יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סוּבּוֹטניקיםרוסית: Субботники) הם בני קהילה רוסית-נוצרית אשר התייהדה, שחבריה החלו לקיים מנהגים ומצוות יהודיים שונים, וחלקם אף התגיירו רשמית. מקור השם "סובוטניק" הוא ככל הנראה במילה הרוסית "סוּבּוֹטה Суббо́та" (שבת), עקב היותם במקור חלק משומרי השבת הנוצרים. קהילתם מונה (נכון לשנת 2008) כ־10,000 איש בכל רחבי ברית המועצות לשעבר.[1] חלקם עלו לישראל.

תרשים המציג מיקום אוכלוסיות סובוטניקים ברוסיה

שלוש כתות הסובוטניקים

עריכה

נראה שיש שלוש קבוצות נפרדות של סובוטניקים:

  • נוצרים שהחליטו על קידוש השבת כיום המנוחה, ועם הזמן קיבלו על עצמם מקצת ממצוות היהדות לצד אמונה בברית החדשה.
  • מי שעזבו את הנצרות ומבססים את דתם על התורה שבכתב בלבד. מכונים "הסובוטניקים הקראים" בשל התפיסה הדומה לקראות, על אף שאינם משתייכים ליהדות הקראית.
  • "הסובוטניקים התלמודיים" (נקראים גם "גרים"): סובוטניקים ששומרים חלק מהמצוות. מבחינה הלכתית הם לא נחשבים כיהודים.

הרב יהודה ליב צירלסון שהיה רבה של קישינוב וחבל בסרביה בתשובתו חילק אותם לשלוש קבוצות: "הנה הכתה הזאת פאורותיה שלוש: "סובאטניקים" "מאלאניקים" ו"גרים". חלקי הכיתה האלה לא נתגיירו כדין, וגם מחזיקים רק באיזה עיקרי דתנו, אבל לא בכל שלמותה. ואפילו אותם המכונים בפי הרוסים וספרותם בשם "גרים" אינם ברובם גרים גמורים".[2]

לפי הערכות, בתחילת המאה ה-20 היו בתחומי האימפריה הרוסית כמה עשרות אלפי סובוטניקים.

הסובוטניקים החיים בישראל השייכים לקבוצה השלישית שעברו גיור רבני וקיימו אורח חיים יהודי, מרביתם הגיעו מהכפר אילינקה (Ильинка) שכל תושביו הסובוטניקים עלו לישראל במהלך מחציתה השנייה של המאה ה-20. בארץ ישנם גם סובוטניקים שהגיעו מהכפר ויסוקי (Высокий) שכשליש מתושביו חיים היום בארץ. שני הכפרים הללו נמצאים במחוז וורונז' שברוסיה. בארץ חיים גם סובוטניקים שהגיעו כפרים אחרים ברוסיה. כאשר הסובוטניקים התגיירו, רובם קיבלו על עצמם את היהדות הרבנית ומיעוטם את היהדות הקראית.

באילניה גרה היום משפחת שמואלי - מצאצאי משפחת פרוטופופוב שהגיעו בשיירת קורקין מהכפר הרוסי סולודניקי.[3]

הישראלים הידועים מביניהם: השומר אלכסנדר זייד, שאמו הייתה סובוטניקית, ניצב בדימוס אליק רון שסבתו הייתה סובוטניקית, יואב דוברובין מיסוד המעלה, משפחת ראובן קורקין, יוסי קורקין ועוד.[1] בעל שורשים סובוטניקים הוא גם המחזאי יהושע סובול. נטען כי הרמטכ"ל רפאל איתן הוא נכד של סובוטניק. מקור טענה זו הוא בעובדה שדודו של הרמטכ"ל היה כנער אחד הקנטוניסטים. טענה זו הוכחה כשגויה. המשורר אלכסנדר פן טען כי אימו הייתה סובוטניקית, אולם עובדה זו שנויה במחלוקת בקרב חוקרים.[4] נפוצה גם הטענה שאימו של אריאל שרון היא סובוטניקית.[5]

יחס פוסקי ההלכה לסובוטניקים

עריכה

בשנת תרע"ד כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק תשובה על הסובוטניקים, בה סיכם שאינם בכלל ישראל ולא צריך לחשוש לקידושין שלהם, כל זמן שלא נתגיירו.[6] גם הרב יהודה לייב צירלסון כתב שהם גויים, ולכן אין לקבור אותם עם יהודים, אבל לארגן להם חלקה נפרדת בבית הקברות היהודי, כי יש לקרב נכרי שבא בתום רוח לשם ה'.[7]

הסובוטניקים הסקויים

עריכה

בין הסקויים (הסקלרים) ברומניה הייתה קבוצה גדולה של סובוטניקים מהסוג הראשון, שבהדרגה התרחקה מהנצרות והתקרבה ליהדות. מרכזם היה בקומונה (מין מועצה אזורית) הרומנית בוזודויפאלו (Bicsadul Nou), שכללה בית כנסת במבנה שאורכו 16 מטר, רוחבו 3–4 מטרים וגובהו 4 מטרים, עם ריהוט מעץ מגולף בסגנון סקויי אופייני, מקווה, בית עלמין ובית ספר יהודי. בשנת 1868 הם ביקשו משלטונות הונגריה וקיבלו הכרה בקהילתם. אחרי מלחמת העולם הראשונה האזור היה לשטח רומני, אך לאחר תכתיב וינה הועבר אזור זה לשלטון הונגרי. בשנת 1941 ביקר במקום הסופר ההונגרי ז'יגמונד מוריץ (Zsigmond Móricz), שציין כי בקהילה 105 חברים.

לאחר כניסתם לתוקף של החוקים המפלים את היהודים, נשלח מטעם השלטון ההונגרי המרכזי משפטן בשם Alojos Degre כדי לברר את מעמדם. המשפטן אסף את הקהילה וגם סובוטניקים נוספים מהכפרים שמסביב, הסביר להם שהם עומדים להפסיד את זכויותיהם, את קרקעותיהם, את בתיהם וכו', אם לא ימצאו להם דת אחרת. מרביתם השתכנעו, אך היו כאלה שדבקו באמונתם. אלו, נלקחו למחנה הריכוז של אודורחי, יחד עם היהודים האתניים, ולאחר מכן נשלחו לאושוויץ, שם נספו מרביתם. ניצולים בודדים הגיעו לישראל ולארצות הברית.[8] האזור בו חיו הסקויים הסובוטניקים כוסה במימיו של אגם מלאכותי בתקופת ניקולאה צ'אושסקו ולא נשאר זכר ממנו.

לקריאה נוספת

עריכה
  • אסף בר שלום וייגאל יהודי, שבת של מי, סובוטניקים בראי ההיסטוריה, הוצאת מכון עם לבדד, תשס"ח. באתר אוצר החכמה.
  • שולמית שחר, הסובוטניקים ברוסיה: סיפורה של כת קטנטונת, זמנים, 97, חורף 2007, עמ' 70–83
  • יואב רגב, סובוטניקים בגליל, גרי הצדק הרוסיים במושבות הגליל, הוצאת אחיאסף, 2009
  • יצחק כהן, חכמי טרנסילוואניה, עמוד רה, ירושלים תשמ"ט

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא סובוטניקים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 אלי ברדנשטיין, הפלאשמורה של הרוסים, מוסף סופשבוע של "מעריב", 28 בנובמבר 2008
  2. ^ עצי הלבנון, אבן העזר סימן ס"ה
  3. ^ אלי אשכנזי, צאצאי הסובוטניקים שבים לכנסייה שאותה נטשו אבותיהם, באתר הארץ, 27 בינואר 2012
  4. ^ דליה קרפל, היה רע לתפארת, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2007 - מחקר של פרופסור חגית הלפרין טוען ששמו האמיתי היה אברהם פפליקר-שטרן והוא היה בנה של היהודיה האוקראינית סוניה זפרמן
  5. ^ אריאל שרון כתמרור הזהרה, באתר ערוץ 7
  6. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, דעת כהן, סימן קנב
  7. ^ הרב יהודה לייב צירלסון, עצי הלבנון, סימן סה
  8. ^ Geza Savai, ירושלים הסקויי, 2000, בודפשט.