פתיחת התפריט הראשי
נדיר צור
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

נָדִיר צוּר (9 במרץ 195213 בספטמבר 2014) היה איש רדיו ישראלי, שכיהן כעורך ומגיש תוכניות בגלי צה"ל ובקול ישראל, חוקר מדע המדינה, סופר ומשורר.

ביוגרפיהעריכה

צור נולד וגדל בירושלים, בן לאברהם (יליד תל אביב) ואסתר (ילידת ברזיל). למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" בעירו ואת לימודיו התיכוניים עשה בתיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה). בשנות ה-70 שירת בגלי צה"ל, שם שימש כעורך, כתב ומגיש. בשנת 1979 חלה בשיתוק ילדים, ולאחר מכן עבד כעורך תוכניות רדיו. בשנת 1988 עבר לעבוד בקול ישראל, שם היה עורך בחטיבת החדשות, עורך התוכניות "היום-הזה", "צבע הכסף", מנהל מחלקת הנוער, ובשנים האחרונות ערך את משדרי האקטואליה בחטיבת החדשות של קול ישראל (רשת ב'): "הערכת מצב", "על ימין ועל שמאל" ו"הדרה".

סיים לימודים לתואר בוגר במדע המדינה וביחסים בינלאומיים (בהצטיינות) ותואר מוסמך במדע המדינה (בהצטיינות) מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 2001 (תשס"ב) קיבל ממנה תואר דוקטור. את עבודת הדוקטור ("רטוריקה של מנהיגים ישראליים במצבי-לחץ") עיבד לספר "רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ", שראה אור ב-2004 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס האגודה הישראלית למדע המדינה לספר בעברית לשנת תשס"ה.[1]

בשנים 20022005 למד לפוסט-דוקטורט במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. לאחר מכן שימש כחוקר במכון טרומן למען קידום השלום של האוניברסיטה העברית בירושלים; במקביל שימש כחוקר אורח במרכז חיים הרצוג לחקר המזרח-התיכון ודיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ולאחר מכן חזר לשמש חוקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי שבחיפה. תחומי מחקרו היו פסיכולוגיה פוליטית, כלי השפעה של מנהיגים (לרבות רטוריקה), מצבי-לחץ בסכסוך הישראלי-ערבי וממדים רציונליים ואי-רציונליים של ביטחון לאומי.

פעילותו העיתונאית התפרסה על פני כלי תקשורת רבים. הוא היה מגיש בערוץ 1, עורך בערוץ 2 והרבה לכתוב מאמרים בתקשורת הכתובה, בעיתונים "דבר", "על המשמר" ו"הארץ" וכן בכתבי עת שונים. חיבר תמלילים לפזמונים ותסריטים לסרטים, והיה חבר באקו"ם. ב-2005 הוענק לו אות מפעל חיים מטעם המרכז העולמי של בני ברית בעבור "מצוינות בסקירה של העיתונות, הכתובה, המשודרת והמקוונת – על יהדות התפוצות".

פרסם שורה של ספרים ובהם ספרי עיון, ספרי ילדים וספרי שירה (שהבולט שבהם הוא "אזהרת מסע", 2012).

צור כיהן כיו"ר חוג ידידי מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה) וכחבר הנהלת צאל"ה (צוותים אזרחיים לשיפור החברה). היה חבר האגודה הישראלית למדע המדינה ועמותה הישראלית לחקר הפוליטיקה, ואחראי על קשרי החוץ באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.

נפטר ב-2014, בגיל 62. הותיר אישה, תהילה (גרנות), ושני ילדים. אחיו היה המוזיקאי ואיש קול ישראל חיים צור.

ספריועריכה

  • רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('קו אדום'), 2004.[2] (עיבוד של עבודת הדוקטור) (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  • מי מדליק את החושך בלילות?, תל אביב: חברת החשמל לישראל, 2004. (לילדים)
  • ספר על ספרים; איֵּר: בֶּרְטִי [=אברהם דיסקין], ירושלים: מגי, 2005.[3] (לילדים)
  • מדוע בכה התֻּכּי בלילות?; איורים: מרינה גלדקי, ירושלים: מגי, 2005.[4] (לילדים)
  • האיש שהתיר את הרצועה: אריאל שרון וסיפור ההתנתקות; עריכה: לאה צבעוני, מבשרת ציון: צבעונים, 2006.[5]
  • שרעפים; הביאה לדפוס: לאה צבעוני, מבשרת ציון: צבעונים, 2007. (שירים)
  • זרעי שלום / بذور السلام; איורים: לילך תפילין; תרגם לערבית: סמיר חאג'; הביאה לדפוס: לאה צבעוני, מבשרת ציון: צבעונים, 2007. (סיפור, לילדים) (עברית וערבית)
  • אסף מידני, נדיר צור (עורכים), קול קורא בעֹז: פוליטיקה ושירה בישראל, ירושלים: האגודה הישראלית למדע המדינה; בית הספר למדעי המדינה – אוניברסיטת חיפה; האקדמית תל אביב–יפו, תשע"ב 2012.
  • אזהרת מסע: שירים, תל אביב: צבעונים, 2012.
  • פרי מעללים: שירים; ציורים: לאה צבעוני, תל אביב: צבעונים, 2013.

קישורים חיצונייםעריכה

מטוריו:

ממאמריו:

משיריו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פרסי האגודה הישראלית למדע המדינה לשנת תשס"ה, באתר האגודה הישראלית למדע המדינה.
  2. ^ על הספר באתר "טקסט". סקירה: יהושע גתי, אמנות סופיסטית של תעתוע, באתר הארץ, 16 במאי 2005. ריאיון: שושנה ויג, ד"ר נדיר צור: עיתונאי מזן נדיר, באתר "ספרשת" של שושנה ויג, 24 בספטמבר 2005.
  3. ^ על הספר באתר "טקסט".
  4. ^ על הספר באתר "טקסט"; סקירה: אריאל צֹבל, מדוע בכה התוכי בלילות?, באתר עמותת אנונימוס (פורסם במקור בתוך: זכויות בעלי-חיים השבוע, 233 (דצמבר 2005)).
  5. ^ על הספר באתר "טקסט". סקירה: גבי אביטל, מלכודת הדבש של שרון, האומה, 166 (דצמבר 2006), 99; אלון פאוקר, שרון וחידת הרצועה, מפנה, 53 (ספטמבר 2007), 72–73.