ויקיפדיה

עד הנה (סיפור)

נובלה מאת ש"י עגנון

עד הנה הוא נובלה בת חמישה-עשר פרקים, הסיפור הראשון מתוך קובץ הסיפורים "עד הנה" מאת הסופר ש"י עגנון. הסיפור, שיצא לאור בשנת 1952, מתאר את שהותו הכפויה של המספר בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה, ואת ייסורי המלחמה בעורף ותוצאותיה העגומות בדמות חללי המלחמה ונכי המלחמה הרבים. באופן ישיר ועל דרך המשל עוסק הסיפור בגורל ספרי היהדות שיצרה וההדירה תנועת "חכמת ישראל" בגרמניה, ולשם כך מתוארים בסיפור מחברי ספרים (ובהם המספר), קוראי ספרים, חוקרי ספרים, סוחרי ספרים, אספני ספרים, ביבליוגרף, מעצב גופנים ויוצק גופנים.

תקציר העלילה עריכה

העלילה מתרחשת בתקופת מלחמת העולם הראשונה.[א] כסיפור מסע, נוסע המספר מברלין ללייפציג, ממנה לגרימה (אנ') וממנה לכפר לוננפלד[ב] ובחזרה, תוך תיאור המחסור הגדול באמצעים, כמו חדר לגור בו, ביגוד ש"נתרם" לטובת המאמץ המלחמתי, המחסור והקיצוב במזון, והלכלוך וההזנחה שהוא רואה בכל מקום בשל ההשקעה הטוטלית במאמץ המלחמתי. המספר משתף את הקורא במצוקותיו, כמו נדודי השינה שלו והדרכים שהתגבר עליהם, בחלומותיו, ובסיפורים שונים המהווים סיפורים בפני עצמם, וחלקם אף תומכים ומקדמים את העלילה הראשית.

המספר מתגורר בברלין בפנסיון של הגברת טרוצמילר, והוא מוזמן על ידי אלמנתו של דוקטור לוי לעיר גרימה, כדי לייעץ לה מה לעשות בשני חדרים מלאים ספרים שהותיר לה בעלה המנוח. לקראת עזיבתו את הפנסיון מספרת לו בעלת הבית על בנה שנעדר בשדה הקרב. היא מספרת לו כי ראתה בחלומה שהוא האדם שיחזיר את בנה האובד, ומביעה תוך כך ספק עז האם כך אכן יקרה, וכדבריה "עכשיו שאדוני נוסע הרי כל דברי החלום בועה של בורית."

בלייפציג פוגש המספר את הביבליוגרף דוקטור יצחק מיטל, שמספר לו על ספרים עבריים שהביאו ממדינות הכיבוש: "לגבי ביבליוגרף אין חשיבותם חשיבות. לגבי אותם שלמדו בהם והתפללו בהם ודאי חשובים הם." מלייפציג המשיך ברכבת לגרימה, ובחיפושיו אחר גברת לוי הוא מתארח אצל חנווני המביע דעתו: "אמת שהניח לה דוקטור לוי שני חדרים מלאים ספרים, אלא שבינתיים יאכלום העכברים. ואפילו לא יאכלו אותם העכברים וישתיירו הספרים כמות שהם, הרי כבר מת כל הדור שהיה צריך לאותם הספרים". מתברר לו שהאלמנה לוי מאושפזת בבית החולים, והיא מבולבלת עד שקשה לה לזהותו, ולכן הבין ששהייתו שם מיותרת וחזר ללייפציג.

על מנת לפגוש את ידידתו בריגיטה שימרמן, שחקנית עבר שאותה הכיר כאשר כתב את "החיבור על המלבושים", נסע המספר לכפר לוננפלד, שם הקימה שירמן בית מחסה לפצועי המלחמה בכספי חמיה. בהזדמנות זו ביקר אצל קרובתו מלכה, שבעלה ובנה גויסו למלחמה. בבית המחסה פגש אחדים מנכי המלחמה שבו, והם "חייל שהכל קראו לו גולם. הגולם הידוע גולם של חומר היה וזה בשר וגידין ועצמות. הגולם הידוע עשוי היה לעשות כל מה שרבו פקד עליו, וזה לא היה שומע, ששבתו בו כלי השמיעה וניטלה ממנו הרגשת ההבחנה ולא הכיר אפילו על פי סימנים מה מבקשים ממנו." ובהמשך נאמר עליו "אינו זוכר לא שמו ולא את מקומו מהיכן הוא ולא שמץ משהו שיש בו ללמדנו מי הוא." כשהגיע זמנו של המספר לחזור לברלין, שכנעה אותו בריגיטה שימרמן להצטרף אל האחות הראשית ברנהרדינה שמלווה קבוצה של חיילים היוצאת מבית המחסה לברלין לשם קבלת טיפול שם.

כשהגיעו לברלין הורתה האחות ברנהרדינה לאחד החיילים שייקח את מטלטליו של המספר לפנסיון שבו הוא מתגורר. "וכאן אירע דבר תמוה. אותו גולם אותו חסר דעת שרואים היו אותו משולל רצון, קפץ והוציא מידו של החייל כשהוא מגמגם, אני אני אני." נקבע שילכו יחדיו החייל והגולם, והמספר נפנה בינתיים להסדיר במשטרה את שהייתו בעיר, בהיותו אזרח אוסטריה. כאשר הגיע לפנסיון סמוך לחצות הלילה, גילה להפתעתו שהפנסיון שוקק חיים, ומבנותיה של בעלת הבית נודע לו שהגולם שהביא את מטלטליו הוא הנסכן אחיהן האובד.

כיוון שהחדר ששימש אותו ניתן להנסכן, וחדר פנוי אחר לא היה בפנסיון, נאלץ המספר למצוא לו מקום מגורים אחר. לא הייתה זו משימה קלה, "יש שבעלת הבית מסבירה פנים ואין החדר מסביר פנים ויש שהחדר מסביר פנים ואין בעלת הבית מסבירה פנים." המספר מעביר את יומו בבתי קפה, ובאחד מהם פגש את פטר טמפר, אחד הממונים על החיות הטורפות שבגן החיות של ברלין. בהמשך פגש חבר נעורים שלו, יוסף ב"ח,[ג] שאותו הוא מתאר "חבר זה שמו כשמי, ודבר זה אינו שכיח, הואיל ושני שמות לי שאינם מצויים לבוא כאחד, אלא שהוא נקרא בשמו השני ואני בשמי הראשון". בחבר, שהגיע לחופשה קצרה משדה הקרב, ניכרים סימני המלחמה: "פניו כפני אדמה חרוכה, אבל בגדו מבהיק מרוב סימני גבורה, ממש כדי מוזיאון שלם."

לאחר שהמספר מצא חדר נאה נאלץ לפנותו, משום שהבית נמכר. המספר פוגש את סימון גאביל, אדריכל שבא לתכנן את שיפוץ הבית, ושומע ממנו שבנו היחיד של דוקטור מיטל נפל בקרב.

המספר מצא לו חדר אחר, בביתם של בני הזוג טנצמן, ולאחר שזה לא היה נעים לשהייה עבר לחדר אחר, של מרת מונקל. בחדר זה הגיעו אליו שתי נשים שבקשו תרומה לפרסום קונטרסים להוכחת צדקתה של גרמניה. לאחר שתרם להן הגיעו עוד מתרימות פטריוטיות רבות, ואף שהיה דחוק בכסף תרם, שהרי "בימות המלחמה כל שתובעין ממנו ואינו נותן, נותן פתחון פה לרנן אחריו שאין לבו שלם עם גרמניא."

בשיחה עם פרופסור נאדלשטיכר, חוקר מקרא המתקשה בקריאת עברית, מתנדב המספר להוביל לליפציג את מגבעתו הגדולה של נאדלשטיכר, וכך הוא הזדמן שוב ללייפציג. לאחר ביקור תנחומים אצל דוקטור מיטל הלך לבקר אצל יודיל בידר, וגילה שבידר יחד עם "אלטר ליפא השוחט ונחום בעריש הדיין וקיצינגן הסוחר" מתלבטים האם להשקיע ברכישת ספריו של דוקטור לוי (כפי החשש שהביע דוקטור מיטל בתחילת הסיפור: "עכשיו יבוא תגרי ספרים לעשות בהם סחורה").

המספר מתלבט האם לסור לגרימה לניסיון נוסף לטפל בספרייתו של דוקטור לוי ומספר על החלטתו: "מסרתי את גורל הספרים בידי ההשגחה ואמרתי יעשה הקדוש ברוך הוא בהם מה שיפה לו, אני איני יכול לעשות בזה כלום". אלמנתו של דוקטור לוי החלימה בדרך נס, ושבה והודיעה למספר כי "אינה יודעת מה תעשה בכל אותם הספרים שהניח לה בעלה".

עם סיום המלחמה המספר חוזר לארץ ישראל, קונה חלקת אדמה ומקים לו בית. חדר אחד בבית הוא מקצה לעצמו, ואת שאר החדרים הוא מייעד לספריו של דוקטור לוי, שאמורים להגיע מגרמניה.

פרשנות עריכה

שם הסיפור עריכה

את הסיפור כתב עגנון בטבריה, שבה התגורר במשך חודשים אחדים במהלך מלחמת העצמאות. שמו הראשון של הסיפור היה "בימות המלחמה", אך הוא פורסם בשם "עד הנה".

במשפטי הסיום של הסיפור מגלה המספר את מקור שמו, שנלקח מתוך התפילה "נשמת כל חי":

"ומשום שמצאוני בינתיים צרות רבות ורעות ויצאתי מהן, קראתי לספרי עד הנה, לשון של הודייה על העבר ולשון של תפילה על להבא, כמו שאנו אומרים בברכת השיר. עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו, ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח."

חוקר הספרות ברוך קורצווייל מציע משמעות נוספת לשם הסיפור, ולפיה:

חושף הסיפור מציאות ללא אלוהים מיסודה, נוראה ואיומה, העשויה להעניק למלים 'עד הנה' נם משמעות אחרת לגמרי, היינו, 'עד הנה' הובילה הדרך ומעכשיו נסתתמו כל הדרכים. והלא אין לשכוח שהסיפור אינו מתאר את גורל האני המספר בלבד, אלא נותן לנו להציץ לתוך זוועות ללא כפרה, לתוך עולם המקריות האכזרית, השטנית, ההופך ללעג כל תקווה, המפגין כאילו מתוך סיפוק ארסי את אי־ההתאמה שבין התשובות והתקוות של עולם האתמול, על תפיסתו את המציאות ובין האמת הנוראה המסופרת."[2]

אסתר פוקס רואה בסיום שהעניק לסיפור את שמו חלק מהאירוניה שבו:

המחבר שם בפי המספר דברי הודיה בנוסח יראי בהעמידו פנים שתאורי המציאות האכזרית שציינו את רוב העלילה אינם אלא הדגמה לרחמיו וחסדיו של אלוהים. השימוש בנוסחה מתוך ברכת השיר הוא בבחינת התחזות שאינה רואה כל ניגוד בין התיאוריה הדתית המבוססת על האמונה בהרמוניה בין ההשגחה לעם ישראל לבין המציאות ההיסטורית החושפת למעשה את ההפך. כשם שאירונית היא "לשון של הודייה על העבר" לנוכח אימי מלחמת העולם הראשונה המתוארים ביצירה, כך, ואפשר אף יותר אירונית היא הבקשה המתממת "על להבא" על רקע מלחמת העולם השנייה.[3]

נושאים מרכזיים בסיפור עריכה

ברובד הגלוי הסיפור עוסק במלחמת העולם הראשונה: תלאות המלחמה בעורף ותוצאותיה העגומות בדמות חללי המלחמה ונכי המלחמה הרבים. מרבית תושבי גרמניה, יהודים וגויים, מתאפיינים בגישה פטריוטית של ששון אלי קרב. המספר מתאר "יהודי גרמניא פאטריוטים גרמנים היו", ודוגמה לכך היא גברת מיטל, ש"הבהיקו עיניה מתוך שמחה על שזכתה לבן שכזה שמוכן ועומד להגן על המולדת". את הגויים מייצגת בריגיטה שימרמן, שבחדרה "תלויה מפה גדולה של מקומות המלחמה, ומחטים הרבה נעוצות בה". יוצא דופן דוקטור מיטל, שגישתו פסימית: "מלחמה זו לא במהרה תיפסק. הגרמנים עם של עקשנים הם, כשמכניסים עצמם בדבר שוב אין מניחים ידיהם ממנו. ומכיוון שהם עושים מלחמה לא יניחו הימנה עד שינצחו הם או שינצחו אויביהם. לי אין הפרש, אלו ואלו אוהבי מלחמה, אלו ואלו אוהבי ניצחון." המספר, שנקלע מציאות המלחמתית בעל כורחו, ער לנזקי המלחמה, ואף מתעמת עקב כך עם בריגיטה שימרמן.[4]

בנוסף לרובד גלוי זה מצאו הפרשנים רבדים סמויים בסיפור. ניצה בן-דב העירה על כך: "אחד מקווי גאוניותו של עגנון באמנותו הוא דרכי המבע המובלעות שלו, הדרכים העקיפות שבהן הוא מחדיר לטקסט אפשרויות קריאה חדשות. ברוב יצירותיו של עגנון מצוי רובד גלוי ואין-סוף רבדים סמויים."[5]

מקום מרכזי בסיפור תופס אוסף הספרים ("שני חדרים מלאים ספרים") שנותר בעיזבונו של דוקטור לוי. אוסף זה מופיע בתחילת הסיפור, כגורם לנסיעת המספר מברלין לגרימה, ולו מצפה המספר לאחר ששב לביתו בארץ ישראל. הסופר אברהם קריב קבע כי "לא כל הסיפור ארוג מדברים שמשמעם כפשוטם, אלא יש שמארג סמלי תופס מקומה של מציאות כהווייתה", ובהתאם לכך, וברוח פרשנותו של קורצווייל לסיפור "פת שלימה", ראה את דוקטור לוי כמייצג את משה רבנו, שני החדרים המלאים ספרים הם שני חדרי התורה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והאלמנה היא יהדות גרמניה שהפנתה עורף לתורת משה.[6] לביסוס השערתו הוא מביא, בין השאר, רמז אינטרטקסטואלי: התיאור של דוקטור לוי: "זה היה האיש. עד יום מותו לא נשתנה מאור פניו ולא הוצרך למשקפיים" מזכיר את תיאורו של משה בתורה: ”זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ” ו”לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה” ובנוסף מספר המדרש שמשה "אף לוי היה שמו על עיקר משפחתו".

הסופר חיים באר ציין: "המקבץ יחדיו כל מה שמופיע ב'עד הנה' על פרשת ספרייתו של הדוקטור לוי ועל מצבה הבריאותי של אלמנתו וקורא אותם ברצף אחד, חש בעליל שסיפורם לא ללמד על עצמו בלבד יצא, ... אלא ללמד על הכלל יצא".[7] בהתאם לגישתו זו רואה באר את ספרייתו של דוקטור לוי (שעליה חושב המספר: "מה יהא עליהם על ספריו? כלום הכרח הוא שיפלו בידיים שאינן מהוגנות או שיאכלום עכברים?") כמשל לגורל המורשת הספרותית והתרבותית של אנשי "חכמת ישראל", ואת אלמנתו של דוקטור לוי הוא רואה כמשל ליהדות גרמניה.[8] על החלמתה של האלמנה כותב באר: "תהליך התאוששותה והחלמתה של החולה הוא לאמתו של דבר משל להתאוששותה של יהדות גרמניה כולה", והוא מפרט: "לדעת עגנון יהדות גרמניה התאוששה וחזרה אל החיים משעה שצעיריה וצעירותיה פרקו מעליהם את מוסרות הוריהם, משעה שמרדו באמתות הבורגניות שלהם, משעה שנתנו גט פיטורין לפטריוטיות התמימה שלהם שלא היה לה על מה לסמוך וחברו לציונות הסוציאליסטית, דוגמת גרשם שלום הצעיר שהלך שבי אחרי זלמן רובשוב, תהליך עיקש ומתמיד של השתחררות והתחיות אישית, חברתית ולאומית."[9] באר ממשיך בגישתו זו גם ביחס לאלה השוקלים האם להשקיע ברכישת הספרייה: "ארבעת התגרנים מייצגים את יחסה של היהדות החרדית על פלגיה השונים כלפי 'חכמת ישראל'. הדיין המייצג את הלמדנות התורנית מפגין כלפיה בוז שמקורו בהתנשאות ובורות, ואילו השכבות החסידיות העממיות שבידר ואלטר ליפא מייצגים אותן מכאן והאורתודוקסיה הגרמנית שקיצינגן מייצג אותה מכאן, רואים בה אך ורק קרדום לקידום ענייניהם הפרטיים".[10]

ניצה בן-דב מציינת את היתכנותה של "גישה פסיכואנליטית הרואה את חיפושיו העקרים של המספר אחר חדר כחיפושים נואשים אחר אשה בלתי־מושגת", ולאחר שלל רמזים נוספים מסוג זה מגיעה למסקנה ש"יעד הנה' אינו אפוא אלא עוד סיפור אהבה עגנוני. 'עגנוני', כי סיפורי האהבה העגנוניים עוסקים רובם ככולם באהבה בלתי־מוגשמת. להבדיל מסיפורי אהבה אחרים, קלסיים של עגנון, כמו 'סיפור פשוטי או 'בדמי ימיה', שהזרם הפנימי שבהם הוא העיקר, ביעד הנה' המסלול החיצוני, היינו גרמניה במלחמת העולם הראשונה בעיני יהודי שנקלע לשם במקרה, נראה בקריאה ראשונה מהותי כל־כך, עד שהזרימה הפנימית של חיי הנפש של היחיד, הרוחשת לה מתחת לגל המאורעות החיצוני, כמעט לא מורגשת, אם כי היא חזקה ואיתנה ואולי כלל לא טפלה למצב החברתי־הפוליטי־ההיסטורי שרומן זה בא לשקף."[5]

דמויות בסיפור עריכה

הסיפור "עד הנה" עשיר בדמויות, מהן אמיתיות, מהן בדיוניות בהשראת דמויות אמיתיות ומהן בדיוניות.

בסיפור הבדיוני משולבים סיפורים על דמויות אמיתיות:

  • המספר מייחס למיכל רבינוביץ הסבר לפרט לא שגרתי בביבליוגרפיה שפרסם דוקטור מיטל.[11] רבינוביץ היה סופר, עיתונאי ומו"ל שפעל במינסק שבבלארוס, ובשנת 1925 עלה לארץ ישראל והקים בירושלים את בית המסחר לספרים "דרום".
  • דוקטור מיטל מספר סיפור שהוא מייחס לשלמה רובין,[12] שהיה מראשי תנועת ההשכלה בגליציה, סופר עברי פורה ומתרגם לעברית של ספרי מדע פופולרי רבים, ספרי הגות וספרים קלאסיים.
  • הסופר הצרפתי גוסטב פלובר מוזכר פעמיים באותו עמוד,[13] במרחק של כעשרים שורות זו מזו. ראשית מתואר האדון שימרמן הזקן, חמיה של בירגיטה שימרמן ש"פניו דומות היו לפני פלובר". שנית מוזכר פלובר על ידי שימרמן הזקן, שכשהיה קצין צעיר במלחמה בין גרמניה לצרפת נכנס עם חיילים וקצינים נוספים למעונו של גוסטב פלובר שברח ממנו. בשל הכבוד שרחשו לפלובר לא נגעו החיילים בשלל המזכרות והאוספים שהיו בביתו.
  • לאחר שנודע למספר על נפילתו בקרב של בנו של דוקטור מיטל, הוא מביא סיפור שסיפר לו מיטל על העשיל שור, עורכו של כתב העת "החלוץ", שבנו יחידו נפטר במפתיע, ולא חדל מלהתאבל עליו עד סוף ימיו.[14]
  • הירזמן, סוחר העתיקות שהזמין אליו את דוקטור מיטל לבדיקת ספרים שששדדו הגרמנים בארצות הכיבוש, הוא קרל ויליאם הירזמן, שבית המסחר שלו פעל בלייפציג.

המספר הוא מבחינות רבות בן דמותו של עגנון עצמו (וכך גם בסיפורים נוספים של עגנון, כגון "אורח נטה ללון"). הסופר חיים באר התחקה אחר אישים שהתגוררו בגרמניה בזמן שעגנון שהה שם, ושמשו השראה לדמויות הבדיוניות שבסיפור. בין השאר הוא מציג את ההשערות המנומקות הבאות:[15]

  • דמותו של דוקטור לוי נבנתה על פי תולדותיו של איש "חכמת ישראל" ד"ר נתן פורגס.
  • דמותו של דוקטור מיטל נבנתה בעיקר על פי דמותו של ויליאם זאב צייטלין, שהתגורר בלייפציג ופרסם רשימות ביבליוגרפיות רבות שנושאן הספרות העברית, ובנוסף על פי דמותו שלל פרופ' ישראל איסר כַהַן, מלומד יהודי שחי בלייפציג.[16]
  • דמותו של האדון קניג, מעצבו של גופן עברי חדש, היא בהשראת דמותו של רפאל פרנק, מעצבם של הגופנים פרנק-ריהל ומרים.

בעלי הבתים שבהם התגורר המספר מוסיפים שלל דמויות וחדרים לסיפור:

  1. גברת טרוצמילר, בעלת הפנסיון בברלין, שלוש בנותיה (לוטה, הילדיגארד וגרט) ובנה הנסכן. "קטן היה החדר, כיוצא בו הגזוזטרא".
  2. בעל המלון בגרימה: "החדר חדר והמטה מטה, אלא שזה ריחו קשה וזו עקומה".
  3. בית המחסה בלוננפלד, שבו לן המספר לילה אחד
  4. דרוזי, פסל שרוצה לפסל את בריגיטה שימרמן, בביתו שהה המספר לילה אחד. ברלין.
  5. בני הזוג ליכטנשטיין, חדר מהודר. ברלין.
  6. בני הזוג טנצמן, ברלין. "החדר גופא נאה וכליו נאים ובעליו נוחים והגונים, ושני חלונות לחדר, אלא שלמטה מחלון אחד אטליז פתוח וריחו נודף, ולמטה מחלון אחד מקום חנייה של חשמליות".
  7. מרת מונקל ובתה הדוויג, חדר עם חלון אחד, "צופה על שישה ושלושים חדרי בישול". ברלין.
  8. הכנר ובעלת הכלבים, המסוכסכים ורבים צועקים ומכים בלילות. בביתם קיבל המספר "חדר נאה ומרווח במקום נאה באוויר נאה בין כלים נאים" ברובע פרידנאו בברלין.
  9. מלון פטר טמפר בלייפציג.
  10. גברת בלוטווארם, אצלה קיבל המספר חדר "שבשעת הדחק מותר לקרותו חדר". ברלין.

ועוד דמויות רבות.

אינטרטקסטואליות עריכה

בדומה לסיפורים אחרים של עגנון, גם בסיפור זה מוזכרות דמויות מסיפורים אחרים שלו.

  • בתיאורו את חבר נעוריו יוסף ב"ח אומר המספר: "אחר שנים כשהלכתי לעירי שאלתי את דניאל ב"ח אם קרובו הוא. אמר לי איני יודע, אבל מאחר ששמי כשם אביו ושם אבי כשם זקנו רבי שלמה יכולים אנו לשער שקרובים אנו."[17] בתיאור זה עוסק המספר בדניאל ב"ח, אחד מגיבורי הרומן של עגנון "אורח נטה ללון", שעלילתו מתרחשת כ-15 שנים לאחר עלילת "עד הנה".
  • המספר פונה לקוראים: "אפשר שזוכרים אתם את מעשה הנדח, כשיצא ר' גרשום מחדר תפילתם של החסידים, מה דברים נאמרו לו וכמה נבהל מאותם הדברים",[18] ובכך הוא מתייחס לסיפור "הנדח".
  • המספר מספר על דוקטור מיטל שהוא "זקן שנון וביבליוגרף מצוין שקנה לו שם בספרו ביבליוגרפיה של ספרים על היינות. אחר שנים הוסיף תוספת לספרו והזכיר אותי אגב סיפורי לבב אנוש. אם טעה ודימה הואיל ונזכרים שם כמה מיני יינות ספר מדעי הוא, או שביקש לעשות לי נחת רוח".[11] "לבב אנוש" הוא סיפור קצר מאת עגנון, שנכלל בקובץ "אלו ואלו".
  • המספר סר לביקור אצל יודיל בידר, שהוא מבני בניה של "בלומה בתו של רבי יודל חסיד מבראד",[19] גיבור הרומן "הכנסת כלה".
  • האדריכל סימון גאביל מוזכר פעמיים ב"עד הנה", תחילה כמתכנן של תוספת לבית ההבראה של בריגיטה שימרמן, המופיע אף בחלומו של המספר,[20] ובהמשך כמי שמגיע כדי לתכנן את התאמת בית הזוג ליכטנשטיין לבעליו החדשים, לאחר שהמספר נאלץ לעוזבו כיוון שנמכר.[21] אותו אדריכל הוא גיבור הסיפור הקצר "פרק אחד של סיפור אחד" שפורסם בשנת 1946 בעיתון "הארץ"[22] ונכלל (בשם "מישע מלך מואב") בקובץ "פתחי דברים", שיצא לאור בשנת 1977, לאחר פטירתו של עגנון.

לקריאה נוספת עריכה

  • מתי מגד, "הסופר בעיני עצמו", משא, דצמבר 1952.
  • ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות - תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, 1997, חלק ראשון: "עד הנה", עמ' 122-11.
  • ניצה בן-דב, "בנים יחידים ושכול ב"עד הנה" של עגנון, בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית (שוקן, 2016), עמ' 82-71.
  • ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1962, פרק שישה-עשר - עד הנה, עמ' 161–187.
  • Arnold Band, Nostalgia and Nightmare: The Fiction of S.J. Agnon, University of California Press, 1968, pp. 346–356

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ מלחמת העולם הראשונה קרויה בסיפור "המלחמה הגדולה", כפי שנקראה מלחמה זו לפני מלחמת העולם השנייה. מכאן שהמספר מספר את סיפורו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אף שהסיפור נכתב שנים אחדות לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
  2. ^ בין שלל האתרים הממשיים שמוזכרים בנובלה, לוננפלד הוא האתר הבדיוני היחיד
  3. ^ משפחת ב"ח מתייחסת לרבי יואל סירקיש, מחבר הפירוש בית חדש (ב"ח) על ארבעה טורים[1] (הנובלה אינה מציינת זאת).

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פנינה מיזליש, מי הייתה משפחת ב”ח?, "ידיעות אחרונות", 3 באוגוסט 1984
  2. ^ ברוך קורצווייל, "עד הנה" לש"י עגנון, הארץ, 12 בדצמבר 1952
  3. ^ אסתר פוקס, העלילה הסטירית בכתבי ש"י עגנון ע"פ "עד הנה" ויצירות אחרות, Hebrew Studies, ‏1981, עמ' 113–116, באתר JSTOR
  4. ^ עד הנה, עמ' לט
  5. ^ 1 2 ניצה בן-דב, על חדר, רכבת, בגד וסעודה ב'עד הנה' לעגנון: גישה פסיכואנליטית לרומן, דפים למחקר בספרות, 1991-92, עמ' 301–318, באתר JSTOR. גרסה מעודכנת של המאמר נכללת בספרה אהבות לא מאושרות, עם עובד, 1997
  6. ^ אברהם קריב, ריבוי פרצופין וקלסתר אחד, מאזנים, יוני 1975
  7. ^ חיים באר, ‏חדרים מלאים ספרים: "רפובליקת הספר" ב'עד הנה' בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, תשע"ו, באתר Academia.edu, עמ' 32
  8. ^ חדרים מלאים ספרים, עמ' 38
  9. ^ חדרים מלאים ספרים, עמ' 43–44
  10. ^ חדרים מלאים ספרים, עמ' 74
  11. ^ 1 2 עד הנה, עמ' טז
  12. ^ עד הנה, עמ' כג
  13. ^ עד הנה, עמ' נב
  14. ^ עד הנה, עמ' צט
  15. ^ חיים באר, ‏חדרים מלאים ספרים: "רפובליקת הספר" ב'עד הנה' בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, תשע"ו, באתר Academia.edu
  16. ^ עגנון מתאר את ישראל איסר כַהַן ברשימת הזיכרון "[מה טעם לא עשה פרופסור כהן ספרים]", שבספר תכריך של סיפורים, הוצאת שוקן, 2001, עמ' 36–43
  17. ^ עד הנה, עמ' פג
  18. ^ עד הנה, עמ' קכב
  19. ^ עד הנה, עמ' קמז
  20. ^ עד הנה, עמ' נא-נה
  21. ^ עד הנה, עמ' צג-צד
  22. ^ ש"י עגנון, פרק אחד של סיפור אחד, הארץ, 15 באפריל 1946
  23. ^ דוד אסף‏, ספרים, רבותי, בבלוג "עונג שבת", יוני 2016


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עד_הנה_(סיפור)&oldid=37695888"