סובוטניקים
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
סוּבּוֹטניקים (ברוסית: Субботники) הם בני קהילה רוסית-נוצרית שהתייהדה, אשר חבריה החלו לקיים מנהגים ומצוות יהודיים שונים, וחלקם אף התגיירו באופן רשמי. מקור השם "סובוטניק" הוא ככל הנראה במילה הרוסית "סוּבּוֹטָה" (Суббо́та), שמשמעותה "שבת", עקב היותם במקור חלק משומרי השבת הנוצרים. נכון לשנת 2008, קהילתם מונה כ־10,000 איש בכל רחבי ברית המועצות לשעבר.[1] חלק מהסובוטניקים עלו לארץ ישראל.
שלוש כתות הסובוטניקים
עריכהנראה שיש שלוש קבוצות נפרדות של סובוטניקים:
- נוצרים שהחליטו על קידוש השבת כיום המנוחה, ועם הזמן קיבלו על עצמם עוד מצוות יחידות מן היהדות, לצד אמונה בברית החדשה.
- מי שעזבו את הנצרות, ואמונתם מתבססת רק על התורה שבכתב. הם מכונים "הסובוטניקים הקראים", בשל התפיסה הדומה לזו של הקראים, למרות שאינם משתייכים ליהדות הקראית.
- "הסובוטניקים התלמודיים" (נקראים גם "גרים"): סובוטניקים ששומרים חלק מהמצוות. מבחינה הלכתית הם לא נחשבים כיהודים.
הרב יהודה לייב צירלסון שהיה רבה של קישינב וחבל בסרביה בתשובתו חילק אותם לשלוש קבוצות: "הנה הכתה הזאת פאורותיה שלוש: "סובאטניקים" "מאלאניקים" ו"גרים". חלקי הכיתה האלה לא נתגיירו כדין, וגם מחזיקים רק באיזה עיקרי דתנו, אבל לא בכל שלמותה. ואפילו אותם המכונים בפי הרוסים וספרותם בשם "גרים" אינם ברובם גרים גמורים".[2]
לפי הערכות, בתחילת המאה ה-20 היו בתחומי האימפריה הרוסית כמה עשרות אלפי סובוטניקים.
הסובוטניקים החיים בישראל משתייכים לקבוצה השלישית שעברו גיור ומקיימים אורח חיים יהודי. מרביתם הגיעו מהכפר אילינקה (Ильинка) שכל תושביו הסובוטניקים עלו לארץ ישראל במהלך מחציתה השנייה של המאה ה-20. בארץ ישנם גם סובוטניקים שהגיעו מהכפר ויסוקי (Высокий), שכשליש מתושביו חיים היום בארץ. שני הכפרים הללו נמצאים במחוז וורונז' שברוסיה. בארץ חיים גם סובוטניקים שהגיעו מכפרים אחרים ברוסיה. כאשר הסובוטניקים התגיירו, רובם קיבלו על עצמם את היהדות הרבנית, ומיעוטם את היהדות הקראית.
באילניה גרה היום משפחת שמואלי - מצאצאי משפחת פרוטופופוב שהגיעו בשיירת קורקין מהכפר הרוסי סולודניקי.[3]
הישראלים הידועים מביניהם: השומר אלכסנדר זייד (שאמו הייתה סובוטניקית), ניצב בדימוס אליק רון (שסבתו הייתה סובוטניקית), יואב דוברובין מיסוד המעלה, משפחת ראובן קורקין, יוסי קורקין ועוד.[1] נטען כי למחזאי יהושע סובול שורשים סובוטניקיים. נטען גם כי סבו של הרמטכ"ל רפאל איתן היה סובוטניק, וטענה זו מתבססת בעיקר על העובדה שדודו של הרמטכ"ל היה כנער אחד הקנטוניסטים, אולם טענה זו הופרכה. המשורר אלכסנדר פן טען כי אמו הייתה סובוטניקית, אולם עובדה זו שנויה במחלוקת בקרב חוקרים.[4] נפוצה גם הטענה שאמו של אריאל שרון היא סובוטניקית.[5]
יחס פוסקי ההלכה לסובוטניקים
עריכהבשנת תרע"ד כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק תשובה על הסובוטניקים, בה סיכם שאינם בכלל ישראל ולא צריך לחשוש לקידושין שלהם, כל זמן שלא נתגיירו.[6] גם הרב יהודה לייב צירלסון כתב שהם גויים, ולכן אין לקבור אותם עם יהודים, אבל לארגן להם חלקה נפרדת בבית הקברות היהודי, כי יש לקרב נכרי שבא בתום רוח לשם ה'.[7]
הסובוטניקים הסקויים
עריכהבין הסקויים (הסקלרים) ברומניה הייתה קבוצה גדולה של סובוטניקים מהסוג הראשון, שהתרחקה בהדרגה מהנצרות והתקרבה ליהדות. מרכזם היה בקומונה (מין מועצה אזורית) הרומנית בוזודויפאלו (Bicsadul Nou), שכללה בית כנסת באורך 16 מטר, רוחב של 3–4 מטרים וגובה של 4 מטרים, עם ריהוט מעץ מגולף בסגנון סקויי אופייני. כמו כן, היו בבוזודויפאלו גם מקווה, בית עלמין ובית ספר יהודי. בשנת 1868, הם ביקשו הכרה בקהילתם משלטונות הונגריה, אותה הם קיבלו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, האזור היה לשטח רומני, אך לאחר תכתיב וינה הועבר לשלטון הונגרי. בשנת 1941 ביקר במקום הסופר ההונגרי ז'יגמונד מוריץ, שציין כי בקהילה 105 חברים.
לאחר כניסתם לתוקף של החוקים המפלים את היהודים, נשלח מטעם השלטון ההונגרי המרכזי משפטן בשם Alojos Degre כדי לברר את מעמדם. המשפטן אסף את הקהילה וגם סובוטניקים נוספים מהכפרים שמסביב, הסביר להם שהם עומדים להפסיד את זכויותיהם, את קרקעותיהם, את בתיהם וכו', אם לא ימצאו להם דת אחרת. מרביתם השתכנעו, אך היו כאלה שדבקו באמונתם. אלו, נלקחו למחנה הריכוז של אודורחי, יחד עם היהודים האתניים, ולאחר מכן נשלחו לאושוויץ, שם נספו מרביתם. ניצולים בודדים הגיעו לישראל ולארצות הברית.[8] האזור בו חיו הסקויים הסובוטניקים כוסה במימיו של אגם מלאכותי בתקופת ניקולאה צ'אושסקו ולא נשאר ממנו זכר.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אסף בר שלום וייגאל יהודי, שבת של מי, סובוטניקים בראי ההיסטוריה, הוצאת מכון עם לבדד, תשס"ח. באתר אוצר החכמה.
- שולמית שחר, הסובוטניקים ברוסיה: סיפורה של כת קטנטונת, זמנים, 97, חורף 2007, עמ' 70–83
- יואב רגב, סובוטניקים בגליל, גרי הצדק הרוסיים במושבות הגליל, הוצאת אחיאסף, 2009
- יצחק כהן, חכמי טרנסילוואניה, עמוד רה, ירושלים תשמ"ט
קישורים חיצוניים
עריכה
- דיון בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת (יוני 2005).
- גלעד שנהב, ממתינים לרבנים ב-nrg (פברואר 2006).
- "סובוטניקים", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- שבי ישראל - ארגון שעוזר לאחינו האבודים לחזור
- יובל דרור, הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה העשרים, קתדרה 10, ינואר 1979
- אלי אשכנזי, צאצאי הסובוטניקים שבים לכנסייה שאותה נטשו אבותיהם, באתר הארץ, 27 בינואר 2012
- אילן גיא, עליות הגרים מרוסיה - ממקימי תשתית החקלאות בארץ ישראל - משפחת אגייב - סיכום הרצאה בכנס השנתי השישי בגנאלוגיה יהודית, המוזיאון לתולדות העם היהודי, אוניברסיטת תל אביב, 9.11.2010
- אריק לובובסקי, אגדת דוברובין מיסוד-המעלה, הספרייה הווירטואלית של מטח, 2009
עופר אדרת, זיכרונות מהעלייה הרוסית האחרת, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2017
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 אלי ברדנשטיין, הפלאשמורה של הרוסים, מוסף סופשבוע של "מעריב", 28 בנובמבר 2008
- ^ עצי הלבנון, אבן העזר סימן ס"ה
- ^ אלי אשכנזי, צאצאי הסובוטניקים שבים לכנסייה שאותה נטשו אבותיהם, באתר הארץ, 27 בינואר 2012
- ^ דליה קרפל, היה רע לתפארת, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2007 - מחקר של פרופסור חגית הלפרין טוען ששמו האמיתי היה אברהם פפליקר-שטרן והוא היה בנה של היהודיה האוקראינית סוניה זפרמן
- ^ אריאל שרון כתמרור הזהרה, באתר ערוץ 7
- ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, דעת כהן, סימן קנב
- ^ הרב יהודה לייב צירלסון, עצי הלבנון, סימן סה
- ^ Geza Savai, ירושלים הסקויי, 2000, בודפשט.