היסטוריה של הקולנוע

תחום אמנות העוסק בצילום ועריכה של קטעי תנועה וצליל המשולבים יחדיו ליצירה אחת - סרט קולנוע
(הופנה מהדף תולדות הקולנוע)

היסטוריה של הקולנוע היא העיסוק בהתפתחותו של הקולנוע בהיבטים ההיסטוריים, הסוציולוגיים, האמנותיים, התרבותיים והטכנולוגיים. כבר מראשיתו היה הקולנוע תחום רחב השפעה ובעל מספר תפקידים חברתיים; הקולנוע הוא ענף יצירה אמנותית עצמאית, בעלת מאפיינים ייחודיים, אך גם אמצעי תקשורת המונים ואמצעי בידור פופולרי. ההתקדמות האמנותית והתרבותית של הקולנוע, הייתה פעמים רבות תלויה בחידושים טכנולוגיים או באירועים היסטוריים, שתרמו כל אחד בתורו להתפתחות התחום.

עיינו גם בפורטל

פורטל הקולנוע הוא השער לסרטים, ליוצרים, לפסטיבלים, ולהיסטוריה של עולם הקולנוע.

ההיסטוריה המוקדמת של הקולנוע והתבססות מאפייניו המרכזיים, התרחשה לרוב באירופה ובארצות הברית, אולם, עשייה קולנועית הייתה מאז ומעולם בכל רחבי העולם, והשפה הקולנועית נבנתה והשתכללה על יוצרי קולנוע רבים ומגוונים, מתרבויות שונות ומדינות שונות.

תעשיית הסרטים של הוליווד הייתה ועודנה גורם משמעותי בתעשיית הקולנוע העולמית ומהווה מרכיב דומיננטי בהיסטוריה של התחום. חלק ממאפייניו של הקולנוע, כפי שאנו רואים אותו כיום – הושרשו לפעמים בשל סוגיות פוליטיות וחברתיות הקשורות בהיסטוריה של ארצות הברית, ומהוות חלק אינטגרלי בתולדות היצירה הקולנועית. מכיוון שהקולנוע כבר בימיו הראשונים יועד לבידור ההמונים, התקיים שיח על האופנים בהם הוא משפיע על החברה, או על השיטות בהן ניתן לרתום אותו להבניה של דעת הקהל.

שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20: ראשית הקולנוע עריכה

המצאות וחידושים מוקדמים עריכה

הבסיס להמצאת הקולנוע הוא בשלל המצאות, רבות מהן בתחום הצילום; ממציאים שונים ברחבי העולם התחרו זה בזה על יצירת תצלומים חדים ומדויקים יותר, כמו גם על פישוט והוזלת תהליכי הצילום.[1] אולם המצאת הקולנוע היא בשל פיתוח היכולת ליצור אשליה של תמונה נעה, המכשירים הראשונים שאפשרו זאת, היו בעיקרם לשעשוע ובידור, כמו הקינטוסקופ, פנס הקסם והפנקיסטיסקופ, וכבר אז נטעו את היסודות הבידוריים של ענף הקולנוע.[2]

אדוארד מויברידג' (18301904) היה החלוץ ליצור תמונה נעה מאוסף של תמונות סטילס. בשנת 1872 ניסה איש העסקים לילנד סטנפורד, מושל מדינת קליפורניה לשעבר לפתור חידה העתיקה בנוגע לתנועת הסוסים – האם ישנו רגע בדהרת הסוס בו עוזבות כל פרסותיו את הקרקע והוא אינו נוגע באדמה. לפתרון הבעיה, הניח מויברידג' סוללת מצלמות שצילמו סוס דוהר. לצפייה בתמונות פיתח את הזואופרקסיסקופ, שאפשר להריץ אותן במהירות זו אחר זו.[3]

המצאת המקרן והמצלמה עריכה

1895: צרפת – ההקרנה של האחים לומייר עריכה

האחים לומייר וכרזה של סרטי האחים לומייר מ־1895.

האחים לומייר (לואי ז'אן, 18641948; אוגוסט מארי לואי ניקולא, 18621954) נולדו ליד העיירה בזנסון שבצרפת, אך גדלו בעיר ליון. אביהם ניהל חנות לצילום ושני האחים עבדו בחנותו. לואי היה הכימאי ואוגוסט המנהל. המהפכה של האחים לומייר, נבעה אפוא לא מהטכנולוגיה שפיתחו, אלא בשל השימושים פורצי דרך בהמצאות של אותה העת. ראשית, הם היו הראשונים לצאת ולהסריט במרחב הציבורי, ושנית, את הסרטים שצילמו, הם הקרינו על פני מסך מול קהל.[4] האירוע המכונן של המדיום החדש היה ב־28 בדצמבר 1895, כאשר האחים לומייר הקרינו בבית קפה בפריז מספר סרטים קצרים, כבני דקה, מעשה ידיהם, ביניהם "יציאה ממפעלי לומייר"[א] ו"סעודת התינוקת"[ב]. הסרטים הראשונים של האחים לומייר היו דומים באופיים והיו הסרטה בלונג־שוט של סיטואציות יום יומיות.[5] אגדה אורבנית ידועה בעולם הקולנוע קשורה בסרט "רכבת נכנסת לתחנה"[ג]. על פי הסיפור, כאשר הסרט הוצג לראשונה, הקהל חש כל כך מאוים על ידי התמונה המרגשת של רכבת בגודל טבעי, כשהיא מגיעה ישירות לעברם, עד כדי כך שחלק מהאנשים ברחו ממקומם.[4]

כחלוצי אומנות הקולנוע, ביססו האחים לומייר את השפה האמנותית החדשה שרק החלה להתעצב. ההשפעות הראשונות על הראינוע נבעו מהאמנויות שהיו קיימות באותה העת; מצד אחד, אמנויות הציור והצילום השפיעו על השפה הוויזואלית של הסרטים הקצרים בבניית הפרספקטיבה, ויצירת עומק של הדמויות והעצמים בפריים. מצד שני, עוד לא התחדדו ההבדלים בין הראינוע ובין התיאטרון, כשבדומה לאמנות הבמה, נחשבו האירועים מחוץ לטווח הצילום "מאחורי הקלעים", ועל אף שטכנית ניתן היה להזיז את המצלמה אל דמות שנעה מחוץ לטווח התמונה, תפיסתית הדבר לא נעשה.[5][ד]

ארצות הברית – תומאס אדיסון עריכה

בארצות הברית, בשנת 1893, הציג הממציא תומאס אדיסון, יחד עם עוזרו ויליאם קנדי דיקסון, את הקינטוסקופ; מכשיר אשר באמצעותו ניתן היה לצפות בסרטים על ידי השחלת מטבע ונעשו על ידי "תיבת הצצה" – קופסה מלבנית שהכילה את מנגנון ההקרנה, כאשר הצופה ראה את הסרט דרך עדשת זכוכית בראש המכשיר. צילום התמונות לקינטוסקופ נעשה גם הוא על ידי המצאה משותפת של השניים – הקינטוגרף; מכשיר שאפשר לצלם רצף תמונות במהירות רבה.[6] אדיסון אמנם הקדים את האחים לומייר בפיתוח מצלמת הקולנוע הראשונה והמקרן הראשון, אך בשל קשיים ברישום הפטנט מחוץ לארצות הברית, עקפו אותו האחים לומייר בטכנולוגיה מוצלחת יותר.[1]

אדיסון ראה בקולנוע בעיקר כלי שעשוע, ובזה התמקדה מרבית עבודתו; אולם בחידושיו ובמעשיו השפיע על עתיד הקולנוע כולו. מבחינת השפה הוויזואלית, סרטיו של אדיסון היו גם הם קצרים מאוד ובעלי שוט אחד; אולם החידוש בסרטיו היה חיפוש היכולות הייחודיות של מצלמת הקולנוע וניסיון ליצירת אפקטים מיוחדים. בדרך זאת למשל, החלה להיבנות תשתית תפיסתית על היכולת של הקולנוע לשחק בחלל ובזמן – שלא כבתיאטרון לדוגמה.[5] אדיסון גם הראשון שהשתמש בפורמט של 35 מ"מ לסרט הצילום, שהפך לפורמט הסטנדרטי והמקובל.[7] בהמשך, התנהלותו של אדיסון בהיבט הכלכלי והמשפטי – גם תהיה המניע להגירה של העוסקים בתחומי הקולנוע מניו ליורק לאזור לאס אנג'לס, ולהקמתה של הוליווד.[8]

בין הסרטים שהפיק בתקופה זו, ניתן למנות את הנשיקה (1896), חייו של כבאי אמריקאי (1903) ושוד הרכבת הגדול (1903).

התפתחות ראשונית של שפת הקולנוע עריכה

 
צילום מתוך הסצנה בסרט "מסע אל הירח" (1902).

ז'ורז' מלייס – פיתוח הקולנוע הנרטיבי עריכה

ז'ורז' מלייס (18611938) החל את דרכו כקוסם, מומחה באשליות. בעוד סרטי הראינוע הראשונים היו צילומי שוטים דוקומנטריים בודדים, מלייס השתמש בכלי החדש כדי לספר סיפור.[9] מלייס היה חדשן ויצירתי, ושכלל את השימוש בראינוע במגוון צורות: הסרטים שלו כללו תפאורות ססגוניות, אפקטים מיוחדים ופעלולי מצלמה, הסיפורים היו סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה והיו אף סרטים שצבע בצבע. הצילום של מלייס היה בדומה לסרטים של האחים לומייר – לונג שוט של המתרחש ללא תנועת מצלמה וללא עריכה בתוך הסצנה (בדומה לצפייה בהצגת תיאטרון), אולם החידוש בסרטיו היה החיבור בין הסצנות כדי ליצור סיפור.[9][10]

אדווין סטנטון פורטר – חידושים בצילום ובעריכה עריכה

אדווין סטנטון פורטר (18701941) היה במאי בחברה של תומאס אדיסון, ונחשב לאבי העריכה הקולנועית; סרטו "שוד הרכבת הגדול" (1903) נחשב לנקודת ציון דרך משמעותית בתולדות תעשיית הקולנוע.

1900–1940: עיצוב השפה הקולנועית עריכה

ד. וו. גריפית עריכה

 
תמונה מהסרט "הולדתה של אומה": השתוללות אנשי הקו קלוקס קלאן
  ערך מורחב – ד. וו. גריפית'

הקולנוע זכה לדחיפה גדולה בשל יצירתו של הקולנוען האמריקני ד. וו. גריפית. גריפית התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בתור שחקן, אך מהר מאוד התחיל גם לצלם ותוך זמן קצר גם קיבל הזדמנות לביים. סרטיו הראשונים היו במסורת שהייתה באותם ימים, סרטים קצרים בני כמה דקות לרוב ללא עריכה אלא הדבקה פשוטה עם עלילה סימבולית בלבד.

בשנת 1915 ביים את סרטו הראשון החשוב "הולדתה של אומה". הסרט, בכיכובה של ליליאן גיש, עסק במלחמת האזרחים האמריקאית. במקור הסרט נקרא גם "עם שבטי הקו קלאקס קלאן" ולמעשה עסק בכח הלבן הגזעני במלחמת האזרחים. הסרט יצר למעשה את שפת הקולנוע כפי שאנו מכירים אותה היום. הבנייה הדרמטית של סצנות, השימוש בקלוז אפ כדי ליצור הזדהות רגשית, הקונספציה שאחרי שוט של אדם מסתכל יבוא הדבר שהוא רואה וכו'. קשה לאמוד את התרומה העצומה של הסרט הזה להתפתחות הקולנוע. מדובר ביצירה שהולידה את הקולנוע. שנה לאחר הסרט הזה ובעקבות התקפות חוזרות ונשנות על גזענות מביים גריפית את "אי-סובלנות" (1916) שעוסק במעשי אי-סובלנות בהיסטוריה. בסרט ארבעה סיפורים, אחד בארצות הברית של אותה תקופה, השני בבבל, השלישי מתרחש בפאריס של המאה ה-16 והאחרון מתרחש בפרובינקית יהודה בעת משפטו של ישו. הסרט כלל סצנות המונים ותפאורות בגובה עשרות מטרים, מצלמות שהועלו עם מעליות, ועוד המצאות רבות שהופכות את הסרט, שאורכו 163 דק' לתצוגת איכות קולנועית כבר ב-1916.

צ'ארלי צ'פלין עריכה

  ערך מורחב – צ'ארלי צ'פלין

צ'ארלי צ'פלין הוא שחקן והיו לו יותר משמונים סרטים


הקולנוע הסובייטי – אפקט קולשוב והמונטאז' עריכה

  ערכים מורחבים – קולנוע סובייטי, אפקט קולשוב

הקולנוע הסובייטי של אותם ימים מתחיל למעשה בניסוי מפורסם שעורך קולישוב עם השחקן הרוסי איוון מוז'וחין. בניסוי מצלם קולישוב את מוז'חין כאשר הוא מביט לתוך המצלמה ללא הבעת פנים כלל (כלומר ללא הבעת רגשות ברורים) במקביל הוא מצלם מגוון של שוטים כגון אישה רעבה ללחם, אלמנה, צלחת מרק, ילדים משחקים וכו'. בחדר העריכה הוא מדביק את השוטים לפרצופו של מוז'וחין. בבדיקה מול קהל מגלה קולישוב שהצופה משליך את רגשותיו על פניו של מוז'וחין, וכך כאשר הקהל צופה באלמנה בוכה ומיד לאחריה במוז'וחין הרי שהוא נראה לצופה בוכה או עצוב. תפיסה זו הביאה את קולישוב לקבוע שהמהות של שוט לא נקבע על ידי השוט עצמו אלא ממיקומו היחסי, כלומר השוטים שבאים לפניו ואחריו.

סרגיי אייזנשטיין, אחד מתלמידיו, מצמצם את הרעיון עוד יותר וקובע שהמהות של שוט נקבעת בעצם בקאט. רעיון זה מביא לפיתוח תאוריית המונטאז' הקולנועי.
אזיינשטיין הופך להיות יוצר קולנוע מוערך בזכות אותה תאוריה קולנועית שבאה לידי ביטוי בסרטים כגון "שביתה" (1925), "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925), "אוקטובר" (1927), "אלכסנדר נבסקי" (1938), "איוון האיום" (1938) ועוד.

מלבדו פעלו באותה תקופה עוד מספר יוצרים בולטים, אחד מהם היה דג'יגה ורטוב שפירוש שמו ברוסית הוא "גלגל מסתובב". ורטוב התעסק בעיקר בתחום שהיום מוגדר כדוקומנטרי (בזמנו טרם הומצא המונח) וטען שמטרת הקולנוע היא להציג את האמת שקולנוע עלילתי הוא בעצם אשליה בורגנית שמטרתה לפגוע בפועלים. סרטו המפורסם ביותר הוא האיש עם מצלמת הקולנוע שיצא בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה. 5 שנים אחר כך ביים את שלושה שירים על לנין והביא בעצם לסוף הקריירה שלו. בברית המועצות של אותם ימים היה ניסיון לדבר על האומנות בכלל והקולנוע בפרט כעל דבר שלא המוזה היא זו שאחראית לו אלא מספר חוקים שניתן ללמוד אותם וזאת כחלק מתפיסת העולם הקומוניסטית. בהשראת התפיסה הזו אייזנשטיין כתב למעלה מ-40 ספרים שבהם הוא מסביר כיצד ניתן לעשות קולנוע.

הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני עריכה

  ערכים מורחבים – הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, סרטים ובמאים מהז'אנר

התקופה האקספרסיוניסטית בקולנוע נחשבת לאחד מהישגיה הראשונים. עד אותם ימים הקולנוע לא נטל חלק חשוב בעיצוב זרמים ותפיסות אומנותיות שולטות וזו בעצם הפעם הראשונה שבה הקולנוע היווה את עמוד השידרה של התקופה ואת אחד ממחולליה העיקריים. הסרט שנחשב לחלוץ הוא הקבינט של ד"ר קליגרי משנת 1920. כבר בסרט זה עוצבה תפיסת העולם של הקולנוע האקפרסיוניסטי, דרכי הצילום שלו, השימוש הרב בצללים, הצילום באולפנים, תפאורת הקרטון הבולטת, המשחק והאיפור המוגזם ועוד. אך סרט זה, למרות חשיבותו, איננו הסרט המרכזי מאותה תקופה. כבר בשנת 1922 מביים מורנאו את "נוספרטו" שהוא אחת מיצירות מופת של התנועה. בשנת 1927 מצטרף אליו פריץ לאנג מבכירי הבמאים בתולדות הקולנוע ומביים את יצירת המופת "מטרופוליס" שעוסק בעיר עתידנית שבה כלואים פועלים במרתפיה והם שאחראים לאנרגיה שמפעילה את העיר.

שני במאים מוכשרים אלה המשיכו לעבוד אם כי התרחקו מהתנועה שגם היא שרדה אך שנים מעטות. בשנים שלאחר מכן לאנג מביים את הטרילוגיה של ד"ר מבוזה ואת M ואת סרטיו על הניבלוגנים שאחר כך שימשו שלא מרצונו את המפלגה הנאצית. סרטיו עוררו עליו את זעמה של המפלגה ובמיוחד M שעסק בעיר הנתונה במרדף אחר פדופיל ורוצח ופושעיה מחליטים לשפוט אותו בדרכם. לאנג יוצא נגד התפיסה הזו וטוען שגם פדופיל רוצח זכאי למשפט צדק בבית דין. סרט זה וההקבלה הברורה למדי לאנשי ה-אס. אס. שכבר הסתובבו ברחובות ברלין קוממו עליו את המפלגה הנאצית והוא נמלט לארצות הברית ושם המשיך לעבוד. גורל דומה עבר גם על מורנאו שנמלט אף הוא לארצות הברית ושם ביים את יצירת המופת שלו "זריחה". בתקופה זו פעלו עוד מספר יוצרים חשובים בגרמניה כגון ג'וזף פון שטרנברג שביים את המלאך הכחול בכיכובה של מרלן דיטריך, בשנת 1930 ועוד.

תקופה זו נחשבת לפורה במיוחד בקולנוע הגרמני אך היא גם התקופה שקדמה להיטלר. זיגפריד קרוקאור בספרו מקליגרי ועד היטלר טוען שכבר בתקופה זו ניתן לראות סימנים ראשונים של נאציזם מתקרב לגרמניה ואת המוכנות של הקהל הגרמני לרעיונות האלה. חשוב להבהיר שלא מדובר ברעיונות נאצים שבסרטים אלה, אלא בחשש שמתחיל לחלחל לתוך הקולנוע בסרטים דוגמת המלאך הכחול שעוסק בהתאהבותו של מורה (השכל) בלולינית בקרקס (היופי) ובתהליך ההשפלה שהוא חווה בעקבות כך. הסרט רצוף בסצנות, כגון גזירת פאותיו של המורה, שיזכירו סצנות דוקומנטריות מהתקופה שעתידה לבוא על גרמניה.

שנות ה־20 וה־30: המעבר מראינוע לקולנוע עריכה

 
כרזה המבשרת על מהפכת ה"שמיענוע" - סרט מדבר ומזמר
 
אל ג'ולסון, בסרט "זמר הג'אז".
 
תידה בארה, מכוכבותיו המוקדמות של הסרט האילם, בסרט "קלאופטרה" (1917)

עידן הראינוע טרום הפסקול עריכה

  ערכים מורחבים – ראינוע, רשימת סרטי ראינוע, רשימת שחקני ראינוע, רשימת במאי ראינוע

השנים הראשונות של הקולנוע כללו בעיקר סרטים קצרים ללא תנועות מצלמה או עריכה. צלמים נשלחו למקומות רבים ורחוקים (ביניהם ארץ ישראל) על מנת לתעד אותם ולהביאם חזרה להקרנות. לאט לאט החלו הצלמים לפתח ולשכלל את הדרך שבה יצרו קולנוע. תנועות מצלמה נוספו, מצלמות הועלו לרכבות ואוניות נוסעות.[דרוש מקור] מעניין לראות את ההבדל בין הקולנוע האמריקאי לקולנוע האירופאי של אותם ימים. בעוד בארצות הברית צילם אדיסון בעיקר מופעי שעשועים (קרקסים, ענקים, גמדים, רקדניות וכו'), הרי שרבים מאנשי הקולנוע האירופאי יצא לשטח עם מצלמתם לצורך תיעוד המציאות.[דרוש מקור]

סרט מדבר ראשון – "זמר הג'אז" (1927) עריכה

  ערך מורחב – פסקול

מקובל להתייחס ל"זמר הג'אז" שהופץ בשנת 1927 על ידי האחים וורנר, כסרט הראשון בליווי סאונד מסונכרן. סרט זה עשה שימוש בטכנולוגיית הוויטפון שהצליח לסנכרן בין המקרן לנגן התקליטים. תקליטים אלו היו באורך של עשר דקות בלבד ולכן, גם סרט זה לא היה מדבר במלואו שכן, המקרין נאלץ להחליף תקליט כל עשר דקות וכדי שהדבר יהיה אפשרי הסרט נוצר כך שעשר דקות ממנו היו מדברות ועשר דקות שוב בשיטת הסרט האילם, כך בעצם רק חציו של הסרט היה מדבר. אך, בעוד שב"זמר הג'אז" נעשה שימוש ראשוני בסאונד מסונכרן בזמן דיבור (יותר מדויק, בזמן שירה) האחים וורנר כבר השתמשו בטכנולוגיה זו שנה קודם לכן, בסרט "דון חואן" אך בסרט זה נעשה השימוש בטכנולוגיה לאפקטי סאונד ומוזיקה בלבד. בגרמניה, שנת 1930 יצא לאקרנים הסרט "המלאך הכחול" סרט זה היה הסרט המדבר, המסונכרן, הראשון מתחילתו ועד סופו וכאן נולד הקולנוע.

הראינוע דועך והקולנוע מזנק עריכה

עם כניסת הקול, עבר הראי-נוע זעזוע עמוק. יוצרים מרכזיים בקהילה, לא חשבו שהכנסת הקול תצליח, אך התברר שהיא הייתה הצלחה אדירה, והאולפנים הגדולים הזדרזו להמיר את הכוכבים האילמים שלהם אל תוך המהפכה המדברת. מעט מאוד שרדו את המעבר. עם כניסת הקול לקולנוע, לא היה צורך בתנועות גוף מוגזמות שאפיינו את הראינוע, ורבים מהם נעלמו מעל מסך הכסף. הקולנוע המדבר יצר סוג חדש של קולנוע. המחזמר, שהיה פופולרי מאוד בשנות השלושים והארבעים, הוא סרט כאשר בתוך העלילה משולבים "נאמברים" מוזיקליים המבוצעים על ידי הכוכבים. ג'ין קלי, פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס הם רק חלק מן השמות שהיוו חלק מז'אנר זה. סרט המשחזר את תקופה הזו, וגם מחזמר בעצמו, הוא "שיר אשיר בגשם" בכיכובו של ג'ין קלי, שמציג את תקופת המעבר של הראי-נוע לקולנוע, ומאפשר הצצה משעשעת משהו אל מאחורי הקלעים של העשייה ההוליוודית באותה תקופה.

השלכות שילוב הפסקול על התעשייה עריכה

 
מכשיר הוויטפון

המעבר לקולנוע המדבר לא היה קל. חלק מגיבורי הסרט האילם לא הצליחו לצלוח אותו. צ'פלין לדוגמה לא הוציא סרט מדבר במשך כמה שנים אחרי המצאת הטכנולוגיה, בגלל החשש לגבי התאמתו למימד החדש. כוכבים רבים שקולם במציאות לא התאים לדימויים הקולנועי, פשוט חדלו לשחק. למשל גרטה גרבו סירבה לדבר בקולנוע במשך שלוש שנים, וזאת עקב מבטאה הכבד באנגלית וקולה הגרוני העמוק. בסופו של דבר התפקיד שבו דיברה היה תפקיד של זונה גרמניה, ולכן קולה התאים. למרות זאת היא סירבה לשחק תפקידים של אמריקאיות עד 1940, אז שיחקה לראשונה אישה אמריקאית, אלא שהסרט נכשל והיא חדלה לשחק. בעיה נוספת שהביא איתו הקולנוע המדבר הייתה בכך שהמצלמות הרעישו, ולכן היה צורך לאטום את המצלמה בחדר מיוחד, דבר שהחזיר את המצלמה לתקופה הסטטית שבה לא יכלה לזוז. במאים רבים סירבו לעבוד כך והעדיפו לביים סרטים אילמים. תיאור מעניין של התקופה נמצא בסרט "שיר אשיר בגשם".

ציוני דרך נוספים עריכה

המעבר מקולנוע בשחור־לבן לצבעים עריכה

  ערך מורחב – צביעה של סרטי קולנוע

סרט אנימציה ראשון באורך מלא – "שלגייה ושבעת הגמדים" (1937) עריכה

  ערך מורחב – וולט דיסני

שנות ה־30 וה־40: תור הזהב של הוליווד עריכה

  ערכים מורחבים – קולנוע הוליוודי קלאסי, עלייתה של הוליווד

הרקע להקמת הוליווד עריכה

הקולנוע ההוליוודי החל את דרכו יחד עם הקולנוע עצמו. הוליווד עצמה הוקמה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, כשיוצרי הראינוע נדדו מערבה. שם קבוצה מהם רכשה אדמה מבעליה ששמם היה הוליווד, והחליטו להשאיר את השם. הוליווד הייתה במקום מושלם למגוון של לוקיישנים שונים. החל מהנוף ההררי מצפון, הים במערב, ההרים והמדבר במזרח, ועמקי קליפורניה הפוריים. אנשי הראינוע התבססו שם, והחלו לצלם סרטים קצרים רבים. במהרה התגבשו גיבורים קבועים לסרטים שכל אחד מייצג דמות אחת "הילדה הטובה" - מרי פיקפורד, "הגיבור הנאה" (דאגלס פיירנבקס) "הנווד" (צ'ארלי צ'פלין) כמו גם מגוון דמויות שנחשבו פרועות בשנות ה-20 כמו "טורפת הגברים", ועוד. שהפכו לחביבי הקהל, וייסדו את תופעת הכוכבות, סרטים בכיכובם נעשו בצורה סדרתית, עם עלילות פשוטות שישרתו את האשליה שיצרו בעיני הקהל. והם היו הצלחה.

התבססות הוליווד כמעצמת קולנוע עולמית עריכה

שנות השלושים והארבעים אופיינו בזרם נוסף, ה"פילם נואר" שהושפע מזרם האקספרסיוניזם הגרמני. אב הזרם נחשב להיות בילי ויילדר עם סרטיו המצליחים ״ביטוח חיים כפול״ ו״שדרות סאנסט״ שגם הוא מדבר על המעבר הקשה מריאנוע לקולנוע. עוד אחד מהבמאים הבולטים של זרם זה, הוא פריץ לאנג, שברח מפני היטלר לאחר שזה ביקש לעשות אותו במאי סרטי תעמולה שלו.

הוליווד נקנתה על ידי חברת "American Mutoscope and Biograph Compan" אשר שלחה את יוצר הסרטים דייוויד גריפית' ליצור את סרטיו באזור יותר זול. עם הצלחת סרטיו של גריפית' החל לגדול התקציב הכלכלי אשר ניתן להפקת סרטיו, והחלו לבוא שחקנים וצלמים מפורסמים רבים לעבוד באזור. חברות הסרטים האחרות ניסו לחקות את מהלכה של חברת "ביוגראף", והפיקו את סרטיהם באזור של פרברי קליפורניה - הוליווד. במהרה, החל האזור לקבל תנופה כלכלית, מקומות העבודה התרבו ומספר המובטלים פחת באופן ניכר. התעשייה הקולנועית באזור התפתחה במהירות ובתי קולנוע הופיעו בכל רחבי ארצות הברית בזמן קצר, דבר אשר גרם לעלייה בהשקעת ההפקות, כתוצאה מפוטנציאל הרווח שעלה.

בעקבות התפתחות הקולנוע, התפתחה גם תעשיית המצלמות – ייצור ושיווק. חברת קודאק הוקמה בשנת 1880 והפכה לחברת המפתח בשוק המצלמות והמסרטות. קודאק הקימה מפעלים בארצות הברית שהעסיקו עובדים רבים. עם התפתחות התעשייה הקולנועית האירופאית, רצו יוצרי הסרטים האירופאים ליצור סרטים ריווחיים, כמו בהוליווד, וניסו לחקות את התעשייה האמריקאית באמצעות שימוש באמצעים הטכניים שתרמו להצלחתה, וכך פנו אל חברת קודאק וחברות אמריקאיות נוספות. כתוצאה מכך, התפתחה הכלכלה האמריקאית מבחינת גידול בייצוא.

ז'אנרים, כוכבים ואולפנים עריכה

  ערך מורחב – סוגה קולנועית

קוד ההפקה עריכה

  ערך מורחב – קוד הייז

המודרניזם בקולנוע – "האזרח קיין" (1941) עריכה

  ערך מורחב – מודרניזם

הקולנוע בזמן מלחמת העולם השנייה עריכה

הקולנוע בגרמניה הנאצית עריכה

 
"ניצחון הרצון" בבימוייה של לני ריפנשטאהל.

גרמניה הנאצית השתמשה בקולנוע ככלי תעמולה להפצת תפיבת עולמה לפני המלחמה ובמהלכה. על התעמולה היה אחראי יוזף גבלס, אך ידוע שגם היטלר עצמו התערב בעשייה הקולנועית. במסגרת זו יצרו מספר במאים סרטי תעמולה שעסקו בדמותו של היהודי. המפורסמים שבהם הם היהודי הנצחי והיהודי זיס, בבימוים של פריץ היפלר ווויט הארלן בהתאמה. הסרטים מציגים את היהודים כעם שפל, אכזר שהתרבה והשתלט על אירופה. ידועה בעיקר סצנת הפתיחה של היהודי הנצחי שבה נראים מיליוני עכברושים בתעלות הביוב כשהם מכרסמים כל דבר שעומד בדרכם, הסצנה מתחלפת למפה שמתארת את התפשטותם לכל רחבי אירופה וכך בעזרת המונטאז' הסרט יוצר קישור ליהודי ולדמותו של היהודי באירופה. סרט נוסף ובעל השפעה מאותה תקופה הוא "ניצחון הרצון" של הבמאית לני ריפנשטאהל, שעשה שימוש מחוכם במבע הקולנועי לחיזוק התעמולה הנאצית.

הוליווד בתקופת המלחמה עריכה

הקולנוע באירופה לאחר המלחמה עריכה

הנאו־ריאליזם האיטלקי עריכה

  ערכים מורחבים – נאו-ריאליזם איטלקי, רשימת סרטי נאו ריאליזם

היה זרם משפיע בקולנוע שנוצר באיטליה בשלהי מלחמת העולם השנייה ודעך בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. כראי למצב הקשה ששרר באיטליה שאחרי המלחמה, הנאו-ריאליזם עסק בעיקר בקשיי היום-יום של בן מעמד הפועלים ושאר המעמדות הנמוכים בחברה: ייאוש, עוני ותבוסות לאן שלא יפנה. העיסוק נעשה תוך הדגשת ההתנגשות שבין האדם לסביבתו, בין הסבל הרגשי של הפרט לבין המציאות הפיזית הקשה. הנאו-ריאליזם דגל בריאליזם קיצוני ובחשיפה בוטה של המציאות החברתית הקשה של אותה התקופה. מבחינה סגנונית הוא ניכר בהשקעה מינימלית בסגנון ובתפאורה, שהתבטאה בעיקר בצילום מחוץ לאולפן ובשימוש בשחקנים לא-מקצועיים.

הגל החדש הצרפתי עריכה

  ערך מורחב – הגל החדש הצרפתי

היה תנועה קולנועית בשנות השישים של המאה ה-20. סרטי הגל החדש הצרפתי נשאו לרוב אופי אקזיסטנציאליסטי ועסקו בנושאים כמו הדגשת תפקידו של היחיד בקבלת האבסורדיות שבקיום האנושי. המסרים עצמם לא הועברו רק בעזרת תוכן הסרטים ועלילתם, אלא גם בעזרת טכניקות בימוי וצילום שונות וחריגות יחסית ששימשו כאמצעי אמנותי להעברת המסר ביצירה. הבמאים צילמו ברחובות, כשהם דוחים את רעיון הצילום באולפן.

שנות ה־50 וה־60: המלחמה הקרה ומלחמת ווייטנאם עריכה

שנות החמישים והשישים, הביאו איתם גם שדרוג של ז'אנר ישן ואת אלפרד היצ'קוק, אמן סרטי המתח והמסתורין. היצ'קוק פיתח את ז'אנר סרטי הדרמה והמתח לאין ערוך, ובחן את ערנות הצופה עם סרטיו, תוך שהוא מתמקד ביצרים האפלים ביותר של המין האנושי. עם סרטיו הגדולים נזכרים "פסיכו", "חלון אחורי" ו"ורטיגו". כמו כן הייתה תחייה קצרה של מחזות הזמר, והקומדיות הרומנטיות, שוב על רקע מלחמת העולם השנייה, הפעם החזית הייתה הרבה יותר אופטימית מבעבר. סרטי הראווה ההוליוודים הופקו בשנים אלו ועימהם נמנים "חלף עם הרוח", "ספרטקוס" של קובריק, ו"לורנס איש ערב" של דייוויד לין.

המלחמה הקרה והמקארתיזם עריכה

  ערך מורחב – הרשימה השחורה של הוליווד

בשנות החמישים והשישים, תקופת מלחמת קוריאה ווייטנאם והחלמת אמריקה מזוועות מלחמת העולם השנייה, פרח ז'אנר סרטי המפלצות. אמנם סוג זה של סרטים החל לפעול כבר בתקופת הסרט האילם (בין הבולטים שבהם: "דרקולה" ו-"פרנקנשטיין"), אולם מוראות המלחמה הציפו שוב את הפחד מהקומוניזם, ערכיות האומה האמריקנית והפחד מפצצת האטום והקידמה הטכנולוגית. דבר זה התבטא במיוחד בסרטים אלו, שזכו לשם "סרטי B" עקב נחיתותם הביצועית בעיקר. בין סרטים אלו נמנים "היצור מהלגונה השחורה", "גודזילה", "מתקפת הנשים הענקיות" וכו'. על אף נחיתותם, הטילו סרטים אלו ועוד רבים אימה בתקופה בה אמריקה ליקקה את פצעיה.

תאוריית האוטר עריכה

  ערך מורחב – תיאוריית האוטר

עליית הפופולריות של הטלוויזיה עריכה

  ערך מורחב – טלוויזיה

שנות ה־70: הוליווד החדשה עריכה

  ערך מורחב – הוליווד החדשה

בשנות השבעים, לאחר ניטרול שיטת האולפנים שהייתה קיימת עד אז בהוליווד, קמו יוצרים חדשים שהביאו את קולות מלחמת וייטנאם למרקע. יוצרים כמו פרנסיס פורד קופולה ("אפוקליפסה עכשיו") ואוליבר סטון ("נולד בארבע ביולי", "פלאטון") פתחו מחדש את הפצעים שהיו חבויים בתוך החברה האמריקנית. במקביל לסרטי המלחמה, צצו גם סרטי אנטי מלחמה, שתיארו את ימי מלחמת וייטנאם דרך עיני אלו שנשארו מאחור. אחד מהם היה המחזמר "שיער", שהיטיב לתאר את תרבות הוודסטוק והסמים של ילדי הפרחים בשנים אלו.

הוליווד הספיקה להגיע לחלל כבר בסוף שנות השבעים בעיקר בזכותם של שני יוצרים מוכשרים. הראשון, סטנלי קובריק, שיצר את "2001: אודיסיאה בחלל" והשני, ג'ורג' לוקאס שאך סיים את לימודיו, בסרט הראשון שהפך לתופעה, "מלחמת הכוכבים". לוקאס שכלל את הטכניקות שהיו מצויות באותה תקופה בהוליווד המסחרית לכדי אמנות, הקים את אולפן האפקטים המיוחדים ILM והחל את עידן שוברי הקופות.

שוברי קופות עריכה

  ערך מורחב – שובר קופות

במקביל, חברו הטוב סטיבן ספילברג החל במסלול דומה ועבד לפי שיטת שוברי קופות שממשיכה עד היום. כך, יצר ספילברג באמצע שנות השבעים את מלתעות ואת מפגשים מהסוג השלישי. בתחילת שנות השמונים הוא יצר את "אי.טי." וביחד עם חברו ג'ורג' לוקאס את שודדי התיבה האבודה שהחזיקו מעמד כשיאני שוברי הקופות במשך למעלה מעשור.

שנות ה־90 והמאה ה־21 עריכה

הוליווד זינקה צעד גדול קדימה לקראת שנות התשעים, הן מבחינת אפקטים ופעלולים שלא היו אפשריים עד אז והן מבחינת תעוזה וחדשנות. במאים כמו קוונטין טרנטינו ודייוויד פינצ'ר הביאו לכדי אמנות את עידן הפופ וה-MTV. כל אלו הם רק הבסיס להוליווד של ימינו, והשנים האלו השפיעו על יוצרים צעירים שממשיכים לפעול עד היום. הקולנוע פרץ גבולות גם אל הפוליטיקה והפרסום - נשיאים, צבאות וארגונים השתמשו בקולנוע למטרות קידומם הפוליטי. (כך, למשל, השתמש השלטון בגרמניה הנאצית בסרטי תעמולה, במטרה להשפיע על דעות האזרחים).

כיום, התעשייה הקולנועית ההוליוודית עברה תהליך מוצלח של מסחור. מדי שנה מושקעים בה כעשרים מיליארד דולרים. בנוסף, תעשיית הקולנוע האמריקאית של ימינו מעודדת הגירה של אנשים בעלי הון להפקת סרטים, הקמת אולפנים ופיתוח התחום. נוצר גם עידוד הגירה של במאים, צלמים ושחקנים מוכשרים, על ידי אולפני סרטים ואוניברסיטאות כגון UCLA, המעודדת הגירה ומציעות אגרות עבודה ומלגות. כיום רבים מסרטי הקולנוע עתירי התקציב מיוצרים בהוליווד ליד לוס אנג'לס, כמו כן יש מרכזים גדולים של אולפנים בבריטניה, צרפת ובמומביי (לשעבר בומביי) שבהודו (המרכז מכונה גם בוליווד) ההתייחסות אל קולנוע היא כאל מדיום שמשנה ומגדיר מחדש את האמנות. ההתייחסות לקולנוע היא כאל פיתוח טכנולוגי תקשורתי שמכניס לבתים הפרטיים את העולם החיצוני.

קולנוע פוסטמודרני עריכה

קולנוע פוסטמודרניסטי התפתח כתגובה לקולנוע המודרניסטי.[11] הוא כולל יצירות המבטאות את הנושאים והרעיונות של הפוסטמודרניזם באמצעות שימוש בקולנוע. חלק מהמטרות של הסרט הפוסטמודרניסטי הן לחתור תחת המוסכמות המרכזיות של מבנה ואפיון נרטיבי, ולבחון את השעיית הספק של הקהל.[12][13][14] בדרך כלל, סרטים כאלה גם מפרקים את הפער התרבותי בין אמנות גבוהה לנמוכה ולעיתים קרובות עוסקים בתיאורים אופייניים של מגדר, גזע, מעמד, ז'אנר, וזמן במטרה ליצור דבר שאינו מציית לביטוי נרטיבי מסורתי.[15]

עידן האינטרנט והסטרימינג עריכה

קולנוע עולמי עכשווי עריכה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • ג'רלד מסט וברוס פ' קאווין, משה צימרמן (ע), קיצור תולדות הקולנוע, האוניברסיטה הפתוחה, 1996 (תרגום).
  • ענר פרמינגר, מסך קסם – כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1995.
  • בני בן דוד, הקומדיה הרומנטית האמריקנית: היסטוריה, אידיאולוגיה ומגדר, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  • תומס אלססר ובועז חגין, זיכרון טראומה ופנטזיה בקולנוע האמריקני, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2012 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  • דייוויד בורדוול, תרגום: אמיר צוקרמן, כמו שמספרים בהוליווד: סיפור וסגנון בקולנוע מודרני, תל אביב: עם עובד, 2019. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  • אנדרי טרקובסקי, תרגום: סיון בסקין, לפסל את הזמן, רמת השרון: אסיה, 2013 (תרגום) (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  • יגאל בורנשטין, מעשי צפייה: על הנראה והלא-נראה בסרטים, מאגנס, 2019. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  • ירון זליכה, ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים, הקיבוץ המאוחד, 2015 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  • לורה מאלווי, תרגום: אילת אטינגר ואֹהד זהבי, מוות 24 פעמים בשנייה: להקפיא את התמונה הנעה, עם עובד. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^   יציאה ממפעל, סרטון באתר יוטיוב
  2. ^   סעודת התינוקת, סרטון באתר יוטיוב
  3. ^   רכבת נכנסת לתחנה, סרטון באתר יוטיוב
  4. ^ היום ידוע שככל הנראה באוסטריה (אז: אוסטריה-הונגריה) התבצעה הקרנה של סרטים מספר חודשים קודם לכן אבל התואר אבות הקולנוע נשמר לאחים לומייר. [דרוש מקור]

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2   ביל יאנה, סרט קולנוע : שנת 1891, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  2. ^ חנה הרציג, המדיום באמנויות: סוגיות אסתטיות ותרבותיות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2015, עמ' 255–259.
  3. ^ אבי בליזובסקי, ‏אדוארד מייברידג' – ממציא התמונות הנעות הראשונות, באתר "הידען", 9 באפריל 2012.
  4. ^ 1 2 מי היו האחים לומייר, ראשוני המסך הגדול?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה.
  5. ^ 1 2 3 ענר פרמינגר, מסך קסם: כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמ' 28–30.
  6. ^ איתי נבו, האיש שהדליק את האור, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 11 בפברואר 2017.
  7. ^ Geoffrey Nowell-Smith (ע), The Oxford History of World Cinema, New York: Oxford University, 1996, עמ' 22–24, ISBN 0-19-811257-2. (באנגלית).
  8. ^ טום קרגנבילד, איך מונופול הקולנוע של תומאס אדיסון הקים בטעות את הוליווד, באתר כלכלה קלה, ‏11 בפברואר 2019.
  9. ^ 1 2 ענר פרמינגר, מסך קסם: כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמ' 30–33.
  10. ^ רמי שלהבת, 114 שנה לסרט "המסע אל הירח", שהוליד טכניקות קולנועיות חדשות רבות, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 1 בספטמבר 2016.
  11. ^ http://archive.org/details/betz_beyond-the-subtitle-remapping-european-art-cinema
  12. ^ Hopkins, Susan (Spring 1995). "Generation Pulp". Youth Studies Australia. 14 (3): 14–19
  13. ^ Kretzschmar, Laurent (July 2002). "Is Cinema Renewing Itself?". Film-Philosophy. 6 (15). doi:10.3366/film.2002.0015.
  14. ^ Hutcheon, Linda (January 19, 1998). "Irony, Nostalgia, and the Postmodern". University of Toronto English Library.
  15. ^ https://www.thefreelibrary.com/Representing+Postmodern+Marginality+in+Three+Documentary+Films.-a0204861632