קהילת יהודי סטשוב
סטשוב (בפולנית: Staszów) היא עיירה בנפת סנדומייז' (Sandomierz) במחוז קיילצה (Kielce) במרכז פולין. היהודים הראשונים הגיעו אליה במאה ה-16 עם הכרזתה לעיר.[1] הקהילה היהודית במקום התפתחה ושגשגה ופעלו בה ישיבות, תלמוד תורה, בנקים, בתי חולים, ספרייה גדולה ואף לא מעט תנועות ומפלגות ציוניות. רוב היהודים במקום התפרנסו מעבודות מלאכה. בערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסטשוב כ-4,800 יהודים, יותר ממחצית מתושביה. סטשוב נכבשה על ידי הגרמנים בשנת 1939 והוקם בה יודנראט. בשנת 1940 גויסו ונחטפו גברים רבים לעבודות כפייה. בשנת 1942 הוקם שם גטו. בהמשך נערכה בו אקציה, כאשר יהודים רבים נרצחו במקום ואחרים גורשו למחנות העבודה וההשמדה בלז'ץ וטרבלינקה. אמנם לא מעט הצליחו להסתתר ביערות ובמחבואים בתוך הגטו, אך רוב יהודי הקהילה נרצחו בשואה והקהילה נכחדה.[2]
ההיסטוריה של העיירה עריכה
ערך מורחב – סטשוב
האזכור הראשון של העיירה היה בשנת 1241 כאשר במהלך הפלישה המונגולית לאירופה הכפר סטשוב נשרף יחד עם הכנסייה הקהילתית שלו שהייתה עשויה מעץ. בשנת 1345 נבנתה כנסיית אבן חדשה ע"ש סנט ברתולומאוס, ובשנות הארבעים של המאה ה-14 הוזכר הכפר סטשוב ב-"Liber Beneficiorum Dioecesis Cracoviensis" של יאן דלוגוש. בתחילת המאה ה-16 הייתה לסטשוב כיכר שוק עם בית עירייה, מוקפת בתי מגורים.
בשנת 1580 הייתה העיירה לאחד המרכזים של הרפורמציה הפרוטסטנטית בפולין קטן, עם "האחים הפולנים" (Bracia Polscy) שפעלו שם. העיירה השתייכה לכמה משפחות אצולה, כולל אופלינסקי וטנצ'ינסקי (Tęczyński).
בשנת 1795 סטשוב סופחה בידי אוסטריה למחוז מערב גליציה, ולאחר מכן, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, הייתה לחלק מדוכסות ורשה, שמאוחר יותר נשלטה על ידי הרוסים כפולין הקונגרסאית.
בשנת 1815 סטשוב הפכה למושב המחוז. תושביה השתתפו גם ב"מרד נובמבר" וגם ב"מרד ינואר", ולכן ממשלת רוסיה החליטה כי חיל המצב הרוסי הקיסרי של 800 חיילים יוצב שם.[3]
תולדות הקהילה היהודית בסטשוב עריכה
ראשוני היהודים התיישבו בסטשוב עם הכרזתה לעיר בשנת 1526, וכעבור זמן קצר קמה במקום קהילה מאורגנת. בשנת 1610 העלילו על היהודים עלילת דם בתואנה לרצח פולחני. נערך משפט נגדם, שלאחריו הם גורשו מן העיר. גם לאחר הגירוש נותרו בעיר כמה יהודים, שגם כן סבלו מעלילות דם. האיסור על ישיבת יהודים בסטשוב בוטל רשמית רק 80 שנה לאחר גירוש היהודים, ב-1690. מספר היהודים אז גדל במהרה והקהילה היהודית חידשה את פעילותה. בשנת 1709 סטשוב נכבשה והושמדה על ידי השוודים ב-2 במאי 1718. הבעלים של סטשוב בתקופה זו, אלזבייטה שיניאוסקה, שיחקה תפקיד חשוב בהתפתחותו של היישוב היהודי בסטשוב, כאשר העניקה ליהודים כתב זכויות, שכלל היתר לבנות בית כנסת ולהקים בית קברות.[3] בעקבות כך במאה ה-18 כבר ישבו בסטשוב יותר מ-600 יהודים משלמי מס גולגולת. היו ביניהם חייטים, כובענים, צורפים, זגגים ועושי-סבון.[1]
בשנת 1809 ממשלת הנסיכות בוורשה הטילה על היהודים מספר גזירות, שכללו ציווי על היהודים להוסיף לשמותיהם גם שמות משפחה פולניים, ואיסור על היהודים לגור ביחד עם נוצרים. לצורך כך נקבע בסטשוב מושב מחוז ליהודים עד שנת 1844.[3] אך על אף ההגבלות על מגורי היהודים במקום בשנים 1823–1862, גדלה האוכלוסייה היהודית לכדי 4,890 לערך בסוף המאה. באותו הזמן כבר היו בעיר יהודים בעלי בתי מלאכה לעיבוד עורות ולייצור נעליים.[1] בשנת 1900 סטשוב הייתה למרכז סחר מקומי, עם מבשלת בירה, כמה טחנות ומפעלים אחרים.[3]
בשנת 1905 נוסד ה'בונד', בית דין עממי, בשיתוף ממשלה ומשטרה אזרחית שכללו יהודים ופולנים.[3]
סטשוב במלחמת העולם הראשונה עריכה
בשבועות הראשונים של מלחמת העולם הראשונה נכבשה סטשוב לזמן קצר בידי הרוסים, וביום הכיפורים, בספטמבר 1914, על פי פקודת הגנרל נוביקוב נרצחו עשרה יהודים בידי קוזאקים חיילי הצבא הרוסי[1], ויהודי אחד נתלה[3], בתואנה שהיהודים אשמים בשריפה שפרצה בכפר סמוך. לימים נודע הדבר כ"טבח ה-11". רק כששבו האוסטרים וכבשו את האזור מידי הרוסים הותר ליהודים להביא את ה-11 לקבר ישראל.[1]
בשנת 1915 נלקחו רב הקהילה הרב יהודה לייב גרוברד ור' דוד גולדפדר, אחד מחשובי העיר, וגורשו לרוסיה, כבני ערובה ל'התנהגות טובה' מצד חברי הקהילה במשך המלחמה. רק בשנת 1918, עם תום המלחמה, חזרו השניים לעיירה.[3]
במהלך המלחמה הייתה סטשוב לאזור לחימה כבד בין הרוסים לבין האוסטרו-הונגרים. העיירה החליפה ידיים מספר פעמים, עד שבנובמבר 1918 הייתה חופשייה. זמן קצר לאחר מכן, היא הפכה לחלק ממחוז של סנדומייז' בפרובינציית קיילצה.[3] בשנת 1921 התפקדו בסטשוב 4,704 יהודים,[1] וב-1930, האוכלוסייה הכללית בסטשוב מנתה 10,000 איש, כשמחצית מהם היו יהודים.[3]
בין שתי מלחמות העולם עריכה
בשנת 1918, עת קבלה פולין את עצמאותה, התארגנה הקהילה היהודית מחדש ונבחרה הנהלה מסודרת לקהילה. אמנם ככל קהילות פולין היא לא קיבלה על ידי השלטונות אוטונומיה לאומית מורחבת, אך נהנתה מאוטונומיה דתית וסוציאלית בכפוף לשלטונות. את מקורותיה הכספיים שאבה ההנהלה מהכנסות השחיטה ומה"אטאט", מס מיוחד שהוטל על חברי הקהילה, באישור השלטונות. הכנסות אלו נותבו לשלושה אפיקים:
- החזקת בעלי התפקידים בקהילה: רב, מורי הוראה, חזן, שוחטים, שמשים וכן הפקידות הטכנית - מזכיר הקהילה, מנהל חשבונות ועוד.
- תמיכה במוסדות התורניים וכל הקשור בקיום אורח החיים המסורתי, כגון תלמוד תורה, ישיבות, בתי הכנסת ועוד.
- סעד לנזקקים, מחוסרי העבודה, חולים, אלמנות, יתומים, זקנים ולכל עוברי אורח ופליטים יהודיים שנקלעו לעיר.
בשנת 1925 תוקנה סופית החומה של בית הקברות היהודי הישן, לאחר פעילות נמרצת מצד חברי הקהילה, שנאלצו להיאבק מול התנגדותם של הפולנים לעניין.
בשנת 1936 נכנס לכהן בראשות הקהילה אפרים זינגר, אדם בעל מרץ ותעוזה בלתי רגילים, שמילא את תפקידו עד יומו האחרון - יום חיסול הקהילה על ידי הנאצים.[3]
בין שתי מלחמות-העולם פעלו בסטשוב שתי ישיבות, תלמוד תורה, 'חדר מתוקן', בית כנסת, מקוואות, שני בתי מדרש, בתי-ספר, שני בתי-חולים וספריות.[1] כמו כן פעלו בה חברות צדקה וסעד מסורתיות ושני בנקים יהודיים.[2] בשנים אלו התרחבה פעילות ציונית בקהילה ונפתחו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן וכן קיבוצי הכשרה.[1] בין השאר פעל בעיירה סניף של ההסתדרות הציונית. הציונים גם ייסדו בה ספרייה גדולה. כמו כן פעלו בסטשוב סניף גדול של אגודת ישראל וסניף של הבונד. חלק מילדי הקהילה למדו ב"חדר מתוקן", ובשביל הילדות, שלמדו בבתי ספר פולניים, נפתחו קורסים לעברית, לתולדות עם ישראל וללימודי יהדות.[2]
היהודים בסטשוב התפרנסו ברובם ממלאכה, בעיקר בענף הבורסקאות והסנדלרות, וממסחר – בין היתר בתבואה, בעץ ובמשקאות חריפים.[2]
עם בני קהילת סטשוב נמנה החזן הנודע יוסל'ה רוזנבלט.[1]
בערב מלחמת העולם השנייה חיו בסטשוב כ-4,800 יהודים, יותר ממחצית תושביה.[2]
בשנת 1932 התחולל פוגרום בעיר.[1] אגודת הספורט היהודית של העיר התארגנה להגנה עצמית, ובכמה תגובות נמרצות סייעה להפחית את מספר התקריות האנטישמיות האלימות בעיירה.[2]
מבנה העירה עריכה
מתוך עדותו של יעקב שילוני ב'ספר סטאשוב':
- "במרכז העיירה השתרעה כיכר השוק. היה זה ריבוע גדול, בעל כמה מאות מטרים לכל צד. באמצע הכיכר עמד גוש בניינים אחיד, שבכל ד' רוחותיו הכיל חנויות, זו על יד זו. בכיכר הזו התקיימו, בכל ימי שני וחמישי, הירידים, שאליהם נהרו מכפרי הסביבה, האיכרים [...] כדי למכור את תוצרתם החקלאית לבני העיירה [...]. מהכיכר התמשכו לכל העברים רחובות וסמטאות סימטריים, על בתיהם בני הקומה והקומתיים".[3]
רבני הקהילה עריכה
בין מורי ההוראה בקהילה היהודית התבלט הרב ר' משה שאלתיאל גרשט. הוא היה תלמיד חכם ופוסק הלכתי גדול, גאון בתורה, חריף ופיקח, בעל ידע רחב ובקיא גם בחכמות ובאורחות העולם. הוא שימש לתקופה כדיין בבית הדין הרבני בסטשוב, ובני העיירה מעידים עליו שאת כל פסקיו ועצותיו נתן בכבוד ובנעימות וכי הוא קיבל כל אדם בסבר פנים יפות. הרב משה שאלתיאל גרשט היה חסיד אוסטרובצה וכרבו היה עורך תעניות מערב שבת לערב שבת אשר החלישו את גופו עד שנפטר בגיל צעיר. בניו הרבים המשיכו בדרכו והיו אף הם תלמידי חכמים גדולים.
גורל קהילת יהודי סטשוב בשואה עריכה
פלישת הגרמנים לסטשוב עריכה
סטשוב נכבשה בידי הגרמנים ב-7–8 בספטמבר 1939. מיד עם בואם עצרו הגרמנים חמישה מאמידי הקהילה ושחררו אותם תמורת כופר גבוה.[2] באוקטובר הוחרמו חנויות היהודים ובתי-המלאכה שלהם וגם נכסים אחרים. על-פי הוראה שפרסם מפקד הס"ס המקומי בראון, היה כל ראש משפחה יהודי רשאי להחזיק לא יותר מ-150 זלוטי במזומן.[4]
בנובמבר 1939 הוקם בסטשוב יודנראט בראשותו של אפרים זינגר. משימתו הראשונה הייתה לאסוף בעבור הגרמנים קונטריבוציה בסך 200 אלף זלוטי. מועד לגירוש היהודים מן העיר, 27 בנובמבר, נקבע למקרה שהתשלום יתאחר. בקשיים מרובים הצליח היודנראט לגייס את כל הסכום במועד.[4]
בדצמבר 1939 חויבו יהודי סטשוב לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן דוד כחול. באותו חודש הובאו לסטשוב פליטים יהודים חסרי כל, שגורשו מקליש ומלודז'. היודנראט הקים ועד עזרה שפתח למען הפליטים מטבח ציבורי ב"שטיבל" של החסידים. ב-29 בינואר 1940 השלימו הגרמנים את החרמת כל החנויות, בתי העסק והסחורות של היהודים.[2] בעזרתם של כמה "פולקסדויטשה" ופולנים מבני המקום ערכו אנשי הס"ס חיפושים אחר סחורות שהוסתרו, ובשעת מעשה גם התעללו ביהודים. כל הסחורות שנמצאו נאספו ונשלחו לגרמניה. לאחר מבצע החיפושים הזה נותרו יהודי העיר חסרי כל, ובדומה לפליטים נזקקו אף הם לסיוע מקופת הציבור. כ-600 יהודים מקומיים ופליטים קיבלו את ארוחותיהם מדי יום ביומו מן המטבח הציבורי.[4]
החלת עבודות הכפייה עריכה
במאי 1940 הגיעה לסטשוב פלוגה של "חיל היערות", שהוטל עליה לייצא לגרמניה עצים ומוצרי יער אחרים. הם גייסו עובדי כפייה יהודים, שהועבדו בפרך ביערות האזור וזכו ליחס נוקשה ואכזרי. ביולי 1940 הורה משרד העבודה הגרמני באוסטרובייץ ליודנראט לגייס קבוצה גדולה של עובדי כפייה יהודים שיישלחו למחנות עבודה, ובאותה העת הוקם גם בסטשוב משרד עבודה מקומי. צעירים יהודים הועסקו בסלילת כבישים ובוויסות מי נהרות. בספטמבר 1940 נחטפו 240 גברים יהודים מסטשוב ושולחו למחנה העבודה "ויילקי מייכוב", ליד לובלין. שניים מהם נספו במחנה, והאחרים הוחזרו לסטשוב תשושים וחולים.[4]
הקמת הגטו עריכה
בינואר 1942 נאסר על יהודי סטשוב לצאת מתחומי העיר. ב-6 בינואר 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את דברי הפרווה שברשותם.[2]
ב-15 ביוני 1942 הכריזו הגרמנים על הקמת גטו בשלושה רחובות שברובע היהודי העתיק. באותו חודש נצטווה היודנראט להגיש למפקדת הס"ס רשימה של מאה צעירים שיישלחו למחנה עבודה. כעבור זמן-מה נודע שכל הצעירים הללו נרצחו ולא הגיעו כלל למחנה.[2] באוגוסט 1942 הוקמו בוורשה שתי מתפרות למדים של הוורמאכט, ובהן אולצו לעבוד חייטים יהודים מהגטו, אשר לא קבלו שכר על עבודתם.[4]
ההכנות לגירוש עריכה
בשנה זו החלו להגיע שמועות על גירושים למחנות השמדה. תושבי הגטו התפצלו לשיטות שונות לגבי דרכי ההכנה לגירוש הצפוי. כל משפחה נקטה בדרך התגוננות משלה. א' ארליך בעדותו ב'ספר סטאשוב' מתאר חמש דרכי ניסיונות הצלה ואת אשר עלה בגורלן:
- תפיסת מקום עבודה - רבים חשבו שיוכלו להינצל על ידי הישענות על מקום עבודה שעשוי להיחשב כחיוני למאמץ המלחמתי של הגרמנים. העובדים במפעלים גרמניים התאמצו מאוד להגביר את תפוקתם. רובם המוחלט של יהודים אלו צורפו בסופו של דבר לטרנספורט הכללי ולגורל הקהילה כולה.
- הקמת מחבואים ובונקרים - סופם של רובם המוחלט הסתיים באופן טרגי, אך בודדים מהם שרדו.
- חיפוש מחבואים אצל מכרים פולנים בכסף רב - רובם של המחפשים גורשו בביזיון, וחלק אפסי מהם שרד את המלחמה.
- בריחה ליער והקמת בונקרים בתוכו - כ-1,000 ברחו, וכ-100 מתוכם שרדו.
- 'שב ואל תעשה' - בדרך זו נקטו רוב רובה של הקהילה והנמלטים אליה מהסביבה, בעיקר משום שלא נותרו להם כוחות נפש להימלט, ומשום שלא האמינו ביעילותן של הדרכים האחרות. מהם ככל הנראה לא נותר אף זכר.[3]
האקציה הגדולה – "יום ראשון השחור" עריכה
האקציה הגדולה החלה ב-8 בנובמבר 1942, יום שכונה לעתיד בשם "יום ראשון השחור". אנשי גסטפו וס"ס ועמם שוטרים אוקראינים ופולנים חמושים הקיפו את הגטו, והיהודים נקראו להתייצב בכיכר השוק, שם רוכזו כ-6,000 גברים נשים וטף. מיד עם כניסתם לגטו אסרו אנשי הגסטאפו את ראש היודנראט אפרים זינגר, התעללו בו והכו אותו, ולבסוף הביאוהו לכיכר השוק ורצחו אותו לעיני כל הנאספים.[4] בשעה עשר, שילד נתן את ההוראה והאנשים החלו בצעדה. ברגע שהגיעו לרחוב קרקובסקה, הרוצחים ירו לעבר המוני האנשים, כשהם ממלאים את כל הרחוב בקרבנות חפים מפשע. הצעדה של יהודי סטשוב גררה אותם משצ'וצין וסטופניצה לעבר מחנה ההשמדה בלז'ץ. למעלה מ-1,000 יהודים הגיעו לסטופניצה. בכפר ניז'ני, 9 ק"מ מסטשוב, נחפר קבר המונים ל-740 קרבנות.[3] מן הכיכר הובלו היהודים לתחנת-הרכבת, הועלו לקרונות משא ושולחו למחנות ההשמדה בלז'ץ וטרבלינקה. חלק מהיהודים הצליחו להתחבא, אך 189 מתוכם נתפסו ונורו למוות במקום.[2]
לאחר הגירוש עוד נותרו בסטשוב 330 יהודים עובדי המתפרות, ועם הזמן הצטרפו אליהם יהודים נוספים שיצאו ממחבואיהם. 50 מתוך המסתתרים נתגלו בעקבות הלשנה של פולנים. הם נעצרו בידי הגסטפו ושולחו לגטו החוזר שהוקם בסנדומייז'. בינואר 1943 צורפו גם הם לטרנספורט לטרבלינקה יחד עם עוד כמה מאות מיהודי סטשוב שיצאו ממקומות המחבוא שלהם ביערות או אצל איכרים.
באוקטובר 1943 שוטרים גרמנים ירו למוות בעשרים ושלושה יהודים שהתגלו במחבואם בסטשוב[2]. יהודים אלו היו מאחרוני השרידים בסטשוב ונקברו בקבר אחים שחפרו לעצמם בהוראת השוטרים טרם מיתתם על יד בית הקברות.[3]
קהילת יהודי סטשוב לאחר השואה עריכה
הקהילה לא חודשה אחרי המלחמה, מאחר שרוב אנשיה נרצחו בשואה. בשנת 1952 שלטונות העיר החליטו לפרק את מבנה בית הכנסת.[1]
בית הקברות היהודי עריכה
בית הקברות היהודי בסטשוב, שהיה בן למעלה מ-175 שנה, לא נשמר ובנקודת זמן מסוימת הוא אף הוחלף, ללא השארת עקבות, במגרש משחקים. לאחר השואה בית הקברות היהודי החדש היה למגרש מוזנח וריק. מצבות הקברים הובלו החוצה בעגלות הנאצים, כדי להשתמש בהם לריצוף אבנים בדרכי בוץ ונמכרו לחברת בנייה מטעם רשויות מוניציפליות, לאחר המלחמה, כאשר שום יהודי לא שב כדי לטעון עליהם בעלות. בשנות ה-90 של המאה ה-20 שופץ בית העלמין היהודי החדש (שנוסד בשנת 1819) הודות למאמצים של צאצאים מניצולי העיר. בשנת 2002 קנה ג'ק גולדפרב מניו יורק, בן למשפחה מניצולי העיירה כ-150 מצבות שנמצאו בעיר בשטח מטה הגסטפו לשעבר והעביר אותן חזרה לבית העלמין.[1] בנוסף הוא שילם כדי לטפח את הקרקע, להקים אנדרטת זיכרון לזכר הנספים, וכן לשים סימן באזור שבו היה קבר ההמונים מתקופת השואה.
הקמת ארגון יוצאי סטשוב בישראל עריכה
לאחר השואה, כאשר נודע על חורבנה הכמעט מוחלט של העיירה, החליטו ניצולי קהילת סטשוב בישראל לקיים כינוס שמטרתו הקמת בית על שם סטשוב, בו יכונס כל החומר על העיירה ועברה המפואר, כמו גם מועדון פגישות ליוצאי העיירה בהווה. 'הכינוס הראשון' נערך ב-22 באפריל 1946 ובו נכחו כל יוצאי הקהילה על צאצאיהם שכבר הספיקו להיוולד בארץ, סך הכל כ-170 איש. בכינוס הוחלטו שתי החלטות חשובות: להוציא 'ספר יזכור'. ולארגן עזרה לשארית הפליטה, על ידי הכרזת מגבית. לצורך הגשמת ההחלטות הללו, משתתפי הכינוס בחרו בוועד ארצי, והוועד בחר במזכירות שמושבה בבית אלפא. מזכירות זו נקראה בהמשך 'ארגון יוצאי סטשוב בישראל'.
בשנים הבאות עסק הוועד רבות ביצירת קשר עם ניצולי העיירה בכל פינה בעולם, ואף בהגשת סיוע כספי באמצעות משלוחים לניצולים אלו, שחלקם עוד ישבו במחנות בגרמניה, ובהמשך גם לעולים החדשים הנצרכים בישראל. במהלך השנים הקשר הישיר עם יוצאי סטשוב בתפוצות הלך והתהדק, והללו הגיעו לביקורים בישראל לעיתים תכופות, ובמהלכם נערכו כינוסים ומסיבות של יוצאי העיירה.[3]
קופת גמילות חסדים עריכה
גולת הכותרת של פעילות הוועד הייתה קופת גמילות חסדים. קופה זו התבססה בעיקרה על תרומות של ועד יוצאי סטשוב מחו"ל, בעיקר מארצות הברית, קנדה וארצות מפותחות נוספות. הקופה סיפקה הלוואות ותמיכה כלכלית לניצולי העיירה הנזקקים, שבעיקרם העולים החדשים הנקלטים בארץ. בין פעולות הוועד נרשמת הצלת הילדה פלה הויטמן שנמסרה למשפחה נוצרייה בימים האחרונים שטרם חיסול הגטו. במאמצים מרובים הצליח ועד יוצאי סטשוב בטורונטו להוציא אותה משם כמה שנים לאחר המלחמה.[3]
הנצחה בידי הארגון עריכה
מדי שנה, בכ"ח בחשוון מתקיימת עצרת אזכרה של כל יוצאי סטשוב בישראל לציון יום חיסול הקהילה. במהלך השנים נבנה אולם מיוחד לבני הקהילה, ישיבות המזכירות, הפגישות והכינוסים. במאמצים מרובים, בשנת 1962 יצא לאור על יד ארגון סטשוב בישראל ובעזרתם של ארגוני יוצאי סטשוב בתפוצות, ספר יזכור בשם 'ספר סטאשוב' שנערך על יד אלחנן ארליך. ספר זה מקבץ בתוכו מסמכים, תמונות, זכרונות מעבר העיירה ומקורותיה בשואה, מאמרים שכתבו יוצאי העיירה, כמו גם רשימות מפורטות של חלליה ותמונות של חלקם.[3]
לקריאה נוספת עריכה
- אלחנן ארליך, ספר סטאשוב - ספר זיכרון, ארגון יוצאי סטשוב בישראל, 1962
קישורים חיצוניים עריכה
- סטשוב, בית התפוצות
- סטשוב, האנציקלופדיה של הגטאות, יד ושם
- סטשוב, מרכז מורשת יהדות פולין