עץ שמן

עֵץ שֶׁמֶן הוא עץ המוזכר במקרא ובמשנה, ששימש כחומר גלם בתעשיית העץ.

אזכורים במקורות

עץ שמן היה אחד העצים ששימשו את שלמה המלך בבניית בית המקדש הראשון לצורך הכנת זוג הכרובים הגדולים ודלתות ומזוזות לדביר ולהיכל.

עץ השמן מוזכר גם בנבואת ישעיהו בתוך רשימת עצים שעתידים להפריח את שממת המדבר:

אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן, אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו

— ישעיה, מ"א, י"ט

בתקופת שיבת ציון קרא נחמיה לעולים מבבל לאסוף עצים לבניית סוכות, ובהם עץ שמן:

צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס, וַעֲלֵי תְמָרִים, וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב

— נחמיה, ח', ט"ו

.

במשנה מוזכר עץ השמן כאחד העצים שבהם השתמשו לעצי המערכה על גבי מזבח העולה. כמו כן, מוזכר עץ השמן כאחד המרכיבים בהכנת המשואות שהשיאו על מנת להודיע על קידוש החודש.

אזכור נוסף של עץ השמן הוא בספר בן סירא, שם נזכר בתיאור שבחי שמעון הכהן הגדול: ”כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר, וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף”.

זיהוי

תרגומי המקרא

עץ זית

בוולגטה ובתרגום יונתן לספר מלכים מתורגם "עץ שמן" כעץ זית (בוולגטה: "lignum olivae" ובתרגום יונתן "אעי זיתא"). בתרגום השבעים לספר מלכים תורגם עץ שמן כ-"πευκίνων" (אורן). בפשיטתא תורגם במלכים "עצי מידה".

אורן ירושלים

בספר ישעיהו תרגם יונתן "אעא דמשח", תרגום מילולי של "עץ שמן" ללא זיהוי נוסף, ובוולגטה תורגם גם כאן "עץ זית".

בספר נחמיה תורגם שם העץ בתרגום השבעים כ-κυπαρισσίνων (ברוש), בוולגטה כ-"lignnum pulcherrimum" (עץ יפה במיוחד) ובפשיטתא תורגם שם כ"עצי אגוזים".

בספרות חז"ל

בתלמוד הבבלי מזוהה עץ השמן על ידי רב "אפרסמא" שהוא מין ממיני הארז. יש ממפרשי התלמוד שפרשו שמדובר בשיח האפרסמון אמנם פירוש זה בעייתי משום ששיח זה קטן ואינו מתאים לבניית דלתות וקורות עץ.

בתלמוד הירושלמי מזוהה עץ השמן עם "דדנין", אשר לפי הסברה הרווחת הוא δαδινος.

בפרשנות המסורתית

בעקבות תרגום יונתן, פירש גם רש"י ש"עץ שמן" הוא עץ זית. פרשנים רבים מסתייגים מפירוש זה, שכן בספר נחמיה ובמסכת תמיד נזכרו עץ הזית ועץ השמן בנפרד.

בעל המצודות פירש בספר מלכים שאלו עצי זית, אף בספר ישעיהו ובספר נחמיה פירש שאלו עצי סרק.

רד"ק מזהה את עצי השמן עם עץ האורן ("פי"ן בלע"ז", כלשונו, היינו pinus) ולשיטתו, העץ נקרא כך משום "השמן היוצא ממנו היא הזפת". גם רלב"ג בפירושו למלכים הסביר שזהו מין של ארז, כלומר עץ מחטני, והוסיף שזהו "קדי בלע"ז או פין", שזהו כאמור, עץ האורן.

רבי עובדיה מברטנורא פירש: "האילן שקורין לו בלע"ז פינ"ו ובערבי צינוב"ר", כלומר, לפי זיהויו מדובר באורן הסלע שזרעיו הנאכלים נקראים בערבית צנוברים.

רבי אברהם בן שלמה רואה ב"עץ השמן" את האלה ארצישראלית או אלה אטלנטית.

חוקרים מודרניים

יהודה פליקס מקבל את הזיהוי הקדוםשל עץ השמן עם האורן, בשל התאמתו לבניין ולבעירה, ובשל השמן הריחני המופק ממנו, ולדעתו מדובר במין אורן ירושלים, בשל העובדה שמספר נחמיה משמע שהעץ היה נפוץ בהרים שסביבות ירושלים, וזיהוי זה מקובל גם על שמואל אחיטוב.

שמואל וזאב ספראי זיהו בשמו של פליקס את עץ השמן דווקא עם המין אורן הסלע, זיהוי ההולם את פירושו שח רבי עובדיה מברטנורא.

זיהויים נוספים

היו שזיהו את עץ השמן המקראי עם הצמח יצהרון מכסיף (Elaeagnus angutifolia), והוא אך זכה לכינוי העברי המודרני עץ שמן שהשתרש עש היום, אך ככל הנראה אין מדובר בעץ השמן המקראי, שכן מין זה לא גדל בהרי ירושלים כלל והוא אינו מתאים לבנייה ולבעירה, ושמו שונה בעקבות כך.

זיהוי נוסף שהועלה ולא התקבל הוא הזיהוי עם הער האציל (דפנה).

לקריאה נוספת

• זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים 2012, עמ' 167 - 169.

קישורים חיצוניים

• רפאל מיוחס, עץ שמן, בלוג התנ"ך.
• עץ שמן, בפורטל הדף יומי .