מלך איטליה
מלך איטליה (בלטינית: Rex Italiae; באיטלקית: Re d'Italia) הוא תואר שהיה בשימוש מספר פעמים במהלך ההיסטוריה, מסוף המאה החמישית עד 1946.
תקופת המלוכה | 4 בספטמבר 476 – 12 ביוני 1946 (1,469 שנים) |
---|---|
מעון רשמי | קווירינאלה |
שטח שיפוט | ממלכת איטליה |
לראשונה התואר ניתן לשליט ממלכת איטליה לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית. הראשון שקיבל את התואר היה אודואקר, מנהיג צבאי ברברי, בסוף המאה החמישית, ואחריו המלכים האוסטרוגותים עד אמצע המאה ה-6. עם הכיבוש הפרנקי של איטליה במאה ה-8 קיבלו הקרולינגים את התואר. הוא נשמר על ידי קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, לאורך ימי הביניים. הקיסר האחרון שתבע את התואר היה קרל החמישי במאה ה-16. בתקופה זו הוכתרו בעלי התואר בכתר הברזל של לומברדיה.
ממלכת איטליה שוחזרה בין השנים 1805 ל-1814 במרכזה של צפון איטליה כממלכת איטליה הנפוליאונית. נפוליאון בונפרטה היה מלכה היחיד. רק לאחר איחוד איטליה בשנות ה-60 של המאה ה-19 שוחזרה ממלכת איטליה בשטח המכסה את חצי האי כולו. משנת 1861 בית סבויה החזיק בתואר מלך איטליה עד שהמלך האחרון, אומברטו השני, הוגלה בשנת 1946 עם הפיכת איטליה לרפובליקה.
היסטוריה
עריכהלאחר הדחת רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של רומא המערבית בשנת 476, מנהיג הרולים אודואקר, מונה לדוכס איטליה על ידי הקיסר הביזנטי זנון. מאוחר יותר, הפוידרטוס הגרמאני, הסקירים והרולים, כמו גם פלח גדול של הצבא הרומי, הכריזו על אודואקר כמלך איטליה[1]. בשנת 493, מלך האוסטרוגותים תיאודריך הגדול הרג את אודאוקר, והקים שושלת חדשה של מלכי איטליה. השלטון האוסטרוגותי הסתיים כאשר נכבשה איטליה על ידי האימפריה הביזנטית בשנת 552.
בשנת 568 נכנסו הלומברדים לחצי האי והעזו להקים מחדש ממלכה ברברית כנגד האימפריה. הם ביססו את סמכותם על חלק גדול מאיטליה, למעט רוונה, רומא, ונציה, נאפולי והחלקים הדרומיים ביותר של איטליה. במאה ה-8, ניכור בין האיטלקים והביזנטים אפשרו ללומברדים לתפוס את המובלעות הרומיות שנותרו בצפון איטליה. עם זאת, בשנת 774 הם הובסו על ידי הפרנקים תחת קרל הגדול, שהדיחו את מלכם ותפסו את התואר "מלך הלומברדים". לאחר מותו של קרל השמן בשנת 887, איטליה נפלה לחוסר יציבות ומספר מלכים ניסו לבסס את עצמם כמלכים איטלקיים עצמאיים. בתקופה זו, המכונה האנרכיה הפיאודלית (888–962), הוצג התואר "מלך האיטלקים" (Rex Italicorum). לאחר התפרקות האימפריה הפרנקית סיפח אוטו הראשון את איטליה לאימפריה הרומית הקדושה והמשיך להשתמש בתואר "מלך האיטלקים" . האחרון להשתמש בתואר זה היה היינריך השני (1004–1024). הקיסרים הבאים השתמשו בתואר "מלך איטליה" עד קרל החמישי. תחילה הוכתרו בפאביה, אחר כך במילאנו וקרל הוכתר בבולוניה.
בשנת 1805 הוכתר נפוליאון הראשון בכתר הברזל של לומברדיה בקתדרלת מילאנו. בשנה שלאחר מכן ביטל קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרנץ השני, את תוארו הקיסרי. מהמלכת נפוליאון הראשון (1814) ועד לאיחוד האיטלקי (1861), לא היה אף בן מלוכה איטלקי שטען לתואר. איחוד איטליה הקים בהצלחה שושלת, בית סבויה, על פני חצי האי כולו, תחתה אוחדה ממלכת סרדיניה וממלכת שתי הסיציליות לכדי ממלכת איטליה. לאחר מלחמת העולם השנייה המלוכה הוחלפה על ידי הרפובליקה האיטלקית, עם משאל עם חוקתי שנערך ב-2 ביוני 1946. המלוכה האיטלקית הסתיימה רשמית ב־12 ביוני באותה שנה, ואומברטו השני, מלך איטליה, עזב את המדינה.
בתור "Rex Italiae"
עריכה- אודואקר (476–493) ווסל של האימפריה הרומית המזרחית.
הממלכה האוסטרוגותית (493–553)
עריכהממלכת הלומברדים (568–814)
עריכה- אלבוין (568–572)
- קלף (אנ') (572–574)
- שלטון הדוכסים (אנ') (אינטררגנום של עשר שנים)
- אות'רי (אנ') (584–590)
- אגילאולף (אנ') (591–616)
- אדלואלד (אנ') (616–626)
- אריואלד (אנ') (626–636)
- רות'רי (אנ') (636–652)
- רודואלד (אנ') (652–653)
- אריברט הראשון (אנ') (701–712) (653–661)
- פרכטריט (אנ') וגודפרט (אנ') (661–662)
- גרימאולד (אנ') (662–671)
- פרכטריט (אנ') (671–688), שוחזרה מהגלות
- אלהיס (אנ') (688–689), מורד
- קונינכפרט (אנ') (688–700)
- ליוטפרט (אנ') (700–701)
- ראגינפרט (אנ') (701)
- אריברט השני (אנ') (701–712)
- אנפרנד (אנ') (712)
- ליותפראנד (712–744)
- הילדפרנד (אנ') (744)
- ראצ'יס (אנ') (744–749)
- אייסטולף (749–756)
- דזידריוס (אנ') (756–774)
- קרל הגדול (774–814)
ממלכת איטליה (781–963)
עריכההשושלת הקרולינגית (781–888)
עריכה- פפין (אנ') (781–810)
- ברנרד (אנ') (810–818)
- לואי החסיד (818–822)
- לותאר הראשון (822–855)
- לואי השני (אנ') (844–875)
- קרל הקירח (875–877)
- קרלומן (אנ') (877–879)
- קרל השמן (879–887)
חוסר יציבות (888–962)
עריכהלאחר 887, איטליה הידרדרה לתקופה של חוסר יציבות שלטוני, כששליטים רבים טענו במקביל לבעלות על הכתר:
- ברנגר הראשון (אנ') (888–896)
- גיא השלישי מספולטו (אנ') (889–894)
- היריב של ברנגר, שלט ברוב איטליה אך הודח על ידי ארנולף.
- למברט מספולטו (אנ') (891–896)
- לפני 894 היה "תת־מלך", בימי אביו גיא השלישי מספולטו, ואחר כך מלך על טריטוריה מצומצמת יותר, דוכסות ספולטו (894–895).
- ארנולף מקרינתיה (894–899)[2]
- ראטולד (אנ') בנו של ארנולף מקרינתיה, היה "תת־מלך" למשך חודש (896)
בשנת 896 איבדו ארנולף וראטולד את השליטה באיטליה, שחולקה בין ברנגר הראשון ולמברט מספולטו:
- ברנגר הראשון (אנ') (896–924)
- ברנגר הראשון תפס את חלקו של למברט מספולטו לאחר מותו בשנת 898.
- למברט מספולטו (אנ') (896–898)
- לואי העיוור (אנ') (900–905)
- רודולף השני מבורגונדי (אנ') (922–933)
- הביס את ברנגר אך נמלט מאיטליה בשנת 926.
- הוגו מפרובאנס (926–947)
- לותאר השני מארל (אנ') (945–950)
- ברנגר השני מאיווריאה (אנ') (950–961)
- במשותף עם בנו:
- אדלברט מאיווריאה (אנ') (950–963)
בשנת 951 פלש אוטו הראשון מגרמניה לאיטליה והוכתר בכתר הברזל של לומברדיה (אנ'). בשנת 952 הפכו ברנגר ואדלברט למלכים ווסאלים שלו, עד שלבסוף הודחו על ידיו.
האימפריה הרומית הקדושה, ממלכת איטליה (962–1556)
עריכההשושלת האוטונית (962–1024)
עריכהתמונה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|
אוטו הראשון | 23 בנובמבר 912 – 7 במאי 973 | 962[3] | 7 במאי 973 | |
אוטו השני | 955 – 7 בדצמבר 983 | אוקטובר 980[4] | 7 בדצמבר 983 | |
אוטו השלישי | 980 – 23 בינואר 1002 | פברואר 996[5] | 23 בינואר 1002 | |
ארדואין | 955–1015 | 1002 | 1014 | |
היינריך השני[6] | 6 במאי 973 – 13 ביולי 1024 | 1004 | 13 ביולי 1024 |
השושלת הסאלית (1027–1125)
עריכהתמונה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|
קונראד הראשון[7] | 990 – 4 ביוני 1039 | 1026[3] | 4 ביוני 1039 | |
הנרי השלישי | 29 באוקטובר 1017 – 5 באוקטובר 1056 | 1039 | 5 באוקטובר 1056 | |
הנרי הרביעי | 11 בנובמבר 1050 – 7 באוגוסט 1106 | 1056 | דצמבר 1105 | |
קונראד השני מאיטליה | 1074–1101 | 1093 | 1101 | |
הנרי החמישי [8] | 8 בנובמבר 1086 – 23 במאי 1125 | 1106 | 23 במאי 1125 |
שושלת סוופלינגנבורג (1125–1137)
עריכהתמונה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|
לותאר השלישי | 9 ביוני 1075 – 4 בדצמבר 1137 | 1125[3] | 4 בדצמבר 1137 |
שושלת הוטוויל (1130–1154)
עריכהרוג'רו השני השתמש בתואר "מלך סיציליה ואיטליה" לפחות עד 1135; מאוחר יותר השתמש רק בתואר "מלך סיציליה, אפוליה וקלבריה". אף על פי שממלכתו כללה את דרום איטליה, הוא מעולם לא הפעיל את סמכותו על ממלכת איטליה הרשמית, ואף אחד מממשיכיו לא טען לתואר "מלך איטליה".
תמונה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|
רוג'רו השני | 22 בדצמבר 1095 – 26 בפברואר 1154 | 25 בדצמבר 1130 | 26 בפברואר 1154 |
בית הוהנשטאופן (1128–1197)
עריכהתמונה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|
קונראד השלישי | 1093 – 15 בפברואר 1152 | 1138[3] (הוכתר גם בשנת 1128 בניגוד ללות'יר[9]) |
1152 | |
פרידריך הראשון | 1122 – 10 ביוני 1190 | 1154 | 1186 | |
היינריך השישי | נובמבר 1165 – 28 בספטמבר 1197 | 1186 | 28 בספטמבר 1197 |
תמונה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|
אוטו הרביעי | 1175 או 1176 – 19 במאי 1218 | 1209[3] | 1212 |
בית הוהנשטאופן (1212–1254)
עריכהתמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|---|
פרידריך השני | 26 בדצמבר 1194 – 13 בדצמבר 1250 | 5 בדצמבר 1212 | 13 בדצמבר 1250 | ||
היינריך השביעי | 1211 – 12 בפברואר 1242 | 23 באפריל 1220 | 12 בפברואר 1242 | ||
קונראד הרביעי | 25 באפריל 1228 – 21 במאי 1254 | מאי 1237 | 21 במאי 1254 |
בית לוקסמבורג (1311–1313)
עריכהתמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|---|
הנרי השביעי | 1275 [10]- 24 באוגוסט 1313 | 6 בינואר 1311 [11] | 24 באוגוסט 1313 |
בית ויטלסבאך (1327–1347)
עריכהתמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|---|
לואי הרביעי | 1 באפריל 1282 – 11 באוקטובר 1347 | 1327 | 11 באוקטובר 1347 |
בית לוקסמבורג (1355–1437)
עריכהתמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|---|
קרל הרביעי | 14 במאי 1316 – 29 בנובמבר 1378 | 1355[3] | 29 בנובמבר 1378 | ||
זיגיסמונד | 14 בפברואר 1368 – 9 בדצמבר 1437 | 1431 | 9 בדצמבר 1437 |
בית הבסבורג (1437–1556)
עריכהתמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|---|
פרידריך השלישי | 21 בספטמבר 1415 – 19 באוגוסט 1493 | 16 במרץ 1452 | 19 באוגוסט 1493 | ||
קרל החמישי | 24 בפברואר 1500 – 21 בספטמבר 1558 | 24 בפברואר 1530[12] | 16 בינואר 1556 |
שארל החמישי היה הקיסר האחרון שהוכתר למלך איטליה, או שהשתמש בתואר באופן רשמי.[3] קיסרי הבסבורג תבעו את הכתר האיטלקי עד 1801. האימפריה המשיכה לכלול שטחים איטלקיים עד לפירוקה בשנת 1806.
ממלכת איטליה (1805–1814), בית בונפרטה
עריכהתמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הכתרה | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|---|
נפוליאון הראשון | 15 באוגוסט 1769 5 במאי 1821 |
17 במרץ 1805 | 11 באפריל 1814 |
תואר מלא
עריכהתואר זה נקבע בחוקים איטלקיים שהעביר נפוליאון הראשון: "[שם], בחסד האל והחוקה, קיסר הצרפתים ומלך איטליה".
ממלכת איטליה (1861–1946), בית סבויה
עריכהתמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הפך למלך | חדל להיות מלך |
---|---|---|---|---|---|
ויטוריו אמנואלה השני | 14 במרץ 1820 9 בינואר 1878 | 17 במרץ 1861 | 9 בינואר 1878 | ||
אומברטו הראשון | 14 במרץ 1844 – 29 ביולי 1900 | 9 בינואר 1878 | 29 ביולי 1900 | ||
ויטוריו אמנואלה השלישי | 11 בנובמבר 1869 – 28 בדצמבר 1947 | 29 ביולי 1900 | 9 במאי 1946 | ||
אומברטו השני | 15 בספטמבר 1904 – 18 במרץ 1983 | 9 במאי 1946 | 12 ביוני 1946 |
טוענים לכתר (מאז 1946)
עריכהאיטליה הצביעה לבטל את המלוכה שלה ב־2 ביוני 1946, לאחר מכן אומברטו השני הפך למלך ביומרה. עם מותו בשנת 1983 הוחלף על ידי בנו ויטוריו אמנואלה, נסיך נאפולי. עם זאת, עקב נישואיו של ויטוריו אמנואלה עם מרינה, נסיכת נאפולי ללא רשות אביו, בן דודו אמדאו, דוכס אאוסטה טוען כי טענתו של ויטוריו אמנואלה לכס המלוכה אינה תקפה וכי הוא היורש הראוי החוקי של בית סבויה.[13] [14]
תמונה | שלט אצולה | שם | חיים | הפך להיות טוען לכתר | חדל להיות טוען לכתר |
---|---|---|---|---|---|
אומברטו השני | 15 בספטמבר 1904 – 18 במרץ 1983 | 12 ביוני 1946 | 18 במרץ 1983 | ||
ויטוריו אמנואלה, נסיך נאפולי | נולד ב־12 בפברואר 1937 | 18 במרץ 1983 |
התואר המלא
עריכהעד לפירוק המלוכה בשנת 1946, התארים המלאים של מלכי איטליה היו:
[שם], בחסד האל ורצון האומה, מלך איטליה, מלך סרדיניה, קפריסין, ירושלים, ארמניה, דוכס סבויה, רוזן מוריין, מרקיז (של האימפריה הרומית הקדושה) איטליה; נסיך פיימונטה, קריניאנו, אונגליה, פוירינו, טרינו; נסיך והוויקאר הנצחי של האימפריה הרומית הקדושה; נסיך קארמניולה, מונטמליאן עם ארבין ופרנסין, הנסיך הממונה של דוכסות אאוסטה, נסיך קיירי, דרונרו, קרסנטינו, ריבה די קיירי ובנה, בוסקה, בנה, ברה, דוכס ג'נובה, מונפרט, אוסטה, דוכס צ'אבלי, ז'נובייס, דוכס פיאצ'נזה, המרקיז של סלוצו, איווריאה, סוזה, ממארו, אוריסטאנו, סזנה, סאבונה, טרנטסיה, בורגומנרו וקורג'יו, קאסל, ריבולי, פיאנצה, גובונה, סלוסולה, רקוניגי על טגרונה, מיגליאברה ומוטורונה, קוואלרמג'ורה, מרן, מודנה ולנסלבורג, ליוורנו פרריס, סנטיה, אגליה, סנטאלו ודמונטה, דסנה, ג'מה, ויגונה, רוזן בארגה, וילהפרנקה, ז'נבה, ניס, טנדה, רומונט, אסטי, אלסנדריה, מגוצ'אנו, נוברה, טורטונה, בוביו, סואסון, סנט'אנטיוכו, פולנצו, רוקאברונה, טריצ'רו, ביירו, אוזנייה, של אפרטולה, בארון וו ופוסיני, לורד ורצ'לי, פינרולו, לומלינה ועמק ססיה, המרקיז של צ'בה, האדון העליון של מונקו, רוקאברונה ואחת עשרה-שתים עשרה של מנטון, הפטריארך האציל של ונציה, הפטריארך של פרארה.
בכך, מלך איטליה היה המלך עם מספר התארים הגדול ביותר.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ Bury, History, vol. 1 p. 406
- ^ Bryce, James The Holy Roman Empire (1913), pg. xxxv
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Lodovico Antonio Muratori, Giuseppe Oggeri Vincenti, Annali d'Italia, 1788, pp. 78-81.
- ^ לפי ז'אן שארל סיסמונדי, History of the Italian Republics in the Middle Ages (עמ' 29) אוטו השני הוכתר כמלך הרומאים בשנת 961 וכקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 967, הוא השיג את כתר הברזל בפאביה רק בסוף שנת 980, במהלך ירידתו לאיטליה, ולפני חגיגות חג המולד שעשה ברוונה.
- ^ אף על פי שאוטו השלישי הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-21 במאי 996, הוא הוכתר כמלך איטליה במילאנו לפני מותו של האפיפיור יוחנן החמישה עשר בתחילת מרץ 996 – ראו History of the Western Empire, כרך 1, עמ' 123
- ^ enumerated as successor of Henry I who was German King 919–936 but not Emperor.
- ^ enumerated as successor of Conrad I who was German King 911–918 but not Emperor
- ^ Barraclough, Geoffrey (1984). The Origins of Modern Germany. W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-30153-2.
- ^ Comyn, Robert. History of the Western Empire, from its Restoration by Charlemagne to the Accession of Charles V, Vol. I. 1851, p. 191.
- ^ Kleinhenz, Christopher, Medieval Italy: an encyclopedia, Volume 1, Routledge, 2004, pg. 494
- ^ Jones, Michael, The New Cambridge Medieval History, Vol. VI: c. 1300-c. 1415, Cambridge University Press, 2000, pg. 533
- ^ Philip Pandely Argenti, Chius Vincta, 1941, p. xvii.
- ^ Heads of the House of Savoy since 1946 from The Royal Families in Europe V by Lars Ulwencreutz
- ^ Malcolm Moore, Royal cousins fight for defunct Italian throne, The Telegraph, 1 March 2007