אביב.

ב-1974 הציגה נאמן בתערוכה "חמישה צעירים", שהתקיימה בגלריה הקיבוץ בתל אביב. לצד נאמן הציגו בתערוכה גם תמר גטר, דוד גינתון, נחום טבת ואפרת נתן, שהיכרותם נבעה מן הקשר שלהם אל רפי לביא. בעבודה "גדי בחלב אמו" (1974) שהוצגה בתערוכה, כתבה נאמן טקסט שהעביר את "החוק המקראי הדתי אל המציאות הלאומית חילונית"[6] בהקשרים פרטיים ולאומיים. הטקסט התנ"כי "גדי בחלב אמו" הוצג על גבי נייר מחברת, לצד הטקסט "ארץ אוכלת יושביה" וגם כאותיות ורודות על גבי קיר הגלריה.[7] העבודה זכתה לביקורות קשות בעת הצגתה. יהושע קנז, לדוגמה, עורך מוסף התרבות של עיתון "הארץ" באותה עת, הגדיר את העבודה כ"אחיזת עיניים".[8]

עבודה נוספת שהוצגה באותה תערוכה הייתה התצלום "בת ישראל" (1974) - תיעוד מצולם של "פעולה", ובה כתבה נאמן טקסט הלקוח ממודעת התראה חרדית על צניעות, על גבי נייר שהוצמד אל ידיה כמעין סד. השימוש הביקורתי שעשתה נאמן במסורת היהודית בעבודות אלו היה אופייני לעבודות נוספות שנוצרו במהלך שנות השבעים.

נזירות מאווררים ומינים אחרים, 1978-1975עריכה

 
"יהווה צבעים" (1976), אוסף מוזיאון ישראל.

במחצית שנות השבעים של המאה ה-20 החלה נאמן ליצור עבודות העושות שימוש בקולאז' ובצילום כחלק מרכזי בעבודה. השימוש בצילום, כחומר גלם מרכזי בקולאז'ים אלו, איפשר לנאמן להעלות לראשונה דימויים ויזואליים מובהקים של מיניות ותקינות מינית, לצד עיסוק בזהות אמיתית ומדומה. בסדרת העבודות "ריטוש כחול" (1975-1974) השתמשה נאמן בדימויים מצולמים של זלמן שושי, אורי צבי גרינברג ושל נפגעת פשע שעיניה נוקרו. תצלומים אלו עברו "ריטוש", בעזרת עט כחול, שהדגיש פרטים בתצלומים.

ב-23 בדצמבר 1975 נפתחה ב"גלריה יודפת" תערוכת היחיד הראשונה של נאמן. הייתה זו התערוכה האחרונה שהוצגה בגלריה טרם סגירתה. בביקורת שפורסמה בעיתון "על המשמר" כתבה חנה בר-אור על עבודותיה של נאמן בתערוכה כי הן מדגימות "שיטה אחת קשה של 'מושגיות' המנסה לחרוג מעבר למושג".[9]

ב"וניה ויזתא" (1975), קולאז' שהוצג בתערוכה, השתמשה נאמן בתצלום של רגלי אישה שתחתוניה מופשלים, המעומתים עם תצלום של מאוורר תקרה. שרה ברייטברג-סמל תיארה בדיעבד את העבודה כ"מופע חשפנות" של אישה שגופה חסר. "כל מה שהצופה זוכה לראות", ציינה ברייטברג-סמל, "הוא עוד קטע חצאית, כלומר, יותר שחור. אין הראיה. הונטילטור לעומת זאת מצולם בתנועה סיבובית עד שהוא מראה את החור שלו. נוצר ביניהם מין היפוך זיכרי (ונטילטור), ונקבי, ראש ורגלים מתחלפים ביניהם."[10]

עבודה נוספת שעשתה שימוש בצילום המאוורר והוצגה בתערוכה הייתה "הרג פינגווין - נהרגה נזירה" (1975). עבודה זו חיברה בין עיסוק במיניות ובתרבות עממית דרך התייחסות אל בדיחה שוביניסטית,[11] לצד עיסוק בסמיוטיקה ובחילופי דקדוק מאקטיבי לפסיבי. המאוורר, כפי שהגדירה אותו נאמן, "מסתובב ומערבב בין שחור ולבן, בין חיים ומוות, בין פינגווין ונזירה."[12]

העירוב בין מינים שונים מופיע גם בעבודות כגון "יהווה צבעים" (1976), שם יצרה נאמן היסט ושיבוש של שם האל או בסדרת העבודות "דג-ציפור" שראשיתה בשנת 1977. עבודות אלו העמידו במרכזן יצור היברידי שהורכב מתצלומים של דג וציפור, שנלקחו מתוך אנציקלופדיה לטבע. הדימויים לוו בטקסטים כגון "הבשורה על פי הציפור" או "הדג הוא הבדיחה של הציפור", השואבים את השראתם ממסורות נוצריות לצד דיון בשאלות ארס פואטיות.

ניו יורק, 1980-1978עריכה

 
מיכל נאמן בניו יורק, 1978. תצלום: דגנית ברסט

בשנים 19781980 שהתה נאמן בניו יורק, שם למדה בבית הספר לאמנות חזותית (School of Visual Arts) בעזרת מלגה שקיבלה מקרן התרבות אמריקה-ישראל. באותה תקופה הופיע בעבודותיה דימוי של ה"שפן-ברווז", שהיווה מאז סימן איקונוגרפי מרכזי ביצירתה.

מקורו של דימוי זה הוא ב״אשליית ג'סטרו״, המעלה את שאלת הזיהוי של דימוי וקרויה על שם הפסיכולוג היהודי־אמריקאי ג'וזף ג'סטרו (Joseph Jastrow). נאמן שאלה את הדימוי מתוך ספרו של לודוויג ויטגנשטיין "חקירות פילוסופיות" (1953). בעבודות שיצרה באותה עת חזרה נאמן אל טכניקות ציוריות, שכללו שימוש בשבלונות ובהתזת צבע. הציורים, שנשלטו על ידי גוני אדום ושחור, היו מורכבים מרצפים של גיליונות נייר, המאורגנים על פי ציר אופקי ואנכי, כבמעין צלב. על הגיליונות הופיעו דימויים של השפן-ברווז, לצד טקסטים וקטעי משפטים באנגלית הקשורים לתפיסות של זהות.[13] העבודות, טענה נאמן, עסקו "בריבוי משוכפל גנטי, בדמיונות משפחתיים ובהדדיות של המבטים שמוחלפים בינך לבין העולם".[14] בשנת 1980 הציגה נאמן תערוכה מעבודות אלו בגלריה של ברטה אורדנג בניו יורק.

"העיניים בשדה", 1989-1981עריכה

בנובמבר 1981 הציגה נאמן במסגרת התערוכה הקבוצתית "רוח אחרת", שהתקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות. במסגרת התערוכה הציגה ציור בשם "אשה מביטה בצב" (1981) ובו דמויות אדם סכמטיות העוסקות בפעילויות גופניות שונות. האופי ה"ציורי" יותר של עבודה זו ושל עבודות אחרות מאותה עת, היווה חידוש באופי עבודותיה של נאמן. הדבר התבטא בצמצום השימוש בטקסט בעבודות, בהפסקת השימוש בתצלומים בעבודות, בצבעוניות מגוונת יותר, בציור על משטחי ציור גדולי-ממדים ובשימוש בדימויים חזותיים מתולדות האמנות המערבית (כגון דימויים מציוריו של פרנסיסקו דה גויה[15]). אוצרת התערוכה, שרה בריטברג-סמל, ששימשה גם כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון, הרבתה להציג את יצירתה של נאמן במהלך שנות השמונים במוזיאון תל אביב ובמסגרות אחרות.

ב-8 ביוני 1982 נפתחה תערוכת יחיד של נאמן במסגרת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. לצד נאמן הציגה גם תמר גטר תערוכת יחיד בביתן. נאמן הציגה ציורים גדולי ממדים ובהם דימויים של דמויות אנוש לצד קופים המאזכרים רעיונות מ"מוצא המינים" של דרווין. במרכז הציור הענק "לויד ופלויד, ילדים רתומים" (1982), לדוגמה, יצרה נאמן משפחה אנושית, הנישאת על גבו של אב המשפחה במעין פירמידה אנושית. לפניהם מתוארות שתי דמויות מקבילות - של קוף ושל אדם - המתוארות בפרופיל לצופה.

בריטברג-סמל, אוצרת התערוכה, תיארה בקטלוג התערוכה את עבודתה של נאמן כעוסקת בדימויים של היברידיות וגרוטסק. על פי בריטברג-סמל, הציור של נאמן עושה שימוש בדימויים קבועים ה"עוברים עיבוד ציורי וצבעוני אשר קושר, מסבך ומסכסך תאוריה בתאוריה, דימוי בדימוי, מצב במצב, אדם באדם, עד אשר מצב הסדר לכאורה מכיל בתוכו את כל הסדקים המצביעים על הריסתו".[16] דמויות "משפחת האדם" שהציגה נאמן ביצירותיה, ובייחוד דמויות הילדים הרבים המוצגים בעבודות, מאופיינות בחוסר הבעה ומראן הוא כשל בובה או פוחלץ.[17]

כמה ימים לאחר פתיחת התערוכה, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הוטמן לצד דלת הכניסה של הביתן הישראלי מטען חבלה. מטען זה גרם לשריפת אחת מעבודותיה של גטר, ואילו לוח עץ לבוד של הציור "קרבת דם" (1982) של נאמן חורר מן הפיצוץ.

בשנת 1983 הציגה נאמן תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכה זו פתחה מחדש את "ביתן הלנה רובינשטיין" כמבנה להצגת אמנות ישראלית.[18] התערוכה הכילה מבחר מעבודותיה של נאמן משנות ה-70, לצד ציורים מן התצוגה בוונציה וציורים חדשים. ציוריה של נאמן מאותן שנים זכו לביקורות מעורבות בעיתונות הישראלית. שרית שפירא ציינה, על אף ריבוי הסמלים הגופניים בעבודותיה של נאמן, את הכפפתם של דימויים אלו למערכת תבונתית חיצונית.[19] רפי לביא ציין את השפעתם של מרסל דושאן וג'ספר ג'ונס על עבודתה של נאמן ואת היחס המורכב בין הדימויים השונים בעבודות.[20] לעומתו, ראו מבקרים אחרים בחיבור אינטלקטואלי זה מכשלה להבנת העבודות. טליה רפופורט, לדוגמה, תיארה את העבודות כ"עוסקות בהתפתחויות אורגניות בסגנון סכימאטי מוזר".[21]

בשנת 1986 הוצג מבחר מעבודותיה החדשות והישנות של נאמן במסגרת התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית". בין העבודות החדשות בלט הציור "The eyes in the field" (בעברית: "העיניים בשדה") משנת 1983, שהוצג לראשונה בתערוכה בגלריה דביר בשנת 1984. בחלקו התחתון של הציור הופיעו דמויות אדם סכימאטיות ודימוי של מוח על רקע של להב של סכין גילוח. בחלקו העליון של הציור של הציור הופיעו דימוי סכמאטי של עיני אדם, המנותקות מגוף כלשהו ונתונות על רקע דקורטיבי.

העיסוק של נאמן בראייה ובכינון זהות, שהופיע כבר בעבודותיה המוקדמות, הפך לעיסוק מרכזי בסדרת עבודות מן המחצית השנייה של שנות השמונים. מוטיבים איקונוגרפים של הצצה ואקסהיביציוניזם הופיעו ברבות מעבודותיה. ציורים שונים הכילו דימויים של בגדי גברים ריקים, המאזכרים את יצירותיו של דושאן, ובמיוחד את "הזכוכית הגדולה".[22] בשנת 1989 הציגה נאמן תערוכה מעבודות אלו בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב.

בשנת 1989 נולד יהונתן, בנה של נאמן ושל בן זוגה יוסי מר חיים.

שנות התשעיםעריכה

 
ה' צבעים (לבן), 1998, אוסף מוזיאון תל אביב

במהלך שנות התשעים של המאה ה-20 החלה נאמן ליצור ציורים העושים שימוש במבנים גאומטריים. אחת מסדרות העבודות שיצרה עשתה שימוש ברישום של עץ ועליו זאבים, אשר נלקח מתיאור חלום של אחד ממטופליו של זיגמונד פרויד הידוע כ"איש הזאבים".[23] לעיתים שולב דימוי העץ עם מבנים גאומטריים המאזכרים ציור מופשט גאומטרי ובמיוחד עם ציורים של פיט מונדריאן.[24] שימוש שונה בדימוי העץ הופיע בסדרה של ציורים והדפסים המתבססים על הנגדה של דימויים לשוניים וחזותיים. בציור "עצי אור ומטח זהב" (1993), לדוגמה, עשתה נאמן שימוש בצבע הצהוב כדימוי כפול של אור ושל שתן.

סדרה נוספת נוצרה בעזרת יצירה עמלנית של משבצות צבעוניות, שהרכיבו משטחים צבעוניים. בציור כגון "To Throw the Baby Along with the Bath"‏ (1994), יוצרות המשבצות צורה המאזכרת להב של סכין גילוח. בנוסף, שיבצה נאמן דימויים של שפן וברווז, בהם השתמשה כבר בעבר.

ב-16 בפברואר 1999 נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד גדולה של נאמן בשם "ה' צבעים". באנגלית נקראה התערוכה "Legion" (לגיון), שהוא מושג שנלקח מן הברית החדשה. על פי נאמן "זה השם שנותן לעצמו האיש מוכה הדיבוק". לצד עבודות חדשות הוצגו בתערוכה זו גם מבחר עבודות משנות השבעים. רבות מן העבודות החדשות בתערוכה כללו הפניות אל מושג האלוהות. בעבודות הנושאות את השם "ה' צבעים" שיבשה נאמן את שם האל המירה אותו לביטוי ארס-פואטי על מהות הדימוי האמנותי.

סדרת ציורים זו עשתה שימוש בדגם המשבצות מעבודותיה הקודמות של נאמן, אולם נאמן השאירה את רצועות ניר הדבק (מסקינטייפ) שבעזרתן נוצרו. "העבודות נראות לעיתים כמונוכרומים", העידה נאמן, "בשל הצבע האחיד המונזל מעל למשבצות, מכתים את המסקינג טייפ ונותר עליו. הרבגוניות של המשבצות מפנה מקומה לחד-צבעוניות של מסך הנייר, כעין נטיפה אחידה של 'מבול' צבעוני זה או אחר, שמסתיר את הקשת הפוליכרומית של צבעי המשבצת".[25]

העשור הראשון של המאה ה-21 ואילךעריכה

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 שימשה טכניקת עבודה זו כמסגרת לעבודות בעלות התייחסויות להיסטוריה ולהיסטוריה האישית של האמנית. ב-16 בפברואר 2002, לדוגמה, נפתחה בבית גבריאל בצמח התערוכה "ניסים על המים" שאצר גדעון עפרת. בתערוכה הציגה נאמן עבודות בעלות רובד ביוגרפי, המתבטא בשימוש בדימויים של הכנרת ושל תיאורי ניסים מן הברית החדשה הקשורים בה כגון נס החזירים בכורסי או הליכתו של ישו על המים. בנוסף, יצרה נאמן גרסה חדשה למיצב "העיניים של המדינה" בשם "העין של המדינה". התערוכה ננעלה זמן קצר לאחר פתיחתה עקב אירועי מלחמת המפרץ השנייה.

סדרת עבודות אחרת הוצגה ב-2013 בתערוכת היחיד בשם "Wit/ויץ/Wit". חלק מן העבודות בסדרה, שהיוותה המשך לסדרת העבודות שהציגה נאמן בתערוכה "חתול, חיוך, חיתוך" (2010), עסקו במשמעויות סמנטיות של צבע - כחומר וכמטאפורה אסתטית. "מתוך העניין שלי בשמות של צבעים", תיארה נאמן, "מצאתי צבע שחור כהה שנקרא 'אדמה גרמנית – Deutsche Erde'. פני השטח של עבודה בשם זה שתוצג בתערוכה, נצבעו בטפטופים ונזילות מונוכרומאטיים של הצבע ה"גרמני". טפטוף כנוכחות של האקראיות הקונקרטית של הצבע הנוזלי ובו בזמן כייצוג אמנותי של אירוע קטסטרופלי, של פציעה".

בשנת 2014 זכתה נאמן בפרס ישראל לאמנות.[26] לרגל הזכייה נפתחה ב-25 בנובמבר תערוכת יחיד רטרוספקטיבית שלה בגלריה של המדרשה לאמנות בתל אביב בשם "מיקי - Mouth".

גלריהעריכה

השכלהעריכה

הוראהעריכה

  • 1977–2004 - המדרשה - בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל
  • 2005 - פרופסור, המדרשה - בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל.

פרסים ומלגותעריכה

תערוכות יחידעריכה

  • 1975 - "וי הי או", גלריה יודפת, תל אביב-יפו
  • 1976 - "הלשנות", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1977 - "דג ציפור", גלריה רוס, תל אביב-יפו
  • 1978 - "מיכל נאמן, עבודות חדשות", גלריה רוס, תל אביב-יפו
  • 1980 - "ברווזים ושפנים", גלריה ברתה אורדנג, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1981 - גלריה מבט, תל אביב-יפו
  • 1982 -הביתן הישראלי בביאנלה ונציה, איטליה [קט.]
  • 1983 - "מיכל נאמן 1975-1983", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קט.]
  • 1984 - גלריה דביר, תל אביב-יפו
  • 1985 - בצלאל, האקדמיה לאמנות ולעיצוב, ירושלים
  • 1987 - גלריה ג'ולי מ., תל אביב
  • 1989 - "מיכל נאמן, עבודות חדשות 1987-1989", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1991 - גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1998 - "לגיון", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 1999 - "ה' צבעים", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קט.]
  • 1999 - "אדום וטיפה לבן", גלריה ג'ולי מ., תל אביב-יפו
  • 2001 - "שלג דאשתקד", גלריה ג'ולי מ. תל אביב-יפו
  • 2006 - "ניסים על הים", בית גבריאל, עמק הירדן
  • 2006 - "העין של המדינה", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 2010 - "חיוך, חתול, חיתוך", גלריה גורדון, תל אביב-יפו [קט.]
  • 2011 - "לדפוק שעון", יריד צבע טרי, תל אביב-יפו [קט.]
  • 2013 - "Wit/ויץ/Wit", גלריה גורדון, תל אביב-יפו [קט.]
  • 2014 - "מיקי – Mouth", הירקון 19, תל אביב-יפו
  • 2019 "שירת ברבורים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו

לקריאה נוספתעריכה

  • נאמן, מיכל, "שפנים וברווזים, הערות על עבודות: גבולות הפורמט ומעבר לו", קו, גיליון מס 1, יוני 1980, עמ' 43–46. פורסם גם ב: עומר, מרדכי (עורך), גבולות השפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 223–225.
  • נאמן, מיכל, "ההצגה סובלת", סטודיו, מס' 101, מרץ 1999, עמ' 22–23.
  • נאמן, מיכל, "שת חם ויפה", סטודיו, מס' 53, מאי-יוני 1994, עמ' 14
  • נאמן מיכל; שבתאי, יעקב, "ראש שעושה רוח, שיחה בין אהרן שבתאי ומיכל נאמן", סטודיו, מס' 101, מרץ 1999, עמ' 24–25.
  • אזולאי, אריאלה, "שושלת רפי לביא ומיכל נאמן, יחסי שארות ומשק הבית", תאוריה וביקורת 7, חורף 1995, עמ' 177–219.
  • בריטברג-סמל, שרה, "מיכל נאמן: מה היא עשתה פה", סטודיו, מס' 40, ינואר 1993, עמ' 48–49, 61.
  • גינתון, דוד, "דפי נאמן", תל אביב, ידיעות אחרונות, 29 במאי 1987
  • עפרת, גדעון, "מיכל נאמן: אוי כנרת שלה", וושינגטון חוצה את הירדן, הספרייה הציונית, ירושלים, 2010, עמ' 607–611.
  • פרידברג, חיה, "ה' בסימן נקבה", שיחה עם מיכל נאמן, משקפיים, מס' 32, מרץ 1994, עמ' 44–48.
  • רבינא, דורון, "הבלונדינית הסודית, האליבי הסקסואלי לציור של מיכל נאמן", סטודיו, מס' 101, מרץ 1999, עמ' 27–39.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: קרפל, דליה, "מה אני אומרת על האינטלקטואליות שלי", הארץ, 12 בפברואר 1999.
  2. ^ ראו: קזין, ארנה, "משל נאמן", העיר, 23 באוגוסט 1996.
  3. ^ לוסקי, רמה וחיים, "ניסוחים נאמנים", מאמר ללא ציון מקור, תיק מיכל נאמן, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  4. ^ ראו: יהב, גליה, "אני מרכז רוחני, כמו ירושלים", צומת השרון, 5 ביולי 1996.
  5. ^ ראו גם נאמן, מיכל, "נא לא לקרוא מה שכתוב כאן", המדרשה, מס' 2, 1999, עמ' 104.
  6. ^ גדי בחלב אמו באתר מט"ח
  7. ^ ראו: סימן-טוב, נעמי, שנות השבעים בחלב אמם, העיר, 7 ביולי 1995.
  8. ^ ראו: אביב, נעמי, "מיכל נאמן, הראש הכפול", ליידי גלובס, עמ' 60.
  9. ^ בר-אור, חנה, תערוכות, על המשמר, 16 בינואר 1976.
  10. ^ ברייטברג-סמל, שרה, "מיכל נאמן: מה היא עשתה פה", סטודיו, מס' 40, ינואר 1993, עמ' 48.
  11. ^ הבדיחה:אופנוען נכנס לבר ושואל יש פינגוינים בסביבה. עונים לו לא, למה? אז הוא עונה אז הרגתי נזירה.
  12. ^ נאמן, מיכל, "שם חם ויפה", בתוך: סטודיו, מס' 53, מאי-יוני 1994, עמ' 14.
  13. ^ ראו: נאמן, מיכל, "שפנים וברווזים", קו, מס' 1, יוני 1980, עמ' 43-46.
  14. ^ נאמן, מיכל, "'שחור-לבן' ו'צבעוני'", סטודיו, גיליון מס' 79, ינואר-פברואר 1997, עמ' 53.
  15. ^ ראו: בריטברג-סמל, שרה, "1981-1982: משפחת האדם", בתוך: מיכל נאמן 1975-1983, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1983, ללא מספרי עמודים.
  16. ^ בריטברג-סמל, שרה, מיכל נאמן, משרד החינוך והתרבות, האגף לתרבות, 1982 (ללא מספרי עמודים).
  17. ^ ראו: בריטברג-סמל, שרה, מיכל נאמן 1975-1983, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1983, ללא מספרי עמודים.
  18. ^ ראו: נגיד, חיים, "רוח צעירה במוזיאון תל אביב", מעריב, 9.2.1983.
  19. ^ שפירא, שרית, "הגוף וסביבתו", ידיעות אחרונות, 17 באוגוסט 1984.
  20. ^ לביא רפי, "על הסכין", העיר, 24 בפברואר 1984.
  21. ^ רפופורט, טליה, "מוכר וחדש", דבר, 26 בדצמבר 1982.
  22. ^ למשל ציורים כגון "שמוץ" (1987) או "תאווה לעיניים" (1989-90). נאמן ראתה את "הזכוכית הגדולה", המוצגת במוזיאון פילדלפיה לאמנות, כשביקרה בארצות הברית בשנת 1986.
  23. ^ ראו: פרויד, זיגמונד, איש הזאבים: מתולדותיה של נירוזת ילדות, הוצאת קוגיטו, הספרייה לפסיכותרפיה, 2003. לדיון באיקונוגרפיה של הזאבים ביצירתה של נאמן ראו: שחורי, יערה, "שעת הזאבים של מיכל נאמן", בתוך: נאמן, מיכל, חיוך, חתול, חיתוך, גלריה גורדון, תל אביב, 2010, עמ' 141–190.
  24. ^ כגון בציורים כגון "Violation" ‏(1990)
  25. ^ מרדכי עומר, "הציור המתמהמה של מיכל נאמן", בתוך: מיכל נאמן – ה' צבעים, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 1999.
  26. ^ איתן בוגנים, מיכל נאמן היא כלת פרס ישראל לתחום האמנות, באתר הארץ, 4 במרץ 2014