שבט דן

שֵׁבֶט דָּן הוא אחד משבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. השבט נקרא על שם דן, בנו החמישי של יעקב, בנה בכורה של בלהה, שפחתה של רחל.

בול המוקדש לשבט דן

על פי המסורת בני יהדות אתיופיה הם ממוצא שבט דן.

ברכות לשבט

ברכת יעקב

בברכת יעקב מוזכר דן במקום השביעי, מיד לאחר בניה של לאה, כלומר דן מוזכר כבכור בני השפחות. ”דָּן יָדִין עַמּוֹ--כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח--הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'. ” (בראשית, מ"ט, ט"ז).

ברכת משה

בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה נאמר ” וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן. ” (דברים, ל"ג, כ"ב).

השבט במדבר

משפחות השבט

בספר בראשית נכתב ”וּבְנֵי דָן חֻשִׁים”, ובספר במדבר ”אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי”. ברשימות המשפחות של ספר דברי הימים לא נמנו משפחות השבט. הפרשנים המסורתיים ראו ב'חשים' וב'שוחם' את אותה משפחה. בנוסף, עלו מספר הסברים לביטוי התמוה 'בני דן' שנכתב בלשון רבים. יש שכתבו שזהו ביטוי תקין למרות שמדובר בבנו היחיד של דן, ויש שכתבו שבתחילה היו עוד בנים ורק חושים שרד.

סמלי השבט

הדגל של שבט דן

סמל הנחש של שבט דן

אבן החושן שעליה נחרט שמו של דן היא הלשם. דגל השבט היה ציור של נחש על רקע בצבע ספיר, הנחש נבחר בעקבות ברכת יעקב ”יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ז).

שבט דן מקושר לחודש טבת או תשרי

נשיאי השבט

בספר במדבר, פרשת נשא נזכר נשיא שבט דן במדבר: אחיעזר בן עמישדי (במדבר, א', י"ב).

המסע במדבר ועובדות על השבט

בתיאור מחנה בני ישראל בספר במדבר, דן מופיע כראש הדגל של בני השפחות חוץ משבט גד המסתפח לדגל של שבט ראובן . מקום חנייתו של השבט היה מצפון למשכן בראש, יחד עם אשר ונפתלי (במדבר, כ"ז).

בעת המסע במדבר היה שבט דן השבט השני בגודלו. 62,700 נפש במניין הראשון (במדבר, ב'), ו- 64,400 נפש במפקד השני (במדבר, כ"ו). אף על פי כן דן נמנה במקום העשירי בלבד בשני המיפקדים. גם את קורבנו בעת חנוכת המשכן הוא העלה ביום העשירי בלבד.

שבט דן, לפי שהיה מרובה אוכלוסין, היה השבט המאסף: תפקידו היה לאסוף את הדברים האבודים של השבטים ולהשיב את האבידה.

נחלת השבט

נחלות שבטי ישראל

ערך מורחב – נחלת שבט דן

עם ההתנחלות בארץ ישראל קיבל דן את צפון שפלת החוף, בשכנות לשבטי בנימין, יהודה ואפרים, וגבולותיו היו בין העיר לוד ונחל שורק בדרום לנחל קנה בצפון. שבט דן תפס בכך את שטחה של מלכות גזר הכנענית. במזרח ובדרום מזרח מגיעה הנחלה עד מבואות בית שמש וכוללת את צרעה, ממנה בא המפורסם מבני השבט, הריהו שמשון.

נראה שלשבט דן הסתפחו משפחות מבני החיווי, מאזורי צפון הנחלה, בסביבות העיר שכם. נראה ששבט אפרים השתלט על אזורים אלו, והדף את שבט דן אל עבר שפלת החוף. "ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס" (שופטים, א', ל"ה).

אזור שפלת החוף היה אזור עימות מרכזי עם קבוצת ערי הפלשתים החזקות והחמושות היטב, ששכנו מדרום לנחלת דן. הפלשתים החזקים, בעלי מרכבות ברזל, דחקו את שבטי האמורי, ואלה מצדם הפעילו לחץ על גבולות נחלת דן ודחקו את השבט אל תוך ההרים, הלאה מהים. "וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק".

סיפורי שמשון הם רמז למאבק העיקש של בני השבט לשרוד בנחלתם מול לחצם הגובר של הפלשתים, לאחר שאלה מיגרו את שארית האמורי. נראה שבני השבט ניהלו מאבק גרילה בפלשתים, לפי האמור: "יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח--הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר" (בראשית, מ"ט, י"ז). ממשפט זה אפשר אולי גם להסיק שחלק מכלכלתם של בני השבט הייתה משוד שיירות.

עם זאת לא יכול השבט לעמוד לבדו מול העוצמה הצבאית של הפלשתים ונאלץ לנדוד ולהתיישב בצפון מזרח הארץ, בקרבת הנחלים דן ובניאס (שופטים, י"ח). נראה שבמקומו החדש צבר השבט, שעתה היה מהקטנים בשבטי ישראל, עוצמה צבאית ניכרת, והשתלט על שטח רחב שכלל את עמק החולה הפורה, אבל בית-מעכה וחלקים מהבשן המערבי.

נראה שחלק מבני דן עדיין דבקו בנחלתם הקודמת וישבו לחוף הים התיכון. למדים זאת משאלתה של דבורה הנביאה: "ודן למה יגור אוניות?" (שופטים, ה', י"ז).

העיר דן, היא העיר לייש לפני הכיבושים של דן, הפכה למרכז מנהלי ובעיקר פולחני חשוב מאוד. נראה כי בני דן אימצו פולחנים אליליים וכנראה קיימו אותם במקביל לדת היהודית.

המלך ירבעם בן נבט גם הוא קבע את העיר דן למרכז של פולחן יהודי, אך מסופר שבני דן הביאו עימם את האפוד, הפסל התרפים והמסכה ונראה כי הפולחן היה אלילי בחלקו או ברובו.

בתקופה זו הייתה דן עיר חשובה ומרכזית וזה מקור המושג מדן ועד באר שבע המוזכר פעמים מספר, ואין הכוונה שדן היא העיר הצפונית ביותר אלא העיר החשובה של הצפון, וכך גם באר שבע בדרום.

גבורתו של השבט

הרב מאלי מציין את התכונות המיוחדות לשבט דן הן דין וגבורה. יעקב אבינו בברכתו לדן אומר : "דָּן, יָדִין עַמּוֹ--כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח--הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר (מקור: בראשית, מ"ט, ט"ז–י"ז)". הנחש מציין את האויב המכה מכה אנושה מאחור בערמומיות בלא שהמוכה מרגיש בו. הנחש בעל הארס הוא סמל להרס וחבלה.

משה בברכתו מדגיש שני דברים: את גבורתו של דן, ואת שייכותו לצפון. " "וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק, מִן-הַבָּשָׁן" (דברים, ל"ב, כ"ג)

בתקופת השופטים, מתגלית דמותו של שמשון אף הוא^{[דרושה הבהרה]} משבט דן. שמשון הוא שיא של גבורה גופנית. הוא משתמש בה על מנת להושיע את ישראל. שמשון בכוחו הגדול נאבק לבדו מול כל מחנה הפלשתים ויכול להם. גבורתו מקורה בגבורה הכללית של שבט דן, אך נובעת מנזירותו - "נזיר אלוהים אני מבטן אמי..." (שופטים, ט"ז, י"ז).

חז"ל מספרים: "בשעה שבאו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשו וערער: יש מקום במערה לארבעה זוגות. אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה. נשאר מקום לזוג נוסף. יעקב קבר בחלקו את לאה והמקום שנשאר הוא שלי. אמרו לו יעקב קנה ממך את מקומך, שנאמר "בקברי אשר כריתי לי", כרה לשון מכירה. אמר להם הראו לי שטר מכירה, אמרו לו השטר במצרים, ילך נפתלי שהוא אילה שלוחה. רץ נפתלי למצרים, ובינתיים התעכבה הלויה. חושים בן דן היה שם. כיון שהיו אזניו כבדות, לא שמע את כל המשא ומתן. שאל אותם מה זה? אמרו לו עשיו מעכב עד שיבוא נפתלי ממצרים. אמר להם ועד שיבא נפתלי ממצרים, יהי אבי אבא מוטל בבזיון? לקח מקל והכה בראשו של עשיו, נשרו שתי עיניו למרגלות יעקב... ומת עשיו (מסכת סוטה דף יג א) .

אף בעת הוויכוח של יהודה עם יוסף לאחר שנתפס בנימין עם הגביע בידו, מסופר על גבורתו של חושים בן דן. "אמר יוחנן בשעה שתפס יוסף הצדיק את בנימין... מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ארבע מאות פרסה, עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וביקשה ארץ ליהפך, עליהם אמר איוב שאגת אריה וקול שחל". שאגת אריה זה יהודה שכתוב בו גור אריה יהודה, וקול שחל זה חושים בן דן ששניהם נמשלו כארי שנא' דן גור אריה..." (בראשית רבה צג ז).

השבט בארץ ישראל

בברכת משה (דברים, ל"ג) מוזכרים בני השפחות לאחר בני הגברות ודן מוזכר שני, לאחר גד הצעיר ממנו.

כך גם בשירת דבורה (שופטים, ה', י"ז), לאחר שבטי בני הגברות (רחל ולאה) דן מופיע אחרי גד.

ישנם המסבירים את הירידה בחשיבות בני דן בכך שבהתנחלות בארץ הם נדחקו מנחלתם והפכו לשבט קטן יחסית.

סופו של שבט דן

המלך הארמי בן הדד השלישי בזז את נחלת דן אך עדיין היא המשיכה להתקיים באופן עצמאי. המלך תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, עלה על ממלכת ישראל בשנת 734 לפנה"ס ניתק את נחלת דן ואת כל צפון הארץ מממלכת ישראל והפך אותם לפחווה אשורית. לפי המסורת הוגלו רוב חברי השבט לאשור, יחד עם שאר שבטי ממלכת ישראל, לאחר שזאת פלשה לממלכת ישראל (722 לפנה"ס). שבט דן נעלם מדפי ההיסטוריה, ונחשב לאחד מעשרת השבטים האבודים של ישראל.

תאוריית ידין על מוצא שבט דן

אחת התאוריות בנוגע למוצאו של שבט דן, גורסת ששבט דן המקראי, ממנו בא שמשון, היה קשור במוצאו לגויי הים וליתר דיוק לקבוצה הנקראת במיתולוגיה היוונית "Danaoi" או "דנאים", שהומרוס תיאר כמי שהשתתפו בכיבוש טרויה. הקבוצה הזו מתוארת בכתובות מצריות בסוף האלף השני לפני הספירה כ-Denyen או Danuna. תאוריה זו נוסחה בשנות החמישים של המאה ה-20 על ידי פרופסור יגאל ידין.

יש עדויות מצריות מכתבי אל עמרנה שה"דנונה" פלשו לארץ כנען עם הפלשתים והיו קרובים להם באורח חייהם, וטענת יגאל ידין, זה מסביר את הקשרים ההדוקים בין שמשון, איש שבט דן, לפלשתים.

לכן הציע ידין ששבטו של שמשון דן זהה עם הדנאים שידוע לנו שפלשו ביחד עם הפלשתים לארץ ישראל ומצרים במאה ה-13 לפנה"ס. לאחר הפלישה נעלמו הדנאים בניגוד לפלשתים, שיש לגביהם עדויות היסטוריות וארכאולוגיות. ידין סבר שהם לא נעלמו, אלא הגרו צפונה, אל אזור תל דן, הפכו לשבט דן והצטרפו לקונפדרציה של שבטי ישראל.

חיזוק לטענתו מביא ידין במשפט בברכת יעקב בבראשית "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כשהדגש הוא על המילה "כאחד". חיזוק נוסף לקשר הימי מצוי בשירת דבורה בה נאמר "וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת; אָשֵׁר, יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו, יִשְׁכּוֹן".

ראו גם

• מוצא ביתא ישראל

לקריאה נוספת

• נחלת שבט דן
• הרב יעקב ידיד, כח הארי וכח הנחש שבשבט דן, ניצני ארץ ח', הוצאת מרכז הרב, ה'תשנ"ב.
• זקוביץ, יאיר ושנאן, אביגדור, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 112–122.
• essays on indo-aryan mythology" by: Narayan Aiyangar" (עמוד 299; dānu).

קישורים חיצוניים

• דן (שבט), דף שער בספרייה הלאומית