משתמש:MathKnight/זוחלים

הגנה

מנגנוני הגנה עיקריים

לזוחלים אויבים רבים כמו יונקים, עופות וזוחלים אחרים. עד סוף תקופה הקרטיקון הדינוזאורים שלטו בעולם, אך כיום הם אינם עוד. רוב הזוחלים הם קטנים עד בינוניים, למעט התנינאים, מספר נחשי ענק, מספר צבי ענק וכוח ענק ("דרקון קומודו"). התנינאים ונחשי הענק מהווים טורפי-על בתחום מחייתם אך שאר הזוחלים (גם הטורפים מביניהם) מהווים טרף לבעלי חיים אחרים.

זיקית מסווה את עצמה בסביבה של צמחייה ירוקה

שריון קשיח עם בליטות של צב יבשה דרבני

לשם כך פיתחו הזוחלים מספר מנגנוני הגנה:

1. התחמקות מנוכחות, כמו מעבר פעילות לשעות שונות לדוגמה מעבר לפעילות לילית כדי להתחמק מעופות יום. אך למעבר זה יש עלות אנרגטית גבוהה. הזוחלים הם פויקילותרמים ולכן צריכים לחמם את גופם כדי לנוע טוב יותר. בעיה זו משפיעה על תפוצתם ולכן נראה שפע רב יותר של זוחלים באזורים חמים ואילו באזורים קרים נראה את הזוחלים פעילי יום בעיקר.
2. הסוואה כדי להימנע מטריפה. יש זוחלים שצבעם כצבע בית הגידול שבו הם חיים אולם יש זוחלים שיכולים לשנות את צבע גופם. המוכרת ביותר היא הזיקית.
3. חיקוי, זוחלים רבים מחקים מינים אחרים שלהם אפוסומטיות, סימני אזהרה. תופעה זו מוכרת אצל נחשים. בנוסף יכול להיות התחזות והתחפשות למשהו שאינו מעניין כמו עלה ענף ועוד.
4. פיזי, לחלק מהזוחלים יש קוצים קרניים ועוד אשר מקשים על הטורף להגיע אליהם.
5. ארס, מוכר ביותר אצל הנחשים והתפתח במספר קבוצות מועטות. משמש להגנה אך גם לתקיפה ועיכול ראשוני. הארס נוצר כל השנה, גם בתרדמת, ויוצא מבלוטות באמצעות שרירים דרך תעלות שבשיני ארס.
6. שריון: מספר זוחלים פיתחו שריון חיצוני המורכב מלוחות עצם וקשקשים מכוסי קרטין היוצרות מעטה חיצוני קשה המגן על בעל החיים מפני טורפים. הבולטים ביותר בקבוצת הזוחלים בעלי השריון הם הצבים. גם לתנינאים יש שריון המכסה את רוב עורם, אך הוא שונה משריון הצבים.

בריחה והתמחקות מנוכחות

מנגנון ההגנה הנפוץ ביותר בקרב זוחלים כאשר הם מותקפים הוא לברוח ולהסתתר בצמחייה או במקווה מים בו הם חים. ברגע שצבי מים ותנינאים צעירים מזהים סכנה הם נכנסים למקווה המים הקרוב, צוללים כדי שלא יראו אותם ומסתתרים. נחשים קטנים ולטאות מסתתרים מתחת לאבנים וסלעים, וכן בין צמחייה עבותה המספקת מסתור והסוואה (ראו בהמשך).

הסוואה

שממית מהמין Phelsuma dubia מסוות על ענף דקל

זוחלים נוטים להימנע מעימותים ובפרט מטריפה על ידי הסוואה. מבין הטורפים העיקריים של הזוחלים, העופות וזוחלים אחרים פיתחו ראיית צבע, ולכן ישנה חשיבות לבחירת צבעי עור שתאפשר לזוחלים להיטמע בסביבתם ולא לבלוט על רקע הסביבה. אצל זוחלים רבים, בייחוד לטאות, צבעי העור והקשקשים הם גווני אפור, חום, חום בהיר וירוק הדומים לצבעים הנפוצים בסביבת המחייה הטבעית שלהם.

הפחדה

כאשר ההסוואה נכשלת ובריחה היא בלתי-אפשרית, משתמשים חלק מהזוחלים באיומים והפחדה. הם מגדילים את חזותם על ידי עמידה בתנוחה מאיימת או פרישת קרומים על עורים (כגון נחש הקוברה) ומשמיעים קולות מפחידים. נחש רעשן מרעיד את קצה זנבו כדי להשמיע קולות מפחידים.

מנגנוני הגנה של נחשים

כאשר הסוואה ובריחה לא עובדות, ישנם נחשים, בייחוד הארסיים, שישתמשו בהפחדה. נחשי הקוברה זוקפים את ראשם ופורשים קפלי עור משני צידי ראשם ובכך מגדילים את צורתם ומאיימים על התוקף. כאשר גם הפחדה לא עוזרת הנחשים יתקפו ויכישו את התוקף. אצל נחשים ארסיים, ההכשה מסוכנת בהרבה ויכולה לגרום אף למוות, כאשר הנחש מזריק לגוף המוכש ארס נוצר בבלוטות בתוכם ומוזרק על ידי ניבים בפיהם.

מנגנוני הגנה של תנינאים

אליגטור אמריקאי בתנוחת מגננה

התנינאים הם טורפי על בתחומי מחייתם וכמעט שאין להם אויבים טבעיים כאשר הם בוגרים. לעומת זאת, תנינאים צעירים יותר יכולים להיות מאוימים על ידי בעלי חיים אחרים, כולל על ידי תנינאים גדולים יותר. כאשר תנינאי חש מאוים הוא פוער את פיו וחושף שיניים חדות ולשון צהובה. אם הפחדה זו לא עוזרת, התנינאי הופך ליותר נסער ומשמיע קולות איום. אם גם זה לא יוצר הוא ישנה תנוחות באופן דרמטי כדי להראות מאיים יותר, וגופו יתנפח (במקצת) כדי להגדיל את דמותו בפני המאיים. אם שום דבר לא עובד, התנינאי יתקוף בחזרה וינסה לנשוך את התוקף עם מלתעותיו האימתניות.

דרכי ההגנה המדויקות משתנות בין המינים השונים של התנינאים. ישנם תנינאים שינסו לנשוך מיד, אחרי ישתמשו בראשם כפטיש או אלה ויחבטו בו בתוקף. אחרים ינסו לברוח, ואילו יש מינים שאף ירדפו אחרי התוקף.

השלת זנבים מתחדשים

שממית עם זנב קטוע אחרי שהשילה אותו

מספר רב של מיני שממיות, חומטים ולטאות אחרות משילים את זנבם או חלקים ממנו כאשר הם נתפסים בתהליך שנקרא אוטוטומיה. הזנב המושל ממשיך להתפתל ויוצר הסחת דעת המאפשר ללטאה להימלט. אחרי שברחה, יכולה הלטאה לגדל מחדש את זנבה בתהליך שמשכו בין מספר שבועות למספר חודשים. הזנב שגדל מחדש יכיל סחוס ולא עצם וצבע העור יהיה דהוי יותר לעומת שאר הגוף. ישנם מיני לטאות שבהן הזנבות בולטים יותר על מנת לפתות את הטורפים לפגוע בזנב ובכך לאפשר לשאר הלטאה להימלט, אחרי שהשילה את זנבה.

שריון

מספר מיני זוחלים מוגנים גם במעטה קשקשים קשה שקשה לנשוך דרכו, ובכך הוא משמש שריון טבעי. לתנינאים מעטה עור קשיח המכוסה קשקשים קרניים המכסה את גבם וצידי גופם ומקשה על בעלי חיים אחרים לפגוע בהם על ידי נשיכה או מכת שיסוע עם טפרים. השריון הבולט ביותר הוא של הצבים, אשר בטנם וגבם מכוסה בשריון עצם קמור המצופה בחומר קרני. צבי יבשה, כאשר מאוימים, מכנסים את ראשם וגפיהם אל תוך השריון ובכך מתגוננים מפני טורפים. עם זאת, ישנם מספר טורפים חכמים, בהם יונקים ועופות שפיתחו דרכים לפצח את שריון הצבים.

הזוחלים והאדם

הזוחלים בתרבות

היחס של בני האדם לזוחלים נע בין סגידה כאל אלים והערצה לבין פחד ותיעוב. במספר רב של סיפורי מיתולוגיה משמשים הזוחלים כארכיטיפ של מפלצת קדמונית ואכזרית אותה הביס האל כאשר ברא את העולם. הדרקון הוא זוחל בדיוני ענק בעל כנפיים ויורק אש, הנפוץ מאוד בפולקלור ואגדות עם.

הזוחלים בתרבויות קדומות

האל סובק המצרי בעל ראש תנין

כאמור, במיתולוגיות רבות מופיעים הזוחלים כמפלצות קדמוניות שאותם הביסו האלים כאשר בראו את העולם. בולט בתפקיד זה הוא התנין הענק, אולי הזוחל המרשים והגדול ביותר במזרח התיכון ומסופוטמיה. גם המיתולוגיה היהודית לא חפה מגישה זו, אם כי לפי ספר בראשית אלוהים הוא זה שברא את הזוחלים ובפרט את התנינים הגדולים, ולכן הם כפופים לו ולא מהווים עליו איום אמיתי.

במצרים העתיקה המצרים הקדמונים סגדו לתנין היאור וראו בו חיה מקודשת. האל סובק מהמיתולוגיה המצרית היה בעל גוף אדם וראש תנין. נחש הקוברה זכה אף הוא לסגידה במצרים העתיקה ושימש כסמלם של מלכי מצרים. לקוברה ייחסו תכונות על-טבעיות כגון יריקת אש וזריעת הרס והחייאת מתים.

באפריקה התושבים המקומיים סגדו לתנינים כאל אלילים וראו בהם רוחות האחריות על צדק ונקמה. התושבים נזהרו שלא להרגיז את התנינים או לפגוע בהם, והעלו קורבן אם אחד מבני השבטים פגע בתנין.

הזוחלים במקרא ובתרבות היהודית

התנין מוזכר רבות בתנ"ך והוא מן החיות הבודדות המוזכרות בסיפור הבריאה. לעתים משמש התנין כשם נרדף לנחש. כבר ביום החמישי בורא אלוהים את התנינים, והם היחידים מבין בעלי החיים המוזכרים בשמם. בספר בראשית, לתנינים משמעות סמלית ומיסטית שמעבר לשם החיה בלבד:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. : וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב"

— בראשית, א, כ-כא

הנחש מופיע לראשונה בספר בראשית בפרק ג', בסיפור על גירוש אדם וחוה מגן עדן: ”וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים...” (בראשית ג, 1). הנחש מתואר כיצור ערמומי וחלקלק המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוהי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה, ומפתה גם את בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחוה מגורשים מגן עדן, ואילו הנחש מאבד את רגליו. תיאור עונשו: ”ויאמר ה' אלוהים אל הנחש: כי עשית זאת, ארור תהיה אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך.” (שם, 14) ”ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.” (שם, 15)

בסיפור זה מוסברות כמה תופעות עליהן תמהו הקדמונים:

1. מדוע הנחש זוחל על גחונו ואין לו רגליים כמו לשאר החיות?
2. מדוע הנחש טועם בלשונו את הקרקע?
3. מדוע יש איבה בין בני האדם לנחש: הנחשים מכישים בני אדם ובני האדם הורגים בהם ופוחדים מהם?

סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, חלקלקה וערמומית. חרף תדמית זו הנחש הוא סמלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".

ההלכה והמסורת היהודיים מביעים סלידה עזה מנחשים. לדוגמה, בבתי הכנסת בהם מופיעים סמלי השבטים מוחלף סמל שבט דן מנחש למאזניים, מחשש שמראה הנחש עלול לגרום לנשים להפיל. מים מגולים, היינו שהושארו חשופים ללא השגחה, אסורים לשתייה מחשש שנחש הטיל בהם ארס.

גם מאפייניו הפיזיים של הנחש תרמו לתדמית הרעה שיצאה לו: עורו החלק והקשקשי, הזדחלותו הפתלתלה והשקטה, לשונו המחורצת, ראשו המחודד ועיניו המבשרות רע, התקפות הפתע וההתגנבות שלו וכן ארסו הרעיל והקטלני.

משה הפך את מטהו לנחש באחד המופתים שהציג בפני פרעה להדגמת כוחו של אלוהי ישראל.

הזוחלים בפולקלור הערבי

בתרבות האסלאם וארצות ערב זוכים הזוחלים, ובפרט הלטאות שבהם ליחס שלילי. החרדון נחשבת ללטאה אנטי-מוסלמית ויש לכך שני הסברים: אגדה על כך שהחרדון ניסה להסגיר לרודפי הנביא מוחמד את מקום מחבואו באמצעות קידות בראשו, ואגדה שנייה המפרשת את קידות הראש של החרדון כלעג לצורת התפילה של המוסלמי. באפריקה מכונה החרדון "הלטאה הכופרת". הדרוזים והבדואים מאמינים שנגיעה בלטאות מסוימות, כגון בשממית גורמת למחלות קשות ואף לקללות שיכולות להסתיים במוות.

הזוחלים בתרבויות מזרח אסיה

היחס לזוחלים בתרבויות מזרח אסיה יותר חיובי מאשר בתרבות המערב.

בהודו, התנינאי גביאל נחשב לחיה קדושה ושוחים לצידו בלי פחד בנהר הגנגס. תורמת לכך העובדה שהגביאל איננו מסוכן לאדם.

בדרום מזרח אסיה מחזיקים אנשים רבים שממית מסוג גקו בביתם מאחר והם מאמינים שהיא מביאה מזל טוב לבית.

בסין נפוץ בפולקלור גם דרקון ארוך דמוי נחש מעופף יורק אש.

הזוחלים בתרבות הצבאית

ניתן לראות ציור של נחש על ה-AH-1 קוברה שנקרא "צפע" בחיל האוויר הישראלי. במקרה, גם שמו המקורי "קוברה" הוא על שם סוג של נחש.

בעוד שכיום זוחלים זוכים בעיקר לפחד ותיעוב בקרב הציבור, ובולטים בשנאה לה הם זוכים הנחשים, בצבא הזוחלים זוכים לכבוד והערצה בזכות שרידותם הגדולה והשם שיצא להם כציידים קטלניים. אמצעי לחימה רבים ויחידות צבאיות רבות נקראות על שם נחשים: הדוגמה הידועה ביותר היא כנראה מסוק הקרב AH-1 קוברה הנקרא על שם נחש הקוברה הארסי וטיל האוויר-אוויר הישראלי פיתון. בחטיבת הצנחנים של צה"ל כל הגדודים נקראים על שם נחשים.

ראו גם

• התנינאים בתרבות האנושית
• הנחשים בתרבות

שיאנים

זוחלים שנכחדו

שיא	תמונה	שם	הערות
הזוחל הגדול ביותר		ארגנטינוזאורוס	הזוחל הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא הדינוזאור הזאורופוד ארגנטינוזאורוס: אורכו היה ככל הנראה כ-36 מטר ומשקלו נע בין 75 ל-100 טון. מאחר שאין שלד שלם של הארגנטינוזאורוס, מדובר בהערכות. זאורופודים אחרים כגון פוארטזאורוס, סופרזאורוס, ברוהאתקאיוזאורוס וזאורופוסידון מתמודדים אף הם על תואר זה, והערכות גודלם משתנות עם גילוי מאובנים חדשים. יתכן שישנו זאורופוד גדול אף יותר: אורכו של האמפיקוליאס מהמין Amphicoelias fragillimus הוערך כ-40 עד 60 מטר ומשקלו מעל 100 טון, ברם מאובני האמפיקוליאס אבדו וההערכות מבוססות על ממצאיים חלקיים ביותר.
הגולגולת הגדולה ביותר		אאוטריצרטופס	לבני משפחת הצרטופסיים, הדינוזאורים בעלי הקרניים, היו הגולגלות הגדולות ביותר בקרב הזוחלים. אורכן הגדול של גולגלות הצרטופסיים נובע מהעטרה שצומחת באחורי הגולגולת ובולטת כמעין מניפת עצם סביב הצוואר. במשך שנים החזיק בתואר הטורוזאורוס, אך ב-2004 נמצא גולגולת ארוכה יותר של פנטצרטופס. ב-2007 התגלה הצרטופסי הגדול ביותר: אאוטריצרטופס ולו גולגולת ענקית באורך 3 מטרים.
הנשיכה החזקה ביותר		דיינוסוכוס	עוצמת הנשיכה של הדיינוסוכוס, תנינאי ענק הקרוב לאליגטור, הוערכה ב-102,000 ניוטון - יותר מכל בעל חיים שחי אי-פעם ואף יותר מהטירנוזאורוס רקס האימתני. היחיד שמתחרה בו הוא המגלודון, כריש ענק פרה-היסטורי, שעוצמת נשיכתו מוערכת גם היא מעל 100 קילוניוטון.
הטורף היבשתי הגדול ביותר		ספינוזאורוס	הספינוזאורוס, דינוזאור תרופוד שחי בצפון אפריקה, היה הטורף היבשתי הגדול ביותר: אורכו נע בין 14 ל-18 מטר (להשם השוואה, אורכו של הטירנוזאורוס רקס לא עלה על 13 מטר) ומשקלו בין 7 ל-20 טון. למרות גודלו הרב ומלתעותיו המפחידות, כנראה שניזון בעיקר מדגי ענק שחיו בנהרות האזור באותה תקופה.
הזוחל הימי הגדול ביותר		שוניזאורוס שסטזאורוס S. sikanniensis	האיכתיוזאור S. sikanniensis עליו יש מחלוקת האם היה מין של שוניזאורוס או של שסטזאורוס, גדל לאורך של 21 מטר ומשקל של כ-20 טון.
הזוחל המעופף הגדול ביותר		קוואצלקואטלוס	הזוחל המעופף הגדול ביותר הוא הפטרוזאור קוואצלקואטלוס שמוטת כנפיו נעה בין 10 ל-15 מטר.