מיכאל גלוזמן

חוקר ספרות עברית

מיכאל גלוזמן (נולד ב-2 באפריל 1962) הוא חוקר ספרות, היסטוריון של הספרות העברית ומורה מוסמך לאיינגאר יוגה. מכהן כפרופסור מן המניין בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

גלוזמן, 2007

חייו ופועלועריכה

מיכאל גלוזמן למד לתואר ראשון ושני בחוג לתורת הספרות הכללית שבאוניברסיטת תל אביב. את התואר השני סיים ב-1988 בהצטיינות יתרה. עבודת הגמר שלו, שנכתבה בהנחיית מנחם פרי, עסקה ב"מבנה הסיום בטקסטים נראטיביים". הוא למד לתואר שלישי בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וכתב את עבודת הדוקטור בהנחייתה של חנה קרונפלד. נושא העבודה: "Suppressed Modernisms: Marginality, Politics, Canon Formation". הוא קיבל את תואר הדוקטור ב-1993.

בשנים 19982001 שימש מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. הוא הקים באוניברסיטת בן-גוריון את כתב העת מכאן לחקר הספרות העברית. מאוחר יותר גם ערך גיליון מיוחד של כתב העת זמנים בנושא "פסיכואנליזה, יהדות וציונות". ב-2001 מונה למרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך לפרופסור חבר. הוא כיהן פעמיים כראש החוג לספרות, והקדנציה האחרונה שלו בתפקיד הסתיימה ב-2015.

גלוזמן מתגורר בתל אביב ובמתת שבגליל עם בן זוגו, השף ארז קומרובסקי.

נושאי מחקריועריכה

גלוזמן כותב היסטוריוגרפיה של הספרות העברית בגישה ביקורתית. בהשראת תאוריות פוסט-סטרוקטורליות (שיח מיעוטים, ביקורת פמיניסטית, תאוריה קווירית ועוד) הוא מנסה לתאר את ההיסטוריה של הספרות העברית מתוך מודעות לכוחות האידאולוגיים שעיצבו אותה.

יהודה ויזן ביקר בחריפות שיטה פרשנית זו, שלדעתו כופה תבניות קשיחות על היצירות מבלי להיות קשובה לתוכנן הספרותי.[1] מגיבים למאמר זה, החתומים כ"מורות ומורי החוג לספרות, אוניברסיטת תל אביב", שללו מכל וכל את גישתו של ויזן.[2] לדיון הצטרפו גם גבריאל מוקד, שטען כי "אין שחר לתזה המרכזית של גלוזמן",[3] ודן מירון, ששלל את גישתו של מוקד.[4]

הוראת יוגהעריכה

במקביל לפעילותו האקדמית, גלוזמן הוא מורה מוסמך ליוגה. הוא החל ללמוד טאי צ'י צ'ואן בגיל 23, ועסק באמנות לחימה זו אותה למד במשך חמש שנים בסן פרנסיסקו אצל מאסטר בן לו. עם חזרתו לארץ החל ללמוד יוגה על פי שיטת איינגר, ובשנת 2000 החל ללמד יוגה. הוא ביקר כמה פעמים במרכז של איינגר בפונה שבהודו, והשתלם אצל מורי יוגה מובילים.[דרוש מקור]}

ספריועריכה

  • (עם גיל נאדר), מילון אחר, תל אביב: הוצאה עצמית, תשנ"ז.

גלוזמן ערך בצוותא עם האמן גיל נאדר ספר בשם "מילון אחר", שליווה את תערוכתו של נאדר "הכובש את יצרו". נאדר הפך חדר בגלריה שלו לארון, וכך כל מבקר בתערוכה חווה את הקלאוסטרופוביה של החיים בארון. הספר התמודד באופן ביקורתי עם ההגדרות המילוניות להומוסקסואליות והביא הגדרות אלטרנטיביות, לעיתים הומוריסטיות ואנקדוטאליות לשורה של מושגים כגון אהבה, זוגיות, מיניות, משפחה וכדומה.

איחצון: (יובל יונאי) גילוי העובדה שמישהו הוא הומו, לסבית או ביסקסואל בניגוד לרצונו. לעיתים האיחצון נעשה מתוך סיבות של נקמנות אישית, כעס או רצון להסב נזק להומו או ללסבית, אבל בשנות ה-80 החלו ארגונים שונים של הומואים ולסביות לאחצן הומואית ולסביות, בטענה שהסתתרות בארון אינה מוסרית מבחינה חברתית. הסתתרות כזו גורמת לדעתם להסתרת ממדי התופעה של ההומוסקסואליות ולסביות וכתוצאה מכך מחלישה את המאבק למען זכויות שוות ומנציחה את הרדיפה של הומואים ולסביות.

מילון אחר
  • The politics of canonicity: lines of resistance in modernist Hebrew poetry, Stanford, California: Stanford University Press, 2003

ספר זה (הפוליטיקה של הקנון: קווי-התנגדות בשירה העברית המודרנית) מבוסס על עבודת הדוקטור של גלוזמן. הספר שואל כיצד מתהווה הקאנון הספרותי בעידן של בניית אומה ובוחן את המבנה של הקאנון הספרותי באמצעות התבוננות במה שנדחק לשוליו. הספר בוחן את היחסים בין ספרות ללאומיות באמצעות התבוננות ביוצרים ויוצרות שנתפסו כ"מינוריים" מחצית הראשונה של המאה העשרים. הספר מציע קריאות חדשות בשירת הנשים העברית של שנות העשרים, ובשירתם של דוד פוגל ואבות ישורון. מעבר לעיסוק בהדרה ובשוליות, הספר מציע מבט היסטוריוגרפי חדש על המודרניזם העברי.[5]

  • בעיר ההריגה - ביקור מאוחר: במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק, תל אביב: רסלינג, 2005.

ספר שותף של מיכאל גלוזמן, חנן חבר ודן מירון, בו כל אחד כתב פרק ארוך על הפואמה של ביאליק "בעיר ההריגה", אחד השירים הגדולים ביותר של השירה העברית. גלוזמן מתמודד במאמרו עם גינוי הקורבנות, גינויים של הגברים שלא הגנו על נשותיהם בעת הפוגרום. עד למפנה המאה העשרים, מוות בפוגרום נחשב כמוות הרואי על קידוש השם אך שירו של ביאליק מסמן רגע של מפנה תרבותי, שבו מוות כזה נתפש כאירוע מביש. מאמרו מנתח את תגובתו של ביאליק לפוגרום במונחים היסטוריים, ביוגרפיים ומגדריים.[6]

בניגוד לספרו הראשון של מיכאל גלוזמן, שעסק בשולי הקאנון, הרי שהספר "הגוף הציוני" דן בטקסטים הקאנוניים ביותר של הספרות העברית. זהו ניסיון לקרוא את המסורת המרכזית בספרות העברית כהתמודדות עם הציווי הציוני לכונן גבריות חדשה. גלוזמן מתאר בספרו כיצד הציונות ניסתה להמיר את דמותו של התלמיד החכם ששוקד על תלמודו בדמות חדשה של לוחם ללא חת, עובד אדמה, המסמל בגופו את רעיון שלילת הגולה. הספר בוחן כיצד הגיבה הספרות העברית לאידיאל הגבריות החדש והקריאות המובאות בו מראות שתגובה זו הייתה מורכבת ואמביוולנטית. לאחר קריאה ב"אלטנוילנד" להרצל, מציע הספר קריאה ביצירותיהם של מנדלי מוכר הספרים, חיים נחמן ביאליק, יוסף חיים ברנר, משה שמיר, יהושע קנז, דויד גרוסמן ואתגר קרת.[7][8]

בשנת 2015 זכה כתב היד של שירת טבועים בפרס בהט של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

  • אהרן: הבית והמשפחה בשירת אהרן שבתאי - הוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה, 2021. כתב היד של הספר זכה בפרס קרן גולדברג.

מונוגרפיה מקיפה על יצירתו של המשורר אהרון שבתאי, מהמשוררים המרכזיים בשירה העברית. הספר כולל מכתבים מארכיונו של שבתאי המתפרסמים לראשונה, שיחות איתו ועם חבריו ומחקר המתייחס למכלול ההקשרים של שירתו. לספר מצורפות חמש מסות שכתב שבתאי, המכונסות יחדיו לראשונה.[10][11]

ספרים שערךעריכה

  • David Fogel (1891-1944) and the emergence of Hebrew modernism/ edited by Michael Gluzman, Chana Kronfeld, and Eric Zakim. Baltimore, Maryland: Johns Hopkins University Press, 1993
  • Israel: a traveler's literary companion/ edited by Michael Gluzman and Naomi Seidman; with a foreword by Robert Alter. San Francisco: Whereabouts Press, 1996

קישורים חיצונייםעריכה

מכתביו

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהודה ויזן"שירת הטבועים": מיכאל גלוזמן מתעקש לנתח שירה בעזרת שבלונות אבחוניות, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2018
  2. ^ מורות ומורי החוג לספרות, אוניברסיטת תל אביב, "במקום דיון פורה ודיאלוג רציני, יהודה ויזן הולם בלשונו", באתר הארץ, 9 בנובמבר 2018
  3. ^ גבריאל מוקד: מיכאל גלוזמן טועה ומטעה בתזה שלו על שירת דור המדינה, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2018
  4. ^ דן מירוןדן מירון משיב לגבריאל מוקד: מי היו "יותר שמחים מאשר עצובים"?, באתר הארץ, 4 בינואר 2019
  5. ^ "הבלש הספרותי בעקבות הקנוניה של הקאנון". הארץ (בעברית). 12 באוקטובר 2003. בדיקה אחרונה ב-28 באוקטובר 2021. 
  6. ^ מיקי גלוזמן, "חוסר כוח – המחלה המבישה ביותר": ביאליק והפוגרום בקישינוב, תיאוריה וביקורת 22, אביב 2003
  7. ^ "איך הפכנו ל"גברים עמוקי-חזה ודרוכי-אברים"". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-28 באוקטובר 2021. 
  8. ^ "חידה חקוקה בעור". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-28 באוקטובר 2021. 
  9. ^ שרמן, גיא (18 בספטמבר 2018). "מה אפשר ללמוד מהעבר שנתן זך התאמץ למחוק?". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-28 באוקטובר 2021. 
  10. ^ אהרון: הבית והמשפחה בשירת אהרן שבתאי, הוצאת למדא
  11. ^ "אהרן שבתאי: "עדיף היה, למרות האכזבה, שיהיה לך מושג מציאותי יותר ביחס לאביך"". הארץ.