דיינוסוכוס

סוג של תנינאי ענק שחי באמריקה הצפונית בשלהי הקרטיקון

דיינוסוכוס (שם מדעי: Deinosuchus) הוא סוג של תנינאי[2] שחי 80–73 מיליון שנה לפני זמננו בגיל הקמפן בתקופת הקרקטיקון העליון באמריקה הצפונית. הדיינוסוכוס היה בעל חיים ענק ואחד התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם. הוא היה טורף-על אופורטוניסטי: בנוסף לדגים וצבי ים, הוא טרף גם דינוזאורים גדולים שהתקרבו לחופים של נהרות ומקווי מים אחרים. פירוש שמו ביוונית עתיקה הוא "תנין נורא" או "תנין גדול באופן מעורר אימה": δεινός (דיינוס) - "נורא, עוצמתי, חזק, מופלא, גדול, מפחיד, מעורר אימה", σουχος (סוכוס) - תנין.

קריאת טבלת מיוןדיינוסוכוס
שלד משוחזר של דיינוסוכוס
שלד משוחזר של דיינוסוכוס
תקופה
קמפן (קרטיקון), 80–73 מיליון שנה לפני זמננו
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: זאורופסידה
קבוצה: דיאפסידה
קבוצה: ארכוזאוריה
על־סדרה: דמויי תנינאים
קבוצה: Eusuchia
סדרה: תנינאים
על־משפחה: דמויי אליגטור
סוג: דיינוסוכוס
מינים
  • D. hatcheri
    Hatcher, 1909 (type)
  • D. rugosus
    (Emmons, 1858)
    [originally Polyptychodon]
  • D. riograndensis
    (Colbert & Bird, 1954)
    [originally Phobosuchus]
  • D. schwimmeri
    Cosette & Brochu, 2020[1]
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Deinosuchus
הולנד, 1909
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מבחינה פילוגנטית הדיינוסוכוס היה קרוב לאליגטור, והיה די דומה לאליגטורים של היום, למעט גודלו העצום: אורך של 10–12 מטר, ומשקל של 5–8.5 טונות. עוצמת הנשיכה של הדיינוסוכוס הוערכה ב-102,000 ניוטון (10.4 טון-כוח) - יותר מכל בעל חיים שחי אי-פעם ביבשה, ואף יותר מהטירנוזאורוס רקס, שידוע בנשיכתו החזקה המסוגלת אף לשבור עצמות.[3] התנינאים של היום, ובפרט התניניים והאליגטוריים, קטנים בהרבה: לשם השוואה, אורכו של התנין הגדול ביותר החי היום, תנין הים, הוא 7 מטר לכל היותר, ומשקלו כ-1–2 טונות (1,000–2,000 קילוגרם) לכל היותר.

מאובנים של דיינוסוכוס נמצאו בארצות הברית במדינות טקסס, ויומינג ומונטנה וכן בחוף המזרחי (למשל בג'ורג'יה וקרוליינה הצפונית). מאובנים שלו נמצאו גם בצפון מקסיקו. הוא חי משני הצדדים של הים הפנימי המערבי שחצה את אמריקה הצפונית באותה תקופה. הוא הגיע לשיא גודלו בבית הגידול המערבי, אך היה נפוץ יותר במזרח ארצות הברית. במשך שנים היו פלאונטולוגים חלוקים בשאלה האם שתי האוכלוסיות מייצגות מינים טקסונומיים שונים, אך תגליות חדשות מ-2010 הראו ששתי האוכלוסיות הן אכן של מינים שונים של הדיינוסוכוס. המחקר על החלוקה למינים של הדיינוסוכוס נמשך גם היום.

השרידים הראשונים של הדיינוסוכוס נתגלו בצפון קרוליינה שבארצות הברית בשנות ה-50 של המאה ה-19, אך הוא תואר וסווג טקסונומית רק ב-1909. שרידים נוספים נתגלו בשנות ה-40 של המאה ה-20, ומאוחר יותר שימשו לשחזור (לא מדויק) של גולגולתו שהוצג במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע. לא הכל ידוע עדיין על הדיינוסוכוס, אך ממצאים חדשים שנתגלו בשנים האחרונות יכולים לשפוך אור על טורף ענק זה.

תיאור ואנטומיהעריכה

הדיינוסוכוס היה דומה במובנים רבים לתנינאי מודרני, כאשר ההבדלים הגדולים היו בעיקר בגודלו העצום, בגולגולת ובצורת האוסטאודרמים - הקשקשים הגרמיים המהווים שריון לעור התנין. כיוון שעדיין לא נתגלה שלד מאובן שלם של דיינוסוכוס, חלק מהידע לגבי מבנה גופו של דיינוסוכוס הוא השערה, שנעשתה על ידי אקסטרפולציה והשוואה לתנינאים של ימינו.

גודלעריכה

דיינוסוכוס היה אחד התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם. כשנתגלה, אורכו הוערך בין 10 ל-15 מטר וכיום מקובלת ההערכה שאורכו נע בין 10 מטרים (33 רגל) ל-12 מטרים (39 רגל), והוא שקל כ-5–8.5 טונות (5,000–8,500 קילוגרם).[4] תנינאים נוספים בגודל דומה הם סרקוסוכוס אימפרטור[5] מאפריקה (9–12 מטר, 4–8 טונות) ופורוסזאורוס ברזיליאנסיס מאמריקה הדרומית (10–11 מטר, 5.6–8.4 טונות).[6] התנינאים של היום, ובפרט התניניים והאליגטוריים, קטנים בהרבה: לשם השוואה, אורכו של התנין הגדול ביותר החי היום, תנין הים, הוא 7 מטרים (23 רגל) לכל היותר, ומשקלו כ-2 טונות (2,000 קילוגרם) לכל היותר,[7] והתנין הגדול ביותר שנמדד היה תנין היאור באורך 6.45 מטרים (21.2 רגל) ומשקל של 1,090 קילוגרם (1.09 טונות).

עוצמת הנשיכה של הדיינוסוכוס הוערכה בכוח של 102,000 ניוטון (10.4 טון-כוח) - יותר מכל בעל חיים שחי אי-פעם ביבשה ואף יותר מהטירנוזאורוס רקס האימתני.[3] רק הכריש הפרה-היסטורי הענק קרכרודון מגלודון (Carcharodon megalodon) והזוחל הימי טורף X (שחיו בים), היו בעלי עוצמת נשיכה גדולה יותר.[8] לשם השוואה, עוצמת הנשיכה הגדולה ביותר של בעל חיים שחי כיום היא של תנין הים באורך 6.7 מטר שלפי ההערכה כוח הנשיכה שלו הוא 34,250 ניוטון (3.493 טון-כוח)[3] והנשיכה החזקה ביותר שנמדדה בפועל היא 22,400 ניוטון (2.28 טון-כוח) של תנין היאור.

כיוון שלא נתגלה עדיין שלד שלם או כמעט שלם של דיינוסוכוס, קשה לדעת במדויק מהו אורכו המרבי האמיתי. עם זאת, אפשר להעריך את הגודל על ידי אקסטרפולציה ממאובנים כגון הגולגולת והחוליות. בתנינאים בני-ימינו יש מתאם ברור בין האורך הכולל של הגולגולת (שמסומן THL) לבין האורך הכולל של כל הגוף (שמסומן TBL). שימוש בנוסחה של המתאם בתנין הים ובאליגטור אמריקאי, עבור גולגולות הדיינוסוכוס שנמצאו, נותן את הערכים שהוצגו למעלה לגבי גודלם הכולל, אומדן זה נחשב למדויק יחסית. כאשר אין גולגולת שלמה, אפשר להעריך את האורך הכולל באמצעות גודל החוליה, שכן יש מתאם בין גודל החוליות לגודל הכולל. אמנם הערכה זו פחות מדויקת אך עדיין נחשבת לסבירה.[4]

ב-1954 שחזרו אדווין ה. קולברט ורולנד ט. בירד את הלסת התחתונה של דיינוסוכוס, ואורך הלסת המשוחזרת היה 1.8 מטר. בהתבסס על נתון זה הם העריכו את אורכו הכולל של דיינוסוכוס ב-15 מטר.[9] ב-1999 העריכו גרגורי מ. אריקסון וכריסטופר ברוצ'ו שאורכו של דיינוסוכוס נע בין 8 ל-10 מטר בלבד.[10] ב-2002 ביצע הפלאונטולוג דייוויד ר. שווימר (David R. Schwimmer) הערכה של גודלו של דיינוסוכוס ומצא שהגודל שונה בין המינים השונים של דיינוסוכוס. לדבריו, הדיינוסוכוסים שבמערב אמריקה היו גדולים באופן ניכר מהדיינוסוכוסים שבחוף המזרחי. בהתבסס על גולגולת באורך מטר העריך שווימר שאורך המין הממוצע של דיינוסוכוס בחוף המזרחי היה כ-8 מטר ומשקלו היה כ-2.3 טונות. לפי מחקרו של שווימר, המין של דיינוסוכוס שחי במערב אמריקה היה גדול יותר. באמצעות גולגולת סבירה שאורכה כ-1.3 מטר מטקסס העריך שווימר שאורכו הממוצע של הדיינוסוכוס המערבי הוא 9.8 מטרים (32 רגל) ומשקלו כ-5 טונות. נמצאו חלקי מאובנים של דיינוסוכוס שהיו גדולים יותר, אך כיוון שמצבם היה בכי רע והם היו חלקיים ביותר, בייחוד הגולגולת, היה קשה להעריך באמצעותם את האורך הכולל של החיה בשיטה זו. מהמאובן הגדול ביותר של דיינוסוכוס, שכלל מספר חוליות ענקיות, העריך שווימר שהפרטים הגדולים ביותר יכלו להגיע אף לאורך של 12 מטרים (39 רגל) ומשקל של 8.5 טונות.[4] ממצאים חדשים שנתגלו, כולל גולגולות, תומכים בהערכה זו. ב-2005 העריכו פארלו ועמיתיו את אורכו הממוצע של דיינוסוכוס כ-10.6 מטרים (35 רגל) בהתבסס על לסת תחתונה של גולגולת באורך 147.5 סנטימטרים (4.84 רגל) ורגרסיה ליניארית בין TBL ל-THL שכוילה לפי הפרופורציות של אליגטור אמריקני.[11]

להלן סיכום ההערכות השונות על הגודל של הדיינוסוכוס:

מין אורך ממוצע אורך מרבי משקל ממוצע משקל מרבי
דיינוסוכוס ריוגרנדאנסיס,
דיינוסוכוס האטצ'רי
9.8–10.6 מטרים (32–35 רגל) 11.5–12.0 מטרים (37.7–39.4 רגל) 5.0–5.5 טונות (5,000–5,500 קילוגרם) 8.5 טונות (8,500 קילוגרם)
דיינוסוכוס רוגוסוס,
דיינוסוכוס שווימרי
8.0 מטרים (26.2 רגל) 9.0–10.0 מטרים (29.5–32.8 רגל) 2.3–2.5 טונות (2,300–2,500 קילוגרם) 2.5–5.5 טונות (2,500–5,500 קילוגרם)

קצב גדילהעריכה

על פי מחקר שערכו גרגורי אריקסון וכריסטופר ברוצ'ו ב-1999 קצב הגדילה של הדיינוסוכוס היה דומה לזה של תנינאים מודרניים, אך התקופה שבה המשיך לגדול הייתה ארוכה יותר.[10] הערכתם התבססה על טבעות גדילה באוסטאודרמים (קשקשי השריון) שלהם. הם מצאו כי לקח לדיינוסוכוס למעלה מ-35 שנה כדי להגיע לגודלו המרבי ושהפרטים הזקנים ביותר חיו יותר מ-50 שנה.[10] אסטרטגיית גדילה זו שונה לחלוטין מאסטרטגיית הגדילה של דינוזאורים גדולים שהתבססה על גדילה מהירה בשנים הראשונות והגעה לגודל מלא תוך זמן קצר יותר, אך מנגד גם מיתה בגיל צעיר יותר.[10] כך שיוצא שדיינוסוכוס זקן ראה מספר דורות (בדרך כלל 2–3) של דינוזאורים בימי חלדו.[12]

שווימר ציין כי הערכותם של אריקסון וברוצ'ו התבססה על ההנחה שטבעות הגדילה באוסטאודרמים משקפים תקופות גידול שנתיות, כלומר: כל שנה נוספת טבעת, כפי שקורה בתנינאים מודרניים.[4] הוא תקף הנחה זו, ואמר שייתכן שקצב היווצרותן מושפע מגורמים שונים כמו הגירה אחר טרף, חילופי עונות, שינוי אקלים ומזג האוויר ועוד, דבר שיכול לשנות את ההערכות על קצב הגדילה ומשך זמן הגדילה.[4]

מבנה הלסת והשינייםעריכה

 
שחזור מודרני של גולגולת דיינוסוכוס

החוטם של דיינוסוכוס היה רחב יחסית, בדומה לאליגטור, עם תפיחה בקצה.[13] מאובנים שנתגלו בשנים האחרונות הראו שלדיינוסוכוס היו שני "חלונות" או חורים בעצם ה-premaxilla בחלק הקדמי ביותר של הגולגולת (בנוסף לנחיריים) אך לא ידוע מה היה תפקידם.

עצם ה-premaxilla המרכיבה את הקצה הקדמי של הלסת העליונה הכילה 4 שיניים, כאשר הזוג הקדמי היה קטן יותר מהאחורי.[14] עצמות ה-maxilla המהוות את רוב הלסת העליונה הכילו 21 או 22 שיניים.[4][15] עצמות ה-dentary המהוות את עיקר הלסת התחתונה הכילו 22 שיניים כל אחת.[14] כאשר הפה היה סגור, רק השן הרביעית בלסת התחתונה הייתה גלויה.[14] כל שיניו של הדיינוסוכוס היו עבות וחסונות. השיניים שנמצאו בחלק האחורי של הלסת, קרוב למפרקים, היו נמוכות, עגולות וקהות. שיניים אלה נועדו לפצח שריונות של צבי ים, קשקשי דגים ועור עבה של בעלי חיים שאותם טרף הדיינוסוכוס. הן היו שיניים מרסקות: כאשר ננעצו בבשר הם גרמו לנזק רב לרקמות ושברים לעצמות שמתחתן, ובכך פגעו ביכולתו של הטרף להתנגד או להימלט ממלתעותיו של הדיינוסוכוס.[16] במאמרי מדע פופולרי נכתב לעיתים ששיניו היו בגודל בננה.

אוסטאודרמיםעריכה

 
אוסטאודרמים - קשקשי השריון של הדיינוסוכוס

לקשקשי השריון של הדיינוסוכוס, הנקראים אוסטאודרמים (osteoderms),[17] יש מבנה וצורה ייחודית מלבד גודלם הרב ועוביים הגדול. הם היו גדולים, כבדים ומצולקים, חלקם היו בצורה חצי-כדורית.[18][19] למעשה, צורתם ייחודית מספיק כדי לאפשר זיהוי של הדיינוסוכוס גם בתערובת מאובנים של מספר בעלי חיים.

מאחר שהדיינוסוכוס היה טורף-על ובראש שרשרת המזון בתחום מחייתו, עיקר תפקידם של האוסטאודרמים לא היה הגנה על גופו של הדיינוסוכוס אלא לספק תמיכה נוספת לגופו ושריריו, בנוסף לעמוד השדרה, על מנת לאפשר "הליכה גבוהה" שבה הגפיים נמצאות מתחת לגוף והגב מתקמר לצורת קשת מתונה.[20] כתוצאה ממנגנון תמיכה זה בגוף ובשרירים, היה הדיינוסוכוס זריז גם מחוץ למים, למרות גודלו הרב.

פלאואקולוגיהעריכה

אקלים ותפוצהעריכה

הדיינוסוכוס חי בתקופת הקמפן של הקרטיקון העליון שנמשכה מ-80 מיליון עד 73 מיליון שנה לפני זמננו. בתקופה זו האקלים היה חם למדי (ממוצע של 35 מעלות צלזיוס) ומפלס פני הים היה גבוה ב-100 מטר מהמפלס הנוכחי. כתוצאה מכך, חלקים נרחבים מארצות הברית וקנדה היו מכוסים בים, והים הפנימי המערבי חצה את אמריקה הצפונית לשני חלקים. הים הציף גם את החוף המזרחי, ויחד עם שפכי נהרות שהביאו סחף מהרי האפלצ'ים יצר שטחי ביצה ענקיים שהשתרעו לכל אורך החוף המזרחי, מניו ג'רזי של ימינו ועד מפרץ מקסיקו. באזורי הביצות גדלה צמחייה עבותה שכללה עצים, שיחים וצמחי מים. בשטחי ביצה אלה שגשגו התנינאים ובפרט הדיינוסוכוס הענק.[13]

 
מפה מקורבת שמראה את אמריקה הצפונית עם הים הפנימי המערבי בקרטיקון. המפה מתארת את הגאוגרפיה באמצע הקרטיקון, אך גם בקמפן היה מצב הים דומה למתואר במפה זו.

הדיינוסוכוס חי באמריקה הצפונית משני צדי הים הפנימי המערבי וכן בחוף האוקיינוס האטלנטי. מאובניו נמצאו מניו ג'רזי ומונטנה שבצפון, ועד טקסס וצפון מקסיקו בדרום.[21] מאובניו התגלו עד כה ב-10 ממדינות ארצות הברית[22] בהן אלבמה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, מונטנה, ניו ג'רזי, קרוליינה הצפונית, טקסס, ויומינג.[23] המקום שבו המאובנים של הדיינוסוכוס הם הנפוצים ביותר הוא אזור מישור החוף של המפרץ (Gulf Coastal Plain) שחופף כיום לשטח של מדינת ג'ורג'יה ליד הגבול עם אלבמה.[21] כל מאובני דיינוסוכוס נמצאו בשכבות סלע מגיל הקמפן של הקרטיקון עליון. המאובן הקדום ביותר של דיינוסוכוס מתוארך ל-80 מיליון שנה לפני זמננו והמאובן הצעיר ביותר מתוארך ל-73 מיליון שנה לפני זמננו.[24]

מתפוצת המאובנים של דיינוסוכוס עולה שהוא העדיף בעיקר שפכי נהרות, דבר ששילב בין סביבה ימית למחצה לסביבה יבשתית למחצה ואפשר לדיינוסוכוס מסתור למארבים נגד טרף ימי ויבשתי כאחד. תצורת אגוחה (Aguja Formation), בה נתגלו הפרטים הגדולים ביותר של דיינוסוכוס, הייתה כנראה סביבה של מפרץ מים מליחים.[25] על אף שנתגלו מאובני דיינוסוכוס גם בשכבות שיקוע ימיות, לא ברור האם דיינוסוכוס יצא לשחר לטרף גם בעומק הים, רחוק מהחוף, או שמדובר בשרידים שנסחפו מהחוף בתהליכים גאולוגיים אחרי שהחיה מתה.[21] הדיינוסוכוס היה מרכיב חשוב ובולט לעין בסביבה בה הוא חי.

בתקופה שבה חי הדיינוסוכוס, בגיל הקמפן, הים הפנימי המערבי היה בשיא גודלו והמרחק בין החוף המזרחי לחוף המערבי היה כ-1,400 ק"מ.[26] נשאלת השאלה כיצד הדיינוסוכוס, שככל הנראה לא היה תנינאי ימי של מים מלוחים, חצה את הים הפנימי המערבי והתפשט מהחוף המזרחי לחוף המערבי. כיום ידועים רק שני מיני תנינים שמבלים חלק ניכר מזמנם בים הפתוח: תנין הים (Crocodylus porosus) והתנין האמריקני (Crocodylus acutus). בלשונם ישנן בלוטות המפרישות מלחים ובכך עוזרת להם לשמור על מאזן הידרואוסמטי כאשר הם נמצאים בסביבת מים מלוחים או בתנאי יובש. עם זאת, בלוטות אלה אינן יעילות מספיק לחיים מלאים בים הפתוח. התאוריה המקובלת כיום היא שבחלק הדרומי של הים הפנימי המערבי יצרה פעילות וולקנית שרשרת איים ואטולים שאפשרה לבעלי חיים שונים, בהם הדיינוסוכוס, לחצות את הים. תאוריה זו נתמכת בממצאים גאולוגיים אך למרות זאת היא לא נותנת הסבר מלא להבדלים בין הפאונות משני צדי הים הפנימי המערבי.[27]

תזונהעריכה

הדיינוסוכוס היה טורף-על ובראש שרשרת המזון בתחום מחייתו. הוא טרף כל בעל חיים שהיה בסביבתו, לרבות דגים, צבי ים ודינוזאורים. בשל גודלו הרב הוא יכול היה לתקוף ולטרוף גם דינוזאורים גדולים דוגמת ההדרוזאוריים ואף תרופודים גדולים שהיוו טורפי-על יבשתיים. שיניו של הדיינוסוכוס, בייחוד האחוריות שבהן, הותאמו לפיצוח טרף בעל מעטה קשה, כגון צבים בעלי שריון או דינוזאורים בעלי עור עבה, וגרמו נזק כבד לרקמות הנטרף כאשר מחצו את המעטה וננעצו בבשר. בתרבות הפופולרית זכה הדיינוסוכוס לפרסום בתור "התנינאי הענק שטרף דינוזאורים", כך למשל כתבה על הדיינוסוכוס ב-ynet זכתה לכותרת "התנין המפלצתי שטרף דינוזאורים".[28]

ב-1954 שיער אדווין ה. קולברט שהדיינוסוכוס "כנראה צד וטרף כמה מהדינוזאורים שחיו בזמנו."[9] ב-1961 חיזק את השערה זו ואמר ש"בוודאי שתנין ענק זה היה טורף דינוזאורים; אחרת, למה הוא היה כל כך ענק? הוא צד במים שבהם תרופודים ענקיים לא יכלו לצעוד."[29][30] ב-2002 מצא דייוויד ר. שווימר חיזוק להשערה זו בדמות חוליות זנב של הדרוזאור עם סימני נשיכה של דיינוסוכוס שנמצאו בפארק הלאומי ביג בנד.[16] כריסטופר ברוצ'ו הסכים גם הוא שדיינוסוכוס כנראה טרף אורניתופודים (תת-סדרה של דינוזאורים בעלי אגן דמוי עוף) מדי פעם.[31] בנוסף מצא שווימר עצם שוקה (tibia) מעוכה ומרוסקת של תרופוד עם סימני נשיכה שככל הנראה נגרמו על ידי דיינוסוכוס.[16]

המדענים סבורים שהדיינוסוכוס השתמש בשיטות ציד הדומות לאלה של התנינאים המודרניים: מארב לדינוזאורים וחיות יבשה אחרות ליד גדות וחופים של מקווי מים, שקועים מתחת לפני המים כאשר רק העיניים והאף בולטים, זינוק מהיר כאשר הקורבן מתקרב למים, לפיתתו בעוצמה רבה בזוג המלתעות ואז גרירתו למים והטבעתו.[32]

ב-1996 פרסמו שווימר וויליאמס מאמר מדעי ובו הוצגה התזה שהדיינוסוכוס, בייחוד המין D. rugosus שחי בחוף המזרחי, טרף באופן נרחב צבי ים.[33] הדיינוסוכוס השתמש בשיניו העבות והחסונות, ובפרט בשיניים הקהות והעבות שבחלק האחורי של הלסת, כדי לפצח את השריון של הצבים.[16] באותה תקופה היו צבי הים וכן צבים של מים מתוקים נפוצים מאוד. הסוג Bothremys (צב ים ממשפחת Bothremydidae) וקבוצת Pleurodira ("צבים מצודדי-צוואר") היו נפוצים במיוחד בחוף המזרחי בבית הגידול של הדיינוסוכוס. שווימר מצא מספר שברי שריון של צבים אלה ובהם סימני נשיכה שככל הנראה נגרמו משיניו של דיינוסוכוס.[16][33] כמו כן מצא שווימר שיניים שבורות של דיינוסוכוס ומהן הסיק שהן נשברו כאשר נעץ אותן בחומר קשה כגון שריון צבים.[16]

במונוגרפיה על הדיינוסוכוס שפורסמה ב-2002[34] כתב דייוויד ר. שווימר שהתזונה של הדיינוסוכוס השתנתה בהתאם לבית הגידול והמיקום הגאוגרפי. הדיינוסוכוסים מהמין D. rugosus הקטנים יותר שחיו בחוף המזרחי של אמריקה הצפונית היו טורפים מנצלי-הזדמנויות שמילאו גומחה אקולוגית דומה לזו של האליגטור האמריקני המודרני. הם טרפו צבי ים, דגים גדולים ודינוזאורים קטנים עד בינוניים.[4] הדיינוסוכוס הגדול יותר, מהמין D. riograndensis שחי בטקסס, מונטנה ובחצי המערבי של אמריקה הצפונית היו יותר ציידים מתמחים שטרפו דינוזאורים, כולל דינוזאורים גדולים, דבר המסביר מדוע גדלו בממדיהם (10–12 מטר, הטורפים הגדולים בזמנם באזור זה).[4] לדברי שווימר, הדיינוסוכוס היה טורף-על ובראש שרשרת המזון באזור מחייתו.[16]

מחקר פלאונטולוגיעריכה

תולדות המחקרעריכה

 
איור של אבנעזר אמונס המתאר שתי שיניים שמצא ב-1858, שכנראה היו שייכות לדיינוסוכוס.

ב-1858 תיאר הגאולוג אבנעזר אמונס (Ebenezer Emmons) שתי שיניים מאובנות שמצא במחוז בליידן (Bladen County) שבקרוליינה הצפונית.[35] אמונס שייך שיניים אלה לסוג פוליפטיכודון (Polyptychodon) שהוא "סוג של זוחל תנינאי",[35] אך מאוחר יותר התברר שפוליפטיכודון הוא בעצם זוחל ימי מסוג פליוזאור. השיניים שתיאר אמונס היו עבות, מעוקלות במקצת ומכוסות בזגוגית שן ובה חריצים. הוא שייך שיניים אלו למין חדש Polyptychodon rugosus.[35] אף על פי שלא זוהו אז כשיני דיינוסוכוס, הן היו כנראה המאובנים הראשונים של דיינוסוכוס שנתגלו ותוארו בצורה מדעית.[19] שיניים גדולות נוספות נתגלו ב-1869 במחוז סמפסון הסמוך ושויכו לסוג Polydectes biturgidus על ידי אדוארד דרינקר קופ.[19]

ב-1903 גילה ג'ון בל האטצ'ר, צייד המאובנים האמריקאי הנודע, מספר אוסטאודרמים מאובנים ששכבו על הקרקע בערוץ וילואו (Willow Creek) שבמונטנה. מאובנים אלה תוארו על ידי ויליאם ג'ייקוב הולנד (William Jacob Holland).[18] האוסטאודרמים זוהו בהתחלה כקשקשי השריון של אנקילוזאור (דינוזאור משוריין) מהסוג אאופלוצפלוס,[18] אך מאוחר יותר התברר שהם שייכים לדיינוסוכוס. באתר נעשו חפירות נוספות ובהן נתגלו עוד קשקשי שריון, מספר חוליות, צלעות ועצמות אגן.[18] בחינה של מאובנים נוספים אלה הבהירה שמדובר בעצמות של תנינאי ענק ולא של דינוזאור. כשהבין האטצ'ר שלא מדובר בעצמות דינוזאור הוא איבד עניין בהן.[18][36] אחרי שהאטצ'ר מת ב-1904, חקר עמיתו למחקר, ויליאם ג'ייקוב הולנד את הממצאים וב-1909 פרסם מאמר מדעי ובו תיאור שלהם. הוא שייך אותם לסוג ומין חדש Deinosuchus hatcheri שפירושו "תנין נוראי" ושם המין מהווה מחווה לג'ון בל האטצ'ר.[18][19]

 
שחזור של הגולגולת, כפי שהוצג ב מוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע בניו יורק כ-50 שנה, חלק נכבד מהזמן תחת השם "פובוסוכוס", הוא כנראה המאובן הידוע ביותר של דיינוסוכוס. החלקים הכהים הם עצם מאובנת אמיתית בעוד שהחלקים הבהירים הם שחזור מגבס מלאכותי. השחזור נחשב ללא מדויק, וגם הזיהוי כ"פובוסוכוס", ולכן הוסרה הגולגולת מהתצוגה.

ב-1940 מצאה משלחת מחקר מטעם המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע לפארק הלאומי ביג בנד (Big Bend National Park) בטקסס מאובנים נוספים של תנינאי ענק, בהם דיינוסוכוס, בהם חלקי גולגולת ענקיים.[9] הם תוארו על ידי אדווין קולברט (Edwin H. Colbert) ורולנד ט. בירד (Roland T. Bird) ב-1954, שנתנו להם את השם של מין חדש "פובוסוכוס ריוגרנדנסיס" Phobosuchus riograndensis (פירוש השם: "תנין מפחיד מריו גראנדה").[9] ב-1979 תיקנו הפלאונטולוגים דונלד ביירד וג'ון ר. "ג'ק" הורנר את הטעות בזיהוי וקבעו שהשרידים מפארק ביג בנד הם למעשה שרידים של דיינוסוכוס, ושינו את שם המין ל-Deinosuchus riograndensis. קביעה זו התקבלה בקרב הקהילה הפלאונטולוגית[19][37], וכיום פובוסוכוס, שם שנטבע על ידי הפלאונטולוג ההונגרי פרנץ נופצ'ה (Franz Nopcsa) ב-1924, נחשב למין שגוי ואיננו נמצא יותר בשימוש (מאחר שהוא ניתן למספר מאובנים ששייכים לסוגים שונים).[19]

המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע השתמש בחלקים המעטים של הגולגולת שנמצאו ושילב אותם בשחזור גבס גדול, שנעשה על בסיס מבנה הגולגולת של תנין קובני בן-זמננו. קולברט ובירד אמרו ששחזור זה היה "שמרני" מאחר שאפשר היה לבנות גולגולת ארוכה יותר, אם היה נעשה שימוש בתנינים גדולים וארוכים יותר, דוגמת תנין הים, כמודל.[9] מכיוון שלא היה ידוע אז שדיינוסוכוס דומה יותר לאליגטור בפרופורציות החוטם (באליגטור החוטם רחב יותר בהשוואה לתנין) הגולגולת המשוחזרת הייתה ארוכה יותר מהגולגולת האמיתית.[19] למרות אי-הדיוקים שבגולגולת המשוחזרת היא נהפכה למאובן הידוע ביותר של דיינוסוכוס והביאה אותו לאור הזרקורים. גולגולת ה"פובוסוכוס" שבמוזיאון הילכה קסם על דורות רבים של מבקרים במוזיאון בשל גודלה הרב והאימה שעוררה, בעיקר בקרב ילדים.[19]

מאז נתגלו עוד מאובנים נוספים של דיינוסוכוס, אך רובם היו די חלקיים. למרות זאת, הם לימדו על תפוצתו של הדיינוסוכוס והראו שהוא היה נפוץ בכל אמריקה הצפונית, ממקסיקו ועד ניו ג'רזי, מהחוף המזרחי ועד למערב ארצות הברית. כפי שציין כריסטופר ברוצ'ו (Brochu), קשקשי השריון (אוסטאודרמים) של הדיינוסוכוס ייחודים דיים כדי לזהות שמדובר בדיינוסוכוס גם כאשר עצמותיו מעורבבות בתערובת עצמות אחרות.

התגלית הגדולה הבאה התרחשה ב-2002, אז הפלאונטולוג דייוויד ר. שווימר מצא מאובנים טובים יחסית של הגולגולת, דבר שאפשר לו ליצור שחזור ממוחשב של 90% מהגולגולת.[13]

עד 2010 היה ויכוח האם הפרטים של האוכלוסייה המזרחית והאוכלוסייה המערבית שייכים לאותו מין יחיד של דיינוסוכוס, האם מדובר בשני מינים נפרדים או בשתי אוכלוסיות או צורות של מין אחד. ההבדל בין המינים מתבטא מלבד בהבדלי הגודל המשמעותיים (דיינוסוכוס רוגוסוס ודיינוסוכוס שווימרי היו באורך ממוצע של 8 מטר ואורך מרבי של 10 מטר, בעוד דיינוסוכוס האטצ'רי ודיינוסוכוס ריוגרנדאנסיס היו באורך ממוצע של 10 מטר ואורך מרבי של 12 מטר) גם בצורת האוסטאודרמים (קשקשי השריון) והשיניים. במשך שנים היה ויכוח האם מדובר בשני מינים נפרדים או בשתי אוכלוסיות או צורות של מין אחד. אלה שתמכו בתאוריית המין האחד הסבירו שההבדלים בקשקשי השריון והשיניים נובעים כנראה רק מההבדל בגודל. ב-2010, בעקבות גילוי מאובנים חדשים של דיינוסוכוס משני צדי מה שהיה הים הפנימי המערבי, הן מהחוף המזרחי והן ממערב ארצות הברית, התברר שההבדלים בין שתי האוכלוסיות הם לא רק הבדלי גודל ושיש שוני משמעותי בין קשקשי השריון והשיניים של שני המינים.[38]

ב-2020 פרסמו ד"ר אדם קוסט ופרופ' כריסטופר ברוצ'ו מאמר מדעי שבוחן מחדש את הטקסונומיה של הדיינוסוכוס. המאמר הציע להגדיר את המין D. riograndensis כמין הסוג (type species, כלומר: המין שלפיו הוגדר הסוג) במקום D. hatcheri החלקי, לבטל את תקפות המין D. rugosus ולהגדירו כטקסון מוטל בספק, וכן הגדיר מין חדש D. schwimmeri שמייצג את האוכלוסייה המזרחית של הדיינוסוכוס במקום המין רוגוסוס.[1]

במהלך השנים הוכרו 2–4 מינים של דיינוסוכוס, כאשר חלק מהם מוטלים בספק ויש ויכוח מדעי על תקפותם.

רשימת מיניםעריכה

כיום (2020) מוכרים המינים הבאים של הדיינוסוכוס (Deinosuchus) כאשר חלק מהם מוטלים בספק ויש ויכוח מדעי על תקפותם.

מיוןעריכה

כאשר נתגלו המאובנים החלקיים הראשונים שזוהו כדיינוסוכוס, הפלאונטולוגים זיהו שמדובר בסוג של תנינאי. בהתחלה (1954) הוא שויך למשפחת התניניים בגלל מאפייני השיניים[9] אך ב-1999 ניתוח פילוגנטי וגילוי מאובנים חדשים מטקסס וג'ורג'יה הבהירו שמדובר דווקא בקרוב משפחה קדום של האליגטוריים מהענף דמויי אליגטור (Alligatoroidea). עוד תנינאי ששויך לענף זה הוא ליידיוסוכוס. קביעה זו זכתה לחיזוק כאשר נתגלתה ב-2005 קופסת המוח (החלק בגולגולת המגן על המוח) משומרת היטב של דיינוסוכוס מתצורת בלפטאון שבאלבמה בעלת מאפיינים דומים לזה של אליגטור אמריקאי מודרני.[39] חשוב לציין שדיינוסוכוס איננו האב הקדמון של האליגטורים המודרניים.[40]

לסיכום, המיון הפילוגנטי של הדיינוסוכוס הוא: בעלי חיים > מיתרניים > בעלי חוליות > בעלי ארבע רגליים > זאורופסידה > ארכוזאוריה > דמויי תנינאים > תנינאים > דמויי אליגטור.

קלדוגרמהעריכה

להלן קלדוגרמה, "עץ משפחה" פילוגנטי של דיינוסוכוס. העץ הוכן על בסיס טבלה 7.1 בשווימר 2002‏.[41]


Archosauromorpha


Crocodylomorpha

Sphenosuchia



Protosuchia



Mesoeucrocodylia


Infraorders

Atoposaurida



Goniopholidae



Thallatosuchia



Pholidosauridae



Tethysuchia


Eusuchia


Crocodylia
Gavialoidea

Gavialidea



Crocodyloidea

Crocodylidae



Alligatoroidea

Deinosuchus



Leidyosuchus



Diplocynodntidae



Alligatoridae








גלריהעריכה

מקורותעריכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דיינוסוכוס בוויקישיתוף

מידע טקסונומי:

מידע כללי:

מולטימדיה (תמונות וסרטונים):

מאמרים מדעיים:

  • Adam P. Cossette; Christopher A. Brochu (2020). "A systematic review of the giant alligatoroid Deinosuchus from the Campanian of North America and its implications for the relationships at the root of Crocodylia". Journal of Vertebrate Paleontology. Online edition: e1767638. doi:10.1080/02724634.2020.1767638. 

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Adam P. Cossette; Christopher A. Brochu (2020). "A systematic review of the giant alligatoroid Deinosuchus from the Campanian of North America and its implications for the relationships at the root of Crocodylia". Journal of Vertebrate Paleontology. Online edition: e1767638. doi:10.1080/02724634.2020.1767638. 
  2. ^ התנינאים הם ענף (קבוצה פילוגנטית) הכולל את התנינים, האליגטורים, והגוויאלים בני ימינו, ואת קרוביהם שנכחדו. הם התפתחו בקרטיקון, כ-100 מיליון שנה לפני זמננו.
  3. ^ 1 2 3 בריאן הנדוורק, נשיכת התנין היא החזקה ביותר שנמדדה, נשיונל ג'יאוגרפיק, 23 באפריל 2012.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 שווימר 2002 - פרק 3: The Size of Deinosuchus.
  5. ^ למעשה סרקוסוכוס הוא דמוי תנין ולא תנינאי אמיתי, אך במובנים רבים הוא היה דומה לתנינאים.
  6. ^ היו עוד מספר תנינאים שאורכם הוערך בין 10 ל-12 מטר, אך הם פחות ידועים וגם פחות מסיביים במבנה גופם.
  7. ^ לפי ספר השיאים של גינס תנין ים שחי בפארק באודישה, הודו, הוא הזוחל הגדול ביותר כיום. אורכו כ-7.1 מטר ומשקלו כ-2 טונות, אך הערכות אלה אינן מדויקות.
    Mishra, Braja Kishore (14 ביוני 2006). "World's Largest Reptile Found in India". ohmynews.com. 
  8. ^ ראו מגלודון#עוצמת הנשיכה לדיון מפורט ולנתונים מספריים.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 Colbert, Edwin H; Bird, Roland T. (1954). "A gigantic crocodile from the Upper Cretaceous beds of Texas" (pdf). American Museum Novitates (American Museum of Natural History) 1688: 1–22. בדיקה אחרונה ב-22 בפברואר 2009. 
  10. ^ 1 2 3 4 Erickson, Gregory M.; Brochu, Christopher A. (מרץ 1999). "How the 'terror crocodile' grew so big". Nature (Nature Publishing Group) 398 (6724): 205–206. doi:10.1038/18343. 
  11. ^ Farlow (2005). "Femoral dimensions and body size of Alligator mississippiensis: estimating the size of extinct mesoeucrocodylians". Journal of Vertebrate Paleontology 25 (2): 354–369. doi:10.1671/0272-4634(2005)025[0354:FDABSO]2.0.CO;2. 
  12. ^ Connor, Steve (18 במרץ 1999). "Solved: Mystery of crocodile that feasted on dinosaurs". The Independent (Independent News & Media). 
  13. ^ 1 2 3 שווימר 2002 - פרק 1: The Life and Times of a Giant Crocodylian.
  14. ^ 1 2 3 שווימר 2002 - פרק 6: How Many Deinosuchus Species Existed?
  15. ^ שווימר 2002 - פרק 3, איור 3.1.
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 שווימר 2002 - פרק 8: The Prey of Giants.
  17. ^ ונקראים בקיצור scutes או derms
  18. ^ 1 2 3 4 5 6 Holland, W.J. (1909). "Deinosuchus hatcheri, a new genus and species of crocodile from the Judith River beds of Montana". Annals of the Carnegie Museum 6: 281–294. 
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 שווימר 2002 - פרק 2: The Early Paleontology of Deinosuchus.
  20. ^ שווימר 2002 - עמ' 30–34.
  21. ^ 1 2 3 שווימר 2002 - פרק 5: Deinosuchus Localities and Their Ancient Environments.
  22. ^ Titus, Alan L.; Knell, Michael J.; Wiersma, Jelle P.; Getty, Mike A. (2008). "First report of the hyper-giant Cretaceous crocodylian Deinosuchus from Utah". Geological Society of America Abstracts with Programs 40 (1): 58. אורכב מ-המקור ב-2016-02-22. בדיקה אחרונה ב-27 בנובמבר 2013. 
  23. ^ שווימר 2002 - נספח C.
  24. ^ Lucas, Spencer G.; Sullivan, Robert M.; Spielmann, Justin A. (2006). "The giant crocodylian Deinosuchus from the Upper Cretaceous of the San Juan Basin, New Mexico" (pdf). New Mexico Museum of Natural History and Science Bulletin 35: 247. 
  25. ^ Anglen, John J.; Lehman, Thomas M. (2000). "Habitat of the giant crocodilian Deinosuchus, Aguja Formation (Upper Cretaceous), Big Bend National Park, Texas". Journal of Vertebrate Paleontology 20 (Supplement to 3): 26A. 
  26. ^ שווימר 2002 - איור 5.8, עמ' 97.
  27. ^ שווימר 2002 - עמ' 117-133.
  28. ^ ynet, התנין המפלצתי שטרף דינוזאורים, באתר ynet, 17 באוגוסט 2020
  29. ^ Colbert, Edwin H. (1961). Dinosaurs: Their Discovery and Their World. E. P. Dutton. עמ' 243. 
  30. ^ Debus, Allen (2002). Dinosaur Memories. Authors Choice Press. עמ' 265. ISBN 0-595-22988-3. 
  31. ^ Brochu, Christopher A. (2003). "Review of King of the Crocodylians: The Paleobiology of Deinosuchus". Palaios 18 (1): 79–82. doi:10.1669/0883-1351(2003)018<0080:BR>2.0.CO;2. 
  32. ^ Cowen, Richard (2000). History of Life (מהדורה 3rd). Blackwell Publishing. עמ' 263. ISBN 0-632-04501-9. 
  33. ^ 1 2 Schwimmer, David R.; Williams, G. Dent (1996). "New specimens of Deinosuchus rugosus, and further evidence of chelonivory by Late Cretaceous eusuchian crocodiles". Journal of Vertebrate Paleontology 16 (Supplement to 3): 64. 
  34. ^ שווימר 2002 - ראו ב#מקורות.
  35. ^ 1 2 3 Emmons, Ebenezer (1858). Report of the North Carolina Geological Survey. Henry D. Turner. עמ' 219–22. ISBN 1-4366-0488-5. 
  36. ^ שווימר 2002 - עמ' 29.
  37. ^ Baird, D.; Horner, J. (1979). "Cretaceous dinosaurs of North Carolina". Brimleyana 2: 1–28. 
  38. ^ Schwimmer, D.R. (2010). "One or two species of the giant crocodylian Deinosuchus". Journal of Vertebrate Paleontology 30 (Supplement 2): 1A. doi:10.1080/02724634.2010.10411819. 
  39. ^ Knight, Terrell K.; Schwimmer, David R. (2005). "Anatomy of the skull and braincase of a new Deinosuchus rugosus specimen from the Blufftown Formation, Russell County, Alabama". Geological Society of America Abstracts with Programs 37 (2): 12. אורכב מ-המקור ב-2016-02-22. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2013. 
  40. ^ שווימר 2002 - פרק 7: A Genealogy of Deinosuchus.
  41. ^ שווימר 2002 - טבלה 7.1, עמ' 138. שווימר הכין את העץ על בסיס בנטון וקלארק (1988), ברוצ'ו (1999) וקלארק (1996).