ארבע ערי הקודש
ארבע ערי הקודש (נקראו גם ארבע ארצות) הוא כינוי של ארבע ערי קודש בארץ ישראל: הערים ירושלים, חברון, טבריה וצפת. כינוי זה החל להיות בשימוש סביב שנת 1640, עם ארגון הקהילות היהודיות תחת כספי החלוקה - מגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל.
בתחילה היו רק שלוש ערים, וב-1740 הצטרפה גם טבריה.[1] ערים אלה זכו לכינוי של קדושה מפני שריכזו את עיקר היישוב היהודי במשך מרבית תקופת הגלות, בשל המצאם של אתרים יהודיים היסטוריים וקברי אישים חשובים רבים בהן או בסביבתן, וכן בשל פעולתן של דמויות חשובות בהן במשך הדורות.
בערים אלה התגוררה רוב אוכלוסיית יהודי ארץ ישראל, אנשי היישוב הישן, משלהי ימי הביניים ועד סוף המאה ה-19. במאה ה-18 וה-19, היו רוב תושביהן היהודים חברי כוללים שונים. וחלקם התפרנסו מכספי החלוקה שנאספו בארצות הפזורה היהודית עבור היהודים בארץ ישראל.
הרעיון של ייחוס קדושה לערים מסוימות מופיע כבר במשנה: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה, מקודש ממנה".[2]
ירושלים עריכה
ערך מורחב – ירושלים
על פי המסורת היהודית, ירושלים היא העיר החשובה בארבע ערי הקודש, בשל חשיבותו וקדושתו של בית המקדש ששכן בה. קדושת ירושלים מוזכרת כבר במקרא: "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ".[3] לקדושת ירושלים יש השפעה על מצוות והלכות רבות.
חברון עריכה
- ערך מורחב – חברון
בחברון נמצא מבנה מערת המכפלה, שעל פי הכתוב בספר בראשית, נקנתה על ידי אברהם אבינו בכסף מלא כקניין ראשון של האומה בארץ. תחת מערת המכפלה נקברו על-פי המסורת אדם וחוה, ואבות ואמהות האומה – אברהם, יצחק ויעקב; שרה, רבקה ולאה. עקב יחוסו של האתר הובאו לקבורה בסביבתו במהלך הדורות עוד רבים מהעם היהודי. על-פי המסורת נקברו באזור זה גם עתניאל בן קנז, רות וישי אבי דוד המלך. בעיר זו החלה מלכותו של דוד בטרם מלך בירושלים.
טבריה עריכה
- ערך מורחב – טבריה
בטבריה קבורים התנאים רבי מאיר בעל הנס ורבי עקיבא ולאחר דורות נקברו בה הרמב"ם והרמח"ל. קברי אמוראים ורבנים נוספים מצוינים בעיר.
טבריה הייתה מקום מושבה האחרון של הסנהדרין, טבריה הייתה בימי סוף בית שני ולאחר חורבנו, המרכז הרוחני הגדול ביותר בארץ ישראל. טבריה נחשבת כעיר מוקפת חומה מימות יהושע ובה נערך ונחתם התלמוד הירושלמי. בטבריה פעלו גם חכמי המסורה והאסכולות המרכזיות של נקדני התנ"ך מהמאה ה-10, בראשם משפחת בן אשר ומשפחת בן נפתלי.
צפת עריכה
- ערך מורחב – צפת
נראה שמקומה של העיר הרביעית, צפת, ניתן לה עקב היותה מרכז לתלמידי חכמים בכמה דורות (האר"י, ר' יוסף קארו, ר' שלמה אלקבץ ועוד) והיותה מרכז תורני גדול. קדושתה ניתנה לה גם בעקבות קברי התנאים והאמוראים הרבים שנמצאים בקרבתה ובהם קברו של ר' שמעון בן יוחאי (רשב"י) בהר מירון.
ערים נוספות עריכה
העיר שכם שבה קבור יוסף הצדיק וכן בית לחם בה מצוי קברה של רחל אמנו. ומשכך באומנות התקופה המתייחסת למקומות בארץ ישראל לעיתים מצורפים גם הם לארבע ערי הקודש כמו גם מקומות אחרים.
למעשה מנהג ישראל להתייחס לכל מקום ישוב בארץ ישראל כ-עיר הקודש ת"ו, משום שהוא יישוב יהודי בארץ הקודש. וכך נוהגים בארץ ישראל למשל בעת הקראת הכתובה בפני הקהל בחופה, שכאשר מציינים את הזמן ומקום החתימה אומרים: ...למניין שאנו מונין פה ב-(שם היישוב בו נמצאים) עיה"ק (עיר הקודש), ת"ו בב"א (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן). ויש האומרים רק בקיצור ת"ו. (תיבנה ותיכונן)
וכך נהגו לפתוח או לחתום בתכתובות מארץ ישראל, כפי שניתן לראות למשל באגרות הראי"ה במכתבים ששלח רבה של יפו והמושבות בשעתו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק כשהוא פותח את מכתביו בהיגד: עה"ק (עיר הקודש) יפו ת"ו (תיבנה ותיכונן).
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- גיורא פוזיילוב, חכמיהן של ארבע ערי הקודש, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, תש"ס-2000.
קישורים חיצוניים עריכה
- פרופ' רחל אליאור ,״כי ירושלים היא מחנה הקדש״: עיר הקודש במסורות עתיקות בין היסטוריה לחזון(הקישור אינו פעיל, 13.6.2021) בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
הערות שוליים עריכה
- ^ Wigoder, Geoffrey, ed. (1989). The Encyclopedia of Judaism. Macmillan. p. 768. "Term applied to the Erets Israel cities of Jerusalem, Hebron, Safed and Tiberias. These were the four main centers of Jewish life after the Ottoman conquest of 1516. The concept of the holy cities dates only from the 1640s, when the Jewish communities of Jerusalem, Hebron, and Safed organized an association to improve the system of fundraising in the Diaspora... After Tiberias was refounded in 1740, it also joined the association.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ו'
- ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק א'