מלך איטליה

התואר שניתן לשליט ממלכת איטליה לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית

מלך איטליהלטינית: Rex Italiae; באיטלקית: Re d'Italia) היה התואר שניתן לשליט ממלכת איטליה לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית. הראשון שקיבל את התואר היה אודואקר, מנהיג צבאי ברברי, בסוף המאה החמישית, ואחריו המלכים האוסטרוגותים עד אמצע המאה ה-6. עם הכיבוש הפרנקי של איטליה במאה ה-8 קיבלו הקרולינגים את התואר. הוא נשמר על ידי קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, לאורך ימי הביניים. הקיסר האחרון שתבע את התואר היה קרל החמישי במאה ה-16. בתקופה זו הוכתרו בעלי התואר בכתר הברזל של לומברדיה.

מלך איטליה
Great coat of arms of the king of italy (1890-1946).svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כתר הברזל של לומברדיה

ממלכת איטליה שוחזרה בין השנים 1805 ל-1814 במרכזה של צפון איטליה כממלכת איטליה הנפוליאונית. נפוליאון בונפרטה היה מלכה היחיד. רק לאחר איחוד איטליה בשנות ה-60 של המאה ה-19 שוחזרה ממלכת איטליה בשטח המכסה את חצי האי כולו. משנת 1861 בית סבויה החזיק בתואר מלך איטליה עד שהמלך האחרון, אומברטו השני, הוגלה בשנת 1946 עם הפיכת איטליה לרפובליקה.

היסטוריהעריכה

לאחר הדחת רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של רומא המערבית בשנת 476, מנהיג הרולים אודואקר, מונה לדוכס איטליה על ידי הקיסר הביזנטי זנון. מאוחר יותר, הפוידרטוס הגרמאני, הסקירים והרולים, כמו גם פלח גדול של הצבא הרומי, הכריזו על אודואקר כמלך איטליה[1]. בשנת 493, מלך האוסטרוגותים תיאודריך הגדול הרג את אודאוקר, והקים שושלת חדשה של מלכי איטליה. השלטון האוסטרוגותי הסתיים כאשר נכבשה איטליה על ידי האימפריה הביזנטית בשנת 552.

בשנת 568 נכנסו הלומברדים לחצי האי והעזו להקים מחדש ממלכה ברברית כנגד האימפריה. הם ביססו את סמכותם על חלק גדול מאיטליה, למעט רוונה, רומא, ונציה, נאפולי והחלקים הדרומיים ביותר של איטליה. במאה ה-8, ניכור בין האיטלקים והביזנטים אפשרו ללומברדים לתפוס את המובלעות הרומיות שנותרו בצפון איטליה. עם זאת, בשנת 774 הם הובסו על ידי הפרנקים תחת קרל הגדול, שהדיחו את מלכם ותפסו את התואר "מלך הלומברדים". לאחר מותו של קרל השמן בשנת 887, איטליה נפלה לחוסר יציבות ומספר מלכים ניסו לבסס את עצמם כמלכים איטלקיים עצמאיים. בתקופה זו, המכונה האנרכיה הפיאודלית (888962), הוצג התואר "מלך האיטלקים" (Rex Italicorum). לאחר התפרקות האימפריה הפרנקית סיפח אוטו הראשון את איטליה לאימפריה הרומית הקדושה והמשיך להשתמש בתואר "מלך האיטלקים" . האחרון להשתמש בתואר זה היה היינריך השני (1004-1024). הקיסרים הבאים השתמשו בתואר "מלך איטליה" עד קרל החמישי. תחילה הוכתרו בפאביה, אחר כך במילאנו וקרל הוכתר בבולוניה.

בשנת 1805 הוכתר נפוליאון הראשון בכתר הברזל של לומברדיה בקתדרלת מילאנו. בשנה שלאחר מכן ביטל קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרנץ השני, את תוארו הקיסרי. מהמלכת נפוליאון הראשון (1814) ועד לאיחוד האיטלקי (1861), לא היה אף בן מלוכה איטלקי שטען לתואר. איחוד איטליה הקים בהצלחה שושלת, בית סבויה, על פני חצי האי כולו, תחתה אוחדה ממלכת סרדיניה וממלכת שתי הסיציליות לכדי ממלכת איטליה. לאחר מלחמת העולם השנייה המלוכה הוחלפה על ידי הרפובליקה האיטלקית, עם משאל עם חוקתי שנערך ב-2 ביוני 1946. המלוכה האיטלקית הסתיימה רשמית ב־12 ביוני באותה שנה, ואומברטו השני, מלך איטליה, עזב את המדינה.

בתור "Rex Italiae"עריכה

הממלכה האוסטרוגותית (493 – 553)עריכה

ממלכת הלומברדים (568 – 814)עריכה

ממלכת איטליה (781 – 963)עריכה

השושלת הקרולינגית (781 – 888)עריכה

חוסר יציבות (888 – 962)עריכה

לאחר 887, איטליה הידרדרה לתקופה של חוסר יציבות שלטוני, כששליטים רבים טענו במקביל לבעלות על הכתר:

בשנת 896 איבדו ארנולף וראטולד את השליטה באיטליה, שחולקה בין ברנגר הראשון ולמברט מספולטו:

בשנת 951 פלש אוטו הראשון מגרמניה לאיטליה והוכתר בכתר הברזל של לומברדיה (אנ'). בשנת 952 הפכו ברנגר ואדלברט למלכים ווסאלים שלו, עד שלבסוף הודחו על ידיו.

האימפריה הרומית הקדושה (962 – 1556)עריכה

השושלת האוטונית (962 – 1024)עריכה

תמונה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
אוטו הראשון 23 בנובמבר 912 – 7 במאי 973 962[3] 7 במאי 973
אוטו השני 955 – 7 בדצמבר 983 אוקטובר 980[4] 7 בדצמבר 983
אוטו השלישי 980 – 23 בינואר 1002 פברואר 996[5] 23 בינואר 1002
ארדואין 955 – 1015 1002 1014
היינריך השני[6] 6 במאי 973 – 13 ביולי 1024 1004 13 ביולי 1024

השושלת הסאלית (1027 – 1125)עריכה

תמונה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
קונראד הראשון[7] 990 – 4 ביוני 1039 1026[3] 4 ביוני 1039
הנרי השלישי 29 באוקטובר 1017 – 5 באוקטובר 1056 1039 5 באוקטובר 1056
הנרי הרביעי 11 בנובמבר 1050 – 7 באוגוסט 1106 1056 דצמבר 1105
קונראד השני מאיטליה 1074 – 1101 1093 1101
הנרי החמישי [8] 8 בנובמבר 1086 – 23 במאי 1125 1106 23 במאי 1125

שושלת סוופלינגנבורג (1125 – 1137)עריכה

תמונה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
לות'יר השלישי 9 ביוני 1075 – 4 בדצמבר 1137 1125[3] 4 בדצמבר 1137

שושלת הוטוויל (1130 – 1154)עריכה

רוג'רו השני השתמש בתואר "מלך סיציליה ואיטליה" לפחות עד 1135; מאוחר יותר השתמש רק בתואר "מלך סיציליה, אפוליה וקלבריה". אף על פי שממלכתו כללה את דרום איטליה, הוא מעולם לא הפעיל את סמכותו על ממלכת איטליה הרשמית (אנ'), ואף אחד מממשיכיו לא טען לתואר "מלך איטליה".

תמונה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
רוג'רו השני 22 בדצמבר 1095 – 26 בפברואר 1154 25 בדצמבר 1130 26 בפברואר 1154

בית הוהנשטאופן (1128 – 1197)עריכה

תמונה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
קונרד השלישי 1093 – 15 בפברואר 1152 1138[3]

(הוכתר גם בשנת 1128 בניגוד ללות'יר[9])
1152
פרידריך הראשון 1122 – 10 ביוני 1190 1154 1186
היינריך השישי נובמבר 1165 – 28 בספטמבר 1197 1186 28 בספטמבר 1197

בית ולף (1208 – 1212)עריכה

תמונה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
אוטו הרביעי 1175 או 1176 – 19 במאי 1218 1209[3] 1212

בית הוהנשטאופן (1212 – 1254)עריכה

תמונה שלט אצולה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
פרידריך השני 26 בדצמבר 1194 – 13 בדצמבר 1250 5 בדצמבר 1212 13 בדצמבר 1250
היינריך השביעי 1211 – 12 בפברואר 1242 23 באפריל 1220 12 בפברואר 1242
קונראד הרביעי 25 באפריל 1228 – 21 במאי 1254 מאי 1237 21 במאי 1254

בית לוקסמבורג (1311 – 1313)עריכה

תמונה שלט אצולה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
הנרי השביעי 1275 [10]- 24 באוגוסט 1313 6 בינואר 1311 [11] 24 באוגוסט 1313

בית ויטלסבאך (1327 – 1347)עריכה

תמונה שלט אצולה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
לואי הרביעי 1 באפריל 1282 – 11 באוקטובר 1347 1327 11 באוקטובר 1347

בית לוקסמבורג (1355 – 1437)עריכה

תמונה שלט אצולה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
קרל הרביעי 14 במאי 1316 – 29 בנובמבר 1378 1355[3] 29 בנובמבר 1378
זיגיסמונד 14 בפברואר 1368 – 9 בדצמבר 1437 1431 9 בדצמבר 1437

בית הבסבורג (1437 – 1556)עריכה

תמונה שלט אצולה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
פרידריך השלישי 21 בספטמבר 1415 – 19 באוגוסט 1493 16 במרץ 1452 19 באוגוסט 1493
קרל החמישי 24 בפברואר 1500 – 21 בספטמבר 1558 24 בפברואר 1530[12] 16 בינואר 1556

שארל החמישי היה הקיסר האחרון שהוכתר למלך איטליה, או שהשתמש בתואר באופן רשמי.[3] קיסרי הבסבורג תבעו את הכתר האיטלקי עד 1801. האימפריה המשיכה לכלול שטחים איטלקיים עד לפירוקה בשנת 1806.

ממלכת איטליה (1805-1814), בית בונפרטהעריכה

תמונה שלט אצולה שם חיים הכתרה חדל להיות מלך
נפוליאון הראשון 15 באוגוסט 1769

5 במאי 1821
17 במרץ 1805 11 באפריל 1814

תואר מלאעריכה

תואר זה נקבע בחוקים איטלקיים שהעביר נפוליאון הראשון: "[שם], בחסד האל והחוקה, קיסר הצרפתים ומלך איטליה".

ממלכת איטליה (1861–1946), בית סבויהעריכה

תמונה שלט אצולה שם חיים הפך למלך חדל להיות מלך
ויטוריו אמנואלה השני 14 במרץ 1820 9 בינואר 1878 17 במרץ 1861 9 בינואר 1878
אומברטו הראשון 14 במרץ 1844 – 29 ביולי 1900 9 בינואר 1878 29 ביולי 1900
ויטוריו אמנואלה השלישי 11 בנובמבר 1869 – 28 בדצמבר 1947 29 ביולי 1900 9 במאי 1946
אומברטו השני 15 בספטמבר 1904 – 18 במרץ 1983 9 במאי 1946 12 ביוני 1946

טוענים לכתר (מאז 1946)עריכה

איטליה הצביעה לבטל את המלוכה שלה ב־2 ביוני 1946, לאחר מכן אומברטו השני הפך למלך ביומרה. עם מותו בשנת 1983 הוחלף על ידי בנו ויטוריו אמנואלה, נסיך נאפולי . עם זאת, עקב ויטוריו אמנואלה שהתחתן עם מרינה, נסיכת נאפולי ללא רשות אביו, בן דודו אמדאו, דוכס אאוסטה טוען כי טענתו של ויטוריו אמנואלה על כס המלוכה אינה תקפה וכי הוא הראוי החוקי של בית סבויה.[13] [14]

תמונה שלט אצולה שם חיים הפך להיות טוען לכתר חדל להיות טוען לכתר
אומברטו השני 15 בספטמבר 1904 – 18 במרץ 1983 12 ביוני 1946 18 במרץ 1983
ויטוריו אמנואלה, נסיך נאפולי נולד ב־12 בפברואר 1937 18 במרץ 1983

התואר המלאעריכה

עד לפירוק המלוכה בשנת 1946, התארים המלאים של מלכי איטליה היו:

[שם], בחסד האל ורצון האומה, מלך איטליה, מלך סרדיניה, קפריסין, ירושלים, ארמניה, דוכס סבויה, רוזן מוריין, מרקיז (של האימפריה הרומית הקדושה) איטליה; נסיך פיימונטה, קריניאנו, אונגליה, פוירינו, טרינו; נסיך והוויקאר הנצחי של האימפריה הרומית הקדושה; נסיך קארמניולה, מונטמליאן עם ארבין ופרנסין, הנסיך הממונה של דוכסות אאוסטה, נסיך קיירי, דרונרו, קרסנטינו, ריבה די קיירי ובנה, בוסקה, בנה, חזייה, דוכס ג'נובה, מונפרט, אוסטה, דוכס צ'אבלי, ז'נובייס, דוכס פיאצ'נזה, המרקיז של סלוצו, איווריאה, סוזה, ממארו, אוריסטאנו, סזנה, סאבונה, טרנטסיה, בורגומנרו וקורג'יו, קאסל, ריבולי, פיאנצה, גובונה, סלוסולה, רקוניגי על טגרונה, מיגליאברה ומוטורונה, קוואלרמג'ורה, מרן, מודנה ולנסלבורג, ליוורנו פרריס, סנטיה, אגליה, סנטאלו ודמונטה, דסנה, ג'מה, ויגונה, רוזן בארגה, וילהפרנקה, ז'נבה, ניס, טנדה, רומונט, אסטי, אלסנדריה, מגוצ'אנו, נוברה, טורטונה, בוביו, סואסון, סנט'אנטיוכו, פולנצו, רוקאברונה, טריצ'רו, ביירו, אוזנייה, של אפרטולה, Baron of Vaud and of Faucigni, לורד ורצ'לי, פינרולו, of Lomellina, of עמק ססיה, המרקיז של צ'בה, האדון העליון של מונקו, רוקאברונה ואחת עשרה-שתים עשרה של מנטון, הפטריארך האציל של ונציה, הפטריארך של פרארה.

בכך, מלך איטליה היה המלך עם מספר התארים הגדול ביותר.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מלך איטליה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Bury, History, vol. 1 p. 406
  2. ^ Bryce, James The Holy Roman Empire (1913), pg. xxxv
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Lodovico Antonio Muratori, Giuseppe Oggeri Vincenti, Annali d'Italia, 1788, pp. 78-81.
  4. ^ לפי ז'אן שארל סיסמונדי, History of the Italian Republics in the Middle Ages (עמ' 29) אוטו השני הוכתר כמלך הרומאים בשנת 961 וכקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 967, הוא השיג את כתר הברזל בפאביה רק בסוף שנת 980, במהלך ירידתו לאיטליה, ולפני חגיגות חג המולד שעשה ברוונה.
  5. ^ אף על פי שאוטו השלישי הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-21 במאי 996, הוא הוכתר כמלך איטליה במילאנו לפני מותו של האפיפיור יוחנן החמישה עשר בתחילת מרץ 996 – ראו History of the Western Empire, כרך 1, עמ' 123
  6. ^ enumerated as successor of Henry I who was German King 919–936 but not Emperor.
  7. ^ enumerated as successor of Conrad I who was German King 911–918 but not Emperor
  8. ^ Barraclough, Geoffrey (1984). The Origins of Modern Germany. W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-30153-2. 
  9. ^ Comyn, Robert. History of the Western Empire, from its Restoration by Charlemagne to the Accession of Charles V, Vol. I. 1851, p. 191.
  10. ^ Kleinhenz, Christopher, Medieval Italy: an encyclopedia, Volume 1, Routledge, 2004, pg. 494
  11. ^ Jones, Michael, The New Cambridge Medieval History, Vol. VI: c. 1300-c. 1415, Cambridge University Press, 2000, pg. 533
  12. ^ Philip Pandely Argenti, Chius Vincta, 1941, p. xvii.
  13. ^ Heads of the House of Savoy since 1946 from The Royal Families in Europe V by Lars Ulwencreutz
  14. ^ Royal cousins fight for defunct Italian throne from The Telegraph