ממלכת אירלנד

ממלכת אירלנד
**Kingdom of Ireland**
דגל	סמל
ממשל
משטר	מונרכיה אבסולוטית
ראש המדינה	מלך אירלנד
מלך אירלנד	ג'ורג' השלישי
שפה נפוצה	אנגלית, אנגלו-נורמנית, אירית
עיר בירה	דבלין 53°21′N 6°16′W / 53.350°N 6.267°W; (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	הפרלמנט האירי
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	חוק הכתר של אירלנד 1542
תאריך	1542
פירוק	חוק האיחוד של 1800
תאריך	1 בינואר 1801
ישות קודמת	אירלנד הנורמנית, אירלנד הקלטית
ישות יורשת	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
שטח בעבר	84,421 קמ"ר
אוכלוסייה בעבר	3,000,000 (נכון ל־1700)
דמוגרפיה
דת	נצרות אנגליקנית (דת המדינה) ; נצרות קתולית (רוב) ; נצרות פרסביטריאנית (מיעוט, בעיקר באלסטר)
כלכלה
מטבע	פאונד אירי

ממלכת אירלנד (באנגלית: Kingdom of Ireland, באירית קלאסית: Ríoghacht Éireann, באירית מודרנית: Ríocht Éireann) הייתה מדינה קליינטית של ממלכת אנגליה ולאחר מכן של ממלכת בריטניה הגדולה שהתקיימה בין השנים 1542 ועד 1801. הממלכה נשלטה על ידי מלכי אנגליה ומלכי בריטניה באוניה פרסונלית עם ממלכותיהם שלהם והיא נוהלה מטירת דבלין על ידי משנה למלך שמונה על ידו. לממלכה הייתה רשות מחוקקת עצמאית (הפרלמנט של אירלנד), אצולה מקומית, מערכת אכיפה וכנסיית מדינה (הכנסייה של אירלנד).

לפני הקמת הממלכה, היה שטח האי מחולק לשטחי שליטה של ברונים נורמנים, כולם תחת שליטתם של מלכי אנגליה (שנקראו גם לורדי אירלנד), אשר השתלטו על שטחי האי לאחר הפלישה האנגלו-נורמנית לאירלנד ב-1177. עד תחילת המאה ה-16, הצטמצם שטח השליטה האנגלי באירלנד לשטח שסביב הבירה דבלין, וכונה בפיהם התחום, ורוב האי נשלט על ידי משטרי צ'יף איריים או על ידי ברונים נורמניים שהיו נאמנים רק באופן רשמי לכתר האנגלי. בשל היחלשות השליטה האנגלית באי, הכתיר את עצמו הנרי השמיני, מלך אנגליה כמלך אירלנד בדבלין ב-1542, והחל בכיבוש מחודש של שטחי האי שהושלם בשלהי המאה ה-16. מסעות המלחמה באי הובילו להתפרצות מחאות אלימות, שהידועות בהן היו מרד דזמונד ומלחמת תשע השנים. כחלק מהניסיון לדכא את התושבים האיריים בממלכה ולוודא את נאמנותם, החלו מלכי אנגליה בהליך שנקרא "יישוב אירלנד" ובמהלכו הפקיעו את אדמותיהם של התושבים המקומיים והעניקו אותן למתיישבים פרוטסטנטיים שהגיעו מאנגליה ומסקוטלנד.

הנרי השמיני, מוביל הרפורמציה באנגליה, התקשה להשיג הכרה בין-לאומית לשלטונו החדש באירלנד, מאחר שאף אחת מהמדינות הקתוליות לא הסכימה להכיר בו או ביורשו אדוארד כמלכי אירלנד בשל פרישתו מהכנסייה הקתולית. לעומתם, המלכה מרי, שהייתה קתולית, הוכרה כמלכת אירלנד על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי. האירים הקתולים, שהיו לרוב המוחלט בממלכה, הופלו בשיטתיות בכל תחומי החיים על ידי הפרוטסטנטים, שידם הייתה על העליונה במושכות השלטון. אפליה זו הייתה המניע העיקרי לפריצתם של עימותים אלימים רבים בין הצדדים לאורך שנות קיום הממלכה – מלחמות הקונפדרציה האירית (1641–1653), המלחמות הוויליאמיות (1686–1691), מהומות ארמה (1780–1800) והמרד האירי של 1798.

הפרלמנט האירי העביר את חוק האיחוד של 1800, אשר למעשה ביטל אותו ואת עצם קיומה של ממלכת אירלנד.^[1] החוק הועבר גם בפרלמנט הבריטי, וקבע את הקמתה של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ביום הראשון של שנת 1801, ואת איחוד הכתרים של בריטניה ואירלנד לישות אחת.

היסטוריה

ערכים מורחבים – היסטוריה של אירלנד - מהרפורמציה עד קרומוול (1534–1658),
היסטוריה של אירלנד - מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים (1658–1801)

רקע

האפיפיור אדריאנוס הרביעי הוציא את הבולה האפיפיורית "Laudabiliter" בשנת 1155, וזו העניקה להנרי השני, מלך אנגליה את התואר לורד אירלנד ואת ההיתר לפלוש לתחומי האי. בתמורה, נדרש המלך הנרי להפריש פני אחד לאפיפיור בעבור כל משק בית ממנו גבה מיסים באירלנד. הבולה אושרה מחדש על ידי האפיפיור הבא, אלכסנדר השלישי.

לאחר שהאפיפיור קלמנס השביעי נידה את הנרי השמיני, מלך אנגליה ב-1533, נוצרה בעיה חוקתית עם השלטון האנגלי באירלנד, מאחר שזה נוצר בסמכות וברשות הוותיקן. הנרי הכריז על ניתוקה של אנגליה מהכנסייה ומהאפיפיור ועל עצמו כראש הכנסייה האנגליקנית. הוא הוציא דרישה מהוותיקן לבטל את נישואיו הראשונים עם קתרין מאראגון, ולאחר שסורב, הוא עצמו סירב להכיר בהמשך שלטונה הסמלי של הכנסייה הקתולית באירלנד, ונודה בשנית ב-1538 על ידי האפיפיור פאולוס השלישי. חוק המאשרר את שלטונו באירלנד הועבר בפרלמנט האירי.

אירלנד תחת בית טיודור

לאחר כישלון המרד של תומאס פיצג'רלד, רוזן קילדייר העשירי בשנים 1534–1535, הצליח המשנה למלך, לאונרד גריי, להכניע מספר שבטים איריים, להשתלט על אדמותיהם ולהטיל עליהם את שלטונו. עד 1540, הייתה רוב אירלנד במצב של שלום, תחת משטרו ומנהלו של המלך מטירת דבלין.^[2]

המלך הנרי הוכרז כמלכה של אירלנד לאחר העברתו של חוק הכתר של אירלנד 1542, אך רוב מדינות אירופה לא הכירו בו, או בבנו אדוארד כמלכים הרשמיים של אירלנד. לאחר מותו של אדוארד ועלייתה לשלטון של המלכה מרי, הכיר האפיפיור בבולה אפיפיורית שהוציא ב-1555 במלכותה ושלטונה גם על אנגליה וגם על אירלנד.^[3] האוניה הפרסונלית בין שתי הממלכות אושרה בחוק קאנוני.

ב-1593, הוביל יו או'ניל, רוזן טיירון קואליציה של מנהיגים איריים וממלכת ספרד כנגד השלטון האנגלי, במה שנודע לאחר מכן כמלחמת תשע השנים. סדרת ניצחונות איריים הביאו את השלטון האנגלי באירלנד לנקודת שבירה בתחילת 1600, אך מתקפת נגד מחודשת של המשנה למלך, צ'ארלס בלונט, אילצה את או'ניל להיכנע ב-1603. עם השלמת ההשתלטות האנגלית על שטח רוזנות טיירון, הושלם הכיבוש האנגלי של אירלנד.

אירלנד תחת בית סטיוארט

ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. המלך הראשון ששלט הן על אנגליה, הן על סקוטלנד והן על אירלנד

בשנת 1603 הפך ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד לג'יימס הראשון, מלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד באוניה פרסונלית. הסדר הפוליטי בממלכה החדשה הופרע במהרה עם פריצתה של מלחמת שלוש הממלכות ב-1639, אשר חלקה האנגלי נודע כמלחמת האזרחים האנגלית. המלחמה הכוללת התנהלה בין כוחות שונים משלוש הממלכות – חלקם תמכו בהקמת רפובליקה, חלקם היו נאמנים למוסד המלוכה וחלקם היו בעלי שאיפות עצמאות. בעקבות המלחמה, המלך צ'ארלס הוצא להורג ובנו צ'ארלס הוגלה, הכוחות האיריים והסקוטים הובסו והוקם ממשל רפובליקני בראשותו של ה"לורד פרוטקטור" – אוליבר קרומוול, שנמשך עד למותו בשנת 1660. לאחר מותו של קרומוול התרחשה באנגליה הרסטורציה בראשותו של צ'ארלס השני, מלך אנגליה, אשר השיבה את המלוכה לשלטון.

הפרלמנט של גרטן

בעקבות העברתם של סדרת שינויים חוקתיים בפרלמנט האירי ב-1782, קיבל הפרלמנט חירות חקיקתית גבוהה יותר. באותה התקופה הוא נודע בתור "הפרלמנט של גרטן", על שמו של המנהיג האירי העיקרי של התקופה, הנרי גרטן. למרות חופש החקיקה של הפרלמנט, הזרוע הביצועית המשיכה להיות בשליטת המלך והממשלה בלונדון.

פירוק הממלכה

בעקבות המרד האירי של 1798 וחבירתם של האירים לאויבת נפשה של בריטניה – צרפת, עלו דרישות במסדרונות הפרלמנט הבריטי להביא את אירלנד תחת שלטון בריטי מלא ולאחדה לתוך ממלכת בריטניה הגדולה. ואכן, בשנת 1800 עבר חוק האיחוד של 1800 הן בפרלמנט האירי והן בפרלמנט הבריטי, והביא לביטולה של ממלכת אירלנד ולאיחודה לתוך הכתר הבריטי החל מה-1 בינואר 1801 וליצירת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. הפרלמנט האירי בוטל, אך המשנה למלך נותר במושבו בדבלין עד למתן העצמאות לאירלנד בשנת 1922. הקשר בין אירלנד לכתר הבריטי נשמר, בצורה מסוימת, עד שבוטל באופן מוחלט בשנת 1949.

הפרלמנט האירי

קתולים ופורשי הכנסייה הפרוטסטנטית – בעיקר פרסביטריאנים, בפטיסטים ומתודיסטים לא הורשו להיות חברי הפרלמנט האירי החל מ-1693, וזכויותיהם האזרחיות הוגבלו בסדרת חוקים שהועברו בפרלמנט וכונו "חוקי העונשין". מעבר לזאת, נשללה מהם אף זכות ההצבעה לפרלמנט בין השנים 1728 ו-1793, עת הושבה להם, אך הקתולים המשיכו להיות מודרים מהפרלמנט וממשרות ציבוריות בממלכה. ההצדקה להדרה מהפרלמנט הייתה בחוק האנגלי, שהיה דומה לחוק ברוב מדינות אירופה באותה התקופה, שקבע שחברי פרלמנט יוכלו להיות אך ורק בעלי אדמות במדינה, ואולם גם האירים וגם פורשי הכנסייה הפרוטסטנטית נושלו מאדמותיהם עם תחילת יישוב אירלנד על ידי האנגלים.

הכנסייה של אירלנד

מחוזות הבישוף של הכנסייה של אירלנד

כשהמלך הנרי השמיני נודה על ידי הכנסייה הקתולית ב-1538, הוא הקים את הכנסייה האנגליקנית, אליה הצטרפו רוב הבישופים האיריים להקמת השלוחה האירית שנקראה "הכנסייה של אירלנד". אולם, הכמורה והמאמינים האיריים לא הלכו בעקבותיהם. הבישופים האירים לא נודו כמו המלך האנגלי, והם המשיכו לשלוט במוסדות הכמורה בכנסיית המדינה האנגליקנית החדשה. חוקי המדינה החלו להיטיב יותר עם תושביה הפרוטסטנטים ולהדיר את רגליהם של הקתולים, ועל כן, תושבי אירלנד תמכו בהכתרתה של מרי הראשונה, מלכת אנגליה הקתולית ב-1553 ובניסיונותיה לשוב לחיק הוותיקן, כיוון שהאמינו שהיא תטיב איתם יותר מקודמיה.

ב-1558 עלתה לשלטון המלכה הפרוטסטנטית אליזבת, וזו שרדה את נידוי האפיפיור, וכך גם כל השליטים שהיו לאחריה, שמלבד אחד מהם, כולם היו אנגליקנים. על אף הקמתה של כנסייה רשמית פרוטסטנטית באירלנד, רובה המוחלט של האוכלוסייה נותר קתולי אדוק, על אף היתרונות הפוליטיים והכלכליים של חברות בכנסיית המדינה. על אף המיעוט המספרי של חבריה, נותרה הכנסייה של אירלנד כנסיית המדינה הרשמית עד לפירוקה ב-1871 על ידי ויליאם גלאדסטון, ראש ממשלת בריטניה שהיה תומך של תושביה הקתולים של אירלנד.

מאבקים אתניים

מורשתה של ממלכת אירלנד ממשיכה להוות סלע מחלוקת כבד ביחסי אירלנד–הממלכה המאוחדת עד לימינו בשל המאבק האתני המתמיד בין התושבים האיריים הילידיים לבין המתיישבים האנגלים והסקוטים שהובאו לאירלנד והועדפו על ידי הממשל באנגליה ולאחריה בבריטניה. השלטון נתן עדיפות לתרבות האנגלית (המשפט, השפה, קוד הלבוש והדת) על פני התרבות והשפה האירית, אותם ניסו האירים לשמר בכל כוחם אך לא תמיד הצליחו (למשל, במקרה של השפה אירית). האנגלים ראו והציגו את התרבות והשפה האירית כ"ברבריות" ו"פראיות", ואלה שהשתמשו בהם נתפסו על ידם כשווים פחות ודחויים. החל מהפלישה האנגלו-נורמנית לאירלנד ועד להקמת הממלכה, שמרו הברונים הנורמנים באירלנד נאמנות למלך האנגלי, גם אם כי להלכה בלבד. אולם, הממלכות האיריות העצמאיות הוסיפו להתקיים לצידם, וזאת עד להקמתה של ממלכת אירלנד – כשכל האי הובא תחת שלטון אנגלי מרכזי בדבלין. הקמת הממלכה מציינת את התחלתה של האפליה הממוסדת כנגד הקתולים ויישוב אירלנד, תוך צירופה לתחומי האימפריה הבריטית (ואכן, אירלנד מכונה רבות "המושבה האנגלית הראשונה").

התושבים והכמורה הקתוליים נרדפו בממלכה החדשה באופן פעיל על ידי האנגלים וחוקקו כנגדם סדרה של חוקים מפלים. יש באירלנד הטוענים כי בתקופה הטיודורית פעל וקידם הממשל האנגלי במדיניותו אלמנטים של רצח עם כלפי האוכלוסייה האירית הילידית, וכי בתקופת יישוב אירלנד האוכלוסייה המקומית הוחלפה במהלך של טיהור אתני במתיישבים פרוטסטנטיים, אשר תוצאותיו מורגשים עד היום ביחסים בין הקבוצות השונות באירלנד. חלק מהתושבים האירים, ובהם מנהיגיהם, אולצו לנוס מאירלנד בעקבות הפסדים שנחלו במלחמות כנגד השלטון האנגלי (מנוסת הרוזנים, מנוסת אווזי הבר), או שאולצו לעוזבה בתקופת אוליבר קרומוול ולהפוך למשרתים חוזיים בקריביים, לאחר שאדמתם הוחרמה וניתנה למתיישבים האנגלים. אירים רבים גם בחרו לברוח מבתיהם וממדינתם בעקבות היחס המפלה מצד השלטונות, בעיקר לארצות הברית ולקנדה, אך גם למדינות רבות נוספות. מן הצד השני, יש הטוענים כי יחסה של אנגליה כלפי האירים היה מוצדק, וכי יחס מועדף כלפי תושבים שהסכימו לאמץ את השפה והמנהגים של המדינה השלטת היה נפוץ מאוד באותה התקופה, במיוחד באזור פריפריאלי כל כך של אירופה. בנוסף, יש המבליטים את העובדה כי בתקופת הממלכה, האוכלוסייה, התשתיות והכלכלה באירלנד צמחו באופן שאינו ניתן לערעור בהשוואה לתקופות שקדמו לה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת אירלנד בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Morley, Vincent (2002), Irish opinion and the American Revolution, 1760–1783 Cambridge: Cambridge University Press, p. 4, retrieved 20 January 2012
^ McCaffrey chapter (1914)
^ Text of 1555 Bull

[1] Morley, Vincent (2002), Irish opinion and the American Revolution, 1760–1783 Cambridge: Cambridge University Press, p. 4, retrieved 20 January 2012

[2] McCaffrey chapter (1914)

[3] Text of 1555 Bull

[1]

[2]

[3]