לא תחנם

מצוות לא תעשה

לא תְּחָנֵּם היא קבוצת איסורים בהלכה היהודית שמקורם בציווי מקראי יחיד, ואשר עיקרם הוא התרחקות יהודים מגויים מחשש להיטמעות בתרבותם.

לא תחנם
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ג, ל"ג
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה, דף כ', עמוד א'
תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, פרק א', הלכה ט'
משנה תורה ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן קנ"א
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו נ'
ספר החינוך, מצווה תכ"ו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האיסור כולל: איסור על מכירת קרקע בארץ ישראל לגויים, איסור נתינת מתנת חינם לגוי, וכן איסור לספר בשבח גויים.

מקור האיסורעריכה

בתורה, בספר דברים (פרק ז') מצווה משה את בני ישראל לפני כניסתם לארץ על מחיית שבעה עממים העובדים עבודה זרה מן הארץ:

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

פשט הדברים מלמד על איסור לחון ולחמול על שבעת העממים, שהרי מצווה להכריתם מן הארץ. עם זאת, חז"ל הבינו שמדובר בציווי לדורות בעל משמעויות קונקרטיות. אך מכיוון שבהרחבת האיסור אין אפשרות להישאר בהבנה של איסור חמלה בלבד, נפסקו להלכה שלושה איסורים, המתבססים על שלוש קריאות שונות של המילה 'תחנם':[1]

  1. לא תַחֲנֵם - "לא תיתן להם חניה בקרקע"; איסור על מכירת בתים ושדות בארץ ישראל לעובדי עבודה זרה.
  2. לא תְחָנֵּם - "לא תיתן להם חן"; איסור לספר בשבחם של עובדי עבודה זרה.
  3. לא תְחִנֵּם - "לא תיתן להם מתנת חינם"; איסור על נתינת מתנות לעובדי עבודה זרה.

אחת המטרות של ההלכות הללו היא מניעת התקרבות לגויים על מנת שלא ללמוד ממעשיהם.

האיסור "לתת להם חניה בקרקע" נועד גם למנוע מהם להיאחז בארץ ישראל וכפי שכתב הרמב"ם "שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא"[2]. לאיסור זה ישנם גם פסוקים מפורשים בדרך הפשט: ”לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ[3].“ וכן פסוק נוסף:”וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.“[4]

פרטי הדיניםעריכה

הרמב"ם מסביר בפירוט את הדינים הנובעים מהמצוה "לא תחנם"[5]:

חניה בקרקעעריכה

הדינים בארץ ישראל:

  1. אין מוכרים להם בתים, ואין מוכרים להם שדות.
  2. משכירים להם בתים, ובלבד שלא יעשו שכונה (= שלושה בתים סמוכים). ומותר להשכיר להם בתים רק ל"אוצר" (= מחסן) אבל לא למגורים, כי הם עלולים להכניס לשם עבודת אלילים, בניגוד לפסוק ”וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ“ (דברים ז כו).
  3. אין משכירים להם שדות. ”ומפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתים: מפקיעה מן המעשרות, ונותן להם חנייה בקרקע“.
  4. אין מוכרים להם פירות ותבואה מחוברים לקרקע. אבל מוכרים להם פירות ותבואה תלושים. ומותר למכור להם פירות ותבואה מחוברים, בתנאי שהם מתחייבים לקצוץ אותם מייד.

הדינים בסוריא קלים יותר: מוכרים להם בתים, אבל לא שדות; ומשכירין להם בתים ושדות.

חןעריכה

אסור לספר בשבחם, ואפילו לומר "כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו". קל וחומר שאסור לספר בשבח מעשיו, או לחבב דבר מדבריו. מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים.

מתנת חינםעריכה

ואסור לתת להם מתנת חנם. אבל נותנים מתנות-חינם לגר תושב, שנאמר ”לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי“ (דברים יד כא): לגר במתנה, ולנכרי במכירה.

אולם מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל (מכספי צדקה), ומאפשרים לענייהם ללקט לקט שכחה ופאה, מפני דרכי שלום.

השלכות אקטואליותעריכה

מסירת שטחים לערביםעריכה

בזמן המאבקים נגד מסירת שטחים בהסכמי אוסלו, הועלה על ידי אנשי ימין דתיים גם איסור זה, בטענה שהממשלה עוברת על איסור תורה במוסרה שטחים של ארץ ישראל לשליטת הרשות הפלסטינית. כך גם בזמן המאבקים נגד ההתנתקות מגוש קטיף ורצועת עזה.

מכירת דירות לערביםעריכה

יש רבנים האוסרים למכור דירה לערבים, הנתפסים לעיתים כצאצאי הישמעאלים, מחמת איסור 'לא תחנם' שלדעתם חל גם עליהם[6]. גם לדעת הסוברים שאין איסור לא תחנם בגויים שאינם עובדי עבודה זרה יש להימנע מלמכור דירה לערבים מחמת שיש מצווה לדאוג שהארץ תהיה בידי היהודים ולא תשתקע בידי הגוים[7], ולכן מותר לקנות קרקע מגוי אפילו בשבת כמבואר בשולחן ערוך[8].

היתר המכירה בשנת השמיטהעריכה

  ערך מורחב – היתר מכירה

לפני שנת השמיטה, נוהגים חקלאים רבים על-פי היתר המכירה, המאפשר להם למכור את אדמותיהם לנכרים על-מנת להפקיע מהן את איסורי השמיטה. אחת הטענות העיקריות נגד היתר המכירה היא, שמכירת האדמות לנכרים אסורה מהתורה משום "לא תחנם"[9]. מעבר לכך, אם המכירה בוצעה על-ידי שליח - אין לה תוקף, כי אין שליח לדבר עבירה[10].

תומכי ההיתר התייחסו לטענה זו בכמה דרכים.

1. איסור "לא תחנם" תלוי בקדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בארץ. לכן האיסור חל רק בזמן שהמצוות התלויות בארץ נוהגות מן התורה. אבל בימינו קדושת הארץ נוהגת מדרבנן בלבד, וכך גם איסור "לא תחנם"[11].

2. האיסור חל רק על מכירה הנותנת לקונה הנכרי אחיזה בקרקע. אבל המכירה לפני השמיטה מטרתה הפוכה - לחזק את האחיזה בקרקע של המוכרים היהודים, שיוכלו להמשיך ולהתפרנס מחקלאות. ”כיוון שהוא לטובת היישוב, פשיטא שאין כאן איסור ד'לא תחנם'“[12]. ”על ידי תקון מכירה, הלא הוא גורם להיות לישראל חנייה בקרקע יותר, שיקנו כרמים בארץ הקדושה הלזו“[13].

3. האיסור חל רק על מכירה לצמיתות, או על השכרה. אולם מכירה זמנית, למשך שנת השמיטה בלבד, אינה נכללת לא בגדר "מכירה" ולא בגדר "שכירות", ולכן הדין אינו חל עליה[14].

4. האיסור חל רק על שבעת העממים, או על גויים עובדי עבודה זרה. אבל אין איסור למכור למוסלמים ישמעאלים. ”לאו ד'לא ישבו בארצך' לעניין חניה בקרקע - על גויים עובדי עבודה-זרה דווקא... אבל לישמעאלי, עניין דירת קרקע לא נאמר“ [15]. ”יש לומר דישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, ודינם כגר תושב, ומותר לתת להם חניה בקרקע“[16]. ולדבריו, זו אחת הסיבות שלא תיקנו היתר מכירה בזמן התלמוד: ”מפני שבימיהם היה קשה למצוא נכרי שאינו עובד עבודה זרה... ואם יזדמן כזה, לא רצו להשתמש בזה, משום דאתי לאיחלופי [= עלול להתחלף בנכרי עובד עבודה זרה]. אבל בזמן הזה, דשכיח הוא באומות שלמות ב"ה, אין חשש“[16].

  • .”איני משוה לו בישיבת הארץ“, ומכאן הסיק הרב קוק, שבכל הדינים הנוגעים לישיבה בארץ-ישראל אין צורך בקבלה בפני בית-דין, אלא מספיק שהגוי אינו עובד עבודה זרה, ולכן ניתן להתייחס למוסלמי כאל גר תושב[16]. רבנים אחרים בדורו חלקו על דעה זו: הנצי"ב כתב שמוסלמי אינו גר תושב, כי לא קיבל על עצמו גרות בפני בית-דין של ישראל: ”מאי מהני דלא פלח? (= מה זה מועיל שאינו עובד עבודה זרה?) סוף סוף, גוי הוא, ולא גר תושב!“[17]. והחזון אי"ש כתב שאינו גר תושב כי אמונתו סותרת את התורה: ”אם יש לו דעות כוזבות, והוא משועבד לדעותיו, אף שאין בהן עבודה זרה ממש וגם הוא שומר שבע מצוות מצד היושר, שאינו ראוי לקבלו לגר תושב - הרי הוא באיסור לא תעשה, ובאיסור ישיבה, וקרינן בהו 'פן יחטיאו' בכפירותם“[18].

5. האיסור אינו חל על נכרי שממילא כבר יש לו קרקע בארץ ישראל: ”יש לומר, שבגוי שבלאו הכי יש לו חניה בקרקע, אין התוספת שמוסיפים עליה עתה אסורה מהתורה. ויותר נכון לפי זה לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בארץ ישראל. אף על גב שיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת, אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת ניתנה לו חניה בקרקע, מכל מקום יש לומר ד"בתר השתא אזלינן" (=הולכים אחרי המצב הנוכחי), ועכשו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם“[19].

  • האוסרים טוענים כנגד כך, שבכל המקורות העוסקים באיסור "לא תחנם", במשנה בגמרא ובפוסקים, לא נכתב חילוק בין אם לקונה כבר יש קרקע או לא[20].

6. במקום שיש הפסד גדול ליהודי אם לא ימכור, התירו לו למכור. לדוגמה:

  • אם גוי לקח את ביתו של יהודי בכוח, מותר ליהודי לתבוע אותו לדין ולקבל תשלום, למרות שבפועל התוצאה היא מכירת הבית לגוי[21].
  • אם יהודי חייב להשכיר את השדה שלו, ואינו מוצא יהודים שישכרו אותו ממנו, יש רבנים שהתירו להשכיר לגוי[22].
  • אם יהודי גר בעיר של גויים, ורוצה לעבור לגור בעיר של יהודים, וחושש שאם יעבור - הגויים ייקחו את ביתו בכוח או יחריבוהו, מותר לו למכור את ביתו לגוי[23].

7. האיסור אינו חל כאשר ארץ ישראל שייכת בפועל לשלטון נכרי, כמו שהיה בזמן הכיבוש העותמאני, כשכל הקרקעות נחשבו לרכוש המלך, והחקלאים היהודים נחשבו לחוכרים בלבד: ”קרקעות הללו, כולם הם מהמלך ירום הודו, והם מוחכרים אצלם לתת חומש למלך ירום הודו וארבע ידות להם... ובשנה השביעית ימכרו כל אחד זכותו או חזקה שיש לו לגוי סתם 'אני מוכר לך כל זכות שיש לו בקרקע'. ואחר כך, בשיעבור השביעית, יחזור ויקנה אותה, ולית בזה בית מיחוש, כיון שאינו ארץ ישראל ממש כבושה תחת ידינו... כל זמן שאינו מפרש 'תחזור לו אחר השביעית', כי אם סתם... הנה תיקון זה יכולים לעשות, אבל הם בעצמם אסורים לָשׂוּם יהודי להטפל לעשות שום עבודה בשביעית...“[24]. ”בזמננו זה, בעוונותינו הרבים, בכל השדות של ארץ ישראל יש להם חנייה, ואפילו בשדות שלנו, שמשועבדות הן להם, ולטסקא [חכירה] הן ביד ישראל, באופן שאף בשדות וכרמים של ישראל, גם בעודם בידינו, כבר עיקר החנייה היא שלהם“[13].

  • טענה זו בטלה לאחר הקמת מדינת ישראל: ”לאחר תקומת המדינה, כאשר כל אדמות ארץ ישראל הן תחת הריבונות של ישראל, זוהי בעלות-על על כל ארץ ישראל, באשר כל בעלי האדמות חייבים לשלם מס על האדמות למדינה... לפי זה כאשר המלכות היא של ישראל ומשלמין בארץ ישראל מס למדינה, בוודאי שיש בריבונות ובבעלות זו של המדינה על הארץ, כדי למנוע הפקעת קדושתה על ידי העברת הבעלות הפרטית שלנו לנכרים“[25].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, עבודה זרה כ א
  2. ^ רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י ד
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ל"ג
  4. ^ ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ג
  5. ^ רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י ג
  6. ^ בשנת תשס"ה פסקו רבי נסים קרליץ, רבי אהרן יהודה לייב שטינמן, רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, רבי חיים קניבסקי ורבי זלמן נחמיה גולדברג בעניין איסור לא תחנם בזמן הזה: "הננו לגלות בזה דעתנו דעת תורה שאסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי אפילו שאינו עובד עבודה זרה או לישמעאלי אפילו במקום הפסד גדול ושעת הדחק, שדעת כל הראשונים שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח". ראה את המכתב כאן.
  7. ^ בנושא מכירת דירה לישמעאלים מצד לא תחנם ראה סיכום הדעות בעלון דין. לגבי האיסור למכור בכל אופן ראה דבריו של הרב עובדיה יוסף באתר וואלה. ומקור הדברים בחזון עובדיה שבת ג' עמוד ת"ל שיש מצווה לקנות מישמעאלים.
  8. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ו, סעיף א'
  9. ^ חזון איש שביעית כד ד. לדעת החזון איש, השמיטה נוהגת בימינו רק מדרבנן, ולכן אמר על כך "תומכי היתר המכירה ברחו מאיסור דרבנן [שמיטה] ונפלו לאיסור דאורייתא [לא תחנם]".
  10. ^ חזון איש כד ד
  11. ^ הרב קוק, שבת הארץ, מבוא אות יב. וכן הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק י, יורה דעה סימן מא.
  12. ^ הרב ישראל יהושע מקוטנא, שו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה סימן נה. הרב מרדכי רוביו, שמן המור סימן ד
  13. ^ 1 2 הרב מרדכי רוביו, שמן המור סימן ד.
  14. ^ הרב קוק, שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן סה.
  15. ^ הרב רפאל מיוחס, מזבח אדמה דף יב עמ' א-ב
  16. ^ 1 2 3 הרב קוק, משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן נח.
  17. ^ שו"ת משיב דבר ב נו
  18. ^ חזון איש שביעית כד ב-ג
  19. ^ הרב קוק בשם הרב זלמן שך, שבת הארץ מבוא אות יב. וכן בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן סח.
  20. ^ חזון איש שביעית כד א
  21. ^ גיטין מד א
  22. ^ ירושלמי דמאי ו#הלכה א גמרא, לדעת רבי יהושע בן לוי. ורבי יוחנן אסר להשכיר: לדבריו, אם אין שוכרים יהודים, עדיף להוביר את השדה ולא להשכיר לגוי.
  23. ^ כפתור ופרח י
  24. ^ הרב משה גלאנטי, שו"ת מהר"ם גלאנטי סימן נז
  25. ^ הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמ' 452-454