פתיחת התפריט הראשי
ענבל רובינשטיין

עו"ד ענבל רובינשטיין (נולדה ב-1961) כיהנה כסניגורית הציבורית הארצית בין השנים 2012-2003.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

רובינשטיין נולדה בקיבוץ אשדות יעקב ולמדה משפטים באוניברסיטה העברית. היא התמחתה אצל עו"ד נירה לידסקי[1]. לפני הצטרפותה לסניגוריה הציבורית הייתה רובינשטיין, במשך כשמונה שנים, עורכת-דין עצמאית והתמחתה במשפט פלילי. בין היתר ייצגה את אבישי רביב. רביב הואשם באי מניעת פשע בשל הטענה שידע על כוונותיו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין, אך לא דיווח עליהן למפעיליו בשב"כ, ובתמיכה בארגון טרור (אי"ל). נגד רביב הוגש בסופו של דבר באפריל 1999 כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, ממנו הושמט מאוחר יותר האישום השני. ב־31 במרץ 2003 זוכה רביב במשפט מכל אשמה.

באמצע שנות ה-90 הדריכה רובינשטיין תקופה מסוימת סטודנטים בקליניקה לסיוע משפטי פלילי שבפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

 
עו"ד ענבל רובינשטיין, הסניגורית הציבורית הארצית לשעבר, ומחליפה בתפקיד, ד"ר יואב ספיר (2011)

עו"ד רובינשטיין היא חברה בצוות הבכיר של הסניגוריה הציבורית למן הקמתה, בשנת 1996. קודם למינויה לתפקידה הנוכחי שימשה במשך כשבע שנים בתפקיד הסניגורית הציבורית של מחוז תל אביב והמרכז. ביולי 2003 מונתה לתפקיד הסניגורית הציבורית הארצית, כשהיא מחליפה בתפקיד את פרופ' קנת מן, מייסד הסניגוריה הציבורית והסניגור הציבורי הארצי הראשון. בפברואר 2012 החליף אותה ד"ר יואב ספיר.

במאי 2003, בכנס השנתי של עורכי הדין, קבלה רובינשטיין, שבאותה עת שימשה כסניגורית הציבורית של מחוז תל אביב והמרכז, על שופטים המאלצים סניגורים לפעול בניגוד להנחיות לקוחותיהם. בתגובה לדברים, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, אורי גורן, ושופטת בית המשפט העליון בדימוס, טובה שטרסברג כהן, מתחו ביקורת על עו"ד רובינשטיין ועל סניגורים שגורמים נזק ללקוחותיהם, לדבריהם.

בראיונות לכלי התקשורת מתחה רובינשטיין ביקורת על פרקליטות המדינה, מערכת בתי המשפט בישראל, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר. בין היתר יצאה נגד התנאים הפיזיים בבתי הסוהר ונגד כבילת אסירים בידיים וברגליים כענישה. בהתייחס למחאת האוהלים טענה רובינשטיין, כי הפניה של משאבים רבים יותר לחינוך, להשכלה גבוהה ולרווחה, הייתה מביאה להפחתה במספר האסירים ולצורך במתקני כליאה, כמו גם לשיפור בתנאיהם של הכלואים.

ביחס לעבודת המשטרה טענה רובינשטיין כי נעשה שימוש מופרז במעצר חשודים ככלי חקירה וכי רוב החשודים לא מקבלים זכות להיוועץ בסניגור. עוד ביקרה את המשטרה על המשאבים הרבים שהיא מפנה לטובת חקירת אישי ציבור, על חשבון חקירות פליליות אחרות. בהקשר זה אמרה, בין היתר:

המשטרה משקיעה בתיקים של נבחרי ציבור שעות על שעות, עשרות חוקרים יושבים על התיקים האלה, והיא לא מסוגלת להשקיע פרומיל מזה בחקירות פליליות אחרות. החקירות שלה גם לא מעמיקות ולא מבטיחות ירידה לחקר האמת... מה שהמשטרה עושה בעבירות כמו שוד, סחיטה ואפילו עבירות מין ולעתים גם רצח, זה בעיקר התמקדות בשני סוגים של ראיות - או גביית הודאות מנאשמים או קבלת הודאות ממתלוננים. היא לא תמיד יוצאת מחדר החקירות החוצה כדי לחפש ראיות נוספות

אמירה לם, "עשרות חפים מפשע יושבים היום בכלא לתקופות ממושכות", "ידיעות אחרונות", 13 בינואר 2012.

רובינשטיין קבעה ש"רמת הענישה בישראל גבוהה מאוד באופן יחסי למדינות אחרות, גבוהה ומחמירה ביחס לרמת הפשיעה בארץ, ושהיא התעצמה מאוד בשנים האחרונות. הנתונים מראים גידול של כ-50% במספר האסירים בעשור האחרון, על אף שמספר כתבי האישום הולך ויורד"[2]. לדברי רובינשטיין, מגמה זו של החמרה בענישה מביאה לריבוי של הסדרי טיעון שחלקם מתבססים על הודאות שווא. רובינשטיין אף טענה כי עברייני צווארון כחול ועבריניים מקבוצות מיעוט מופלים לרעה וכי השופטים נוטים להאמין להם פחות מלעברייני צווארון לבן ולנאשמים אשר קרובים יותר לדמותו של השופט. ביחס לעבירות מין אמרה רובינשטיין כי "הסיכוי לצאת זכאי הוא יותר נמוך מאשר בעבירות רגילות. זו מלחמה כמעט אבודה", וש"יכול להיות שגם אם אתה כשופט לא ממש מאמין למתלוננת, היכולת שלך לומר, 'אני לא מאמין ולכן אני מזכה' היא בעירבון מוגבל, כי אם תעשה את זה, תזכה לקיתונות של רותחין ולגינויים מעל דפי העיתון"[3]. ... "לשופטים קשה לזכות נאשם בעבירות מין, למרות גרסאות חלשות של המתלוננות וראיות מאוד חלשות, והפרקליטות מעדיפה שלא לחזור מכתב האישום ובוחרת שבית המשפט יחליט. הפרקליטות לוקחת פחות אחריות ומציעה עבודות שירות כשהיא יודעת שהגרסה של המתלוננת חלשה, ואז היא מציעה משהו שאפשר לחיות אתו"[4]. עוד אמרה רובינשטיין: "עבירות המין הן בעיה הדורשת התייחסות חברתית, אבל היום יש רצון לפתור כל בעיה חברתית דרך המשפט הפלילי, כאילו הוא תרופת פלא לכל דבר. המשפט הפלילי איננו הדרך הטובה ביותר לטפל בנושא הזה, ובוודאי לא שליחת אנשים לבתי סוהר. לדעתי הדרך המתאימה לטפל בנושאים האלה היא באמצעות חינוך מתאים לנערות ולנשים איך להתמודד עם זה"[5]. ביחס לחקירתה של הזמרת מרגלית צנעני אמרה רובינשטיין: "מלכתחילה חשבתי שהחשדות החמורים שיוחסו לה בתחילת הפרשה לא מצדיקים כל כך הרבה ימי מעצר"[6].

רובינשטיין אף מתחה ביקורת על שימוש יתר שעושה המשטרה בכלי של האזנות סתר במהלך חקירה משטרתית. היא התנגדה להצעת החוק לקביעת "עונשי מוצא" - עונשים שייקבעו על ידי ועדה מיוחדת, ומטרתם לשמש קווים מנחים לשופטים בקביעת עונשו של נאשם במקרה הטיפוסי של העבירה, ואשר החריגה מהם תיעשה רק בנסיבות מיוחדות - מקילות או מחמירות. בהקשר זה אמרה רובינשטיין: "בארצות הברית, הבניית שיקול הדעת הביאה לכך שאוכלוסיות שלמות של מיעוטים הועברו אל מאחורי סורג ובריח"[7].

רובינשטיין פעלה לקידום חקיקה אשר תקבע שבמשפטים פליליים יורשע אדם רק אם כל השופטים בהרכב שדן במשפטו הגיעו פה אחד למסקנה שיש להרשיעו. לדבריה, העובדה שלפחות אחד משופטי ההרכב חש שיש לזכות את הנאשם מלמדת על קיומו של ספק סביר. ועדת אנקר שהוקמה, בין היתר, על מנת לבחון הצעה זו, החליטה להותיר את המצב על כנו; ב-17 במאי 2010 הגישה הוועדה את המלצותיה:

  1. יש להותיר את המצב ללא שינוי ולאפשר הרשעת נאשם גם כשקיימת דעת מיעוט מזכה.
  2. אם קיימת דעת מיעוט מזכה, יש לאפשר ערעור בזכות על פסק הדין גם בגלגול שני.
  3. אם קיימת דעת מיעוט מזכה, ערכאת הערעור תדון מחדש בתיק, לרבות בהיבט העובדתי ובממצאי מהימנות.
  4. קיומה של דעת מיעוט מזכה יהיה שיקול לקבוע הרכב מורחב שידון בערעור.
  5. קיומה של דעת מיעוט מזכה בבית המשפט העליון תהווה עילה לקבוע דיון נוסף בתיק, שיהווה למעשה ערעור נוסף.
  6. יש להותיר את המצב ללא שינוי ולאפשר לפרקליטות לערער על פסק דין מזכה.
  7. על פרקליט המדינה לקבוע נוהל פנימי שלפיו ערעור על זיכוי יוגש רק במקרים חריגים ובאישור דרג בכיר בפרקליטות.
  8. אין מקום לקבוע הרכב של שני שופטים במשפטים פליליים, אלא להותיר את המצב הקיים ולפיו בתיק פלילי ידון מספר אי-זוגי של שופטים.

חקיקה נוספת שרובינשטיין פעלה לקדם, אוסרת על פרסום חומרים מחקירה משטרתית. רובינשטיין אף הביעה תמיכה בהצעת חוק שתאסור על פרסום שם חשוד בטרם הוגש כתב אישום. במכתבה אל שר המשפטים כתבה כי החוק יאפשר "לאזן באופן מיטבי בין זכותו של חשוד לפרטיות ולשם טוב ובין זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות". רובינשטיין הדגישה את הבעייתיות שנוצרה עם חקיקתו בשנת 2002 של סעיף המאפשר לחשוד לבקש מבית המשפט לאסור פרסום פרטיו. לדבריה, הסעיף הפך "אות מתה בספר החוקים" משום שהוא מחייב את הצדדים למירוץ נגד הזמן לבית המשפט, מרוץ "שבו כמעט לעולם יפסיד החשוד"[8].

רובינשטיין נשואה ואם לשניים.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אלה לוי-וינריב, ‏"270 אלף האזנות סתר? מה הטירוף הזה?", באתר גלובס, 9 ביולי 2010
  2. ^ יובל יועז, הסנגורית הציבורית: השופטים דווקא לא רחמנים ועונשי המאסר מוגזמים, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2007
  3. ^ אמירה לם, "עשרות חפים מפשע יושבים היום בכלא לתקופות ממושכות", "ידיעות אחרונות", 13 בינואר 2012
  4. ^ אייל הראובני, הסניגורית הציבורית: חפים מפשע נכלאים על עבירות מין, באתר ynet, 20 במאי 2004
  5. ^ יובל יועז, הסניגורית הציבורית: שליחת עברייני מין לבית הסוהר אינה פתרון; יש לחנך את הנערות והנשים להתמודד עם הנושא, באתר TheMarker‏, 22 באוקטובר 2006
  6. ^ אמירה לם, "עשרות חפים מפשע יושבים היום בכלא לתקופות ממושכות", "ידיעות אחרונות", 13 בינואר 2012
  7. ^ יובל יועז, הסנגורית הציבורית: השופטים דווקא לא רחמנים ועונשי המאסר מוגזמים, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2007
  8. ^ רותי אברהם, חוק דרקוני: אין לפרסם שמו של חשוד, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 23 בדצמבר 2007